במיטב המסורת, נמרוד ספיר מהבלוג טאפאס וטאפאס הגיע לאולפן לסכם את הפיינשמקר אינדי של 2016 - להאזנה בלחיצת פליי למעלה או קריאה סלקטיבית למטה.

מפלצות ההייפ

Radiohead - A Moon Shaped Pool

איפה שהוא בעולם יש כנראה איזה ילד ש-A moon shaped pool הוא האלבום הראשון של רדיוהד שהוא שמע בחייו. אולי הוא אפילו נלהב מהלהקה החדשה והמבריקה שהוא שומע לראשונה. אבל עבור שאר המאזינים, כל אלבום חדש של הלהקה עובר דרך רצף של דירוגים והשוואות בלתי אפשריות לכל אלבומי המופת האחרים שלה. אז ייתכן שבהשוואה הזו, "A Moon Shaped Pool", אולי האלבום הכי מינורי של רדיוהד, מעט מתקשה: הוא אמנם טוב מקודמו החיוור למדי, אבל לא מתקרב (וכנראה גם לא מנסה) לשיאים של תחילת שנות ה-2000, או אפילו ל-"In Rainbows" שבא אחריהם. ועדיין, אחרי שמסירים את ערימות ההייפ והציפיות הבלתי אפשריות, מדובר עדיין באחד האלבומים הטובים שיצאו השנה.

Bon Iver - 22, A Million

עמוד הוויקיפדיה של בון איבר מגדיר אותו כאמן אינדי-פולק. אבל ג'סטין וורנון פרץ ממזמן את הגבולות של הז'אנר הטהרני הזה, וחוגג באלבום הזה, יותר מאי פעם, את האהבה שלו להיפ הופ, מוזיקת נשמה ואוטו טיון. אמנם לא נפלתי מהאלבום הזה כמו הרבה רבים וטובים, אבל עדיין תמיד משמח לראות אמנים שלא מפחדים לבלבל ואולי גם להרחיק את הקהל שהביא להם את ההצלחה הראשונית.

Car Seat Headrest - Teens Of Denial

השנה הייתה ללא ספק השנה שבה Car Seat Headrest התפוצצו על העולם. בחמש השנים האחרונות, מאז גיל 18, וויל טולדו שחרר לחלל הבנדקמפ לא פחות מ-12 אלבומים שנשמעים בדיוק כמו מה שאתם מצפים מאלבומים של ילד בן 18 עם המון התלהבות ומעט מאוד ציוד הקלטה. בשנה שעברה הוא חתם סוף סוף בלייבל של ממש (Matador), והשנה יצא "Teens Of Denial", אלבומו הראשון בלייבל עם חומר חדש אחרי אלבום של הקלטות מחודשות לשירים מימי הבנדקמפ שלו. ברור לחלוטין מה הופך את האלבום הזה ללהיט: מדובר בכותב שירים מלא ביטחון וכישרון, שבניגוד להרבה מאחיו לז'אנר, לא מפחד מריף גיטרה טוב. ועדיין, אני לא יכול להתחמק מההרגשה שלפני עשור וחצי הייתי נהנה מהאלבום הזה הרבה יותר. ובהופעה שלו שראיתי השנה הייתה לי בעיקר את התחושה של מסיבה שהגעתי אליה אחרי באיחור לא אפנתי.

David Bowie - Blackstar

בתור מעריך-אבל-לא-מעריץ שגם ככה נמצא תמיד בפיגור של חודשים ברשימת ההאזנה שלו, קשה לדעת מה גרם לי לשלוח את העכבר ולהאזין לאלבום החדש של דיויד בואי ממש ביום שהוא יצא, אבל טוב שעשיתי זאת. כך אני יודע שהאלבום הזה נמצא ברשימת אלבומי השנה שלי בזכות ולא בחסד, ושהאבל הגדול שנחת על עולם המוזיקה יומיים מאוחר יותר לא התערבב עם השיקול הקר והברור - מדובר באחד האלבומים הגדולים שיצאו השנה. הרבה פרידות מאמנים גדולים היו השנה, וכמעט כולם הספיקו להשאיר אחריהם אלבומים אחרונים. אבל בואי הוכיח שהוא לא רק הגדול מכולם, אלא גם הרלוונטי ביותר עם אלבום ללא שמץ של התרפקות נוסטלגית, שיכול לדבר לילדי האינדי של ימינו לא פחות מלמעריצים ותיקים.

אינדי להמונים

Money - Suicide Songs

על עטיפת האלבום השני של Money, להקה בריטית עם שם נוראי, מופיעה תמונה של סולן הלהקה בפוזת קלישאת-אינדי מיוסרת בשחור-לבן. אלא שלקלישאה הוספה סכין ענקית שספק מאוזנת, ספק נעוצה במצחו. התמונה הזאת היא מטפורה מצוינת למוזיקה של הלהקה, שהיא אמנם אינדי-רוק סטנדרטי למדי, אבל יש בו שריטונת קטנה שמצליחה להעניק לו יחוד בים האלבומים בסגנון.

Wild Beasts - Boy King

Wild Beasts הם כמעט הפרוטוטייפ של להקות אינדי עכשווית: קצת סינת'פופ, קצת גיטרות, טיפה אלקטרוניקה ויאללה לתנור. לרוב התוצאה של המתכון הזה היא עיסה חסרת שיניים ומעלת פיהוק, אבל ללהקה הבריטית הזאת יש מספיק כישרון כדי להפוך את הקלישאה הזו למשהו שמחזיק אלבום מהנה במיוחד ולעתים סוחף ממש.

Mass Gothic - Mass Gothic

אלבום הבכורה של נואל הרוקס, הסולן של Hooray For Earth הניו יורקים לא מפחד להתנסות: מאלקטרוניקה מקפיצה, דרך רוקנרול באווירה סיקסטיזית ועד לחיצות מפתיעות על דוושת הדיסטורשן. לא כל הניסויים האלו עולים יפה, אבל זה עדיין מרתק בהרבה ממרבית האלבומים ששמעתי השנה.

Woods - city sun eater in the river of light

האלבום התשיעי בקצת יותר מעשור ללהקת הפולק הפסיכדלי הניו-יורקית. זה כנראה גם אלבומם המגוון והמעניין ביותר, שלא מפחד לחרוג מככלי הז'אנר (שימו לב, למשל להתפרצויות הג'אז של Sun" City Creeps"), מה שמצליח לגרום לו להתחבב גם על אלו, כמוני, שאינם מחובבי הז'אנר.

Glass Animals - How To Be A Human Being

בשנים האחרונות אני נזהר מאוד מדירוגים מסודרים, ועוד יותר מהגדרות כמו "אלבום השנה". זה לא נובע רק מהכיסוי הנמוך שלי, שמבטיח שהאלבומים הטובים ביותר הם אלו שלהם בכלל לא האזנתי, אלא גם מהעובדה ששנה אחרי שנה מתברר שכשאורות חג המולד נכבים, ותיקיית מוזיקה חדשה נפתחת, האלבומים שלגביהם הייתי נלהב ביותר במשך השנה הם לעתים קרובות אלו שאליהם לא אחזור לעולם. ואין ספק שהמועמד הראשי למפלה הזו הוא "How To Be A Human Being" של Glass Animals. האלבום מבריק באותה מידה שהוא מתיש, מאת חבורת ילדים עמוסי התלהבות נעורים מלהיבה/מעצבנת ובמראה היפסטרי עד כדי כאב, אבל עם יכולת נדירה לזגזג בין סגנונות וכיוונים מוזיקליים מבלי לאבד את הגרעין המוזיקלי שמחזיק יחדיו אלבום שלם. ועדיין, גם אם יש סיכוי שעוד כמה חודשים אני לא אצליח להאזין אפילו לתו ממנו, כנראה האלבום הכי כיפי שגם התנגן אצלי הכי הרבה פעמים בשנה האחרונה.

הפוגה קלה להיפ הופ

De La Soul: and the Anonymous Nobody

A Tribe Called Quest: We got it from Here... Thank You 4 Your service

שני ענקי ההיפ ההופ הותיקים הוציאו השנה אלבומים חדשים שלפחות מעמידים בצל כמעט את כל מה שהדור החדש של אמני הז'אנר הוציא השנה. בתחרות בין השניים, הזוכה, לפחות עבורי, הוא האלבום של A Tribe Called Quest, עם היפ הופ ג'אזי וקשוח ופלואו מושלם. למרבה הצער האלבום הזה, הראשון אחרי 18 שנות שתיקה, יהיה כנראה גם האחרון, בשל מותו השנה של חבר הלהקה פייף דוג.

Childish Gambino - Awaken, My Love!

סביר להניח שלא הייתי ממהר כל כך להקשיב לאלבום הזה, שיצא ממש החודש, אם היה עומד מאחוריו כל שם אחר. אבל דונלד גלובר מקבל אצלי הנחת סלב. בין צפיה חוזרת אובססיבית ב-"Community", להתלהבות מ-"Atlanta", הסדרה החדשה והמופלאה שלו, גלובר הוא כנראה אחד מגיבורי התרבות הגדולים שלי. וממש כמו הקריירה הטלוויזיונית שלו, גם הקריירה המוזיקלית שלו עשתה השנה פניית פרסה, ובמקום עוד אלבום היפ הופ, כמו השניים הקודמים והבינוניים למדי, הוא שחרר אלבום שהוא פצצת פאנק וסול לוהטת שהעיפה אותי ועוד המוני מאזינים מסביב לעולם.

יאללה בלאגן

Daughter - Not to disappear

השלישייה האירית-שוודית-צרפתית הוציאה אלבום דרים פופ עם נגיעות שוגייז, שכדרכם של אלבומים שיוצאים בינואר, הספיק להישכח כמעט לחלוטין עד סיכומי השנה. למרבה המזל, הופעת השקיעה שלהם בפרימוורה עזרה להשאיר אותם בתודעה שלי לעוד כמה חודשים.

Holy Esque - At Hope’s Revine

היחס שלכם לאלבום הבכורה של Holy Esque הסקוטים כנראה יקבע על פי היחס שלכם לקול הצרוד והשירה החצצית של פט היינס. עבורי התחושה הזו, של הקשבה לסולן שמנסה לשיר בנשימותיו האחרונות, הוא מה שעושה את ההבדל בין עוד אלבום שגרתי ויעיל לאחד מאלבומי הרוקנרול הסוחפים של השנה.

Autolux - Pussy’s Dead

Autolux מערבבים היטב בין אלקטרוניקה פרימיטיבית לרוקנרול עם הבלחות נויז. ברגעים מוצלחים זה אפילו מזכיר את Battles המוקדמות. על הבמה בפרימוורה השנה זה היה מוצלח אפילו יותר, בעיקר בזכות קרלה אזר, המתופפת האדירה שלהם.

Preoccupations - Preoccupations

השמועה על מות הפוליטיקלי קורקט כנראה לא הגיעה לחברי Viet Cong, שנכנעו לפניות המעריצים והחליפו את השם (הפוגעני) בשם (המשעמם) Preoccupations. למרבה המזל, עם השם החדש הגיעה גם חבילת מוזיקה חדשה ומרהיבה. את פצצת הנויז והפוסט-פאנק שהם שחררו בשנה שעברה הם ממשיכים עם אלבום מעט יותר מהורהר, מעט פחות סוחף באופן מידי, אבל שמצדיק האזנות חוזרות ועובד היטב גם בווליום נמוך מ-11. אלבום שמצרף את Preoccupations (בכל שם שיבחרו להם) לרשימה הקצרה מדי של להקות שהצדיקו בשנים האחרונות את ההייפ של אלבום הבכורה גם באלבומם השני.

Parquet Courts - Human Performance

עם השנים, הדרישות שלי מהאלבומים שאני שומע הלכו והצטמצמו. הציפיה לשלמות הפכה להסתפקות בכמה שירים טובים שאפשר להוסיף לרשימת ההאזנה. הפאנק המלודי של אלבומם החמישי של Parquet Courts בהחלט עונה על הציפיה, בוודאי שהוא מכיל שיר אדיר כמו שיר הנושא, שהצורה שבה הוא מאזן בין זעם לעידון בלי להתמסר לאף אחד משני הצדדים מלהיבה אותי כל פעם מחדש.

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

הפוסט המאזין ברדיו 168: נמרוד ספיר עם סיכום הפיינשמקר אינדי של 2016 הופיע ראשון בהמאזין