אזהרת משתמש - למרות שקראו לי על שם נביא מהתנך, אני לא מתיימר לדעת את העתיד. מדובר בהשערות ושעשוע אינטלקטואלי בלבד. הרבה מהתחזיות תלויות בכלל בתהליכים עולמיים שקטונטי מלהבין. המציאות, כרגיל, בלתי צפויה ומפתיעה כל פעם מחדש.

הסצינה תשאר. אנשים עדיין ירצו לעשות מוזיקה, להקים להקות, ולמרוד במערכת. אנשים אחרים ירצו פיסה מזה. זה גדול מהם, לא קשור לתמורה כספית, קורה כבר המון זמן, ואין שום סיבה שזה ישתנה. רק הפרצופים והתוכן יתחלפו. אלא אם כן איזשהו עתיד אורווליאני יתקיים שבו יאכילו אותנו בסמים מבוקרים ומוזיקה בידורית שהונדסה באופן מדעי להשאיר אותנו רדומים בנוחיות.

אושיות אינדי ותיקות יהפכו לנכסי צאן ברזל. אריק איינשטיין ושלום חנוך נחשבו פעם לפושטקים מרדניים. פורטיס וסחרוף נחשבו לאלטרנטיבה קיצונית. אביב גפן נחשב לנער שרוט. כל אלה נכנסו לקאנון, השפיעו על המוזיקה הישראלית, וקיבלו הכרה וכבוד על הפעולה שלהם לאורך השנים. כך אמן כמו רם אוריון או נעם רותם או יהוא ירון ימצאו עצמם לפתע בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית.

יוקם האינדי של האינדי. קבוצה מרדנית של מוזיקאים שתחשוב שהסצינה ממוסחרת/רדומה/משעממת מדי תקים תת סצינה משלה שתבעט לסצינה בתחת. הם יחזרו לערכים של הסצינה המוקדמת - ראשוניות, נסיוניות, פוריות, וקהילתיות. האינדי של האינדי לא ישאוף לשווק את עצמו ולהגיע לקהלי ענק. האמנים יופיעו במקומות שלא יכולים מלהכיל יותר מ-20 איש להופעה ולא יהיה להם אכפת אם תעשו להם לייק בפייסבוק או לא.

יהיו הרבה יותר פריצות מהאינדי למיינסטרים. למעשה המיינסטרים כפי שאנו מכירים אותו עלול להתמוטט עם התגברות הדמוקרטיזציה האינטרנטית. מוסדות ארכאיים כמו גלגלצ שמאכילים אותנו בכוח יחלשו ויוחלפו על ידי טכנולוגיה שתבין את הטעם שלנו יותר טוב מאיתנו. רשתות חברתיות, אינטיליגנציה מלאכותית, וגישה לכל המוזיקה שנעשתה אי פעם מכל מקום יאפשרו תחנות רדיו אישיות מושלמות. שיר של להקת שוליים שיקבל מספיק לייקים ויתאים למספיק אנשים יכנס למיינסטרים הארצי ואולי אפילו לעולמי בזמן אפס. 15 דקות תהילה והלאה לדבר הבא.

ישראל תהיה על מפת האינדי העולמית. מוחמד בא אל ההר - קיצו חזרו מטור אירופאי, הקולקטיב יצאו לטור באמריקה, ולורנה בי עברו לנסות את מזלם בלונדון. ההר בא למוחמד - יותר תיירים צעירים פוקדים את ישראל מדי קיץ ובלוגרי מוזיקה בינלאומיים הופתעו לגמרי מהסצינה ומחוסר בגמלים ברחובות. ב-14 השנים הבאות הופעות בחו"ל יהפכו להיות סטנדרט לכל הרכב אינדי ישראלי שמכבד את עצמו. עם שפע היצוא תהיה יותר מודעות, תל אביב תהיה הברלין הבאה, וקומץ מההרכבים יזכו להייפ גלובאילי ואולי אפילו הצלחה בינלאומית.

הלהקות יתמקצעו מעל ומעבר. טכנולוגיה לעשיית מוזיקה תהיה עוד יותר פשוטה והמונית. לאור אפשרות של שיטפון בשיתוף, לא תהיה לקהל סבלנות להקלטות רעועות ושואו בינוני מאמנים רציניים. להקות שלא ילמדו לשפר את האקט שלהם לרמה בינלאומית ומהר לא ישרדו במירוץ ויטבעו. תרבות ה-ADHD רק תגדל, העולם יהיה עוד יותר שטוח, וטכנולוגיות מופלאות יאפשרו לנו נוכחות מרוחקת בהופעות בעולם או במציאות מדומה מושלמת. להקות שירצו להיות שם יצטרכו לעשות לעצמן upgrade.

סך הכל, תעשיית המוזיקה העולמית עדיין נמצאת ברעידת אדמה. לא ברור מה יצא כשהיא תסתיים, ואם היא תסתיים בכלל. בגזרה המקומית, המוזיקה בארץ נמצאת במצב ביניים. יש סצינת אינדי ממוסדת, מיינסטרים משמים, ובועת הייפ מפוצצת של הפופ המזרח תיכוני. מחכה לנו עולם מוזיקלי חדש ומופלא.

הפוסט תחזית מזג האינדי הישראלי הופיע ראשון בהמאזין

אם נחשוב על זה, סצינת האינדי חוגגת 13 שנה על גלגולה הנוכחי. אפשר להחשיב את פתיחת הלייבל העצמאי Earsay בשנת 1999 יחד עם לייבלים נוספים כמו Fast Music ז"ל ו-Fact ז"ל ליריית הפתיחה. מועדונים כמו הפטיפון והג'ה פן נתנו במה, והתגברות קול הקמפוס והגעתו של קוואמי לקצה בגלגלצ נתנו זמן אוויר. אז סצינת האינדי בת 13. יש לזה כמה השלכות.

הסצינה הגיעה לגיל ההתבגרות. היתה לסצינה ילדות יפה. קומץ מוזיקאים שהקליטו אלבומי בכורה low-fi נסיוניים (למשל אלבום ב-24 שעות בלבד בפאסט מיוזיק), פלוס כת מעריצים מצומצמת של יודעי דבר שהלכו אחריהם. כתבו עליהם רק בשרת העיוור ז"ל ויותר מאוחר בכמה בלוגים ואף אמן לא שבר למיינסטרים. הזמנים הללו עברו. נגמרו שנות הקסם.

התחרות גדלה. להערכתי פועלים כיום בסצינה בין 50-100 הרכבים (אולי לאון פלדמן יאושש או יפריך?) פועלים כיום מעל ל-100 הרכבים בסצינת האינדי. הסצינה הקטנה והמלוכדת של פעם נהיתה הרבה יותר מבוזרת. יותר אמנים באינדי מתחרים היום על חדרי חזרות וספוטים במועדוני ההופעות, שלא לדבר על תשומת לב הקהל. זו תחרות קשה, ובהתחשב שבכל המדינה יש פחות אנשים מאשר בלונדון בלבד, שלא לדבר על חוסר הכבוד בארץ לתרבות אלטרנטיבית, אין מקום לכולם.

המוזיקה התרחבה. תחילת הדרך היתה קיצונית מבחינה מוזיקלית, בין הארדקור Pאנק לאלקטרוניקה נסיונית עם מעט מאוד אמנים באמצע הספקטרום. ההרגשה שלי היא שהספקטרום התהפך, שהיום יש הרבה יותר אמני אינדי במרכז הספקטרום עם מוזיקה שגם אמא שלי תוכל לשמוע מבלי לברוח. איכות ההקלטה באינדי מעולם לא היתה טובה וידידותית יותר לאוזן תודות להוזלת הסטודיו הביתי, שיפור בידע המקצועי, ורף גבוה יותר של איכות.

דור האינדי הראשון התבגר, אם נתחבר לפוסט של שלי, גם המוזיקאים וגם הקהל. חלקם פרשו מהסצינה עקב חיי משפחה, שינויים בקריירה, מיאוס, וסתם ככה כי אנשים משתנים במהלך השנים. זה אומר שיש דור חדש וצעיר של קהל ולהקות שמריצים את הסצינה. אנשים חדשים עם ערכים חדשים וקצב חיים חדש ושונה מהדור הקודם שלנו (יאפ, בן 32 בקרוב). לראיה - באינדינגב האחרון ביקרו אלפי אנשים שלא היו הפרצופים הקבועים בלבונטין ובאוגנדה.

האינדי כבר לא מחתרתי. יש לכולם גישה למוזיקה ולא רק לקהילה של יודע דבר. חלק מהקרדיט מגיע לתשתית השיווקית של מייספייס, פייסבוק, ובאנדקאמפ. החלק האחר מגיע תודות לפופולריזציה של בלוגי המוזיקה ולהתרחבות הכיסוי התקשורתי לעיתונות ולפורטלים מיינסטרימים ואפילו לגיא פינס. לצערי לרוב האמנים לא מושמעים ברדיו המסחרי, אבל חלקם כמו אסף אבידן, באלקן ביט בוקס, ודניאלה ספקטור פרצו את המחסום. פאקיט, שולחים השנה את איזבו לאירווזיון.

השאלה הגדולה היא מה עכשיו? איך יראו 14 השנים הבאות של סצינת האינדי? (קשה להגיד האם היא תהפוך לחלק ממועדון ה-27). למרות שאני מפקפק ביכולת של עתידנים לחזות את העתיד (ראה חולצת "מדענים ארורים"), זה ספורט משעשע ותרגיל כיפי בדמיון. בהעדר מישהו אחר שיעשה את זה, בואו לקרוא בעוד שבוע את תחזית מזג האינדי הישראלי.

הפוסט סצינת האינדי לאן? הופיע ראשון בהמאזין