השיחה התפתחה. בגדול, למי שלא מכיר, אני משחרר מוזיקה אלקטרונית מוזרה מאז 2003, ועד לפני כמה שנים גם הייתי מופיע לא מעט. הסמפלר שלי הסתובב בין הקומפורט ללבונטין 7, הבלוק הישן וקומפורט 13, האוזן בר, השסק, אפילו בוילר רום אחד. סגרתי את הלילה הראשון של האינדינגב! בשנים האחרונות אני מופיע בערך פעם בשנה. אני כל כך לא פעיל שהשיר החדש שלי יוצא 5 שנים אחרי הפרויקט האחרון שלי.

בגדול אין לי סבלנות לענות למה הפסקתי להופיע כי זה תמיד נשמע שלילי. דברים נמצאים כל הזמן בתנועה ומשתנים, ואיכשהו זה נשמע כמו שקיעה בנוסטלגיה והתמרמרות על הדור החדש. אני משתדל להבהיר שאין לי בעיה עם אנשים שנהנים ממוזיקה שלא מדברת אלי, ועדיין זה תמיד יוצא משהו כמו "הטכנו הזה השתלט על הכל", ובאמת זה פחות או יותר הכיוון שהשיחה שלנו תפסה.

"תמיד היה איזה מועדון אלטרנטיבי קטן שאפשר לרקוד בו דברים מוזרים", אמרתי לו. הייתי צעיר ולא מנוסה מספיק בשביל לנגן בדינמו דבש, אבל המסיבות שם נתנו לי דרייב ופנטזיה שהרגישה ראליסטית. היום יש תחושה שכולנו הרבה יותר חכמים, למודי סטטיסטיקות עם קהל מפולח ומוכווני מטרה קצת יותר מגניבה ומניבה מלהופיע במחסן קטן בדרום ת"א מול 100 איש. בהרבה מובנים יכול להיות שזה טוב שיש פחות מוזיקאים במסלול קריירה עם זמן קצוב, בהרבה מובנים זה משעמם לאללה.

יש תחושה שמוזיקה נהייתה מאוד פונקציונלית - אם הקהל לא רוקד אז האירוע הוא כישלון. אם אי אפשר למכור את זה או להשמיע ברדיו או להופיע עם זה או לחבור לאיזה זרם/טרנד בחו"ל - אין מה להתעסק בזה. למה לנסות להמציא משהו חדש? מה ההיגיון? בשיר החדש שלי אני מתעסק בדיוק בשאלות האלה, של המאבק ליצור משהו מורכב ומיוחד למרות שזה קשה ולא מתגמל, ככה שאני לא באמת יכול להיות מריר כלפי מי שבוחר בדרך הבטוחה יחסית. מי הדביל שיבוז למוזיקאים מוכשרים שעושים את מה שהם אוהבים, ומצליחים בזה? יש מישהו שלא רוצה לזכות בהייפ בין לאומי ותמלוגים מתאגידי ענק? ובאופן דומה - למה לנהל מחסן בדרום ת״א שאפשר לרקוד בו מוזיקה מוזרה, או לפרסם אייטם על מוזיקאי הזוי שאף אחד לא שמע עליו כשיש אופציות יותר קלות ובטוחות?

לפני איזה חודש הופעתי בתדר, ולפחות חמישה אנשים באו אלי בנוסטלגיה וטינפו על אוברדוז של טכנו, מה שהתפתח לבערך חמש שיחות שונות בנושא וכבר אז חזרתי על הטענה המשכנעת (אני עובד על זה) שאנשים יעשו מה שבא להם, ואיך אפשר לבוא בטענות למי שעושה מה שהוא אוהב. בכל הזדמנות העליתי את הסברה שהיום הילדים יחסית קונפורמיסטים חסרי אדג' ולא מרעידים את חיי הלילה, וזה סבבה לגמרי. הם צעירים, זה לא באמת משנה מה תרח זקן בן 35 חושב עליהם. אנחנו התקבצנו במוסכים ובמרתפים כדי לדפוק את הראש וזה כיף לאללה להיזכר בזה ולהשתמש בזה כדי להסתלבט על המיליניאלז, אבל לגמרי יכול להיות שילדים היום בכלל לא רוצים לדפוק את הראש אלא נהנים מכמה דברים במקביל, ובמידה מסוימת יש בזה משהו פסיכדלי, שכבות של מציאות, ואולי בעולם הדיגיטלי של היום אי אפשר באמת לדפוק את הראש כי הכל מתועד.

התמונה שמתקבלת מכל פיסות הפזל האלה היא כאילו עגומה, אבל לא באמת. זה היה יכול להיות רומנטי אם נער בשנת 2000 ונער בשנת 2018 היו יוצאים ביום שישי לאותו מקום מאותן סיבות ועושים בדיוק אותו דבר. אני בטוח שיש לא מעט מקומות בעולם, כמו עיירות עם פאבים שקיימים מאתיים שנה או שטייטלים מבודדים, שבהם זה אשכרה קורה. אבל תכלס לא באמת אכפת לי מה ילדים בני 18 שומעים. כשהייתי בן 18 זה לא עניין אותי, אז עכשיו? כאילו, היה מגניב אם כולם היו שומעים את המוזיקה שאני אוהב, והיו מסיבות כמו שהיה בדינמו וכמו שהיו בקומפורט וכמו שהיו בתמר'ז לאונג' וכו'. אבל זה מגוחך לצפות לזה, והרי גם כשהמקומות המיתולוגיים ההם היו פתוחים מצאנו על מה להתלונן.

הסצנות משתנות, המוזיקה משתנה, העיר משתנה, הטכנולוגיה משתנה, האנשים משתנים. ככל שאני מנסה לפרק לגורמים מה מרגש אותי במוזיקה זה רק גורם לי להיות יותר ציני ולהרגיש קלישאה. "הנה עוד סימפול מלוכלך מלא סול כמו שאני אוהב","הנה עוד היפ הופ קונספטואלי נוסטלגי". טיפה יותר טרחן והייתי יודע בדיוק איזה אקורדים ואיזה תדרים עושים לי עור ברווז. עם כל שירותי הסטרימינג והאלגוריתמים, ומיקסקלאוד (שיבדל"א), יש מישהו/משהו שעושה את זה בשבילי. אז אמנם יש לי פחות דרייב ומקומות לצאת אליהם כדי לרקוד בחושך למוזיקה הזויה*, אבל עדיין יש לי גישה קלילה לבערך אינסוף מוזיקה שרק מחכה לי. ובכל זאת, זאת שאלה חשובה - מה מרגש אותי במוזיקה, ובדומה לדברים שהוזכרו בתחילת הפסקה, גם התשובה לזה משתנה תמיד.

* או אפילו לא הזויה - סתם מסיבת דראם אן בייס לגמרי תספיק לי, אם היא לא תתחיל בשתיים בלילה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. וכן, גם את זה לא הבנתי עוד כשהייתי בן 18.

הפוסט "תמיד היה איזה מועדון אלטרנטיבי קטן שאפשר לרקוד בו דברים מוזרים" - פוסט אורח של דיגיטל_מי הופיע ראשון בהמאזין

חוף מציצים מתוך השיר "טיל"

"היום הים מבעבע, הגלים רותחים / כי שער לעולם אחר נפתח מול חוף מציצים"

מי לא מכיר את הסרט מציצים? מי לא מכיר את חוף מציצים? מי לא היה רוצה שבדיוק שם יפתח שער לעולם אחר? אני מדמיין שנפתח שער לעולם אחר מול חוף מציצים. בעולם הזה כל הזמן כיף. כי מי לא אוהב לכייף?! העולם הזה הוא גן עדן.

איפה שהיה גשר מעריב מתוך השיר "על האבן"

"מהגשר של בית מעריב קפצתי בנחת, פרצתי סדק בכביש / ובתוך מנהרה חצובה הלכתי אדיש"

גשר מעריב לא היה מקום מיוחד או יפה, אבל הוא היה גשר. והוא היה ליד בית מעריב. ותמיד נחמד לחשוב על קפיצה מגשר נמוך. סתם ככה. לכיף. כי מי לא אוהב לכייף?! ומה אתם יודעים, הקפיצה המדומיינת מהגשר אכן פערה מנהרה. מנהרת הרכבת הקלה שתבוא אלינו בשעה טובה עוד מלא זמן. ובצד השני של המנהרה תתגלה בת ים. וגוש דן יתפתח לגוש גדול יותר, מפנק יותר, שאפשר יהיה לגור בו במחירים סבירים. אינשאללה.

חניון אחוזת החוף מתוך השיר "שלמה 2000"

"בבוטקה בחניון של אחוזת החוף / שמש מפקדת, רק השמשייה עומדת דום"

הפסטורליה של האסבסט. החופש העירוני מתחת לשמשייה. השמש הקופחת. כל אלה תמיד קסמו לי. למישהו יש בוטקה למסירה?!?!?!?!

המקום בו עמד הקיוסק של מישה מתוך השיר "מאיר המשוגע"

"מאיר המשוגע, אתה זוכר שקניתי לך קולה?"

פעם במקום הזה היה הקיוסק של מישה החביב. בתור ילד תמיד אהבתי להכנס לקיוסק של מישה. הוא היה קורה לי חנה׳לה ואני לא הייתי נעלב. כי ידעתי שמישה עושה צחוקים והוא אוהב את כולם.

להאזנה לאלבום בפלטפורמה האהובה עליכם

הפוסט פוסט אורח: לילי פרנקו רואה דגים בתל אביב הופיע ראשון בהמאזין

גלי עטרי - סוף העונה (AKA ילדות גדולות בוכות עכשיו AKA כל שנה בסתיו)

להיט הוואלס דיכאון הגדול של האייטיז ואחד השירים הכי קליטים שאי פעם נוצרו בשפה העברית. העיבוד המקאברי והסופר דרמטי של אילן וירצברג מרגיש כמו הנגאובר על קרוסלת סוסים צבעונית בגני התערוכה, ועדיין, אי אפשר שלא להצטרף בפזמון. מזל שהטרנספוזיציה המלודית מרימה לקראת סוף השיר.

נורית גלרון - זה הגשם

סינת'פופ, יונה וולך, פמיניזם עצבני וים ריוורב על השירה ככה שאי אפשר להבין כלום חוץ מהררררריש המתגלגלת. הפסקול המושלם לנסיעות על כביש החוף בשישי בצהריים.

אטרף - דוקטור

להיט הניינטיז המפוספס של אטרף, שהחליטו להפסיק לרגע עם הסלסה והרומנטיקה ולכתוב שיר רוק Fאנקי על פרנויה ואשפוז פסיכיאטרי, כולל צווחות היסטריות של הסולן רובנס וציטוט מוסיקלי מהתקווה. כנראה שאיכשהו הפנינה הזאת התפספסה בין חובבי מוזיקה לטינית מאוכזבים ורוקרים מבולבלים אחרי לילה ארוך ברוקסן.

רינת בר ולילה מלקוס - תאכל את הכובע

גירל פאוור על לחן יווני ומילים של יוסי גיספן (לפני שהפך ליוסי פאקינג גיספן) שהביא את הביטוי האלמותי "תפסת פוזה וגובה" שלא ממש תפס וכנראה כבר לא יתפוס וחבל. כל זאת בנוסף לראפ משונה וגמלוני שהקדים את זמנו (או אולי איחר את זמנו בעצם).

שרית חדד - יאללה לך הביתה מוטי

בזמן שאתניקס טיפחו את אייל גולן, קובי אוז טיפח את שרית חדד וכתב לה את השיר הזה. רק שהאירוניה המרירה והפריפריאלית, שהייתה ברורה כל כך בטיפקס, בחסות סגנון השירה הטמבלי במתכוון של אוז, התפספסה לגמרי כשזמרת ברמה של חדד שרה את אותם הטקסטים. מה שיצר כמובן להיט ענק.

עופר אקרלינג - ציפור

לעופר אקרלינג היה להיט אחד וזה לא היה זה. אקרלינג החליט שהאייטיז נגמרו והחליט לייצר שיר דאנס מפוזר בקטע טוב, יחד עם טקסט דושבגי, בקליפ שהוא יותר ניינטיז מסיינפלד וזקן צרפתי ביחד, ומרגיש כמו פרק בסדרה סליידרז שבו המיינסטרים הישראלי מחליט להמשיך לאהוב דאנס אחרי רצח רבין ולא עובר לסופשבוע רגוע.

חמסה - אתה חייב למות עליי

החיבור הטבעי בין להקות הבנות של הניינטיז (באיחור הישראלי הרגיל של עשור) לפופ הים תיכוני של הניינטיז היה מושלם, גאוני והחזיק בדיוק שיר אחד, אבל הבהיר לכל מי שבא אחריו איך הופכים את הפופ של ארה"ב ואנגליה לישראלי בדרך הקצרה ביותר. חוץ מזה "ועכשיו תמתין" הן כנראה שתי המילים שהכי מדייקות את הפרחיות הפמינסטית הישראלית.

מיכל אמדורסקי - במכונית שלי

שיר אלקטרו-רטרו, נגיעות אוטו טיון, וראפ לבן סטייל "הי מיקי יו סו פיין", שנשמע כמו השיר שאסף אמדורסקי תמיד רצה לעשות אבל לא היה לו את האומץ. עוד ממתק טראש חמוד וכיפי שהתרסק בעוצמה על מנטליות השטייטל הפוריטנית הישראלית.

רונית ראסטה - הקיץ בא

שיר שהוא בין הניסיונות הבודדים (והמוצלחים!) ליצור כוכבת פופ ישראלית שלא מפחדת לשיר על מסיבות, אלכוהול וסקס, בתוספת אזכור לשיר פופ תקופתי דבילי אחר, על ביט ביילה-פאנק שהיה חם לרגע בעולם, בהפקת סוליקו. שנים אחר כך רונית תספר שהיא לא בדיוק מרגישה הכי נוח עם השיר (שאת המילים לא היא כתבה אלא חבורת סוליקו) מה שכנראה מראה שלפופ הישראלי יש עוד דרך לעבור כדי שכוכבת כמו ראסטה תצמח באופן טבעי.

בן בלאקוול - לבד במכונית שלי

אולי שיר האר-אן-בי הסקסי האמיתי היחידי שאי פעם נכתב פה, עובדה שמובלטת במיוחד לאור הטקסט התמים והקליפ שמרגיש הרבה יותר דימונה מאטלנטה. בדומה למייק בראנט, יש שטוענים שבלאקוול בכלל לא יודע עברית ומבין מה הוא שר. האם עברית פשוט לא יודעת להיות סקסית?

הפוסט פוטומט בפוסט אורח: 10 הגילטי פלז'רס הגדולים בפופ הישראלי הופיע ראשון בהמאזין

"חדשות טובות!", כתב לי חבר, "ההאוס אוב לאב באים להופיע בישראל". הצצתי באייפון. בשורת התאריך כתוב שהשנה היא 2017. ההאוס אוב לאב? הנה לך שם שלא נשמע שנים רבות. אבל כעת הוא נשמע שוב, וניצלתי את ההזדמנות להאזנה חוזרת לאחת הלהקות הבולטות שליוו אותי בנעוריי. אח, הזיכרונות.

השנה היא 1988, הסמית'ס התפרקו זה עתה ו-Guy Chadwick, הסולן של להקת ההאוס אוב לאב, מכנס את להקתו לצילומי פרומו קודרים ועגמומיים לרגל צאת האלבום הראשון שלהם. שנה לפני הם כן הוציאו את סינגל הבכורה שלהם, "Shine On", אבל שדרני הרדיו ועיתונאי המוזיקה באנגליה, שהכתיבו את דעת הקהל, לא התרגשו. הלהקה הקליטה פחות או יותר את כל השירים שהיו לה אז, ומתוכם בחרו צ'אדוויק ואנשיו עשרה שירים לאלבום הראשון. הוא יצא בלייבל Creation, אז חברת אינדי קטנה אך משפיעה, הלהקה הצליחה למשוך תשומת לב מהעיתונות וקהל התחיל לזרום להופעות.

לא אמנה את שירי האלבום הזה, אבל הוא אחד מאבני הדרך של הז'אנר המכונה שוגייז: לחנים פשוטים טבועים בנוף של גיטרות מהדהדות ומרחפות. המלים תמיד של גאי צ'אדוויק, לרוב שירי אהבה, אבל יש בהן גם הרבה דכאון ואבדניות נעורים, וגם ישו נוטה להופיע. במיוחד התבלט גיטריסט הלהקה Terry Bickers, שהפך לגיבור שוגייז לונדוני. ההאוס אוב לאב לא ידעו את זה אז, אבל הם היו חלק מדור אחרון של להקות שהוציאו תקליטים לדור של צרכני קסטות ודיסקים, רגע לפני שהאינטרנט הטביע את הפורמטים האלה לנצח (אבל הנציח את התספורות הישנות של רוב האמנים).

האלבום הראשון נקרא בפשטות "The House of Love", ומכיוון שאין להחליף סוסים מנצחים - כך נקרא גם האלבום השני. יש לו גם שם נוסף: "זה עם הפרפר". צ'אדוויק, שמעיד על עצמו שהיה חסר סבלנות, זירז את ההקלטה של האלבום ועצר את ניסיונותיו של ביקרס לנצל את זמן האולפן שנתנה להם החברה כדי לקחת את השירים למחוזות פרוגרסיביים יותר. השיר הפותח, "Hannah", הוא ניסיון כזה. אחריו מגיע שוב "Shine On", הסינגל הכושל שהלהקה החליטה להקליט ולהוציא מחדש. הפעם זה מצליח והשיר מגיע עד גלי צה"ל הרחוקה, ומשם לאוזניי. קסטה של "זה עם הפרפר" עלתה 18 ש"ח ואחרי מאמצים הצלחתי לגייס את הממון. ביקרס הגיטריסט כאילו חיכה לרגע הזה ועזב את הלהקה בקול תרועה כדי להקים את Levitation עם חברים נכבדים כמו Christian Hayes מה-Cardiacs והבסיסט Laurence O'Keefe. צ'אדוויק המשיך להנהיג את ההאוס אוב לאב. הם הוציאו אוסף בי-סיידס מצויין ואלבום שלישי בשם "Babe Rainbow", שכבר התקדם הלאה מאזורי השוגייז והפך נגיש יותר, קרוב למה שהפך לאחר מכן לבריטפופ. כמו קודמיו, גם האלבום הזה כולל כמה שירים נפלאים כמו "The Girl with the Loneliest Eyes". אחריו בא עוד אלבום אחד ("Audience with the Mind") וב-1993 צ'אדוויק פירק את הלהקה.

כלל ידוע במאה ה21 הוא שלהקות של פעם שחבריהן עדיין בחיים, מתאחדות מתישהו ולא מתפרקות יותר. גם גאי צ'אדוויק וטרי ביקרס השלימו והוציאו אלבום ב-2004 בשם "Days Run Away". מאז, פחות או יותר, הם מופיעים ומקליטים ברצף. בתוך בליל להקות השוגייז של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, ההאוס אוב לאב היו כנראה השמרנים ביותר. אבל את מה שהם עשו אז הם עושים גם היום. ההוכחה בזאפה הרצליה ב-15.2.

הפוסט פוסט אורח: ספי אפרתי על The House of Love הופיע ראשון בהמאזין

תל אביב היתה בית מגיל ארבע ועד עשרים. ראיתי את הניינטיז ומחצית מהנוטיז חולפים דרך חלונות הראווה של דיזנגוף סנטר, והיום יותר מאי פעם אני מרגישה כמו תיירת בעודי קופצת לביקור. תמיד ידעתי שלא אוכל להישאר. אך לא ידעתי כמה פשוט זה יהיה, במבט חטוף לאחור. עזבתי בהיעדר אמצעים מוחלט ועם ידיעה מעבר לכל ספק שזה הדבר הנכון לעשות. במהלך השנים האחרונות הופעתי בארבע יבשות, אבל לא חזרתי להופיע בישראל. ודומה שהצביון המוזיקלי השתנה לחלוטין: לוקיישנים חדשים, חנויות תקליטים טריות, אני סקרנית לראות מי הקהל, מה הם עושים במשך היום, איך הם משלמים שכר דירה? וכן, להימנע מויכוחים פוליטיים.

פרט ללטיפת האגו המסיבית שנגינה בפני קהל תספק, ההיבט הסוצילאי המצוי בשפע, הכרוך בנסיעות ממקום למקום, הוא שעשה את אורך החיים הזה לחלוטין מדבק. כשאני לא מופיעה/נוסעת ממקום למקום אני מטפסת על הקירות בציפייה לנסיעה הבאה. שום דבר לא ישתווה לביקור ראשון בארץ חדשה. ולמרות שטכנית זו לא בדיוק ארץ, לפני כמה ימים קראתי על אנטרקטיקה, או הקוטב הדרומי, כמות ראויה למדי של פינגווינים וראויה פחות של בני אדם, בכל אופן, ממשלת ארצות הברית מציעה תכנית מימון לאמנים שתקפיץ אתכם מאמריקה הצפונית לקוטב. דיל די משתלם.

הרי סיכום מופרך של קפיצות פזיזות ממקום למקום:

סין

במהלך סיבוב הופעות בדרום-מזרח אסיה קפצתי לגיחה של 48 שעות בשאנגחאי. שבועות מספר מראש התבקשתי לשלוח את רשימת השירים והליריקס למשרד התרבות (נדמה לי שכך היה מכונה). הפרומוטר (האמריקאי) הבטיח שאין סיבה לדאוג, הם לא מקפידים על ליריקס "בעייתים" באנגלית. ובכל זאת, כמה מהשורות מתוך "דה סאונד אוף וור" לא נתנו לי מנוחה, חרדה מפני שאילו איזכורים אנטי-לאומניים ואנטי-מיליטריסטיים עלולים להצטייר בנוסף כאנטי-סיניים. אך לא שמעתי מהם ולו ציוץ. ההופעה התקיימה כמתוכנן וללא בעיות, למרות שנאלצתי לקפוץ למונית משדה התעופה לסאונדצ'ק חפוז. המופע הפותח היה צמד מונגולי מסורתי, עם שירת גרון ונגינה במורין חור (הדומה לכינור, לו כינור היה מרובע). במועדון לילה מערבי הקונטקסט נראה היה קלוש לחלוטין, מה שהוסיף לערב אפיל מסוים של מסתורין.

הידעתם? שמונגולית נכתבת באלפבית קירילי?

שאנגחאי: ארנקים מקוריים בשוק

ארה"ב

ארצות הברית תזדקק יתכן לפרק שלם, לא רק משום שהיא ענקית, אלא משום שביליתי בה כמה וכמה חודשים של נסיעות ארוכות מדי יום. אני בטוחה שראיתי יותר אמריקה מאמריקאי ממוצא. ומעולם לא נתקלתי באנדרגאראונד יותר אידיאליסטי ומסור. בכל עיירה קטנה לפחות קבוצת צעירים נרגשים אחת מארגנת הופעות במוסכים, פיצריות, חנויות יד שניה, ספריות וכל חלל נגיש. הרגישות לאפליה על רקע גיל או ניידות בסצנות הדי.איי.ויי השונות אינה דומה לשום דבר אחר שאי פעם ראיתי. תחושת הקהילה, העזרה ההדדית, היא ההפך המוחלט מאירופה, בה אזרח ממוצע יעדיף לסמוך על הרשויות, בארה"ב ההטבות הסוציאליות כל כך מועטות, שמוטב להתייחס לשכן טוב מאוד.

בשלב מסוים תכננו לעבור לקליפורניה, אותה אני לא מחבבת במיוחד, אבל בעלי, אמן קאסטמייזינג היה מהופנט לחלוטין, וכל ביקור היה מסב תחושה נעימה של פמילייריות עם קהילת אספני האופנועים ומכוניות הוינטאג' (שלא לדבר על חברי כנופיות, שאפילו איתם היה מתיידד). בכל אופן, האמריקה הגדולה שהכרנו מהוליווד, היא אך זקיק קטן ממדינה ענקית שהעוני והעליבות שלה לא יודעת גבול. לא ראיתי עוני דומה בשום מדינה המכונה מדינת עולם ראשון. בתי פחונים, ערימות אשפה, המונים מחכים בצמתים בין עירוניים, מבקשים שטר כדי לקנות ביג מק, ולו תנסה להציע להם פרי או סנדביץ', הם ינחרו בבוז.

הידעתם? שנכון ל-2014, בשבע מדינות בארה”ב אתאיסט לא יכול לרוץ בבחירות המקומיות? בהן ארקנסו, מיסיסיפי, צפון ודרום קרוליינה, טנסי, טקסס ומרילנד (מרילנד!? יאפ!)!

ארה"ב: משחק "Jeopardy!" אלקטרוני

סינגפור

נכון להיום ביקרתי בסינגפור פעמיים, פעם אחת לגיחה לילית בין טיסות ופעם נוספת להופעה. בביקור הראשון מצאתי עיר ריקה לחלוטין, עם נמל עצום ושקט, חנויות סגורות וכמות זעומה של נפשות חיות למחצה ישובות בכיסאות פלסטיק לרגלי בנייני קומות מרובעים. בביקור השני, מלווה בפרומוטרית ממוצא סיני-אוסטרלי ובפרובקטור הסימפאטי קירין ג'יי קלינאן, אותו חיממתי בערב, העיר התגלתה כקפסולה עתידנית עם אוכלוסיה מעורבת של סינים, הודים, אינדו-מלאיים והרבה מאוד בנקאים לבנים דוברי אנגלית. קירין רכש תלבושת הודית מסורתית שלמה בליטל אינדיה, והמשכנו למקדש הינדי בו נערך טקס המלווה בתופים ושירת ילדות כבנות עשר. לא טעמתי דוריאן באף אחד מהביקורים, השמועה אומרת שהפרי המשונה מריח ככפות רגליים לא מאוד טריות.

הידעתם? שבסינגפור לעיסת מסטיק אסורה בהחלט משנת 2004? יריקת מסטיק מלווה בקנס של $700?

סינגפור: קניות עם אוצ'ר וקירין

רוסיה

גדלתי בוואקום בין תרבות אחת לאחרת, מוסקבה היתה מקום זר בשבילי לא פחות מלונדון, או ריגה לצורך העניין. העיר שהכרתי בביקורים חוזרים היתה שיעור מזורז בסוציולוגיה של אירופה המזרחית. מלאה בבוז כלפי עברה הקומוניסטי (ששש!) וקנאה מהולה באהדה כלפי המערב, המספק פראדה, גוצ'י ומקדונלדס לכל דורש. ולמרות כל הסדקים שראיתי, התקשורת הרוסית, הפרומוטרים והקהל מתייחסים אליי כאל אחת מהם, נציגת חוץ או כדומה. האם זו גאווה לאומית? תחושה משונה שלעולם לא אוכל להבין.

וכך בין פערים כלכליים עצומים, הייפר-קפיטליזם מטורף, פחד מפני הומוסקסואליות ופמיניזם, מצאתי תמיכה במקום מאוד מפתיע. עד 2010 לא הכרתי להקות רוסיות, פרט ללהקות קאלט מסוימות מהאייטיז וויסוצקי. בשנים האחרונות, בעזרת האינטרנט ופופולריות לייבלים קטנים שמפיצים בעיקר קלטות, הכרתי כמה הרכבים, שעם חלקם חלקנו במה בשנים האחרונות. עם אייז'ן וימן און דה טלפון אפילו הקלטנו שיר ביחד, באחד ממגדלי האימה הסוציאליסטים בפרברים..

הידעתם? ב-2013 פוטין תמך בחוק האוסר לספר לילדים על קיומם של גייז, יאפ.

מוסקבה: אוצ'ר עם ההרכב Asian Women on the Telephone

צרפת

אני מאוד אוהבת לשוטט ברחובות פריז הריקים באמצע הלילה. גם בבלוויל, גם אם מטונף ומסריח ויתכן מאוד שאיזשהו טיפוס ינסה את מזלו בהטרדה. חיפשתי את סיפורה של ליזי מרסייר דקלו בסמטאות, אבל אף אחד לא זוכר. מספר הפעמים שהוטסתי לנגן במסיבות גייז טרנדיות בשביל טיפוסים קוסמופוליטיים משעשעים, מכפה על גסות הרוח שלא קיימת בשום מקום אחר (פרט לפתיחת העונה בלוונברוי, משכן האמנות בציריך, אולי), אפילו כמעט על הפעם שכל הכסף שלי נגנב מהבק-סטייג', והפרומוטר אמר "מה חשבת - זאת פריז!" ואף אחד אפילו לא התנצל. וכל העובדים המרושעים של חנות הספרים הכי יקרה, כלומר, טובה, בעולם, שייקספיר אנד קומפני.

הידעתם? כל רכבת שצריכה להגיע לכל מקום שהוא בצרפת חייבת לעבור דרך פריז, או לפחות כך זה מרגיש.

וייטנאם

לו אמא ואבא ראו את האנוי ב-2015, עיניהם היו חשכות. דגלים אדומים עליזים, כרזות פרופגנדה. וכמות מגונה לחלוטין של מבקרים אירופאים ואוסטרליים. הלוקיישן עצמו, שאירח באותה השנה אינספור הרכבים ודיג'ייז "מהמערב", אוסם טייפס פרום אפריקה למשל, מנוהל על ידי צמד בריטים. דומה שרוב הפרומוטרים במזרח אסיה הם אנשי תעשייה אנגלים שמאסו במזג האוויר האנגלי. הייתי מעט מאוכזבת לגלות כל כך הרבה פרצופים לבנים בקהל, בחורה גרמניה אחת אפילו הזכירה לי אחר כך בנירנברג את "ההופעה ההיא בהאנוי".

הידעתם? קפה עם ביצה מוקצפת הוא מעין ואריאציה מקומית לעוגה נוזלית מתוקה להחריד. אפשר לסמן וי.

וויטנאם: דונג שוואן מרקט המקורי בהאנוי

איסלנד

חברים יקרים, רייקוייק, בירת איסלנד מאכלסת כשליש מאוכלוסית תל אביב, ועם זאת, חנות תקליטים שלמה ובת שתי קומות מייצגת אך ורק מוזיקה מקומית. ביקרתי באיסלנד בקיץ, מה שאומר שהלילה היה בהיר והדיג'יי סט שהסתיים בארבע בבוקר הרגיש כאילו נגמר אך באמצע היום. ההופעה החיה התחילה ונגמרה בשעה סבירה לחלוטין. וכמעט כל בנאדם שפגשתי מנגן מוזיקה, מכיר אחד את השני ומנגן בפסטיבל איירווייז. דיג'יי פלוגוול אוג גיימסקיפ, שהכרתי עוד קודם לכך, איננה בדיוק דיג'יי, היא טיפוס צבעוני וקופצני עם מוזיקה משונה מאוד ומבדרת. שלמרבה הצער הליריקס שלה הם לחלוטין באיסלנדית.

הידעתם? כמעט ואין צמחים באיסלנד, האדמה וולקאנית.

איסלנד: אוצ'ר בהופעה ברייקיאוויק

גרמניה

ברלין שלמדתי להכיר בשנים הראשונות איננה, כפי שאני בטוחה שברלין שהכירו אלה שהגיעו אך חמש שנים לפניי כבר הייתה בר מינן. המקום הראשון שגרתי בו היה האוספרוג'רט שפונה שנתיים לאחר מכן בברוטליות משטרתית. גן עדן של חיי קהילה, הקהילה הספציפית הזאת היתה רחוקה מהאוטופיה שדמיינו, אבל אני עדיין גרה בקהילה ענקית ונהדרת, אחרי שנים ארוכות, ואפילו לא דמיינתי שמקומות כאלה יכולים להתקיים. התקשורת הגרמנית אוהבת ישראלים ובמשך כמה שנים כל ראיון שני שיזמו הכיל את השאלה "אז מה, היית צריכה ללכת לצבא וכל זה?". התחלתי להתעקש לא לכתוב איפה נולדתי ואיפה גדלתי בפרס ריליסים. זה התחיל להרגיש כאילו המקומות האלה הם הסיבה בגללה עיתונאי רוצה להפגש. שתי מדינות די שנויות במחלוקת. באופן כללי, ישראל מוגנת בשכבות של קומפלקס אשמה ואני רוצה להאמין שהאלבום הראשון שלי "שירי מלחמה" לא מצא חן כל כך בעיניי התקשורת עם העיסוק שלו ב-, ובכן, לאומניות, מיליטרזים וכל מה שגדלתי איתו בגלל הישראליות המרומזת והאובססיה הגרמנית איתה.

כשנה או שנתיים אחרי האלבום ההוא, הוזמנתי לסיבוב הופעות עם סיבילה ברג, אותה כולם מכירים בגרמניה - בעלת טור מגה-פופולרי בשפיגל וכל ספר שהיא כותבת יושב בטופ 10 במשך חודשים. היא גם מיודדת עם טיל לינדמן מראמשטיין ומסיבה כלשהי החליטה ללהק אותי בתור הדמות המיוסרת שבמרכז ספרה האחרון: "תודה רבה על החיים האלה" (בתרגום גס שלי), חוויה מאוד משונה, להיות חלק מפמלייה שלמה ובעצם להיות עצמי, אבל בקונטקסט הספציפי בו בעת לגלם דמות שהיא מישהו אחר. ולנגן את החומרים שלי, בתוך הקונטקסט של הדמות והסיפור שלה. הקלטתי בוטלג חביב של הקטע עם רביעיית המיתרים שהוצמדה אליי להופעות.

הידעתם? במרצאן, שכונת פעולים במזרח ברלין, קיים שוק וייטנאמי המכונה דונג שואן מרקט, הוא מכונה כך על שם השוק הישן במרכז האנוי, שלא דומה לשוק הברלינאי בשום צורה שהיא.

ברלין: אוצ'ר עם סיביליה ברג

הפוסט Mary Ocher בפוסט אורח: מדריך אוצ'ר לעולם הופיע ראשון בהמאזין

קצת קשה לדמיין היום איך נראה עולם המוזיקה בתחילת הניינטיז. הקליפים שהתנגנו ב-MTV היו חזות הכל והם אלו שחרצו לרוב את גורלם של מכירות אלבומים. וברוב המקרים בהם הייתם פותחים/ות את הטלוויזיה על MTV, החלוקה שהייתן/ם נתקלים/ות בה הייתה ברורה מאוד: הגברים היו המנגנים/המבצעים/הכוכבים הראשיים, בעלי הקול וההשפעה, והנשים בדרך כלל חפץ נחמד ברקע, אקססורי בלתי מזיק אך בלתי מועיל, ממש כמו בקליפ הידוע "Addicted to Love" של רוברט פאלמר. אבל כמו בכל תחום שיש בו מרכז ושוליים, כשהגלים של הזרם המרכזי נשברים נוצר הזרם התחתי, שמתעקש לזרום אל הים.

קת'לין האנה לא התאימה לתבנית של הבחורה החמודה שנראית טוב ושותקת. היא היתה ונשארה יפהפיה, אבל כל כולה היתה התנגדות: כדי לזעזע את המבט של החברה בה היא היתה כותבת SLUT בטושים ובליפסטיק על החזה שלה, מערערת את כל התפיסות הקיימות לגבי איך בחורה צריכה להתנהג ולהתהלך בעולם. האנה לא אוהבת כשמכתירים אותה בתור מובילת תנועת המחאה המוזיקלית הריוט גרררל. השאיפה שלה לא הייתה להיות הסמל של התנועה, או של התקופה. היא רצתה ליצור התנגדות בהיקף עממי, ענקי, של בנות חמושות בגיטרות שדורשות לקבל את המקום החברתי שמגיע להן.

והיא הצליחה. ממוזיקאיות אינדי כמו Grimes ומרדית' גרייבס (Perfect Pussy) ועד להרכבים כמו War On Women וגם דף צ'ונקי שלנו, המורשת שלה ממשיכה להדהד. וזו הסיבה המרכזית שהחלטנו להקדיש לה את כל הגליון החדש של ריוט!, הפנזין העצמאי שלנו. זה הגליון הרביעי של הפנזין, שאנחנו משקיעות בו את הלילות והימים שלנו וכל רגע פנוי שאין לנו, ויוצרות מדפיסות ומפיצות לגמרי לבד. עד השקת הפנזין תוכלו לשמוע עוד על קת'לין האנה והלהקות השונות שלה (Bikini Kill, Le Tigre, Julie Ruin) בתוכנית המוזיקה המהפכנית של רדיו הקצה בשידור חי בימי שני ב-14:00 או באון דימנד מתי שבא לכם/ן.

קטע מתוך פנזין #4

את הקסטה הראשונה שלהן ביקיני קיל הוציאו ב-1991. האלבום נפתח בריף גיטרה ששאוב מעולמות הרוק הכבד, והקול של האנה, לא מעובד, פרוע וספק כועס ספק מיואש, מתפרץ פנימה ומתאר סיטואציה שמוכרת להרבה מאיתנו: "אני בולעת את הגאווה שלי, לועסת את הפצעים שלך, אוכלת לעצמי את הלב, בולעת את השפיך שלך, זה החלק שלי בזה".

כבר מהרגע הראשון אין שום ספק שזה הדבר האמיתי. ביקיני קיל לוקחות את הסיטואציות היומיומיות, האישיות והמשפילות שאנחנו רוצות להדחיק כי אף אחד לא הכין אותנו אליהן, ודוחפות לנו אותן חזרה לפרצוף. האלבום ממשיך עם "Feels Blind" שמזקק בצורה הטובה ביותר את המהות של הלהקה ואת המסר שהן רצו להעביר. האנה מתארת את החיים כמשהו שאנחנו נאלצות לשרוד - החיים עבור נשים הם מאבק בלתי פוסק במפלצות בלתי נראות כמו הפרעות אכילה ("as a woman I was taught to always feel hungry") ובחברה שאין לנו שום אפשרות להתפתח בה או לברוח ממנה. כשהאנה צועקת "we eat your hate like love" היא מאירה את הפוטנציאל המהפכני של כל אחת מאיתנו. למרות הכנפיים הקצוצות שלנו אנחנו יכולות להפוך את הכלום שאנחנו מקבלות מהחברה, את השנאה, את הקושי - למשהו שאפשר לצמוח מתוכו.

החשיכה שביקיני קיל מדברות עליה מוכרת לכולנו בצורה כזו או אחרת. אם זה הפחד התמידי כשאנחנו הולכות ברחוב בלילה, המבטים המצמיתים/מפשיטים מהבוס, התסכול המכלה כשאת יודעת שיכולת לקבל את העבודה הזו אם רק לא היית אישה, שהרופא היה מאמין לך אם היית נולדת לגוף אחר. ביקיני קיל נותנות לנו יד ומובילות אותנו החוצה מתוך החושך הזה ומזכירות לנו שאנחנו לא צריכות שהעולם ילמד אותנו שום דבר - אנחנו יכולות ללמד אחת את השנייה.

ההשקה תתקיים ב-22.11 בכולי עלמא, תל אביב

הפוסט פוסט אורח: ריוט! פנזין 4 - קת'לין האנה הופיע ראשון בהמאזין

תהליך הכתיבה של "הגופה של א"י היפה החל בביקור של שבוע בקיץ שעבר בקיבוץ עין חרוד, בשיאו של גל חום חסר תקדים. בחום הגדול לא נראו כמעט אף פעם אנשים בשבילי הקיבוץ, מה שנתן הרגשה של יישוב רפאים שבשוליו שרידים רבים מעברו ומהעבר של התנועה בקיבוצית בכלל בדמות רכבים חקלאיים מחלידים, מוזיאון עם פוחלצים ומצגות על שנותיו הראשונות של הקיבוץ, מגרשי ספורט מתפוררים ובית תרבות שלא ראה הצגה או הופעה כמה עשורים. צילמתי את כל הדברים האלו וחשבתי על שיר עם הכותרת הזו ושהקליפ שלו יהיה מצגת של כמה מהצילומים שלקחתי. כשחזרתי נפגשתי עם קוסטה קפלן, הסברתי לו את הקונספט, סיפרתי לו על אווירת החידלון המאובקת, הראיתי לו את הצילומים ונתתי לו את הכותרת. על הבסיס הזה הוא כתב את המילים לשיר. הפרויקט שלפניכם הוא מעין תרגיל שבו בחרתי מספר כותבים שאני מעריך במיוחד וביקשתי מהם לכתוב טקסט שמבוסס, בדיוק באותו האופן שבו נכתב השיר, על הכותרת ומקבץ הצילומים (שנשלח אליהם כמצגת אילמת ביוטיוב) בלבד. המשתתפים הם: הסופרת ענת עינהר, המשוררת ריטה קוגן, ערן צור, רוגל אלפר ורועי צ'יקי ארד. אתם מוזמנים ליהנות מהתוצאות המגוונות והמפתיעות.

מצורף היוטיוב של השיר כפי שהוקלט ויופיע ב"גרמנים באוגנדה" על רקע אותה מצגת צילומים שנשלחה לכל הכותבים שלקחו חלק במיני-פרויקט הזה ואני מודה מאד לכולם.
רם.

ריטה קוגן

אני לא זוכרת את הקיבוץ. לא זוכרת מי הביא לקבורה לא נאותה זוג טייפים אילמים. לא זוכרת מי הניח כלאחר יד זוג מגפי גומי על גבי שמשה קדמית של רכב ועורם הגס נמלא סדקים מפאת השמש הקופחת. אני לא זוכרת את השמש. אני לא זוכרת את חיוכה הסתום של עז שהציצה עליי מתוך דיר, לא זוכרת את קרניה החדות.אני לא זוכרת את הילדה שאיבדה דוב צעצוע לבן, מרופט שעל פניו רקום אותו חיוך סתום בחוט וורוד דק. אני לא זוכרת את העצים הנוטים על צדם, לא זוכרת את הדשא הצהוב, הדוקר, את שבילי האספלט המוצלים, את ההרים שנשקפים מהבתים הנמוכים עם הגגות המשופעים.אני לא זוכרת את השלדים הכתומים של מכוניות, את הקלנועית הנטושה - שלד של ברזל ועץ אף היא, את החיות המפוחלצות, את קירות המבנים ועליהם כתובות אותיות. כל כיתוב אומר מה יעודו של המבנה, אך אני לא יודעת להבדיל בין "מאסטר וידאו א ב ג" לבין "בבית זה שכנה מפקדתו של צ'ארלס וינגייט". אני זוכרת את הים על אף שמעולם לא ראיתיו. מזה עשרים שנה אני ניצבת על גבי פיגומים וסביבי רק עפר ושדות. הם בונים אותי לאט, שנה אחר שנה. אך הזקן עומד למות ובנו לא חולם על הים כמוהו. התרנים שלי חדים כמו הקרניים של העז. אבל אני מפוחלצת. עשרות גלגלים מחלידים מקיפים אותי אך אין די בהם כדי להובילני הימה. אני שוקעת על היבשה.

ענת עינהר

חי או מת זה לא אומר לי כלום. אני בוהה בזה בשעמום. דייל קופר היה עושה משהו עם דובי בלי רגל. שרלוק הולמס היה מסדר שורה על פוחלץ של עגל. אבל לי זה לא אומר כלום. הלב שלי נותר אטום. שייפול על הראש של ניוטון איצטרובל. שדיקנס יספר על עוד מפעל שנכשל. אם אשאר כאן עוד דקה אמות משעמום. כי המקום הזה לא אומר לי כלום. בשבילי זה מסטיק בלי מיץ. מחשוף בלי חריץ. בדיחה בלי שפיץ. זיון לא נפיץ. גג רעפים בציור מגיל ארבע. חשבון החשמל בניירת של אבא. לא פגשתי קיבוצניקים עד סוף י"ב. ואז הכרתי מישהי מדגניה ב'. היא שונאת את הקיבוץ עד היום. ירתה בו מטווח אפס ולא אמרה שלום. לפעמים ביקשתי שתספר מה היה שם. אמרה שאם אמשיך כך היא תירה בי גם. נראה שעוזבים קיבוצים בלי בלדות. בוכים עוד יותר על סגירות של אוגנדות. אז לי זה לא אומר שום דבר. בעיניי זה הר שהפיל עכבר. אין לי שירים על גסיסת הקיבוץ. סורי אבל ממש חייבת לרוץ. תסתדרו בלעדיי עם שירים של ג'ון באאז. אחרים יתפייטו על המלטה של עז. אצלנו בעיר לגופה היה פירוש כזה: אחד עם סטרואידים שמקפיץ את החזה.

רוגל אלפר

אנשים אוהבים צילומים של חתולים.
כמות הצילומים של חתולים בפיד היא בלתי נתפשת.
פעם חשבתי שבעיקר נשים מעלות צילומים של חתולים.
אבל זה לא נכון. גם גברים עושים את זה.
אנשים שמעלים צילומים של חתולים לפיד תמיד טוענים
שהחתול בצילום שהם העלו מביע רגש כלשהו.
לא מדובר בהכרח ברגש אנושי.
אבל בהחלט מדובר ברגש שמעורר הזדהות עמוקה בבני אדם.
שמובע על ידי החתול באופן המזוקק, הצלול והמרוכז ביותר.
יש כיום בישראל הרבה מאוד חתולים.
נדמה לי שבעבר היו פחות. על כל פנים,
יש פחות צילומים של חתולים בארץ ישראל מהעבר.
כנראה כי בעבר לא היה פיד.
כעת מצלמים בעיקר חתולים. ואוכל. חתולים ואוכל.
מאוד יכול להיות שאני האדם היחיד בפיד
שמתייחס אל חתולים כאל אוכל.
בשבילי צילום של חתול הוא צילום של אוכל.
לכן אסור לי להיות בפיד.
הסיבה שבגללה יש כל כך הרבה חתולים עכשיו בארץ
היא שהם אוכלים את הארץ. הארץ נהפכה לגוויה, והחתולים אוכלים אותה.
הם אוכלים את הגופה של ארץ ישראל שלנו
שעדיין רואים עליה שהיתה פעם יפה מאוד.
ועכשיו חתולים משוטטים במרחביה ואוכלים אותה.
אני מתחבא בכל מני גרוטאות. בשדות או בצדי הדרך.
הם לא שמים לב אליי. הם מלקקים את האדמה.
כשהם יגמרו לאכול את הגופה של ארץ ישראל היפה
הם ישתו את הים של עזה
ויקיאו.
איכס.
בטח את זה אף אחד לא יצלם, אני מוכן להמר.

צ'יקי

מגפיים צרודים
וצרוד
גם הדובי

ערן צור

עשרות שנים עברו מאז ביקרתי ברחובות הילדות.
בית אחד התנוסס אז גבוה מעל כולם.
היו בו שלוש קומות והוא היה בית פרטי ששייך לאדם אחד.
בשכונה קראו לבית הזה ׳וילה קמח׳.
שמועות הסתובבו שהוילה נבנתה מכספים שהושגו במרמה.
לבעל הבית היתה טחנת קמח במפרץ חיפה.
אומרים שהוא קנה חיטה מקולקלת בזול, טחן ומכר אותה ביוקר.
אנשים קלקלו את הקיבה בגללו.
בסוף עלו עליו והוא ריצה עונש בבית סוהר.
הוילה היתה מסתורית אדמדמה ועצובה.
לא היכרנו את האיש ולא ידענו אם יש לו ילדים.
אף פעם לא ראינו אנשים שנכנסים ויוצאים מהבית הזה.
אבל ההורים אמרו שיש שם מישהו, והוא מסווה סוד מר.

ועכשיו אני עומד מול בניין בן 12 קומות, שנבנה במקום ׳וילה קמח׳.
מרגיש שאני רואה כלב שגדל איתי. כלב שאהבתי, האכלתי וליטפתי.
והוא הפך לפוחלץ.

הפוסט רם אוריון בפוסט אורח + בכורה: "הגופה של ארץ ישראל היפה" הופיע ראשון בהמאזין

Unknown Mortal Orchestra

אחת ההופעות הטובות שיצא לי לראות בארץ בשנים האחרונות. נראה לי שמשהו בסאונד הקצת שרוף ומדוסטרס, הלואו-פיי הזה של שנות העשרה של המילניום החדש, נכנס גם ל-"Desire Path".

FKA Twigs

העליה המטאורית של טוויגז עלולה לעורר אנטגוניזם, ובעיקר לגרום לאנשים לא להבין איך לאכול אותה, כי היא פופולרית אבל המוזיקה שלה היא לא כל כך פופ. יש בה משהו קשה. אני אוהבת אותה מאז שהיא התחילה להוציא חומרים, אבל לקחו לי כמה חודשים טובים להקשיב לאיפי האחרון שלה מתחילתו עד סופו. כשהגעתי לזה, הבנתי שזו יצירת קונספט שנשמעת כמו רמיקס של טרנט רזנור לקייט בוש, וזה לא נשמע קל, אבל זה נשמע מעולה. בעבודה עם רועי אביטל, שהפיק מוזיקלית את האיפי, הקשבנו הרבה למוזיקה שלה כרפרנס לסאונד.

Zammuto

יש קולות שברגע שהוטמעו בגוף שלך, יישארו שם לעולם. אחד הקולות האלה בשבילי הוא הקול של ניק זאמוטו, חצי הצמד The Books, שהפכו לי את הראש ושינו לי את התפיסה. אבל הכוונה שלי ב-"קול" היא גם לנגיעה ההפקתית שלו. לאנושיות שבה הוא שר דרך ווקודר, לאורגניות שהוא מביא להפקה אלקטרונית.

Jungle

האלבום האחרון של ג'אנגל הוא בית ספר לגרוב, להפקה מוזיקלית ולסאונד. השירים שלהם קלילים לכאורה, אבל הם אחלה סונגרייטרז. האלבום הזה מלווה אותי מאז שהוא יצא, ומלווה אותי טוב.

Morly

השיר שיסגור את האיפי החדש הושפע באופן ישיר מהמוזיקה של Morly. היא עושה מינימליזם מוקפד אבל מלא נשמה, ומאפשרת לי להבין שאפשר להגיע למקומות רחוקים גם עם קול עדין. שאפשר לשמוע אנשים שיודעים להתפוצץ רק מבפנים.

קרדיט צילום: דנה וקסלר

הפוסט פוסט אורח: ההשפעות של Totemo הופיע ראשון בהמאזין

1. A Matter of Life and Death

השיר הזה עוסק בשאלות רטוריות/טריוויאליות/משעשעות בנושא המוות. הוא נכתב במהלך השבעה על דודתי ז"ל מרי שגיא, והתנגן אצלי בראש כל השבוע ההוא וגם הרבה אחר כך, במיוחד הפראזה היורדת שאחרי שורת הפזמון. קל לשאול שאלות על מוות כי הכל כל כך לא ידוע, אבל קשה לנסח אותן. בסוף החלטתי לוותר על הניסיון להיות מתוחכמת (זה נורא פשוט למות), ולשאול כל מה שעולה לי לראש. עובדה נחמדה על השיר: המעבדת הגאונה שלנו ושותפתי להרכב אור סיני שרה איתי את הקולות בסי פארט.

2. I Am Lysistrata

כתבתי על השיר בהרחבה כאן. אמל"ק: ליזיסטרטה הייתה דמות במחזה יווני עתיק שקראה לשביתת מין נשית בקרב האתונאיות והספרטניות ע"מ להכריח את הגברים לעשות שלום, וזה עבד לה. האם ליזיסטרטה של ימינו הייתה שרה אותו דבר? בערך, אבל עם עוד כמה מילים על משטור הגוף המודרני, ופליאה על כך שהמצב עודנו די גרוע אחרי 2000 שנות עבדות נשית. אגב עבדות, את השורה "Patriarchy used us as a natural resource" כתבתי בהשראת הוגה הדעות Ta-Nehisi Coates, שכתב על העבדים האפרו-אמריקאים: "They transfigured our very bodies into sugar, tobacco, cotton, and gold".

3. One Source of Bad Information

את השיר המופלא הזה מאת המשורר האמריקאי רוברט בליי מצאתי בכלל בספר של המשוררת הישראלית תהל פרוש, שם שימשו השורות הראשונות של השיר כמוטו לשיר שלה. אחרי שהלחנתי את השיר והקלטנו אותו, הבנתי מאקו"ם שאני חייבת לקבל את אישורו של בליי להלחין את השיר, וכך החל מסע חיפושים של כמה חודשים, שהעלה חרס. אז פרסמתי את הוידאו הזה בפייסבוק, ומקץ כמה ימים הכל בא על מקומו בשלום: יצרתי קשר עם המשפחה דרך בתו המקסימה של בליי - הסופרת וחוקרת הספרות אלואיזה ג'יימס - וקיבלתי את אישורו. החלטתי גם לקרוא לאלבום על שם השיר, בעיקר כי זו פשוט כותרת מעולה, אבל גם כי אני מאד אוהבת את השיר.

4. ליד יש חרב

שיר חזק ומדויק של המשורר המוכשר אלמוג בהר, שזכיתי להלחין לפני כמה שנים (ואז הנחתי בצד) ואני שמחה ומתרגשת לבצע עם הבראסרי. אני חושבת שהמילים מדברות בעד עצמן, ובעברית! (כפי ששמתם לב זהו השיר היחיד בעברית באלבום). הבחירה באנגלית לא נעשתה במכוון, והדיון בנושא ארוך ומורכב מבחינתי, אבל כך יצא. אולי מתישהו אפרוש את השקפותיי בנושא בהרחבה :) בשלב מסוים הסבו את תשומת לבי לכך שהאלבום עוסק ברובו ברעיונות אנטי מלחמתיים, וזה משמח אותי מאד. והלוואי שנכתת חרבותינו לאתים במהרה בימינו.

5. Soldier's Things

את טום ווייטס אני אוהבת מנעוריי, ואף באופן "פעיל" – נסעתי להופעה שלו באירופה לפני כמה שנים (היה מדהים מן הסתם), השתתפתי באלבום התרגומים של אתר ה"עונג" לשיריו - "שירים משומשים" - ואף הפקתי ערב שיטוט ברים בת"א עם משתתפי האלבום. אני זוכרת שכשהתלבטתי איזה שיר לתרגם בשביל הפרויקט ההוא, רציתי מאד לתרגם את "דברים של חייל", כביכול משימה לא מסובכת בשל האופי הרשימתי של הטקסט, אבל הסתבכתי בה כהוגן. בסוף הלכתי על שיר אחר, אבל השיר הזה מלווה אותי כבר הרבה שנים ואיכשהו הייתה לי התחושה שברגע שהשיר הפשוט והיפה הזה יגיע לידיה של אור סיני המעבדת שלנו, היא תעשה ממנו מטעמים, וכך היה. מבחינתי כל הקאבר הזה היה מוצדק רק בזכות האאוטרו המופלא שלו, שאור הפליאה לכתוב.

6. Old Black Swan

את השיר הזה, שנכתב על ידי המלחין וכותב הליברית האיטלקי-אמריקאי מנוטי, שמעתי במקרה בהופעה של זמרת קנדית בשם אורה קוגן. היא הופיעה לבד עם גיטרה באוגנדה (זצ"ל!) בירושלים, וזו הייתה אחת ההופעות הכי יפות שהייתי בהן בחיים. הגרסה שלה לשיר רדפה אותי במשך שבועות, ולמדתי לשיר את השיר מאוד מהר. כשחקרתי את השיר ומקורותיו גיליתי שהגרסה שלה שונה מאד מהלחן המקורי, וגם שלנינה סימון יש ביצוע לשיר שלא דומה כלל לגרסה הזו וגם לא ממש לגרסה המקורית. תהיתי אם עליי לשלב בין הגרסאות, אבל בסוף החלטתי להישאר עם המלודיה וההרמוניה המכשפות שבגרסה של קוגן. את העיבוד כתב נגן קלרינט הבס הגאון שלנו, ניתאי לוי, שגם מבצע איתי את השיר. אחד הדברים הכי יפים בביצוע שלו לטעמי הוא טכניקת הנשיפה הייחודית, הנקראת "slap tongue", שגורמת לחלק מהצלילים להישמע כמו צליל מעורב בנקישה.

7. Daddy Ran Away with the Circus

זה אולי השיר הכי ישן שיש באלבום, כתבתי אותו ב-2010 בעקבות התמונה הזו, שהיא חלק מסדרת תצלומים של הצלמת מיכל חלבין, ולא בעקבות הספר של אתגר קרת שלא שמעתי עליו עד לפני שנתיים ועדיין לא קראתי. במקור ביצעתי את השיר עם "רביעיית שירה ז' כרמל" שאיתו הוצאתי את אלבום הבכורה שלי "קהלת צדק". בזמנו ההופעה שילבה בין אנגלית ועברית, ותכננתי להוציא אי-פי כפול: אחד בכל שפה. אז הבנתי שלא אצליח להקליט את שניהם בו זמנית, והחלטתי להתחיל מהעברית. כמובן שמעולם לא הקלטתי את החלק השני: הגיטריסט היקר שלנו עבר לחו"ל מיד עם צאת האלבום, וכך התפרק ההרכב, ועמו הסיכוי שהשירים ההם באנגלית יראו אי פעם אור. אגב, במקור רציתי שיתארח בשיר ההרכב האהוב והיקר מארש דונדורמה, שהוא ההשראה הראשונה שלי להקמת הבראסרי, אבל זה היה מסובך מדי וזה לא יצא. ועכשיו יש לי תזמורת כלי נשיפה משל עצמי, אז הנה.

קרדיט צילום: מאי קסטלנובו

הפוסט מאחורי השירים: שירה ז. כרמל על One Source of Bad Information הופיע ראשון בהמאזין

לפני בערך שנתיים, אחרי שנרגענו מההשקה של אלבום הבכורה שלנו, התחלנו לחשוב מה הלאה. עוד לפני שהאלבום יצא, מהרגע שסיימנו את ההקלטות, המשכנו לכתוב ביחד קטעים חדשים והם התחילו להצטבר לקראת אלבום שני, אבל איכשהו הרגשנו שבא לנו משהו אחר. התחלנו לחשוב על לעשות איזה פרויקט עם מחול או לנגן כשאנחנו תלויים הפוך באוויר מהגג של כלבו שלום, אבל אז, במהלך מקלחת שגרתית, עלה לארז הרעיון לעשות אלבום קונספט לאליס בארץ הפלאות. דן ואני ישר עפנו על זה. אני חולה על הספר ולכולנו היה ברור שהסיפור הזה הולך להיות מגרש משחקים בלתי מוגבל ליציאות הזויות, שזה בדיוק מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות בהופעות ואולי היה קצת חסר באלבום הראשון שלנו.

התחלנו לחפש תקליט עם הטקסט. זה לא כזה קל כי ברוב התקליטים שבהם מספרים את הסיפור יש יותר מדי מוזיקת רקע ואנחנו רצינו משהו בלעדיה. ארז חפר ומצא תקליט אספנים מהוצאה ניו יורקית שכבר לא קיימת שבו קריין מקריא את הסיפור במבטא בריטי יבשושי. התייחסנו לתקליט הזה כנקודת המוצא שלנו. עברנו על גבי הטקסט וניסינו לחשוב מה אפשר לסמפל ממנו. מצד אחד חיפשנו משפטים שהם בפני עצמם עמוסים בתוכן. משפטים שנונים או עמוקים שפשוט עומדים בפני עצמם, או שאפשר להוציא מהם משמעות אחרת מזו שקיימת בסיפור. מצד שני חיפשנו משפטים עמוסים באסוציאציות, כמו למשל "Off with her head!"', משפט שכל בן אדם שישמע ידע ישר מי הדובר ומה הסיטואציה.

חילקנו את הסיפור לקטעים, תכננו את האווירה שאנחנו רוצים בכל קטע והתחלנו לג׳מג׳ם על זה. מתוך הג׳אם נוצרו גרובים, ורעיונות מוזיקליים. מצד אחד רצינו אלבום אקלקטי, משהו שמערבב זהויות כמו התהיה החוזרת של אליס, שמהרגע שבו שהיא נופלת במחילת הארנב היא לא ממש בטוחה מי היא, ומצד שני רצינו שתהיה לאלבום הרגשה של יצירה אחת שלמה. אני השתדלתי לחזור על מוטיבים מוזיקליים לאורך האלבום ומי שיקשיב טוב יכול לשמוע את אותה המנגינה או רצף האקורדים חוזר בקטעים שונים כל פעם בצורה קצת אחרת. גם עם הדגימות ניסינו למצוא מוטיבים חוזרים. למשל שעונים זה מוטיב שחוזר גם בסיפור המקורי וגם אצלנו באלבום, ויש גם דגימה שמופיעה בחצי מהקטעים באלבום על תקן "איפה אפי".

שבוע לפני פסטיבל יערות מנשה 2014, שבו היינו אמורים להעלות את הפרויקט בפעם הראשונה על הבמה, אחרי שכבר היו לנו רעיונות לרוב הקטעים אבל כמעט שום דבר עוד לא נסגר, נכנסנו לשבוע למחסן של דן ברשפון, ניגנו מהבוקר עד הלילה, אכלנו בורקס מהפיצוצייה וניסינו לגמור את הפרויקט בזמן. בלילה שלפני יערות מנשה גמרנו את החזרות ב5 בבוקר, ישנו כמה שעות, ונסענו להופיע בפסטיבל בצהרים של יום שישי כשאנחנו הזויים מעייפות אך שבעים מבורקס, שזה ככל הנראה מצב הצבירה האידאלי לביצוע של יצירה כזו.

אחרי ההופעה ביערות המשכנו לעבוד על המוזיקה ולהתכונן להקלטות ותוך כדי כך גילינו שבנובמבר השנה ימלאו 150 שנה ליציאת הספר! הבנו שמדובר במסר אישי שנשלח אלינו מלואיס קרול ושאנחנו חייבים להוציא את האלבום עד אז. נכנסנו לצוללת הצהובה בירושלים והקלטנו את הכל ביומיים של סשן לייב, שבו פשוט ניגנו את האלבום ברצף מהתחלה ועד הסוף חמש פעמים. הצוללת הצהובה זה דרך אגב מקום ממש מגניב להקלטות אם אתה יכול להקליט הכל ביומיים, כי אחרי יומיים מקסימום הם מגרשים אותך מהאולם בשביל לפנות מקום להופעה או שירה בציבור או משהו אחר שיש להם שם. מה שהכי מגניב זה שהחלל שם עקום ואנחנו דחפנו מיקרופונים בפינות הכי המוזרות במקום, כמו מעל הבר או מתחת לבמה, ובזכות זה יצא לנו סאונד עקמומי שיותר קשה להוציא באולפן רגיל.

תוך כדי העריכות והמיקסים פנינו לשחף רם (ג׳ק ט.מ.ל), שהוא אנימטור ואמן גרפיטי שאנחנו מאוד אוהבים ועובדים איתו בערך מאז שהקמנו את הלהקה. כשהופענו עם הפרויקט ביערות מנשה הוא למעשה הופיע איתנו ועשה גרפיטי של אליס על קנבס לצד הבמה. לכבוד האלבום הזה, שהחלטנו להוציא על גבי ויניל, הוא צייר לנו ארט מדהים של אליס נופלת במאורת הארנב. ציור עמוס, צבעוני ומרובה שכבות שהוא בעיני סיבה טובה לקנות את התקליט גם למי שאין פטיפון או לא אוהב מוזיקה או משהו. התקליטים עכשיו במפעל בהדפסה ואני ממש מתרגש. אמנם הוצאנו כבר סינגל מתוך האלבום הראשון על תקליט, אבל LP שלם, עם עטיפה והכל זה בכל זאת התרגשות אחרת. התקליטים אמורים להגיע עד ינואר ואני בינתיים מנסה להבין מה הקשר בין עורב לשולחן כתיבה. מי שיש לו קצה חוט בנידון מוזמן לכתוב לנו.

הפוסט פוסט אורח: Crunch 22 בארץ הפלאות הופיע ראשון בהמאזין