מהר מאוד מבינים שהפלסטר ממש לא מנסה להיות כמו קודמו. המקום נראה כמו מסדרון שנהפך לבר. רוב השבוע יש בעיקר תקלוטים, וההופעות הן בדרך כלל הופעות של איש אחד. ביום חמישי האחרון הופיע רייסקינדר, כשלידו שולחן עם סמפלר ומיקרופון עם אפקטים. החלל קטן ואין במה כך שהקהל פשוט התגודד סביב רייסקינדר והשתדל לא לעמוד עליו ולהפריע לו. הקרבה הפיזית אליו, בזמן שהוא מלמל זרם תודעה אל תוך ביטים שבורים, גרמה להתרגלות מהירה לאופי המוזר של המוזיקה, גם לאלו שלא הכירו אותה לפני. זה עבד בצורה כל כך טובה עד שבנקודה מסוימת, הבסים חדרו מתחת לעור והמלודיה נכנסה אל תוך הראש, והיתה הרגשה שנמצאתי ממש בתוך מרכז התהליך היצירתי של המוח של רייסקינדר. בשלב מסוים כמה מהטקסטים שלו אפילו נשמעו לי הגיוניים, ואם שמעתם אי פעם שיר של האמן, אתם יודעים שזה הישג אדיר.

הפלסטר: תמונה מייצגת (צילום: מאיה רויזמן)

גם הנוכחות, או האנטי-נוכחות, של רייסקינדר פעלה לטובתו. הוא התעקש לא לצאת מהוייב של המוזיקה שלו לרגע: כל פעם שהוא היה צריך לתקשר עם הסאונדמן, הוא שר לו; כשהמוזיקה הפסיקה בין שיר ושיר, הוא מצידו עדיין המשיך להתנועע ולרקוד; וכשנראה שהוא מנסה להגיד לקהל משהו, הווקאלז היו באפקט או שבאמצע המשפט התחילו "בטעות" הביטים של השיר הבא. כל החוסר תקשורת הזאת הרגישה כמו חלק בלתי נפרד מהמוזיקה, ובעיקר מהטקסטים של רייסקינדר. הקהל החיפאי שהגיע לא הפתיע אותי. היה ברור שאראה את החלק ההיפסטרי של העיר, שרובו הגדול מכיר את השירים של רייסקינדר, ממלמל יחד איתו ורוקד בלי הפסקה לצליליו. בזכות הקהל המסור זאת גם הייתה אחת ממסיבות הריקודים הכי טובות שהייתי בהן בזמן האחרון - ולא חשבתי שזה מה שאכתוב על הופעה של רייסקינדר.

הפלסטר אמנם הוכיח שיש קהל בחיפה שרק מחכה שיביאו אליו עוד אמנים לא שגרתיים, אבל החור הגדול שנפער ברחוב הנאמנים, הכתובת של הסירופ ז"ל, עדיין קיים. הפלסטר עדיין לא מרגיש כמו מקום שישמש בית לסצנת האינדי בעיר: נראה שבינתיים יש פחות דגש על הופעות ויותר על מסיבות ותקלוטים, ומגבלות הגודל ותפוסת הקהל הקטנה מונעות ממנו לאפשר הגעה של מגוון רחב של אמנים והרכבים. בעיקר, אין עדיין מקום בחיפה שירגיש להרכבים ברחבי הארץ כמו מקום שחובה להופיע בו. דבר חשוב שכן קורה בפלסטר, וכאן בהחלט מגיע הקרדיט לבן ריפתין המנוסה, הוא שיש התאמה מושלמת בין המידות של המקום להופעות שמגיעות אליו: בחודשים שלפני מופע הסמפלר של רייסקינדר הגיעו בין היתר דני דורצ'ין עם המופע-של-איש-אחד שלו, והילה רוח בהופעת ישיבה עם קוסטה קפלן. אלו הופעות שמנצלות את האינטימיות והמידות הקטנות של הפלסטר, ונותנות לקהל ציפיות מראש, שכך תיראה ותרגיש הופעה במקום. כמו הסירופ, גם הפלסטר מרגיש כמו מקום שמישהו שאשכרה מבין במוזיקה מנהל אותו, והוא יכול וצריך לשמש דוגמה לשאר מועדוני ההופעות בחיפה, שיביאו אמנים מעניינים יותר ומוכרים פחות, מבלי לאבד את הקהל למופעים של הזאפה.

הפוסט רייסקינדר בפלסטר: מלמולי זרם תודעה הופיע ראשון בהמאזין