לקיץ הנוכחי לב הגיע עם אלבום חדש, "חשמל מהשמש", ואיתו גם מופע שהגיע ביום חמישי האחרון לוונדרבר בחיפה. על הבמה ליווה את לב ההרכב הטרי שהוא גיבש עבור האלבום: נווה קורן (TREE) על התופים, היתאם בשארה על כלי הקשה ותומר ישעיהו בתפקיד אורח על גיטרה. בהופעה לב ניגן את האלבום מתחילתו ועד סופו והשאיר זמן לשיר אחד או שניים מהקטלוג המפואר שלו.

כששמים את שירי העבר של לב מול השירים החדשים, מבינים עד כמה "חשמל מהשמש" הוא משב רוח מרענן בנוף המוזיקלי של הזמר הוותיק. את רעש הגיטרות והקצב שנותן בראש החליפו נגינות עדינות ומדויקות יותר, יחד עם הקצב המזרח-תיכוני של בשארה שבלט בהופעה והראה כמה צלילים שונים ומגוונים אפשר ליצור עם תוף מרים ודרבוקה. לב וההרכב ניגנו בצורה מאופקת ושלווה, שדרשה מהקהל ריכוז והזמינה אותו להקשיב למשפטים המעטים אך מדויקים שמעטרים את שירי האלבום.

החרדה והטראומה התחלפו בשקט נפשי. לב מוצא ב-"חשמל מהשמש" רגעים קטנים בחיי היום יום ומעצים אותם. הוא עושה זאת באמצעות חזרה על אותם משפטים קצרים, אליהם הוא מצליח לזקק עולם ומלואו. מעבר לרפטטיביות הזאת קיימים סיפורים בעלי גילויים קטנים-גדולים על החברה האנושית. השיר "מרים", למשל, הוא סיפור על אחותו הנכה של לב (כך לפחות נאמר בשיר) שמקבלת אישור לגראס רפואי מרופא אחד שהיה מוכן לעזור לה. על הבמה, כשלב חזר על הפאנץ' הסופי "יש אנשים טובים", הוא הגניב חיוך, כאילו הוא נזכר איך הבין זאת לראשונה ביום ההוא מחוץ לביטוח לאומי.

ההופעה היתה מלאה ברגעים כאלה, של הבעת שביעות רצון מלאת כנות לנוכח המוזיקה החדשה שלב יצר. לא סתם המופע משחזר את האלבום מרגעיו הראשונים ועד הסוף לפי הסדר - זוהי חגיגה של ההישג שלב וההרכב שלו השיגו ב-"חשמל מהשמש". לב לא רק חייך ממילותיו, אלא ממש התנועע ורקד לצלילי השירים. בשארה, קורן וישעיהו הגיבו באהבה: הם צחקו מהפאנצ'ים והנהנו על כל אבחנה במילותיו.

הגעתי להופעה על מנת להבין יותר טוב את האלבום. יש אנרגיה משכרת לסיפורים הקטנים האלה על השגרה היומיומית, מנהג המונית שעוצר לראות את השקיעה ועד בתו הקטנה של לב שמתמודדת כל כך יפה עם המוות של סבא שלה. האנרגיה הזאת באה לידי ביטוי בקצב שסיפקו בשארה וקורן, והרגעים הכי טובים בהופעה היו כשהקצב הזה הועצם והתרחב, ממש כמו הרגעים הקטנים בשירים. נראה שלב עדיין בוחן עד כמה הוא יכול למשוך את הקצב הזה ולשחק איתו, אבל הוא ללא ספק עשה איתו עבודה טובה בלהעביר את האנרגיה שעומדת מאחורי "חשמל מהשמש" - ממש יכולתי להרגיש את אותו חשמל.

לב סגר את ההופעה עם "שנינו", השיר שלקח לי הכי הרבה זמן להבין, וכעת הוא האהוב עלי מבין שירי האלבום. לב חוזר בו לזכרונות עם אהובתו, מרגעים בעבר הרחוק ("שנינו בלובליאנה"; "שנינו באזכרה") דרך רגעים שמרגישים חסרי זמן מוגדר ("שנינו כשהכל טוב") ועד רגעים מההווה או העבר הקרוב ("שנינו אתמול"). כשלב דיבר בעבר על אהבה, הוא התייחס אליה כעל משהו חמקמק שיכול להיגמר בכל רגע ("דם בטלוויזיה, רק שנינו מסתכלים / תאהבי אותי תמיד, תאהבי אותי", מתוך "תאהבי אותי תמיד"). ב-"שנינו", ובכלל ב-"חשמל מהשמש", נראה כי לב סוף סוף מבין שהאהבה היא כאן איתו ועכשיו, וזה כל מה שחשוב.

הפוסט עמיר לב בוונדרבר: להרגיש את החשמל מהשמש הופיע ראשון בהמאזין

רק שרגשות ההזדהות שלי היו מיותרים לחלוטין. בחליפה זהובה וסימן ההיכר שלו - חולצה מכופתרת עד הצוואר - האמונד עלה עם הלהקה באווירה חגיגית לשיר הפתיחה "Holiday". המזגנים הפושרים של הבארבי לא התאימו לחליפה כבדה, בטח כשזזים בתוכה ללא הפסקה: האמונד רקד על הבמה, ירד על ברכיו, הוריד את הבלייזר, קפץ ממערכת התופים, פרט על הפנדר הלבנה את פריטת החצי טחנת רוח המוכרת שלו וטיזז מימין לשמאל וסביב העמודים הגדולים בשולי הבמה כדי לנסות להגיע לכל אחד ואחת בקהל. כשהוא לא הצליח משם, הוא ירד לתוך הקהל כדי לרקוד ולשיר איתנו - באחת הפעמים הוא גם כמעט איבד בדרך את המיקרופון. התחושה היתה של שבירת כל מחיצות בין האמונד לקהל, הוא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו. במובן הזה הוא הוכיח את עצמו כאחד השואומנים היותר מרשימים שיצא לי לראות. הוא השכיל לנצל את האווירה האינטימית והמצומצמת של הבארבי כדי ליצור חיבור עמוק עם הקהל, ויחד עם זאת נראה מופתע מכל האהבה שהרעיפו עליו. "אם זאת המסיבה של יום שני מה קורה כאן ביום שישי?" הוא שאל.

האמונד: שואומן מרשים. צילום: ניצן אגסי

בתוך טירוף ההופעה, נראה שכמות האנשים הכפילה את עצמה. לא ברור מאיפה הם צצו. בין אם הם הגיעו באיחור ובין אם הם ירדו מהבלקון כדי להתקרב להאמונד, אבל קדמת הבמה התמלאה במעריצים ששרו את המילים והתמסרו לקצב הזריז של הפוסט-פאנק המוכר והטוב. הלהקה היתה כל כך מדויקת שאף פלצן לא היה פוצה פה על היעדר תחכום בעיבודים. הסנכרון והתקשורת ביניהם לבין להאמונד היה לא פחות ממושלם, וניכר שהם נהנים לנגן יחד. גם הסט ליסט היה חליפה תפורה לפי מידות. אחרי החימום מנועים האיטי משהו של "Holiday", בא תמהיל של השירים הטובים ביותר משלושת האלבומים הראשונים ורוב מוחץ מהאלבום החדש. הבחירה הזאת מראה עד כמה האמונד אוהב ומאמין בו, ובצדק. רוב השירים ממנו היו מוצלחים יותר, כמו "ScreaMER", הגראז' רוקנרול שקיבל תוספת נכבדת של פאז, והרים את הקהל גבוה יותר, גם כשלא כולם הכירו את המילים.

האמונד איים איום סרק ש-"In Transit" יהיה השיר האחרון של הערב, רק שהיה ברור שהחברים יעלו להדרן. המתופף עלה ראשון, לבוש בחולצה של האלבום החדש כששמו "פרנסס טראבל" כתוב בעברית. הוא הכתיב את הקצב ל-"Postal Blowfish", קאבר ללהקת Guided by Voices וארבעה שירים נוספים. הקהל עוד היה בטירוף כשהלהקה ירדה בסוף ההדרן לצידי הבמה. עברו מספר דקות ארוכות של מחיאות כפיים, שריקות וקריאות בקשה ל-"101", עד שהאמונד עלה שוב לבד לבמה. בטון אוהב אך מעט מתנצל הוא הסביר שנגמרו השירים, ושהם ינסו לנגן את "101" בשבילנו, כי הם פשוט לא התאמנו עליו, והבטיח שכשיבואו בפעם הבאה הם ילמדו עוד שירים. הביצוע הכמעט מושלם (חוץ מעיכוב קל של אחד הגיטריסטים במעבר למודולציה) גרמו לי לחשוב שאולי האמונד אומר את זה בכל הופעה. אבל זה לא שינה דבר. הקהל יצא מפומפם מאדרנלין, בשאלה אם זו אולי ההופעה הטובה ביותר של השנה.

האמונד והלהקה: סנכרון מושלם. צילום: ניצן אגסי

הפוסט Albert Hammond Jr בבארבי: אולי ההופעה הטובה ביותר השנה הופיע ראשון בהמאזין

ובכל זאת, כמי שמעולם לא השתייך לסצנה הזו, ורחוק ממנה היום יותר מתמיד, האזנה ביתית לא הספיקה כדי להפוך את ההערכה שלי לאלבום לחיבור של ממש. אבל מבחן ההופעה החיה הוא שונה לחלוטין, ואין סיבה שמה שעבד עבור חיה מילר - עוד להקה תל אביבית להחריד שליוויתי בהתלהבות בהופעות למרות שכמעט לא זכו אצלי להאזנה ביתית - לא יעבוד גם עבור הילה רוח. אחרי הכל, בעידן של מדיה חינם לכולם, המודל העסקי של תעשיית הבידור מסתמך כמעט לחלוטין על כך שלהנאה הקולקטיבית יש אפקט אחר מההנאה האישית.

בבארבי בהחלט הייתה אווירה חגיגית. מהקישוטים בכניסה, דרך התפאורה על הבמה (שעליה הוקרן אחר כך וידאו ארט, אירוע נדיר בהופעות בסדר הגודל הזה) ועד להרבה מאוד קהל נלהב. לא בכל יום זוכים לראות את הבארבי מלא כל כך בהופעת אינדי של ממש, מהסוג שממשיך את הערב באוגנדה, אפילו אם זו הופעת השקה. כנראה שהפצצת היח"צ (המוצדקת למדי) שליוותה את ההופעה עשתה את שלה.

רוח: אווירה חגיגית. צילום: נמרוד ספיר

תחילת ההופעה הייתה פושרת למדי. אומנם שני השירים הראשונים "מוזיקה לפרסומות" ו-"סרט או פיצה" היו מהאהובים עלי באלבום, אבל רוח עצמה נראתה קצת כבויה, כאילו שהגיטרה מכבידה עליה. מי שהציל את המצב היה קוסטה קפלן, הגיטריסט של רוח וסולן חיה מילר ואולי האדם עם הכי הרבה סטאר קווליטי באינדי הישראלי החדש - הוא יכל בקלות לגנוב באגביות את הפוקוס לאומנים הרבה יותר מפורסמים ממנה. לא מפתיע שהקריאה הנלהבת הראשונה שהגיעה מכיוון הקהל היתה "קוסטה"!

אבל ההופעה עד מהרה עלתה על התלם, לא מעט בזכות האינטראקציה של רוח עם הקהל, שהחלה בכמה משפטים נבוכים, המשיכה עם הומור עצמי סביב הראיון שלה בשבעה לילות והסתיימה בסטייג' דייבינג תוך כדי נגינה, מה שהעלה לי זיכרונות מימי מונוטוניקס הפרועים. הקהל הגיב עם הרבה אהבה והיכרות מפתיעה עם כל שיר ושיר באלבום - מיומנות חשובה שכן הרמקולים של הבארבי העלימו כל משפט שלישי, ולעתים שיטחו את השירים המוקפדים של רוח לרצף של קלישאות.

אבל הרגע המלהיב של ההופעה נרשם בהדרן. אחרי האירוח הצפוי של רם אוריון, שנראה קצת אבוד בין שפע הגיטריסטים, צץ לפתע על הבמה מתי לנסקי, כוכב הקליפ של "מוזיקה לפרסומות" ואיש שכל אדם צריך לזכות לראות אותו רוקד. רוח נראתה בעצמה מופתעת לראות אותו, אנשי הוידאו ארט התעשתו מהר והקרינו אותו רוקד בקליפ כרקע לריקודים שלו על הבמה, וההופעה נכנסה למקום שבו שירים פוגשים את הבלתי צפוי ומייצרים רגע חד פעמי. ובפרפרזה על "ג'אנגו ללא מעצורים": אם לפני ההופעה הילה רוח עוררה את סקרנותי, עכשיו יש לה גם את תשומת ליבי.

רוח ולנסקי: רגע בלתי צפוי. צילום: נמרוד ספיר

הפוסט הילה רוח בבארבי: כששירים פוגשים את הבלתי צפוי הופיע ראשון בהמאזין

הלכתי בקצב הנוירוזה שלי והגעתי לאולם החדש, כנסיית עמנואל, דקות אחרי שעת ההתחלה המיועדת. לא היה מזגן, ומלבד האולם המלא היו עשרות אנשים שחיכו במבואה בתקווה להכנס. מפאת בעיות ארגוניות, אנשים שלא קנו כרטיסים מראש לא יכלו להאזין, וגם אלו שקנו מראש נמצאו במעין מצב בו ספק שגם הם יוכלו להכנס, אפופים בלחץ של המארגנים, דחוקים בין פינות ומדרגות בחוסר סדר מבאס מעט. כשהצלחתי להדחק בין אנשים בקומה השנייה, עומד לצד גרם המדרגות, מצאתי מיקום מתקבל וצפיתי בהרצאת הפתיחה, רבע שעה על עבודתו של פלדמן והיצירה בפרט. בסוף ההרצאה עלה לבמה האנסמבל המבצע - כלי הקשה, ויולה וצ׳לסטה - ומקהלה בת כעשרה משתתפים שנעמדה לאורך אחד מקירות הכנסייה.

מהתווים הראשונים היה ניכר שזה האופן האופטימלי לחוות את יצירה זו, והחד-פעמיות וההשקעה שמאחורי החוויה הוכיחו את עצמן. הכל הרגיש מדויק ובמקום, מבוצע באהבה וכבוד לדבר כשלעצמו. העלאת יצירה כזו לביצוע בישראל היא נדירה, והביצוע המסוים הזה היה נקודת אור יפה בעולם המוזיקה הניסיונית בישראל, ספירה תרבותית שלעתים תכופות נדחקת לשוליים לשווא. בכל זאת, עד שהספקתי להתמסר, שמעתי את תווי הפתיחה של החלק האחרון, שנגמר תוך שתי דקות. עשרים וחמש דקות של מוזיקה הן מעט מדי, ולמרות האקסטזה שבאה עם חוויה כזו - ועוד בכנסייה - האורך היווה מגרעה, כמעט כאילו ראיתי טריילר בציפייה לסרט עצמו. כנראה שרצו לקדש משהו בחוויה הזו כשלעצמה (וזו גם אולי הסיבה למיקום), אבל נותרתי עם חסר. בכל זאת, היה נדמה שהקהל יצא נפעם, באמירות אליטיסטיות של "זה רותקו, זה פשוט רותקו" מפוזרות באוויר סביבי. אולי הרווח שלי היה מועט משציפיתי, אבל נדמה היה שזו הייתה הצלחה בסופו של דבר.

הפוסט "כנסיית רותקו" במרתון התיבה: זה רותקו, זה פשוט רותקו הופיע ראשון בהמאזין

אחרי הופעה קטלנית למדי של מכונת הרג שהצדיקו את השם שלהם, עלה לבמה הדי ג'יי היפני (שיגרו אישיהארה) עם שיער ארוך אסוף בקוקו ומראה כללי של גיימר שאוסף כלפי מג'יק. הוא נראה כמו האקר בסרטי שוד שנשאר בתוך הוואן כדי למוטט מרחוק את מערכת האבטחה של הבנק/מוזיאון/קזינו שזה עתה נשדד. אישיהארה חיבר את הציוד והגיימבוי שלו והמטיר על הלבונטין מקצבי ברייקביט/גאבר/ספיד קור/איך שלא תקראו לזה אלקטרוני אינטסיבי תוך כדי שהוא מופיע כאילו שהוא זמר בלהקת הארדקור פאנק. הוא צרח לתוך מיקרופון עמוס באפקטים, טיפס על שולחנות והיה תזזיתי למדי. המוזיקה דפקה במהירות שגורמת לצוואר לכאוב. על קירות הלבונטין הוקרנו כל מיני מהלכים ממשחקי נינטנדו ישנים, אבל המוזיקה נשמעה כמו השלב הכי קשה של "Bullet Hell".

האינטנסיביות של המוזיקה וההופעה לא השאירה אותי אדיש. עקבתי אחרי הצלילים, רקדתי את חיי ומדי פעם הצצתי לראות איזה משחק מוקרן על הקיר. אומנם המוזיקה היתה חסרת רחמים, אבל היא היתה קומוניקטיבית עם צלילים נוסטלגיים ממשחקי וידאו ובלי שום חנופה או קיטש. די ג'יי סקוטש אג הצליח להשתמש בגיימבוי (מהסוג האפור, זה שנראה כמו לבנה) לא רק בתור אינסטרומנט, אלא בתור כלי נשק שמשאיר אחריו אדמה חרוכה, או לפחות ספיקרים שרופים. המוזיקה דפקה, הקהל רקד ואני חזרתי הביתה ב-5 בבוקר בהרגשה שהצלחתי להביס את הבוס הכי קשה בשלב הכי קשה באיזה משחק וידאו איזוטרי שבכלל לא קיים.

הפוסט DJ Scotch Egg בלבונטין 7: כמו שלב בונוס בסופר מריו הופיע ראשון בהמאזין

"אני לא מאמינה לו" אמרה אישתי ביחס לשורה של פדרו שטוענת "מעולם לא הייתי גבר מושך". רציתי להציע שכמו הרבה שירים אחרים של זמרים אחרים, השיר הזה בטח נכתב מזמן, כשפדרו רק גילה שהוא דווקא כן, גבר מושך, והשיר נשאר לא יותר מזיכרון רחוק, נוסטלגיה לתקופה אחרת (בדומה ל-"בואו לפני" של ג'ימבו). אבל לא היה לזה זמן. פדרו רץ על הבמה בין הנושאים והשירים, ואין זמן להתעכב. אתם רוצים לדבר, שמרו בזיכרון ותדברו בבית. הריצה הזאת גם לא הותירה לקהל ההמום זמן לעכל. מדי פעם, כשפדרו לא עבר משיר לשיר בדהירה, אלא השתהה לרגע, הם עוד נותרו שם בוהים בו. וגם אווירת הקאלט מהאינדינגב נעלמה. בקידמת הבמה עוד היו כמה מדקלמים חרוצים, אבל רוב הקהל, כמוני, ידעו לזרוק פה ושם מילה לאוויר. קשה להצטרף אם לא עשית דוקטורט על "חצי סוגריים". אפילו ההוקים הקליטים הם חסרי מילים, כמו ה-"יה יה יה" ב-"אלוהים בג'ימייל" וה-"נה נה נה" ב-"מאיפה אני בא". באמת רציתי לשיר עם פדרו את פסגת היצירה שלו, המילים עצמם, ופשוט לא הצלחתי. ונראה שלא הייתי היחיד. הקהל סביבי לא הראה הרבה התלהבות לאורך ההופעה, ודווקא כשקולות צעקה עלו מכיוון הצד הקיצוני של הבמה, הם לא היו מסונכרנים עם פדרו, מה שרק הציק לו.

גם ההופעה החשמלית של הלהקה הפריעה לי פתאום, אחרי ההאזנה לאלבום. חסרו מאוד הפסנתר ב-"שיר לאהובה חרישת וגם כלי ההקשה וקולות הרקע השבטיים מהאלבום, כמו ב-"מי יקח את זה". הואקום הקצבי וההרמוני גרם לסגנון הפדרואי בדקלום השירים להרגיש פתאום צפוי יותר, כמעט כמו טמפלייט שמורכב בעיקר מחזרה על מילים לצורכי הדגשה, ממספר מצומצם של מקצבים ידועים מראש, וקול בס שרמנטי. בסוף ההופעה בדרך הביתה, כבר הצלחתי לחקות את הטריק של פדרו, ודיקלמתי שלטי רחוב וחלקים אקראיים משיחה בסגנון שלו, רק כדי להוכיח את הנקודה הילדותית שלי. ועם כל זה, אני מאמין שעדיין אחזור שוב ושוב ל-"חצי סוגריים". יש בו עוד המון אוצרות בלומים ששווה להתעכב עליהם. וגם אני רוצה, כמו אותם מעריצים מהאינדינגב, לדקלם עם פדרו את כל המילים ב-"תשובה לשאלה - מה המוצא שלי - אחת ולתמיד", או את "הכניסה לתחנה המרכזית בירושלים".

הפוסט פדרו גראס בבסקולה: לאן הלך הקאלט? הופיע ראשון בהמאזין

הפערים הבין דוריים הם מה שהביאו אותנו לבארבי מלכתחילה. הסיפור התחיל בשעות נסיעה משפחתיות ברחבי ישראל ומשחקי טריוויה על מוזיקה ברדיו של שנות התשעים, כשפורטיס עוד היה תלוי על הצלב. אם אני צריך לשחזר, ככה אולי התחילה האובססיה שלי במוזיקה. ברוח הטריוויה, אני שואל את אבא שלי על פוסט בפייסבוק שנכתב על המשפט "במזוזה אני עבד" מתוך "נכון להיום" של זוהר ארגוב. "מה זאת אומרת", הוא אומר לי, "הכוונה 'נשבע במזוזה', ככה תימנים היו אומרים פעם", הוא פוגע בפואנטה לפני שאני מספיק לספר את הסיפור. זה כנראה כל העניין - הכרתי את העולם עם פורטיס בתור חלק בלתי נפרד ממנו. לעומתי, אבא שלי חווה את יצירתו של פורטיס בלייב, כשהוא עוד הופיע בקולנוע מוגרבי לפני 40 שנה, בשלב האינקובטור.

קהל חוצה ז'אנרים והגדרות. צילום: יובל אראל

ההצגה הניו אייג'ית של פורטיס אודות זניחת השיגעון לא נמשכה עוד זמן רב, והוא עבר מהר מצמד שירי התעוררות רוחנית נוספים ("להתעורר", "מעיר נעלמים") לחזרה במנהרת הזמן. הלהיטים הם מפעם אבל פורטיס ביצע אותם עם אנרגיות של ילד בן 16 ששר את השירים האלה בפעם הראשונה. הטירוף בעיניים שהוא ידוע בזכותו, פליטת זעקות ומלמולי ג'יבריש, פרכוסים, קפיצות על מגברים וסולואים חסרי פשר על הגיטרה העלו בי חיוך בלתי נשלט שהופך לצחוק. "חדשות מהירח", "שקיעתה של הזריחה" ו-"נעליים" ריצו אותי ואת הקהל. בדרך כלל אני לא מתרצה בקלות מלהיטים, אבל ההתנגדות הסנובית שלי לא יכולה לעמוד בקסם הילדותי ששלט בבארבי. גם אחרי אין ספור שמיעות השירים האלה טובים ורלוונטיים, והם בוצעו ברעננות שנשתמרה בקפסולת זמן כמו גיבור הערב. הדיוק של הלהקה ושל עובד הבמה (דני דורצ'ין, אחד מהמוזיקאים האהובים עלי בארץ) איפשרו לפורטיס לשבור את הכלים ברמה הכי מילולית.

אחרי סט שירי הדרן, ביניהם "סאניאסי" החדש, האורות נדלקו באחורי הבארבי והקהל התחיל להתפזר. אבל לפני שהם הספיקו להרחיק, הלהקה עלתה שוב, לא ברור אם בספונטניות או כמתוכנן, ובצעו את "אמריקה". ציפייה מרחיקת לכת שלי שגם "רץ על הקצה" ינוגן התנפצה כנגד השתחוות הלהקה. פורטיס הודה לקהל עם משפט שאולי מסביר את כל הערב: "זה לא מובן מאליו שבאתם, זה מעולם לא היה מובן מאליו".

צ'לו ושכבות של סינת'יסייזרים. צילום: יובל אראל

הפוסט פורטיס בבארבי: שיגעון זה במיינסטרים הופיע ראשון בהמאזין

ההופעה נפתחה עם "אבן" בשירה ונגינה סולו של איזנברג כשלאט לאט הצטרפה אליה הלהקה. תהיתי איך איזנברג תעבד לבמה את ההפקה הלא שגרתית והשברירית של "אני יודעת שמדובר בסוף", וקיבלתי את התשובה שלי: באופן מושלם. ההגשה של איזנברג נשמעה מדויקת ורגישה גם בלייב, אך מבלי לנסות לשחזר את האלבום אחד לאחד. ברגע מסוים הלהקה אף עזבה את הרצפה ואיזנברג נותרה לבדה. היא הורידה את הגיטרה והודיעה שהיא לא הולכת להרצות אלא שהיא הולכת לשיר, ובצעה את "אמא" בגרסת אקפלה, חשופה לגמרי, בלי המגננות של להקה מסביב או גיטרה מלפנים. אני לא יודע מה קרה אצל שאר הקהל כי הייתי מהופנט ברגע הכנה הזה, עם דמעות שמאיימות לזלוג מהעיניים.

גם כשהלהקה של איזנברג ליוותה אותה, הביצועים היו מלאים ביופי עדין בשירים כמו "לביאה", "קו הכאב" ו-"כל אחת". היו גם כמה שירים שלא הוקלטו לאלבום ("הכל בסדר, הוא רק לא נכנס לאלבום" היא סיפרה על אחד מהם) ובשבילי זה הדגיש את מלאכת העבודה של "אני יודעת שמדובר בסוף", כי הם הרגישו באמת קצת פחות שייכים לאווירה. בכל מקרה, כמו איזנברג, גם להקת הליווי שלה ידעה שפחות זה יותר. בזמן שרוב הלהקות מפגיזות בווליום ואגו בהופעות השקה, נגני הליווי של איזנברג שרו בהרמוניות ווקליות מושלמות בארבע קולות. היתה שם הבנה כל כך עמוקה של חלל ושקט וויתור עצמי שהקלידנית של איזנברג לא ניגנה בכל השירים, ובמקום להמציא לה תפקידים בכוח היא פשוט עזבה את המעגל כשלא נזקקו לה ועמדה בצד בצניעות. הלהקה אפילו הצליחה להחזיק על הבמה שלוש גיטרות ולהצדיק את קיומן ולא היתה בהרכב מתופפת - התפקיד נלקח על ידי לפטופ ולויטל שיצר פרקשן מינימליסטי בין לבין פריטות על הבס. ראשים נדו מעלה-מטה בקהל, ונראה שכולם היו בקשב מאוד עמוק לפי מחיאות הכפיים הזהירות אך חזקות שהגיעו רק אחרי שהצליל האחרון של כל שיר התפייד ולא רגע לפני כן.

איזנברג הרבתה להודות לנגנים וגם אמרה תודה לדניאלה ספקטור "שבלעדיה האלבום הזה לא היה קורה" (מעניין איזה תפקיד היא שיחקה בו). היא נגנה גם שיר מאיר אריאלי שלדבריה יכנס לאלבום הבא, והראה לי שהאלבום הזה וההשקה הזו הן לא פוקס חד פעמי - יש לה את זה. ההופעה הסתיימה עם "שם לילד", שילוב מרענן גם בהופעה בין ביט אלקטרוני וגיטרה אנרגטית. אם איזנברג היתה שרה באיסלנדית היא היתה מוכתרת בקלות בתור הדבר הגדול הבא מסקנדינביה. שימו עליה אוזן.

הפוסט יעל איזנברג בתאטרון תמונע: מבט נחוש קדימה הופיע ראשון בהמאזין

למה עיר חד פעמית? כי מי שהיה פה יותר מפעם אחת יודע שלמרות שהבמות מוקמות באותן נקודות בדיוק, כל התפאורה וההוויה סביבן משתנה לגמרי. כל שנה שלטי ההכוונה מוכנים מאפס, מיצגי האומנות הפזורים נוצרים במיוחד באופן חד פעמי, וכך גם דוכני האוכל, הבגדים, הספרים והתקליטים שמתחלפים ונותנים אופי אחר לגמרי לכל פסטיבל. שלא לדבר על הקהל. אם באינדינגב 2015 הרגשתי שאני רוקד בבמות בעיקר בין נערים לפני צבא, הפעם הכל הלך: משפחות מרובות ילדים, גברים רווקים בני 60+, זוגות אוהבים בכל הגילאים, יוצאי הודו בשרוואלים, ג'אגלרים מעיפי חישוקים ומקלות באוויר, חבורות ענקיות של נערים שמשאירים אחריהם שובל אבק. אינדינגב כמו המדבר, מתעצב בכל רגע בעקבות נדידת החולות.

Trust a Lady ותומר ישעיהו. צילום: ניצן אגסי

סטנד המיקרופון של איה זהבי פייגלין הורם כמטר וחצי מעל ראשה. היא הרימה אותו לשם כדי לשמוע איך הקהל שר את הפזמון של "ספורט" ובהתה בו במבט אבסורדי, כאילו זה היה פסל אבסטרקטי, מתקשה להחזיר אותו למצב שמיש. קצת כמו הרגע הזה, ביתר ההופעה פייגלין שאגה המנוני רוק שבמרכזם היא האנטי גיבורה שהעולם צוחק עליה בגיחוך. היא פרטה על מיתרי הדיסטורשן בטירוף, עטתה פרצוף קשוח ועלתה קרוב מאוד לעמדת התופים. איך כל הפאנק-רוק הזה מסתדר עם השלווה והבלדיות של אלון עדר? ובכן זה לא, אבל זה לא הפריע לפייגלין לארח אותו. בכלל, היו המון התארחויות השנה. גל דה פז (Lucille Crew, The Paz Band) התארחה אצל רוקפור, תומר ישעיהו אצל Trust A Lady, שאנן סטריט אצל אקו, ג'ימבו ג'יי אצל ערוץ הכיבוד - נו, הבנתם את הקטע. הדברים התבהרו בשיחה עם ג'ימבו ג'יי. מסתבר שמפיקי הפסטיבל לא אוהבים להביא את אותן הלהקות שנה אחרי שנה, אז כדי לשמור על הייפ ולהיחשף לקהלים חדשים, מתארחים אצל אחרים בשנה שאחרי. הבעיה התחילה כשההתארחויות התבססו יותר על אופרטוניזם או קשרים אישיים ופחות על חיבור מוזיקלי. ג'ימבו ג'יי אמנם התאים כמו טבק בטעם אורז לנרגילה של ערוץ הכיבוד, אבל בין הפולק הלבנטיני של ישעיהו לרוקנרול של Trust A Lady יש מעט מאוד במשותף, וזה עוד מצב טוב לעומת רוקפור שפשוט לא זכרו איך לנגן את אחד מקטעי המעבר ב-"Got to Stay Alive" של דה פז.

יום שישי, 8:30 בבוקר, התעוררתי לקול מכה מחוץ לאוהל שלי. שתי מכוניות התנגשו, והנהגים החליפו פרטים. לכאורה זה אירוע יומיומי ומשעמם, בשגרה אפילו בעל פוטנציאל למיני תגרת אגו. אבל בעיר החופש של האינדינגב השניים המשיכו לדרכם אחרי כיף חברי וחיוך שליו. ישבנו מחוץ לאוהל, שתינו קפה של בוקר. היתה לידינו משפחה: זוג הורים בשנות ה-40 ונער. השכנים שלנו לא היו עוד משפחה מבין המאות שהגיעו השנה - הם מהחלוצים שמגיעים כמעט כל שנה מאז האינדינגב השני אי שם לפני עשור. הם סיפרו לנו שאז מתחם הקמפינג היה בכלל במיקום של במת האינדיטרוניקס, והתדיינו ביניהם איפה היתה הבמה הגדולה, אם במיקום של הקטנה או באותו מקום. הכל היה יותר קטן - גם הבן שלהם שהיה אז רק בן 5. באינדינגב הזה הוא הסתובב בין הבמות והמליץ לנו ולהם לאיזה הופעות ללכת.

הפעם לא התרוצצתי כאחוז טירוף בין הבמות - זה היה יותר עניין של זרימה ופחות של החלטה מודעת. היתה לי רשימה של אמנים שרציתי לראות, והכל עף ברוח החולית כשנחתתי בגן האינדי. האנשים, המייצגים, האוכל, ובעיקר הצלילים וקולות הקהל מהבמות משכו אותנו אליהם, והתוכניה נשכחה בכיס. כך היה למשל בשעה 15:00 ביום שישי. אחרי ארוחת צהריים, עזבנו את דוכני האוכל והתקרבנו אל הבמות. בבמת הקוף יוסי פיין ובן איילון התחילו לחמם מגברים, והאינדיטרוניקס כבר התפקעה במדקלמי ספוקן וורד סביב פדרו גראס. איבדנו שליטה על הרגליים והן הובילו אותנו לאחד מפתחי האוהל בבמה הקטנה. היה חשמל של קאלט באוויר. הקהל השלים את המשפטים של פדרו בטיימיניג מושלם. הראפ של פדרו מתוחכם, מלא התפתלויות קצביות, משחקי מילים והכל מומחז ומשוחק בזריזות שקצת מקשה לעקוב למי שפחות מכיר, אבל שמשאירה אותך מסוקרן.

רקדני המרחבים בעקבות ANNA RF. צילום: ניצן אגסי

דבר דומה קרה גם בבוקר יום שבת. הבוזוקי של תומר ישעיהו משך אותנו באף לבמת הפיל, והגיטרות המנסרות של זוהר גינזבורג מלהקת Trust A Lady השאירו אותנו קרובים לבמה במצב רטט. משם נמשכנו בעקבות מוזיקת העולם הגרובית של Anna RF, ההפתעה הגדולה של השנה. המוזיקה שלהם היתה כל כך חופשית והניעה אותנו לרקוד עד שמצאנו את עצמנו מחוץ לסככה, בשמש, בין מאות אנשים אחרים שצריכים יותר מרחב לתנועה. אבל ההייפ יכול גם להטעות. בערב שישי הסככה של במת הקוף, הבמה הגדולה ביותר באינדינגב, היתה עמוסה במה שנראה כמעט כמו כל באי הפסטיבל. אף אחד לא רקד, מחא כפיים או שר. רובם עמדו ודיברו, כאילו אין הופעה. ה-Angelcy היו על הבמה ורוב מי שנמצא בקהל נראה לא מאוד מעוניין. בהתחלה חשבתי שכולם הגיעו רק כדי לשמוע את הלהיט שלהם "The Dreamer", אבל גם כשההופעה נגמרה, קרה דבר מוזר והקהל נשאר לעמוד במקום. מבט חטוף בתוכניה גילה לי את התשובה - הבאים לעלות הם ערוץ הכיבוד. כל מי שנמצא פשוט הגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לקראת הקרקס של לידוי, אסטמה ושקד פררה. מהניסיון הזה למדנו לקח, ולמרות שההופעה של ספי ציזלינג וקותימאן לא התרוממה, נשארנו קרובים לבמה כדי לתפוס מקום להופעה של Lucille Crew, השיא של הפסטיבל. כשהם ניגנו את "Big City" העפתי מבט לאחור כדי לראות כמה אנשים צועקים ולא הצלחתי לראות את הסוף. כלי הנשיפה עלו בזריזות במעבר לקראת הפזמון וחשבתי לעצמי איך השיר הזה עדיין לא הפך לפתיח לסדרת HBO, ואיך זה ש-Lucille עדיין לא ההדליינרים של פסטיבלים כמו פרימברה.

בשבת בצהריים כולם כבר היו אמורים להיות שבורים. השמש זרחה באמצע השמיים, הזיעה נטפה, מאגרי הכוחות כבר היו אמורים להתחיל להידלל, אבל זה לא עניין את הקהל של כהן @ מושון - הם באו להרים את הידיים באוויר. כהן סימן לנו עד כמה הם ילדי בועה כשהוא סיפר שלקח להם שעתיים להגיע לכאן מתל אביב, שזה האינדינגב הראשון שלהם, ונתן ריספקט על כך ששרדנו שלושה ימים במדבר. הצמד פירגן לסוויסה, נתן לו לעלות לשלושה שירים ובשלב מסוים פינה לו את הבמה. "חי בדיליי", "קלסיקלטת" ו-"שחקן ספסל" בוצעו בדיוק ואנרגיה רעננה. הסוף של שלושת הימים כבר בצבץ מעבר לסיבוב כשאחד מהגברים בקהל עלה על כתפי חברו והמשפט "טרמפ לצפון" על גבו. הברים הפסיקו להגיש אלכוהול בהוראת המשטרה, החוגגים צבאו על עמדות התקליטים כדי לאסוף את השלל האחרון ומשם לצאת דרך השערים בחזרה למציאות.

כהן @ מושון, טרמפ לצפון. צילום: ניצן אגסי

ואז ממשיך בלילה. צילום: ניצן אגסי

תמוז דקל מ-TATARAN. צילום: ניצן אגסי

כמו חולות המדבר גם המיצגים משתנים. צילום: ניצן אגסי

ספי ציזלינג ואורות הלילה. צילום: ניצן אגסי

הפוסט אינדינגב 2017: עיר חד פעמית של חופש הופיע ראשון בהמאזין

הנרי היה אמש הבחור הכי מגניב בבארבי עם בלינג, שיער שזור בראסטות אדומות קצרות, טי-שירט שחורה עם כיס קטן (אליו נכנס הבלינג תוך כדי ההופעה) ומשקפי שמש עגולים. הקהל סגר עליו מכל הכיוונים, מתגודד בהתלהבות מוקדמת ונמרצת. אחרי נאום קצר בו הנרי הכריז על פתיחת מסע הצלב של שליחי הפ'אנק, הם התחילו לנגן. והפ'אנק שלט. הבס שמן, הסנייר חד וקריספי, הגיטרה ריצדה בגבוהים סטייל נייל רוג'רס, והנרי, יחד עם שתי זמרות הליווי, דרש בססמאות לשקשק את מה שאמא נתנה לנו. הנרי הוא לא רק קלידן וירטואוז, אלא גם שואו-מן מיומן וזמר עם יכולות ווקאליות שמשלבות את הצרחה של ג'יימס בראון, ההסתלסלות של סטיבי וונדר ולעתים גם הרגישות של ביל וית'רס.

קורי הנרי: הבחור הכי מגניב בבארבי. צילום: צופית ברבי

ככל שההופעה התקדמה היה ברור שלהנרי יש טריק: הוא משתמש בשירת המילים כקנבס לקצב ולמנגינה. לקחו לי שניים או שלושה שירים להבין שבין אם השליחים מנגנים ג'אז, פ'אנק, סול או R&B, הכל יושב על המבנה הרפטטיבי של הגוספל, שחוגג את אותן שורות מחדש בווריאציות ריתמיות ומלודיות. שורות כמו "life will find a way", "keep on rolling" ו-"why don't you shake your behind" יצרו שרשרת בלתי נפסקת של מה שמרגיש בכתיבת הסיקור כמו קלישאות, אבל בזמן ההופעה היו זורמות, מלהיבות, מפתות.

ועם כל זה, הדינמיקה בין הנגנים והתקשורת שלהם עם הקהל היא זאת שהפכה את ההופעה למשהו בין אורגיה המונית לחוויה רוחנית. לכל אחד מהם היתה אפשרות לקחת את עצמו הכי רחוק שאפשר לחלל, והאחרים נתנו לעצמם להיות מופתעים, לצחוק עד דמעות, לשבת על הרצפה ולשתות בירה, או לקחת את ההתחרעות של הקודם למקום גבוה יותר. הכל פתוח, כל שניה מחדש. גם הנרי לקח את זה מאוד רחוק כשהוא עלה כל כך גבוה עם אחת מהסתלסלויות וונדר שלו עד שהפתיע את עצמו ואת אחת מזמרות הליווי. הוא היה חייב לקחת שנייה, ללכת לאחורי הבמה, להתאפס על עצמו ולחזור מחויך, עם מבט של מי שעדיין מנסה להבין מה קרה לו.

הלהקה ירדה מהבמה אחרי גרסה ארוכה מאוד וקשורה רק מעט למקור ל-"Rolling on the River" של Creedence Clearwater Revival, כשהנרי צועק עלינו להמשיך להתגלגל. וככה הקהל עשה וביקש עוד במחיאות כפיים למרות שהאור כבר נדלק. ואז קבוצה מגובשת בקדמת הבמה החלה לשיר ניגון סווינגי חוזר לשיר "נה נה נה נה", ועוד הצטרפו עד שכל הבארבי רעם. להנרי והלהקה לא נותר אלא לעלות לנגן את אחד השירים היותר שמחים ששמעתי והקהל המשיך בתעופה. שני גברים עם כיפות סרוגות איבדו את עצמם לריקוד, הראסטות של יוסי פיין קיפצו מצד לצד לידי וחולצת משבצות אחת התעופפה לאוויר קרוב לבמה. בשביל היציאה הארוך מהבארבי אפשר היה לשמוע את כולם מתמוגגים, מנסים לנסח במילים את מה שעברו בשעתיים האחרונות: "מה זה היה?"; "אחי, שנים שלא הייתי בכזאת הופעה"; "על מה הוא ניגן שנשמע כמו גיטרה?". אין מה לומר, הניסוי הצליח, הרשלנות השתלמה.

הפוסט Cory Henry and the Funk Apostels בבארבי: לשקשק את מה שאמא נתנה לנו הופיע ראשון בהמאזין