ארבעה סניירים. צילום: גאיה סעדון

טאטרן השיקו בפועל שני אלבומים. ההופעה התחילה עם שחזור די מדויק של "The Climb", הקטע שפותח את "No Sides", ולכמה רגעים חששתי שההימור השני הולך להתממש. "The Climb" הוא בפירוש לא שיר פתיחה קלאסי: הוא מתפתח לאט מאוד - מה שנקרא בלעז slow burner אחושרמוטה - חסר בו גרוב בחלקים משמעותיים והמלודיה שלו רפטטיבית. לשמחתי, אחרי הפתיחה המדשדשת, טאטרן עברו לשורה של קטעים חדשים, חסרי שם ככל הידוע לי וליתר הקהל הנפעם, ונטשו את האלבום החדש כמעט לגמרי. היו שם בלדות שקטות ונוגות, קטעי היפ הופ אינסטרומנטלי וגם לפרקים מה שנשמע כמו ניסיונות לתקשר עם חייזרים. כשהפרצופים שלנו לא היו מהופנטים מהפלא, טאטרן נעו עם הראש מעלה ומטה לפי קצב ארבעת הסניירים של דן מאיו. ככה זה המשיך עד שהגיע "Lemon", קטע חובה בהופעות של טטרן. בזמן שהקהל עף באוויר, אופיר בנימינוב (בס) נראה משועמם מאוד, וכשנגמר השיר הוא שלח לנו מבט מאוכזב של "באמת, לא נמאס לכם עדיין?". לעומת זאת, נראה שהלהקה נהנתה מאוד לנגן גרסה לא מסורתית ל-"Demian" הוותיק, לתת ביצוע מדויק ל-"Elephant" ולהסלים את כולנו לקצה עם "Eyes", הסינגל היחיד עד כה מ-"No Sides".

חמישה - זה מספר הקטעים הכולל ב-"No Sides". באופן די מפתיע, זה גם מספר הקטעים החדשים שנוגנו בהופעה ולא יצאו עד כה - לא כולל קאבר ל-"Tomorrow Never Knows" של הביטלס ו-"White Lies", שאמנם אמור להיות קטע הסגירה מהאלבום החדש, אבל (ואולי אני הזיתי) נשמע שונה לגמרי על הבמה. זה אומר המון. אם הם היו רוצים, טאטרן היו יכולים להוציא אלבום כפול, חציו מאולתר וחציו מחושב, מלודי ובנוי היטב. הם בחרו להוציא יצירה אחת שלמה, קוהרנטית. קשה שלא להעריך את זה, גם אם התוצאה לא לטעמי. אבל אחרי הופעת ההשקה, "No Sides" מרגיש כמו לא יותר ממתאבן לאלבום הבא.

טאטרן יופיעו בפסטיבל שיק שוק בעפולה 16.6

הקהל עף באוויר. צילום: גאיה סעדון

הפוסט טטרן בבארבי: נסיונות תקשור עם חייזרים הופיע ראשון בהמאזין

שעה של פוסט-רוק עם נבו סיון, גיטריסט The Name's John, שהסביר על הז'אנר ושידר את הקטעים האהובים עליו (מתנצל שלא אמרתי את שמו נכון במהלך השידור).

1. The Name's John - Salar De Uyuni
2. Mogwai - I'm Jim Morrison I'm Dead
3. This Will Destroy You - Quiet
4. Alarmist - Safarisogood
5. Maybeshewill - Not For Want of Trying
6. If These Trees Could Talk - They Speak With Knives
7. 65daysofstatic - Retreat! Retreat!
8. And So I Watch You From Afar - Run Home
9. Daugter - Smother
10. Maybeshewill - In Another Life When We Were Cats

The Name's John הוציאו בשנה האחרונה את אלבום הבכורה "A Place to Call Home" ועובדים כעת על חומר חדש

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

הפוסט המאזין ברדיו 160: ספיישל פוסט-רוק עם נבו סיון מלהקת The Name's John הופיע ראשון בהמאזין

רציתי לאהוב את "The Wilderness", באמת שרציתי, אבל הוא פשוט מדי. הוא לא לוקח סיכונים, הוא לא מצליח להעביר את ההרגשה של אלבומים אחרים שהלהקה הוציאה, הרגשה של משהו גדול מעצמך, משהו שמניע אותך. הלהקה הוציאה לפני כמה חודשים את הסינגל הראשון "Disintegration Anxiety" ולא יכולתי לעצור את ההתרגשות שהיתה לי. בהקשבה ראשונה השיר מהנה. הוא מתפתח בצורה אורגנית ומתאר תחושה של העלמות טוטאלית של האדם לתוך עצמו והחרדה מפני מצב כזה. אבל לצערי זהו השיר הכי חזק באלבום - וזה אומר הרבה. אל תבינו לא נכון, אני נהנה מאוד מהאלבום, הוא אסתטי הוא נקי והוא מהנה לשמוע, אבל הוא מרגיש חד ממדי, כמו אוסף של שירים שהלהקה אהבה אבל לא בדיוק ידעה איך להשלים ולא מרגיש כמו היצירה הגדולה ומפוארת שאלבומים אחרים של EITS מציגים כמו "Those Who Tell The Truth" או "The Rescue".

להגנתה של החבורה הטקסנית, המגוון האינסטרומנטלי באלבום הזה התעצם בצורה מרשימה ביותר: ממגוון של כלים אקוסטיים (כלי מיתר אוריינטלים ואסייאתים למיניהם) לסינתיסייזרים עם טקסטורות שמעבירות אותך לעולם אחר בעדינות ובדייקנות למקצבים אלקטרונים קבועים ואמביינטים שמפמפמים במוח בצורה מושלמת. אבל זה כל מה שיש להגיד על האלבום. הוא מגוון, הוא חדש, הוא שונה, אבל זה לא מספיק מבחינתי. הוא לא מתפתח למקום כלשהו ולא מרגיש כאילו שיש לו פואנטה מסוימת ובאופן כללי הוא נראה לי יותר כמו פסקול עם רעיונות לא גמורים מאשר אלבום בוגר ומלא. כנראה שהסיבה לכך היא העובדה שהאלבום מגיע אחרי סדרת פסקולים שהלהקה הוציאה בין האלבום הזה לאלבומה האחרון "Take Care, Take Care, Take Care" שאהבתי במיוחד. וזה מוביל אותי לשאלה אחת חשובה והיא כמה זמן הלהקה יכולה להמשיך? כמה זמן אותם ריפים מצלצלים וגיטרות סרוגות אחת בשנייה יחזיקו את המטען הרגשי שהלהקה הזאת יודעת להביא? אם זה הניסיון של הלהקה להתפרש למחוזות אחרים, אז זהו ניסיון בוסר. הם עדיין לא בדיוק שם ואני מקווה שבבוא הזמן הם ימצאו את המקום שלהם.

הפוסט ביקורת אלבום: Explosions In The Sky - The Wilderness הופיע ראשון בהמאזין

שעה של פוסט-רוק ללא דיבורים, לזמנים שקטים. כולל Mogwai (בתמונה), Oceansize, The Name's John, The Silent Whale Becomes a Dream, Tortoise, ו-Sigur Ros.

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00-21:00

הפוסט המאזין ברדיו 138: שעת הבלוז - סט פוסט-רוק הופיע ראשון בהמאזין

החלק שלי עם המוזיקה הזאת החל בערך לפני שנתיים. בשיחה עם ידידה נזכרתי בלהקה אחת ששמעתי את שמה פעם או פעמיים. למען האמת אין לי מושג איך הכרתי אותם בפעם הראשונה. הלהקה היא סיגור רוס האיסלנדים. פתחתי את יוטיוב והפעלתי סרטון של הלהקה מנגנת בלייב בעמק איסלנדי שכוח אל את אחד השירים האהובים עלי "Olsen Olsen". פתאום הכל התחבר לי: האווירה, הרגישות, הנכונות של המוזיקה. עפתי משם. התחלתי לחרוש את כל האינטרנט ולחפש להקות בצורה אובססיבית.

הרבה יגידו שפוסט-רוק משעמם. פוסט-רוק הוא בדרך כלל אינסטרומנטלי. אנשים לא רגילים לשמוע מוזיקה בלי מילים ויש סיכוי שזה ירתיע בהתחלה את חלקכם וזה בסדר, מתרגלים. עוד משהו מעניין בפוסט-רוק הוא כמה הטווח המוזיקלי של הלהקות שמגדירות את עצמן באופן זה הוא רחב. מאוד רחב. פוסט-רוק יכול לנוע בין יצירות מופת של חצי שעה לכל שיר עם כינורות ובילד אפ של שלוש דקות ("Sleep" של Godspeed You! Black Emperor), או יכול להיות שירים קצרים אנרגטיים עם מלא אנרגיה וכוח ("Run Home" של And So I Watch You From Afar). צריך לזכור למה בכלל התחילו לנגן מוזיקה כזאת וזאת הסיבה למה אני נמשך לז'אנר. לאנשים נמאס מרוק סטנדרטי, הם רצו לקחת את הרוק הקיים ולהפוך אותו על פניו, להשתמש בכלים שלו נגדו. אז התחילו להוסיף פדאלים (והרבה מהם) וסינתים ומחשבים עם מקצבים אלקטרונים שילוו את השירים ופשוט יצרו תנועה נגדית. הרגישות והכוח של המוזיקה הזאת באים מהפשטות שלה ומהאהבה של הנגנים ליצירת מוזיקה ללא גבולות וללא חוקים.

הגיע הזמן לרשימה, ונתחיל מהחשובים ביותר. חמש הלהקות שמבחינתי כל אדם שמתחיל להקשיב לפוסט-רוק צריך לשמוע ולעבור דרכן.

Mogwai

הלהקה הסקוטית שהוקמה ב-1995 הרוויחה את כבודה ביושר. הם קיימים כבר יותר מ-20 שנה ועדיין ממשיכים לייצר אלבומים נהדרים מלאי מלנכוליה ושמחה באותו הזמן. ב-1 לאפריל הוציאו אלבום חדש לסרט "Atomic" שהוא בעצם סאונדטרק לסרט באותו השם.

אלבום מומלץ: Rock Action

Explosions In The Sky

עוד להקה וותיקה היא EITS מטקסס. ברגע שתגידו את השם הזה לכל מישהו ששומע פוסט-רוק הוא ישר יזהה. אין להקה יותר מוכרת מהם בסצנה והרבה להקות מבססות את הסאונד שלהם עליהם. חמושים בשלוש גיטרות, הם יוצרים ריפים עשירים בדיליי וחן. ב-1 לאפריל גם הם הוציאו אלבום חדש בשם "The Wilderness".

אלבום מומלץ: The Earth Is Not a Cold Dead Space

Maybeshewill

אני שם את הלהקה הזאת ברשימה הזו בצער רב: כרגע הם בעיצומו של סיבוב ההופעות האחרון שלהם אי פעם. הלהקה היחסית צעירה הזאת בת 10 ומסיימת את דרכה אחרי רשימת אלבומים מכובדת ואחרי טורים נרחבים ברחבי אירופה. ל-Maybeshewill יש קסם מיוחד במוזיקה שלהם: הם יודעים ליצר רגעים בזמן ולא שירים. הם התחילו בתור להקה אינסטרומנטלית כבדה עם ריפים עצבניים וסימפולים פוליטיים מסרטים, וגדלו ללהקה בוגרת שבאלבום האחרון שלה "Fair Youth" הראתה לעולם שבגרות מוזיקלית זה דבר אמיתי ובועט.

אלבום מומלץ: Not for Want of Trying

Sigur Ros

איך אפשר שלא לדבר על התופעה הזאת? סיגור רוס האיסלנדים פרצו לעולם עם אלבומם השני "Agaetis Byjurn" לאחר שהאלבום הראשון "Von" היה הצלחה קטנה בביתם אבל לא ממש פרץ החוצה. המוזיקה שלהם תמיד נשמעה בשבילי אורגנית. כשאני שומע אותה אני מדמיין את המרחבים של איסלנד ואת הכפור וצמחים גדלים ופשוט טבע והרבה ממנו. מרגש, חי, כואב ותמיד יפייפה.

אלבום מומלץ: Takk

Godspeed You! Black Emperor

למתקדמים בלבד. GYBE הם להקה שקשה להקשיב לה. האלבום הראשון שלהם כלל פשוט 3 שירים באורך של כמעט חצי שעה לשיר. קולקטיב הנגנים הקנדי הזה צועד קדימה כבר מאז 1997 ומוציא שורות של אלבומים שהתקבלו בידיים פתוחות על ידי מעריצים בכל העולם. קחו את הזמן, שבו עם כוס תה על איזה הר ופשוט תקשיבו ואז תבינו את העניין.

אלבום מומלץ: Lift Your Skinny Fists Like Tiny Antennas to Heaven

הפוסט המדריך לפוסט-רוקר המתחיל הופיע ראשון בהמאזין

1. This Patch Of Sky

הלהקה הזאת מגיעה מיוג'ין אורגון בארצות הברית. מה שמייחד אותם הוא הצ'לן שמוסיף למוזיקה אווירה הרבה יותר סינמטית ואנרגטית מהרבה להקות פוסט-רוק אחרות בסצנה.

2. Glasir

כל הדרך מטקסס, גלסיר מציגים לנו אלבום אפל וכואב ושמו "Unborn". זהו אלבום מלנכולי שמתפתח בצורה מדהימה וישאיר אתכם פעורי פה.

3. We Lost The Sea

הלהקה ביססה את עצמה כאחת הלהקות הכי בולטות ומשמעותיות בסצנה העולמית אחרי שיצאה עם אלבום מופת ב-2015 בשם "Departure Songs". אמביינטי, אנרגטי, מורכב, ופשוט נהדר.

4. Characters

הגילוי האחרון שלי. להקה מעולה מלאס ווגאס שמשלבת בין מאת'-רוק לפוסט-רוק בעטיפה מהודקת ומהפנטת.

5. MAYBESHEWILL

כשאני חושב על פוסט-רוק עכשווי אני ישר חושב על החבורה הזאת מאנגליה. ברגע זה ממש הם חורשים את אירופה לסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה אי פעם לאחר החלטה לסגור את הבסטה, ואני רק יושב פה ומקשיב ליצירות המופת שהם השאירו מאחור.

הפוסט 5 להקות פוסט-רוק עדכניות בהמלצת The Name's John הופיע ראשון בהמאזין

ASD הוקמה ב-2005 על ידי הסולן/גיטריסט/מפיק Ryan Policky והגיטריסט Erik Jeffries מדנוובר קולורדו. הם פרצו לתודעה של סצנת השוליים בזכות שיתופי פעולה עם המפיק הידוע בסצנה Ulrich Schnauss ומפיק Galaxie 500 מר Mark Kramer. טבעתי בתוך האלבום הרביעי שלהם מ-2014 "The Silent Sunrise", ועכשיו הם חוזרים עם הסינגלים "Time Is A Machine Gun" ו-"Revolvist" לקראת אלבום חדש. תפסתי במייל את סולן הלהקה רייאן פוליקי וביררתי מה השתנה בעשור מאז הקמת ההרכב, למה אפשר לצפות באלבום החדש, ומדוע הוא מתוסכל מתעשיית המוזיקה בעידן האינטרנט.

אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

ובכן, כרגע אני ב-Barnum, שזו שכונה בדנוור. אני שורף את העיניים מול המסך. בדיוק לפני הראיון עבדתי על עריכת וידאו ללקוח, מכיוון שזה מה שאני עושה ביום יום. זה לא כזה מרגש כמו שאתה חושב בהתחשב בכך שאני חי בשכונה קרקסית, אבל זו האמת!

הקמת את A Shoreline Dream לפני 10 שנים. איך הלהקה שונה היום לעומת הזמנים ההם?

הלהקה עצמה עברה כל כך הרבה גלגולים שזה קצת מבלבל, אבל גם מלא בפלא. כרגע החברים הגרעיניים הם אני ואריק ג'פריס, מה שהיה טוב בשביל לכתוב ולגלגל הלאה את האלבום החדש במלוא הכוח. כמובן, כשהתחלנו היה לנו דחף לנגן. לפתח את עצמינו. לתת לעצמינו תנופה. לצאת לדרכים לסיבובי הופעות, ולהוציא את המוזיקה שלנו לכמה שיותר אנשים. הייתי אומר שזה לא השתנה בהרבה, כי בסופו של דבר אנחנו פשוט רוצים להתחבר לכמה שיותר אנשים שמתעניינים בצליל ובווייב שלנו.

אבל מה ששונה לגמרי הוא המציאות שלנו בתעשיית המוזיקה. כשהתחלנו היינו לגמרי נטולי פחד. היינו מוכנים להשקיע ולעשות את כל מה שאפשר. בזמנים ההם היה יותר קל להיחשף לקהל גדול. אוספים שהגיעו עם מגזינים היו עדיין בנורמה, ושיתופים ברשתות החברתיות בדיוק התחילו לתת את דריכת הרגל שלהן בתעשייה. כשהיו מעט מאוד מקומות כמו MySpace שנתנו אמצעי ישיר להתחבר למעריצים, זה היה זהב טהור לקבל איזושהי חשיפה דרך הערוצים ההם. אני זוכר שעבדנו עם כמה ערוצי מדיה באותו הזמן, במיוחד Filter Magazine שנתנו לנו כמה ספוטים מעולים בעמוד המוזיקה שלהם, וזה יצר לנו כל כך הרבה הזדמנויות. שיתופי הפעולה שלנו עם Kramer, Ulrich Schnauss, ועוד כמה אנשים גדולים התחילו שם, והרבה מהמעריצים שלנו גילו אותנו קודם כל דרך המגזין.

היום העולם הרבה יותר קשה. יש יותר מדי רשתות חברתיות. יש יותר מדי אתרי מוזיקה. סטרימינג. אין עוד מגזינים אמיתיים בפרינט שיכולים לעשות הבדל גדול ללהקות אינדי. זה קשה. קשה לשמור על נראות. קשה לעשות כסף מהמוזיקה שאנחנו עושים. אבל אנחנו עדיין עושים אותה בגלל שכסף הוא לא המניע - החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה.

פוליקי: "החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה"

מה עוד אתה מעוניין לעשות עם הלהקה ועדיין לא הספקת?

לשחרר ויניל. לצאת לסיבובי הופעות ברחבי העולם. לפגוש עוד אנשים שנתנו לנו השראה. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצים לעשות, אבל הזמן הוא מכונת ירייה, והוא טס הרבה יותר מהר ממה שחושבים לעומת הדברים שצריכים להשיג.

מתוכנן לצאת אלבום חדש של ASD השנה. מה אתה יכול לספר עליו?

האלבום הזה, כמו כמה מהריליסים האחרונים שלנו, הוא ניסוי מוחלט. אנחנו משחררים את המוזיקה באופן דיגיטלי באופן שוטף. אנחנו נותנים לכולם פיסה ממה שיבוא בחבילה הפיזית. אנחנו רוצים שזה באמת יהיה חפץ יוצא מן הכלל שיהיה אפשר להחזיק. הדיגיטל חמקמק. זה אף פעם לא נהיה לשום דבר ואני חושב שאנשים מתחילים להבין את זה, עכשיו הם מחליפים הילוך וקונים הוצאות מוגבלות ועותקים קשיחים מהבידור שהם אוהבים. בנוסף, אנחנו אוהבים בידור בהוצאה מוגבלת. לעזאזל, האולפן שלנו מלא במכונות פינבול בהוצאה מוגבלת, אז קבל הוכחה לרעיון הזה. זה תמיד יותר מרגש להחזיק ביד פיסה של היסטוריה מאשר לאפשר למחשבים שלנו להחזיק במידע שנמצא בה.

מאיפה קיבלת השראה לאלבום החדש?

מהחיים, מחוויות, משינויים בחיים היום יומיים שלנו. אנחנו כותבים כאילו שזו אופרת סבון מתמשכת. אנחנו סופגים את הסביבה שלנו ואת האנשים שאנחנו מתחברים אליהם, ואת האופן שבו המוזיקה שאנחנו עושים מתרגמת.

מאיפה לקחת את הסימפול ב-"Time is a Machine Gun" ומדוע בחרת בו?

הסימפול מגיע מאחת מהמשימות של אפולו, והוא שם בגלל שהוא באמת משקף את המשמעות מאחורי הליריקה. גם כשהזמן עובר מהר, וכשהחיים שלנו מאתגרים, אנחנו אף פעם לא מפסיקים לחקור את האפשרויות של כל מה שסביבנו ומעבר לזה. אנחנו שואפים ללמוד, לחוות אהבה, אושר, ואת המשמעות הגדולה יותר מאחורי מי שאנחנו. הקונספט הזה נהיה למחשבה מאוד כבדה, והשיר נוצר במשך השנים בגלל המציאות שהזמן שלנו אוזל ואנחנו צריכים לנצל כל רגע שנשאר לנו. האדם חייב לצאת ולחקור.

ג'פריס ופוליקי: זמן הוא מכונת ירייה

הליריקה של "Revolvist" מאוד לא ברורה, היא מרגישה כמעט כמו הייקו מהזן. למה אתה מתכוון כשאתה אומר ש-"we're revolvists"?

המשמעות מגיעה מהעובדה שעד כמה שאנחנו מי שאנחנו חושבים שאנחנו, אנחנו כל הזמן מסתובבים. אנחנו כל הזמן משתנים. אנחנו יכולים לגרום לכל דבר לקרות אם באמת נשקיע בזה את כל מה שיש לנו. הרבה אנשים נתקעים בסיבוב הזה ולא יכולים למצוא דרך החוצה. אני חושב שזה בסדר, וזה קורה בגלל שאין דרך אחת ליפול פנימה. אנחנו תמיד מתפתחים, מסתובבים, ויוצרים הזדמנויות חדשות לעצמינו. השיר הוא זעקה של הרעיון הזה.

בשני השירים החדשים יש קרדיט רק לך ולאריק ג'פריס. מדוע החלטתם לא לערב עוד מוזיקאים בהקלטות? האם בכל זאת תתכנן לשתף פעולה עם עוד מוזיקאים בשאר האלבום?

השירים האלה הם באמת אני ואריק, אז זה לא שלא נתנו קרדיט, זה פשוט שאנחנו אלה שגורמים לרכבת של הלהקה הזו לנוע קדימה. יש הרבה משתפי פעולה שמעוניינים להשתתף בטראקים עתידיים ואנחנו מקווים להיעזר בכל מי שמתחבר לחזון, ומתכוונים לאפשר את זה בכל רגע נתון.

הזכרת בראיון ל-Hollywood Music Magazine שאתה שונא את האינטרנט ואת פייסבוק, אבל בזכות האינטרנט יכולתי להאזין לאלבומים שלך ולעשות את הראיון הזה. אתה לא חושב שהאינטרנט עזר להפיץ את המוזיקה שלך? או שהיית מעדיף לחתום באיזה לייבל כמו שעשו פעם?

זה לא שנאה, זה עצב לגבי העובדה שיותר מדי אנשים הולכים לאיבוד בדפדוף בחומר אינסופי שחייב להתאים לציפיות שלהם באופן מידי או שהם יעברו הלאה. לפני השיגעון הזה היינו צריכים לספוג את כל מה שהציגו או השמיעו לנו, במקרה הזה MTV והרדיו. זה נתן יותר הזדמנויות לגלות מוזיקה כמו שצריך, ולא לפי עשר שניות מאיזשהו שיר. אני יכול להגיד שהאינטרנט נתנה לנו חשיפה הרבה יותר גדולה בהתחלה, וזה היה ממש פנטסטי, אז אני לא יכול להתלונן על זה בכלל. אני פשוט מרגיש שזה יצר אצל כולם הפרעת קשב בידורית, וזה גם איפשר לאנשים לא לשלם אפילו סנט אחד כדי לשמוע את מה שהאמנים הקדישו לו כל כך הרבה זמן ואהבה, וזה עצוב. אבל מבחינת היכולת להגיע למעריצים חדשים, זה אדיר. העניין הוא פשוט האם תוכל לעשות את זה בהתחשב במאסת המקומות שאפשר לגלות בהם אמנים חדשים. לדעתי זה נהיה מוגזם מדי.

האם אתה חושב שתוכל סוף כל סוף להתקיים מהמוזיקה שלך?

מבחינה פיננסית זה נהיה הרבה יותר קשה לעומת התקופה שבה התחלנו, אבל בתור "מחייה" אני חושב שאנחנו כבר עושים את זה, כי אנחנו אוהבים את זה ולא מתכננים לעצור בעתיד הקרוב :) עכשיו, אם במקרה יהיה לנו "להיט" פופ, אולי נוכל להפוך את זה למשרה מלאה, אבל אנחנו חושבים שכבר הגענו לזה בזמנו כשכתבנו את "Love is a Ghost in America", ואבוי, זה לא קרה. המפתח הוא להאמין במה שאתה יוצר, ואנחנו תמיד האמנו בעצמנו. זה שווה בפני עצמו בין אם זה מתרגם להצלחה פיננסית או לא.

האם תרצה להוסיף עוד משהו?

אני לא יכול להגיד תודה מספיק פעמים שגילית, הקשבת, עזרת להפיץ את המילה, ונתת לי את ההזדמנות לבטא את דעתי פה. אהיה אסיר תודה לנצח לך ולכל מי שקרא את הראיון הזה עד הסוף!

הפוסט ראיון עם Ryan Policky מהרכב השוגייז A Shoreline Dream הופיע ראשון בהמאזין

1. מי חברי הלהקה?

אדם קלוד - בס; טום קלוד - תופים; צוף משעלי - קלידים; ניצן דנא - גיטרה.

2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

ניצן: כולנו נולדנו וגדלנו בפתח-תקווה והתאגדנו מגיל צעיר מאוד סביב מוזיקה. כשהיינו בני 14, אדם היה מגיע אלי הביתה לנגן ומביא איתו את אחיו טום - ילד בן 10 בזמנו, שכבר אז ידע לתת בראש בגיטרה, בתופים ובקלידים. בסופו של דבר, ארבעתנו פרחנו מתוך החממה המוזיקלית היחידה שהייתה לנו באזור, "בית דני", שם ניגנו ביחד ולחוד בהרכבים שונים. הדבר הזה שנקרא "מאובן" התגבש סופית לפני שנה, כשאדם ואני עברנו לגור בדיזנגוף. כל העת הסשנים עם טום נמשכו, אבל היה זה צוף שממש השלים את הפאזל. ברגע שהיו ניגונים משותפים לארבעתנו היה ברור עבורנו שיש לנו קול להשמיע.

3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

מוזיקה אינסטרומנטלית-אווירתית, ששואבת אלמנטים מפוסט-רוק, שוגייז, פסיכדליה וגרוב.

4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית שממש הכנו רשימות אינסופיות של מילים שעניינו אותנו. כל שיחה שניהלנו עם מישהו, כל טקסט שקראנו - היינו מחפשים שם מילה שתצלצל לנו. היה מאוד קשה לנהל איתנו שיחה נורמלית באותו זמן. היה לנו ברור שאנחנו רוצים מילה עברית, שתייצג איזו תפישה של החיים בקו תל אביב - פתח-תקווה ושתתקשר לאווירה המוזיקלית שאנחנו יוצרים. נפלנו על המילה "מאובן" ועלתה לנו בדמיון תמונה של עיר אפורה, עייפה - ומעל קו הרקיע שלה מתנגנת המוזיקה שלנו.

5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

אנחנו מאוד רוצים ליצור מוזיקה שתיקח את המאזין לאיזשהו מסע, שמי שמקשיב לנו ידע שהוא נכנס עכשיו לחוויה מסוימת. כל קטע שלנו מתרחש בלוקיישן מסוים, בזמן מסוים ביום ומתאר תחושה או רגש מסוימים. המטרה שלנו כרגע היא לחקור כל קטע לעומק, לצבוע אותו בפלטה של צבעים המתאימה לו - בכדי לייצר אווירה מדויקת יותר, שתאפשר לנו לקחת את המאזין למסע הזה. אנחנו מאמינים שזה מאוד בא לידי ביטוי בהופעות שלנו.

במקביל, אנחנו מנסים לחשוב איך לתעל את האנרגיות האלו גם להקלטות. ב-"Waiting For Pizza", הסינגל החדש שלנו, יצא לנו לעבוד עם נועם לוינברג - איש סאונד מדהים ואושיה ותיקה בסצינה - וזו הייתה חוויה מדהימה; לראות איך מנווטים שיר למחוזות שאנחנו והוא רוצים שהוא יגיע אליהם. אנחנו כבר לא יכולים לחכות להיכנס שוב לאולפן ולהקליט עוד.

6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

ניצן הוא בוגר 8200 ונחטף על ידי איזו חברת סטרט-אפ. גם צוף ואדם עובדים בהייטק, וחוץ מלנגן גם לומדים סאונד ומוזיקה באופן מקצועי. טום מתקדם אל עבר עבודה כמוזיקאי פול-טיים, גם בצד הטכני - פועל להקים אולפן, מתעסק במיקסינג, סאונד, מרחיב אופקים. תכל'ס אנחנו די מקנאים בו.

7. ממה אתם מושפעים?

מוזיקלית, אנחנו מאוד מושפעים מ-Mogwai, שזה מעניין, כי כל אחד מאיתנו קולט אותם בצורה אחרת לגמרי. בנוסף, היכולת של UNKLE ושל Death in Vegas ליצור קטעים שנשמעים מאוד שונה אחד מהשני, אך עדיין עם חוט רעיוני שמקשר ביניהם - זה דבר שמאוד עוזר לנו בתהליך היצירה.

הדרך בה Slowdive ו-Spiritualized מצליחים להביע המון רגש בצורה שאיננה מובנת מאליה, עם המון סבלנות ותשומת לב - זה גם משהו שאנחנו לוקחים איתנו. יש לנו שיר שנקרא "Toreffe" - קטע שאנחנו עובדים עליו כבר תקופה ארוכה - שהוא דוגמה מאוד מוצלחת לביטוי של זה, לדעתנו. אפשר לשמוע אותו בהופעות שלנו, והאמת שמאוד מעניין אותנו מה הקהל יחשוב עליו, הוא עדיין משנה את עורו מפעם לפעם.

עוד מישהו שהשפיע עלינו הרבה הוא הבמאי וים ונדרס. הצורה בה הוא מנתב את המחשבות שלך כצופה, גורם לך להתבונן פנימה ולשאול את עצמך שאלות - אנחנו מאוד רוצים לעשות את זה במוזיקה שלנו. למשל, "The Future Is Behind You" הוא קטע שלנו שלחלוטין מושפע מ"מלאכים בשמי ברלין" - כמעט הומאז' אפילו. זה סרט שרובו מתרחש במבט עילי על העיר ועל האנשים שנמצאים בה, עם תנועות מצלמה איטיות וארוכות, ובשלב מסוים הדמות מקבלת הארה וכל הטונים משתנים, הגוונים הופכים צבעוניים יותר - כל זה לחלוטין קורה בשיר הזה.

מעבר לכך, אנחנו מנסים לדלות מידע ולספוג כמה שיותר מאנשים שאנחנו מעריכים בסצינה המקומית. הרי בסופו של יום, רוב ההופעות שאנחנו רואים והרבה מהמוזיקה שאנחנו שומעים היא תוצר מקומי. כל יום אנחנו לומדים משהו חדש מההרכבים הרבים שפועלים כאן, בין אם זה לצאת מהופעה של The Great Machine ולתהות על איך נותנים שואו טוב ובין אם זה להקשיב לאלבומים של ועדת חריגים ולשאוף להפיק משהו בסטנדרטים האלו.

8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

"Abbey Road" הוא אלבום שהצליח לחבר אותנו חזרה למציאות במצבים בהם הרגשנו מנותקים; אנחנו בטוחים שהוא יהיה שותף טוב גם למסע הזה.

9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

קשה להגיד. לא, לא נראה לנו שהיינו יכולים לבחור משהו כזה. ג'ון קייג' אמר, שכאשר אתה נתקל במשהו שנראה לך מכוער, שאל את עצמך מדוע זה ככה, ותיווכח שהוא לא מכוער כלל. אנחנו מאוד מתחברים לזה - גם מיצירות שנראות לנו במבט ראשון כגרועות אפשר להפיק משהו וללמוד משהו על ההקשר בו הן נמצאות.

10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

שמענו שבהופעות של ג'ק וויט דואגים לגוואקמולי מיוחד ממתכון מאוד ספציפי; היינו מאוד שמחים לטעום את זה.

11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישות או קידום עצמי?

אנחנו מרגישים שבחיים כדאי לשאוף להתעסק עם דברים הקרובים לאדמה. בחיים שלנו בעיר אין הרבה קשר לאדמה; רוב המסגרות בהן אנו נמצאים רחוקות שנות אור ממנה. הדבר היחיד שממש אמיתי בחיים הוא הנגינה; הרגע עצמו בו התווים מתפזרים בחדר.

קרדיט צילום: יואב קדם

הפוסט אינטרו 7: Meuban - על קו פתח תקווה - תל אביב הופיע ראשון בהמאזין

1. מי חברי הלהקה?

נבו סיון - גיטרה, שון ממון - גיטרה, ילון שחורי - תופים, בר מרחב - בס, אלון שוער - תופים.

2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

כולנו מאזור מגידו, כולנו למדנו באותה אולפנה למוזיקה והכרנו שנים. באיזשהו שלב אני וילון המתופף החלטנו לג'מג'ם ביחד וסתם שיחקנו קצת עם דברים. עצרנו באיזשהו שלב כי לילון היו בגרויות וזה היה יותר מדי לחץ. חודשיים אחר כך שלחתי לו הודעה ואמרתי "בוא נמשיך את מה שהיה!" דיברנו עם שון ובר והם החליטו להצטרף. אני חושב שעשינו חזרה אחת או אפילו לא היתה חזרה לפני שהחלטנו שאנחנו רוצים עוד כלי. שאלנו את אלון אם הוא רוצה להצטרף והוא מיד קפץ על ההזדמנות ומשם הכל היסטוריה.

3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

פוסט רוק. משום שהטווח של הז'אנר הזה כל כך רחב, בין אם זה דברים מאוד אמביינטים או דברים שמאוד מבוססים על ריפים, נורא קל להכנס תחת הכותרת הזאת ובתוכה לעשות תכלס מה שנרצה.

4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

לשם שלנו אין שום משמעות בתכלס. כשהתחלנו היינו צריכים מקום לדבר ולשלוח דברים אחד לשני אז המתופף שלנו הקים קבוצה סגורה בפייסבוק של הלהקה. כשהוא היה צריך לכתוב שם לקבוצה הוא פשוט כתב משהו רנדומלי. כשראינו מה הוא כתב פשוט זרמנו עם זה וככה זה הגיע ל-The Name's John.

5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

לנגן מוזיקה ששוברת את הכללים פחות או יותר. אנחנו מנגנים מוזיקה אינסטרומנטלית כי לא רצינו להתחייב למסר מסויים או שפה, רצינו פשוט לנגן מוזיקה במובן הכי טהור שלה.

6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

שניים מאיתנו (אלון וילון) בצבא, שון הגיטריסט שלנו כרגע בשנת שירות בדרום, בר הבסיסט כרגע עושה שירות לאומי ואני כרגע לומד שנה א' ברימון.

7. ממה אתם מושפעים?

כל אחד מאיתנו בא מכיוון שונה לגמרי, חלק מאיתנו באים יותר מכיוון של רוק קלאסי ומטאל וחלק באים מכיוון של מוזיקה אלקטרונית ופוסט רוק וכל זה מייצר את הסאונד שלנו. השילוב בין הטעם האישי של כל אחד מאיתנו.

8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

חד משמעית "Shvat" של טאטרן.

9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

דיברנו על זה הרבה ולא הצלחנו למצוא אלבום שאנחנו שונאים מספיק בשביל למחוק.

10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

Sigur Ros. כי לטוס לאיסלנד זה חלום וכי הם פשוט מדהימים.

11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

יש בארץ מוזיקה אינסטרומנטלית אדירה. בין אם זה Tiny Fingers או TATRAN או כל מיני הרכבים אחרים, פשוט לכו להקשיב לזה, לא תתחרטו.

הפוסט אינטרו 4: הפוסט רוק הצעיר של The Name's John הופיע ראשון בהמאזין

חמש דקות לשעה עשר בלילה, הבארבי היה צר מלהכיל - נדמה שהמועדון ברחוב קיבוץ גלויות הפך הערב לקיבוץ גלויות של ממש. אין הרבה אומנים בישראל שהקהל שלהם כה מגוון, אך Tatran תמיד היו שונים בנוף המוזיקלי. מי לא היו שם: היפסטרים, סאחים, חיילים, בני נוער, מבוגרים שוחרי מוזיקה, ערסים ותיירים. אין ספק, טאטרן נותנים את ההופעה הכי נכונה בעיר.

זיווג שמיימי הפגיש את שלושת החברים האלה - אופיר בנימינוב על הבס, תמוז דקל על החשמלית ודן מאיו המכשף על התופים - ורקח מהם את אחד מההרכבים הטובים שצמחו במחוזותינו. היצירתיות, הדיוק, העוצמות, ובעיקר העובדה שעל אף הטכניקה העילאית של נגני ההרכב, הרגש חזק ואמיתי. רבים הם המוזיקאים שטכניקה ורגש אצלהם מתקיימים אחד על חשבון השני, אך לא אצל טאטרן.

טאטרן שונים. בניגוד להרכבים אחרים. המון ג'אז זורם להם בדם, ואת האיחור האופנתי של הרוקנ'רול הם משאירים בצד ומתחילים בזמן - מיותר לציין שבהופעות שלהם אין הדרן. הם משתלטים על הבמה מיד. ה-"וותיקים" שבקהל מלמדים את החדשים שבהופעות של טאטרן אסור לדבר, וצעקות "שקט שקט" טסות בחלל האוויר. אורות, מצלמה, אקשן.

צילום : אביחי לוי - https://www.facebook.com/avihai.levy

טאטרן לוקחים אותנו למסע דרך אלבום הלייב החדש "Soul Ghosts" שזו ההשקה שלו. הם משלבים חמישה קטעים חדשים לצד שירים מוכרים מאלבום הבכורה "Shvat", והמון ג'אמים חלליים. המופע נפתח עם שיר הנושא המהפנט "Soul Ghost", ומיד אחריו מגיח "Filtered Thoughts" המקפיץ, שני קטעים חדשים שנוגנו מספר פעמים בהופעות האחרונות של הלהקה. לאחר מכן, ההרכב חשמל את האווירה עם "Space Out" ו-"Shore" מאלבום הבכורה. הרגשתי שתחילת המופע היתה מעט חסרת אנרגיה במונחים "טאטרניים", בטח בהשוואה למופע המדהים שסיפקה הלהקה באינדינגב האחרון. אבל אז האיש ומפתח התופים, דן מאיו, הטיס את הבארבי לשמיים ברגע של שחרור מטריף באמצע השיר "WW III", ומשם הלהקה רק המריאה.

הסרט נמשך כאשר הלהקה מג'מג'מת וחוקרת טריטוריות מוזיקליות אוונגרדיות בין שיר לשיר. זוג צעיר צפה בהמון הזורם לרחבת הבארבי והעלה את השאלה האם טאטרן הם כבר מיינסטרים. ובכן, נראה שהלהקה עונה על השאלה הזאת דרך קטעי המעבר שלהם. מיינסטרים זה לא. תמוז דקל מפליא ברכות על הגיטרה, שמיד מתחלפת לדיסטורשנים מפלצתיים, ככה, בהרף עין. על דן מאיו כבר נגמרו הסופרלטיבים, המתופף הטוב ביותר בישראל. הברנש המעניין ביותר בחבורה הזאת הוא אופיר בנימינוב הבסיסט, המוח מאחורי הלהקה. אופיר מקבל קרדיט על רוב כתיבת השירים והוא הברומטר הלהקתי. חברי הלהקה נשארים בקשר עין קבוע ברוב ההופעה, ואילו עיניו של אופיר קובעות מתי מגיע ברייק, מתי נגמר הג'אם, ומתי מתחיל הקטע הבא. אין ספק שמדובר בגאון מוזיקלי.

הערב מגיע לשיאו כאשר הלהקה מבצעת את "Demian" המעולה , ואת "Lemon", השיר הקבוע שסוגר את ההופעה של הלהקה בשנה האחרונה, קטע מטריף. טאטרן להקה ייחודית. על אף הריפים המשוגעים והבומבסטיות הוירטואוזית, הם מצליחים להישאר צנועים, אפילו מעט נבוכים, ובקושי מדברים על הבמה.

האור בתוך המועדון נדלק והלהקה מודה לקהל, שמתחיל את דרכו לכיוון היציאה. צעדתי מחוץ לבארבי ברגשות מעורבים. מצד אחד, בדיוק חזיתי פעם נוספת באחת מלהקות הלייב הטובות ביותר שיש לפלנטה שלנו להציע. מצד שני, זאת הייתה הפעם הראשונה ששיכרון החושים לא הקהה את המחשבה של "לאן הולכים מכאן?". טאטרן, שבתחילת דרכה הופיעה בחינם ברחבי העיר, מצאה את עצמה מול קהל מפולג אתמול בבארבי. זאת חוויה לא נעימה כל כך למאזין. הפופולאריות המתפרצת של הלהקה משכה באופן מבורך דם חדש, ונראה שזה לא התאים לחלק מהציניקנים התל אביביים. בתוך ההמון, כל מיני "יודעי דבר", שעדיין סבורים שטאטרן הם איזה להקת שוליים מסקרנת, כנראה זלזלו בקהל החדש שאולי לא עונה לתפיסה המעוותת שלהם של איך נראה קהל "טאטרני". "אחי אני כבר ראיתי אותם לפני 4 שנים באזור, תראה איך הטמבלים האלה רוקדים" זה משפט ששמעתי לא מעט אמש. כדרך קבע בהופעות הלהקה, אנשים הולכים לאיבוד, בקטע הכי טוב שיש. צעקות שחרור רנדומאליות ותנועות גוף ספונטניות הן דבר שבשגרה. נדמה שהיה קשה להתנתק אתמול ולהיות בתוך החוויה הזו במאת האחוזים.

זיווג שמיימי. בנימינוב, מאיו , דקל

כנראה שהבארבי כבר קטן על טאטרן, ולכן הלהקה צריכה לעשות חושבים ולהחליט לאן היא רוצה להגיע. בעיניי זה פשע שהלהקה לא מספיק ידועה מחוץ למחוזותינו. נכון, הם מבלים זמן לא מועט בהופעות ברחבי העולם, אך זה לא מספיק. הם צריכים להשתקע במקום רגוע יותר, פחות בועתי כמו תל אביב, ולגדול שם. לדוגמה, בטורונטו צמח הרכב לפני כמה שנים שהוא בעל דמיון רב לטאטרן וקוראים להם Badbadnotgood. גם הם טריו אינסטרומנטלי שיש ב-DNA שלו המון ג'אז, רק ש-BBNG גדלו במקום שבו להתפתחות המוזיקלית שלהם אין גבול. הסגנון שלהם, שמשלב היפ הופ וג'אז, לא חמק מאוזניי הראפרים הגדולים בארה"ב שהטובים מהם עבדו עם ההרכב. אם טאטרן לא יעשו צעד משמעותי אל עבר הבינלאומיות, הקלחת התל אביבית תשרוף אותם.

הפוסט Tatran בהופעה: מרחפים הכי גבוה במזרח התיכון הופיע ראשון בהמאזין