אולם נגה היה מלא כמעט עד אפס מקום (852 מושבים) לקראת השעה 9:30 והייתה תחושה מיוחדת באוויר. לאולמות תיאטרון יש קסם. ההתכנסות ברחבה, הציפייה ששערי האולם יפתחו, הריח האומנותי באוויר, ההתיישבות במושב המרופד, והחלל הגדול, כולם ממקדים אותך ומכינים אותך לקראת מסע רגשי. בתיאטרון, בשונה ממופעי עמידה, המושב מעניק לצופה מעין חלל אישי ומוגן שמאפשר לכל אחד חוויה פרטית. אין צורך להיאבק על מקום ואין מצב שמישהו יסתיר לך. מצד שני גם אין אפשרות לרקוד. זו חוויה עצורה מבחינה פיזית אך יכולה להיות עוצמתית כפליים ברמה המנטלית.

פסיכדליה טאטרנית. צילום: Gaya's Photos

ואז זה החל. האור באולם כבה ולאחר שמחיאות הכפיים נרגעו הגיח לו מהאפלה תמוז דקל בגפו והתיישב על הכיסא השמאלי. על הבמה הועמדו שלושה פרוג'קטורים ומאחוריהם נפרסו שלושה מסכי בד לבנים, מה שהעצים את הציפייה למופע ויז'ואלי שילווה את הנגינה.

העובדה שדקל עלה ראשון אל הבמה והחל לנגן לבדו היתה מפתיעה, שכן בכל הפעמים שראיתי את טאטרן הם עלו לבמה כיחידה אחת. תמוז צמרר את הקהל ביצירה שנשמעה כאילו שהיא נלקחה מסרט של סטיבן ספילברג. באמצעות הכפלות חוזרות ונשנות של הגיטרה שלו רקח יצירה עם כינורות וכלי נשיפה. מיד לאחר הקטע הזה, הצטרפו אליו דן מאיו ואופיר בינימינוב והלהקה צללה אל עבר השירים מ-"Soul Ghosts".

היכולת למצוא את קו התפר שבין החוויה האינטימית של להאזין למוזיקה באוזניות ובין מופע חי ואנרגטי, היא מה שהופך מופע תיאטרון למיוחד. אפשר ללמוד הרבה על קהל ממופע שכזה. חלק מהצופים שייכים לסוג המתנועע, זה שלא יכול שלא לזוז במקומו ומניע את הראש בצורה רפטטיבית. חלק אחר שייך לסוג המכושף, הבוהה (אנוכי ביניהם). מהצד הם נראים כמו אחוזי כישוף, עיניהם דבוקות למתרחש והפה תמיד מעט פתוח בתדהמה. בין השאר יש גם את הסוג המנגן, זה שמלווה כל סנר של המתופף דן מאיו וכל ריף של הגיטריסט תמוז דקל.

צילום: Gaya's Photos

אני בטוח שמי שזו הייתה הפעם הראשונה שלו בהופעה של טאטרן היה צריך לנגב את הלסת מהרצפה, כי מעבר להופעה הבלעדית שלהם, האווירה באולם הייתה מכושפת. על הבדים מאחורי חברי הלהקה הוקרנו אורות שיצרו צלליות בשלל צורות פסיכדליות. באחד משיאי הערב הופיעה צללית של רקדן שהשתולל לצלילי "Ta Pa Da", תוספת מינימליסטית אך בהחלט ראויה, וכמו תמיד, הג'אמים היו מרתקים. לעומת זאת, בעיניו של מי שכבר ראה את טאטרן בעבר, תוכן ההופעה לא היה שונה בהרבה מהופעות אחרות. כשהמופע נפתח עם הסולו של תמוז, חשבתי שאולי טאטרן יחרגו מהשגרה ויספקו מופע שונה מהרגיל, שיאפשר אולי מבט לתהליך היצירה המרתק של הלהקה. בקטע של תמוז היה ממש ניתן לראות איך הראש המבריק שלו חושב בין התווים וההכפלות וקיוויתי שאולי כך יראה כל המופע, בשילוב עם הקטעים המוכרים.

גם אם הציפיות שלי התבדו, אי אפשר שלא להתפעל ממה שהלהקה הזאת עושה עם הכלים שלה, אומנות צרופה. טאטרן גם פינקו את הקהל עם קטע חדש ומרקיד שמתחיל בג'אם מצרי והופך לקטע אסיד דיסקו מחשמל. גם קטע הסיום היה מרענן והרגיש כמו רימיקס למספר רעיונות מוזיקליים משיריה הקודמים, כולל פראפרזות מהקטע המהפנט "A Cut In The Crust".

אחד מהרגעים החזקים במופע היה לפני הקטע "Ta Pa Da" בזמן שמאיו הרביץ סולו תופים עם גרובים שלא מהעולם הזה. המבטים של דקל ושל בנימינוב לעברו היו פרייסלס. אחרי שנים של היכרות, חברי הלהקה עדיין מפתיעים אחד את השני ביכולות המוזיקליות שלהם. אני מקווה שהתשוקה הזו תביא את הלהקה להמשיך ולחקור את עצמה ואת הכיוונים המוזיקליים שלה.

הפוסט טאטרן בתיאטרון גשר: לנגב את הלסת מהרצפה הופיע ראשון בהמאזין

בתשע וקצת האוזן עוד די ריק אבל טל ולהקתה עולים לבמה. הם פותחים עם שיר ששמו כשם האלבום החדש והקהל שהגיע מתגודד סביב הבמה. בכל שיר פוגל פורסת בפנינו נדבך אחר ממנה: מהמחשבות הרודפות, מהזיכרונות החמימים, החלומות הכי גדולים והפחד מהגשמה. דברים שהם מאוד שלה אבל הם גם של כל אחד אחר. מוזיקה יפיפיה מלווה אותה בדרך בה היא הולכת. למשל, בשיר "ערימות של חלומות" הכל כמו בתוך חלום, המוזיקה לא משתנה, ונשמעת כמו מטרונום מקושט. אבל אז כשטל מבינה שצריך להתעורר, היא כאילו נופלת והמוזיקה צועקת איתה.

צילום: אליס פלויד

השיר "רצח אופי" מתבלט בין כל השירים. טל יוצאת בו לקרב מול הזמן, מול החיים ובעצם מול עצמה ביחד עם בס ותופים שמשלימים את אווירת המרדף ביער. פוגל מראה שהיא לא רק חולמת על העבר והעתיד, אלא גם חיה את העכשיו ולא מוותרת לעצמה:

חיים שלמים על נקודה בהר
זה אותם צבעים, זה לא לראות
ללכת לאיבוד בתלם
זה לטבוע בתוך מי מנוחות
רק לא מי מנוחות

פוגל שואלת אם נמרח לה האודם וטוענת שהיא אף פעם לא יודעת מה להגיד במצבים כאלה מלבד "תודה רבה", אז היא מציגה את הלהקה כמה פעמים והם מרימים "סלוט". כל התקשורת עם הקהל היתה נבוכה ולא מתאימה לרמה של המוזיקה המהודקת אבל אני מודה שאני סאקרית של כנות וזה הקסים אותי. הלהקה שמלווה את פוגל קיימת גם בקונסטלציה אחרת הנקראת מריונטה סול. היא הוקמה ב-2003 ע"י החברים אמיר גרומן ועידו קרוב בבאר שבע ומאז הוציאה ארבעה אלבומים. איתם חבר גם נדב גורלי על התופים, ולפני הוצאת האלבום האחרון, הצטרפה אליהם טל כבסיסטית. הלהקה מלווה את כל העשייה של טל, בייחוד אמיר גרומן שידו בכל אספקט של היצירה: החל מנגינה, עיבוד והפקה עד לצילום הקליפ של הסינגל החדש "ציפור שחורה".

צילום: אמיר גרומן

הערב מתקדם מאוד מהר, אולי כי נהניתי ואולי כי השירים של טל לרוב מאוד קצרים, 3-4 דקות לחתיכה. לקראת הסוף, הלהקה יורדת מהבמה וטל מבצעת לבד את "20 שנה" - שם הגיעה נקודת השיא של האינטימיות עם הקהל. טל הקטנה עם העיניים הנוצצות, מספרת לנו, כמעט בלי מוזיקה, איך היא סוחבת די הרבה על הגב כבר המון זמן. לפעמים היא נראית כאילו תפרוץ בבכי, אבל לפני שהיא מספיקה השיר נגמר והלהקה חוזרת לשיר אחרון.

טל מביאה משהו שונה, כנה ופגיע שלא נראה פה הרבה זמן. הליווי המוזיקלי שלה הוא מקצועי, והטקסטים והמוזיקה כל כך מתאימים אחד לשני, כאילו מלידה. הסיפורים הפשוטים על ימים חמימים, הטקסטים שכאילו סתם שכבו במגירה, הכל כאילו מאוד רגיל ובעצם מאוד מאוד מיוחד. יש לי נטייה לשימוש בסופרלטיבים, אבל תאמינו לי שאתם רוצים לשמוע את האלבום החדש שעתיד לצאת במאי.

קרדיט תמונה ראשית: אמיר גרומן

הפוסט טל פוגל חולמת בהקיץ באוזןבר הופיע ראשון בהמאזין

הגעתי בשעה 8 למועדון הצימר שבדרום תל אביב. אני לא יודע אם מדויק לכנות את המקום מועדון, זה יותר כוך מחתרתי המשמש כחלל להופעות, חדר חזרות, ונקודת מפגש של תרבות השוליים התל אביבית. את פניי קידמו זוג חתולים עצלנים ונחמדים, שככל הנראה ספגו מספיק מוזיקה בכדי להקים להקה משלהם. לאחר כשעה קלה, ציפור קטנה לחשה לי שהופעות בצימר מתחילות מאוחר ושמה שכתוב בפייסבוק הוא לא יותר מהמלצה. מהר מאד תחושת הבאסה התחלפה בסקרנות. יש משהו מרתק בצימר. מגוון דמויות צבעוניות מילאו את החדר ומשהו באווירה שפע יצירתיות. תחושה שכאן, מהיסודות האלה, צומחת סצנה חדשה.

בשנתיים האחרונות, במקביל לפריצת הרכבים מקומיים כמו ועדת חריגים ובינלאומיים כמו DIIV, Ringo Deathstar וגם Deafheaven, נדמה שגל שוגייזי שוטף את המוזיקה בעיר. Dia Malo, ההרכב לשמו התכנסנו, גם הוא חלק מאותו גל וחוגגים את צאת אלבום הבכורה שלהם "Stillness". מי שנבחרו לקדם את פניהם הם Elephant Hive, ככל הנראה ההבטחה המעניינת ביותר בעיר בימים אלה. כבר זכיתי לראות את דואו הכסאח רוק האינסטרומנטלי הזה לא מזמן באוזן בר. בעודנו מחכים שההופעות יתחילו, הגיח לפתע מתוך הקהל אבישי אפרת, סולן להקת The 1840's. הוא היה חמוש בגיטרה והחל לנגן בצורה אקוסטית לחלוטין (ללא כל מיקרופון) כמה שירים מרפרטואר הלהקה. הקול שלו שנע בין ניל יאנג לקונור אוברסט מ-"Bright Eyes". הסט הקצר שלו בן ארבעה שירים היה ספתח מחמם לב שתפס את מלוא תשומת הלב של הנוכחים.

בחזרה לאלפנט הייב, שהיו אנרגטיים כהרגלם, אך מעוררים תהייה. נדמה שבחודשיים האחרונים אלפנט הייב נהיו המחממים הרשמיים של מופעי העיר - וגם מחוצה לה. הם צמד דינאמי שמושך המון תשומת לב, וצניעותם הופכת אותם לחימום מושלם. החשש שלי הוא שנוח להם להיות כינור שני, ומיתוגם כלהקת חימום עלול להיות בעייתי ביום שבו הם יהיו במרכז העניינים - לא פשוט להחזיק מופע שלם כצמד אינסטרומנטלי ולהשאיר מספיק עניין לפעמים הבאות. לכן, בעיניי חשוב שהם יתחילו לצבור קילומטראג' כמובילים כבר עכשיו, אז תום ורפאל היקרים: קדימה להסתער!

המחממים הרשמיים של תל אביב. Elephant Hive

ואז הגיעו דיה מאלו. הסתובבתי לא מעט עם אלבומם בשבועיים האחרונים מאז שהוא יצא. מדובר בהרכב שהפיק אלבום שוגייזי קליט עם חיוני על סאונד. רף הציפיות שלי היה גבוה, וכמו בקלישאות הכי גדולות, הרף הגבוה הפך לאכזבה. אולי זה היה הסאונד הסופר בעייתי, אולי היעדר באלאנס ראוי ואולי משהו אחר, אך ההופעה לא הייתה טובה. חברי הלהקה לא זרים לבמות. מדובר בפליטי להקות כמו Lebanon הפוסט רוקית מאמצע העשור הקודם ו-ED והמיותרים, כך שאין לי יכולת להסביר את כישורי הנגינה החלשים שהם הפגינו בשיר הפותח. אולי הם פשוט לא שמעו את עצמם כמו שצריך, אבל היה פער עצום בין הסאונד המדויק והמרתק של האלבום לחלוש והחורק של ההופעה.

כלהקת שוגייז אתה לא יכול להרשות לעצמך לזלזל בסאונד, כי אחרי הכל, הסאונד הוא המנוע של הז'אנר. "Loveless" של My Bloody Valentine למשל, שנחשב לספינת האם של השוגייז, הוא אסופת שירים פשוטים שלולא הושקעו בו מאות אלפי דולרים בהנדסת סאונד כנראה היה נשכח. כשהוא מנוגן בלייב על ידי הלהקה, מתבצעת עבודת נמלים על מנת להרכיב את הצליל המדויק שלו. אז לא, אני לא מצפה לרמה כזו, אך יש מינימום הכרחי של השקעה בסאונד שהיה חסר - וכבר שמעתי בעבר הופעה עם סאונד צלול ומדויק בצימר. את הקטע הקווין שילדסי של להגביר את המגברים עד המקסימום הם דווקא כן עשו, מה שבהיעדר באלאנס גרם לדיוויד בלאו (שירה וגיטרה) לצעוק בצורה לא חיננית. בקטעים היותר שקטים דווקא כן הבליחו רגעים מדויקים ומעניינים, אך הם היו מיעוט בתוך הבלאגן. אשמח לראות את דיה מאלו על במת מועדון מאובזר יותר ובעזרת סאונדמן משלהם, כי האלבום בהחלט ראוי לזה.

הפוסט Dia Malo בצימר: לא עמדו בציפיות הופיע ראשון בהמאזין

נכנסתי אל שעריי הבסקולה בשעה 9:40 עם חברתי שרון. התמקמנו על יד המדרגות בקצה המועדון, שם חלקנו קיר עם ערן צור. הדקות החלו לחלוף, השעה 10:00 הפכה ל-10:30, וזו הפכה ל-11:00, ואין כל עדות ללהקה. מוזר, חשבתי, מדוע העיכוב הגדול? ואז בזווית של העין ראיתי את ניצן חורש מסתובב, חסר שקט בין ירכתי הבמה. חושי העיתונאי שלי מיד החלו לרחרח ועשיתי את דרכי במדרגות אל עבר הקומה השנייה של האולם, לנסות לדלות קצת מידע מחדר האמנים. התיישבתי על בר המשקיף אל הבמה ודיברתי עם בת זוגתו של יורק האש. היא סיפרה לי שמתופף הלהקה, חגי פרשטמן, נעלם. רוקנרול, חשבתי לעצמי, ורותקתי למסע החיפושים.

דורון טלמון, סולנית ג'יין בורדו, הייתה הראשונה לעלות לבמה, ובאקט אינטליגנטי החליטה לשתף את הקהל הסבלני במה שמתרחש מאחורי הקלעים. "המתופף המקסים שלנו תקוע בכביש, ומגיע במונית" טלמון אמרה, והבטיחה שתהיה הופעה "בת זונה". מיד אחריה עלו ניצן ושאר החברים. הם החליטו לא לחכות ושלפו במקצועיות את שירם "The Haunted" בגירסה אקוסטית. הביצוע נשמע מהודק והקולות של חורש טלמון, ודניאלה מילוא השתלבו בטבעיות. ואז לפתע, כמו בתוכנית ריאלטי מבויימות היטב, הגיח פרשטמן המתופף בשיא השיר לתרועות הקהל והתחיל לתופף עם הלהקה - הפתיח הכי טוב שחורש ולהקתו יכלו לבקש.

התחילו הכי חזק ולאט לאט הגבירו. Cut Out Club

אחרי התחלה כזו, קאט אאוט קלאב כבשו את הקהל עם מוזיקה שנעה בין ג'אז ,קברט, Fאנק, ודיסקו, כשעל הכל מנצח גרוב רוקנרולי חזק. אבל אם זה לא הספיק למישהו, הלוליינים של הבסקולה הצטרפו לחגיגה. השילוב עם הלוליינים הרגיש כלכך טבעי שיהיה לי קשה לדמיין את המופע הזה בלעדיהם. בשיר המקפיץ "Tears Like a Storm" זו הייתה לוליינית שירדה מתקרת האולם ועשתה פעלולים לצלילי הגיטרה של חבר להקת TREE בן גולן. לאחר מכן, בחור חביב בחליפה נוצצת ירד מלמעלה בשיר "Out of My World" והחזיר את המועדון לשנות השבעים כשהוא ייצב כדור דיסקו על הראש. מרענן לראות להקת רוקנרול שמשקיעה כל כך הרבה מחשבה במופע שלה. ברור שחברי ההרכב נהנו מההופעה, ובכלל לא הפריע שתשומת הלב לא תמיד הייתה נתונה להם - גם הם לטשו עיניים לאיש שירק אש מעל ראשיהם באחד משיאי הערב.

לא היתה נפילת אנרגיה ברגעים שבהם הלהקה לא לוותה על ידי מופע הקרקס של הבסקולה, כמו בשיר "Dead Club Med" שבו הסקסופוניסט רועי בר יהודה והבסיסט ירון שראל השתלטו על האווירה עם קטע דיסקו אפל. הרגע המאכזב היחיד של הערב נרשם דווקא בשיר האהוב ביותר של הלהקה (קרוב ל-50 אלף צפיות ביוטיוב), שהוא גם השיר הראשון שלה שיצא כסינגל, "We Are the Ghosts". משהו בקולות של מילוא וטלמון לא עבד, והפזמון, שבגרסה המוקלטת שלו הוא החלק שבו השיר ממריא, נשמע מעט מזויף ומאכזב. מעבר לכך, זו הייתה תצוגת רוקנרול מעוררת כבוד: ההופעה זרמה, בחירת השירים הייתה נכונה וכך גם התאמת האקטים הקרקסיים, למשל הברנש בחליפה הלבנה שהופיע ב-"We Are the Ghosts", מעין רוח רפאים שעשתה ג'אגלינג עם כדורי בדולח קטנים ומכושפים. ניצן לא הרבה לדבר במהלך ההופעה חוץ משיחות טעם וצחקוקים עם הקהל בשורות הראשונות. המבטים בין חברי הלהקה, הצחוקים בין השירים והאינטראקציה הבימתית מעידים כי יש ביניהם חיבור חזק ואמיתי. הבסקולה סיפק חלל נהדר להופעה. המקום משמש ביום יום בתור בית ספר ללוליינות. הוא בנוי בצורה מעוגלת ומרווחת, ומעניק תחושת אנדרגראונד אולד סקולית. התקרה הגבוהה והבמה העמוקה מאפשרים למועדון להיות מאוורר וניתן לראות את הבמה בצורה טובה מכל מקום במתחם. יש עדיין לאן להשתפר בתחום הסאונד, שלפרקים הרגיש מעורבל מדי, אך ניתן להכריז על הבסקולה כאלטרנטיבה מעניינת למועדוני העיר.

The Funk Is Strong With This One

הלהקה סיימה את ההופעה עם שני שירים ומופע משותף של כל הקרקס יחד - אפילו הקלידן שי רוט הצטרף לשעשוע עם ג'אגלינג וחורש הצהיר עליו "שזו הפעם הראשונה שהוא עושה ג'אגלינג מזה עשרים שנה". אם לשפוט לפי העובדה שהוא ניגן תוך כדי, זה היה על הכיפאק. הקו אותו החלו הקאט אווט קלאב בהופעה בבסקולה חייב להימשך, ואף להתרחב. יש להם קלף מאד ייחודי ביד ויחד עם המוזיקה הכיפית שלהם הם מסוגלים לייצר מופעים חווייתיים שיגדילו את מעגל המעריצים שלהם אל מחוץ למדינת תל אביב. מיד אחרי ההופעה החל לרדת גשם זלעפות והתחזית מבשרת שהימים הקרובים יהיו סוערים. אני בטוח שהחוויה שסיפקו ניצן חורש ולהקתו ישאירו חותם צבעוני שילווה את כל מי שהיה בבסקולה בימים האפורים הללו.

מופע צבעוני לימים אפורים

הפוסט Cut Out Club בהופעה: הקרקס המופלא של ניצן חורש הופיע ראשון בהמאזין