את המסע פתח Jeong Ga Ak Hoe, הרכב נשי מדרום קוריאה שביצע יצירות קוריאניות מסורתיות בכלים שראיתי בפעם הראשונה בחיי. הן ניגנו על גאייגום (כלי מיתר המזכיר את הקוטו היפני), כינור המזכיר קמנצ'ה ותוף גדול. הקטעים הילכו בין שירה עדינה ומדיטטבית המזכירה שירי ערש, לתיפוף אגרסיבי המוסיף אלמנט שבטי ומסתורי. המוזיקאיות התגלו כלבביות, ועשו לי חשק לחקור את הז'אנר. לאחר מכן, עלו לבמה אנסמבל הפיוט, ובשירת המקהלה שילבו בין מסורות צפון אפריקאיות למסורות מזרח תיכוניות. אבל מבחינתי, הערב הגיע לשיאו בחלקו השני של המופע עם עלייתה של להקת הפסיכדליה הטורקית Baba Zula. ההרכב, שנוסד באיסטנבול ב-1966, עלה לבמה בגישה נונשלנטית והמון סטייל. בשלב מסוים רק חבר להקה אחד נשאר על הבמה, כשהשאר התערבבו עם הקהל, וסולן ההרכב מוראט ארטל פרץ בשאגות "Freedom!"

המסע נגמר במסיבה עליה ניצחו הצמד המקומי רד אקסס יחד עם Yakonim, הרכב מחוף השנהב שבאפריקה. שיתוף הפעולה המסקרן נוצר כחלק מפרויקט Trips, שבו חברי הצמד נסעו לאפריקה ואף צילמו את מסעם, במטרה לחבור לאמנים מקומיים וליצור שיתופי פעולה מוזיקליים. ההופעה שלהם הצדיקה את ההייפ וקשה היה למצוא מישהו בקהל שנשאר על המושב - הם יצרו על הבמה חגיגה של ביטים וצלילים מסונתזים ואתניים עם כלי הקשה מקפיצים כמו ויברפון וקונגוס. אותה שאגת Freedom של באבא זולה ביטאה את רוחו של הערב בצורה מדויקת - המוזיקה המגוונת גרמה לקהל להשתחרר מהנורמות, להיחשף לעולמות חדשים ופשוט לרקוד באקסטטיות.

הפוסט פסטיבל מקודשת: להיחשף לעולמות חדשים הופיע ראשון בהמאזין

שכונת מוסררה ממוקמת בירושלים בדיוק בין מאה שערים לעיר העתיקה. הפסטיבל מפוזר בה בין בנייני בית הספר למקומות ציבוריים. אם לא הייתם שם, זו אולי אחת מהשכונות המרשימות בבירה עם מבנים משומרים וכמעט בלי תנועת רכבים. אומנם סיפרו לנו בכניסה שהאזור הולך ומתחרד והפסטיבל ובית הספר מתרחשים למרות התנגדות, אך לפחות בזמן שהייתי שם לא ראיתי את ההתנגדות הזו. להפך - פרפורמנס ארט הזוי של גבר ואישה שרקדו ודקלמו טקסטים כאילו שהם יצאו מפרק של טווין פיקס משכו כמה דתיים לשבת ולהתבונן בעניין. במגרש הספורט ליד התרחש מיצב סאונד. אנשים בסרבלים לבנים הסתובבו עם מגשים ועליהם אפקטים/קונטרולרים בזמן שבחורה שרה תו קבוע והסתובבה עם מיקרופון לעודד אנשים לשיר איתה. מי שהכי שיתף פעולה היה דווקא ילד דתי שובב עם פאות עצומות וחיוך גדול שצעק מדי פעם לתוך המיקרופון, צעקות מדויקות שלא מביישות את מיטב אומני הנויז של הסצנה. אני מניח שלא כולם חיים בגישה פתוחה שכזו ושכרגיל הקיצוניים הורסים לכולם את המסיבה, אבל אולי זה נותן תקווה שזה לא חייב להיות ככה.

דו קיום מיצגי. צילום: עידו שחם

למעשה מוסררה הוא לא רק בית ספר למוזיקה, אלא בכלל לאומנויות, כך שהפסטיבל מכיל גם מיצגי וידאו, מציאות מדומה, צילום, פרפורמנס וחדר מסתורי אחד שלא הכניסו אליו יותר מעשרה אנשים בו-זמנית. האומנות מאוד מגוונת והייתי שם שעתיים וחצי, אבל הרגשתי שזה לא היה מספיק זמן - למעשה פספסתי אזור שלם של מוזיקה ניסיונית באחד מהבניינים רק כי לא הסתכלתי על מפת האירוע. כן תפסתי מיצב סאונד של עדיה גודלבסקי, נגנית נבל פלוס אפקטים שישבה בחדר שמתחו בו מלא חוטים. הקהל התבקש לצייר על דפים ולהגיש לה את הציורים והיא אילתרה קומפוזיציות לפיהם. בחור אחד הגיש לה ציור שהיו בו כמה פסים אדומים עבים והיא פצחה בכחכוחי נויז ופריטת אקורדים עם דיליי. לא הבנתי כל כך מה הקשר בין הציור ליצירה, כן אהבתי את הקונספט.

עדיה גודלבסקי: אלתור על נבל לכל ציור. צילום: עידו שחם

מאחורי בניין בית הספר מתקיימות הופעות שונות מדי ערב. אמש הופיע שם Ori (אלבוחר) בסט ששילב בין ווקאלז באנגלית, לופים אלקטרוניים ונגינה על קלידים. יש משהו בנסיעות בירושלים שמזכיר לי קצת נסיעות לחו"ל, אז אתמול בכלל הרגשתי כאילו ששוגרתי לאחת מהבמות הצדדיות בפסטיבל פרימוורה - גם כי היה סאונד צלול ותאורה ווידאו ארט מעל לסטנדרט, וגם בגלל הביצועים של אורי. הילד הלבן הזה ממש יודע לשיר. הוא השתמש בלופר כדי לבנות שכבות של סאונד ווקאלי עם מלא נשמה שגרמו לנטע ברזילי להראות כמו, כן, צעצוע. ההפקה שלו הזכירה לי משהו בין ג'יימס בלייק לקאריבו, מוזיקה אלקטרונית עדכנית שנשמעת טרייה ומחברת בין העומק של העולם הישן לצליל של העולם החדש. בהתחשב ביכולות הווקאליות שלו, היה מוזר כשהוא אמר "תודה" בקול קצת חנוק בין לבין השירים, אם כי מיד כשהשיר הבא התחיל שכחנו לו את זה. לפני שההסעה עזבה תפסתי קצת את ההופעה של Moses Project, הרכב עם שם קצת סחי שעושה מוזיקה שהיא ממש לא כזו . הם המשיכו בדיוק את קו הפופ-נשמה-אלקטרוני של אורי, רק בהרכב של איזה שישה נגנים, מתוכם זיהיתי את המתופף טל כהן מטייני פינגרס שתיפף באופן מינימליסטי על פדים אלקטרוניים, אחרת לגמרי מלהקת האם. ההסעה חסמה את הרחוב הצר ומיהרה לצאת, אך עזבתי עם תחושה שיכלתי להשאר שם עוד ובכלל שמוסררה נמצא כמה צעדים קדימה מהתרבות הישראלית. הפקצות מוזמנות להמשיך ללכת לרימון.

Ori: גורם לנטע ברזילי להראות כמו צעצוע. צילום: אורי ברקת

הפוסט פסטיבל מוסררהמיקס 18: כמה צעדים קדימה מהתרבות הישראלית הופיע ראשון בהמאזין

ארבע במות מרכזיות הוצבו במרכז העיר: שתיים ברחוב החבצלת, אחת בהלני המלכה ואחת בכיכר אלישר. בסך הכל התקיימו הופעות של כ-15 מוזיקאים, ממגוון סגנונות: מהאלקטרוניקה של אורי, לרוקנרול של דף צ'ונקי, להיפהופ של פלא-אוזן, לוויב המזרחי של לירון עמרם ועד לטראפ-פופ של עדי אולמנסקי. בשנים הקודמות התארחו בפסטיבל אסתר רדא, ג'יין בורדו וריף כהן, ונראה שהשנה, על אף שמות פחות גדולים ומפוצצי קהל הפסטיבל פעל במתכונת מצומצמת מעט. אך זה לא פגם בהנאה של הקהל ובמיוחד של האמנים.

ההופעה של לירון עמרם, ששר בתימנית ובעברית, היתה משמחת ומקפיצה, על אף בעיות סאונד. עמרם הגיע לשיא באירוח הזמרת צליל דנין, והם יצרו את אחד הרגעים היפים בפסטיבל בביצוע משותף ל-"יום אזכרה" המבוסס על מילותיו של הרב שלום שבזי, בזכות השילוב בין הסלסולים של עמרם לקולה הרך של דנין. לאחר הביצוע, שניהם התבקשו לרדת מהבמה כדי להכין אותה להרכב הבא, אך דנין התעלמה מהבקשה ובהפגנת ביטחון ביצעה שיר נוסף שלה: "לא עובר לי". המלודיה של השיר פשוטה אך כובשת, במיוחד בזכות נוכחותה הבימתית העוצמתית של דנין, שהוכיחה בהופעה הזו כי מדובר באחת היוצרות המסקרנות שפועלות בפופ העכשווי.

לירון עמרם

מעמרם המשכתי לכיכר אלישר, שם התקיימה ההופעה של ההרכב מונולינגווה (חד לשוני) שכולל שני ראפרים ששרים בערבית ואת הדיג'יי רם "רמזי" שפינוזה. השלושה גם הקימו ליין מסיבות באותו שם, הפועל כולו על טהרת השפה הערבית, ומופיעים בכל חודש בבר המזקקה. אין ספק שזו היתה ההופעה הטובה ביותר של הערב. הם שילבו ראפ ערבי עם ביטים אתניים ויצרו חפלה מרימה עם תחושת גאווה שאנחנו נמצאים במזרח התיכון. בקהל נכחו המון דתיים חובשי כיפה שהתמסרו לשפה הערבית ולא הפסיקו לרקוד. ראוי לציין גם את הפסיכדליה המסקרנת של Hynom, (שלצערי התנגשה עם ההופעה של עדי אולמנסקי,אותה חבריי רצו מאוד לראות) ומהאזנה לקטע אחד, ברור לי שחובה לתפוס אותם שוב, בהופעה נפרדת.

הגיע הזמן לקצת רוקנרול. בבמה המרכזית בהלני המלכה הופיעו ויגן פרינדלי, הסופרגרופ החדש של גבע אלון, ג'נגו ואסף רייז. ויגן פרינדלי הוציאו לטעמי את אחד האלבומים הטובים השנה, משום שסופרגרופ חדש המפציע בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית בארץ זה עניין די נדיר, וסופרגרופ שכבר משמו ניתן להבין הצהרה מסוימת זה מסקרן אף יותר. השירים באלבום הבכורה של ההרכב עוסקים בחופש, טבע ומרחבים והם מושרים על רקע לחני גראנג'-רוק. יצא להם אלבום מוצלח, ושמחתי להיווכח שהביצועים בלייב לא נפלו באיכותם מן הגרסה המוקלטת, והצליחו לסחוף את הקהל, גם בקטעים האיטיים יותר.

ויגן פרינדלי. צילום: איתי פלד

מגיעים להופעה האחרונה וכנראה הגדולה בפסטיבל: עדי אולמנסקי. אולמנסקי הוסיפה לאחרונה להיפ הופ האלקטרוני שלה אלמנטים של טראפ ושיתופי פעולה עם ראפרים מקומיים, ושמה נהיה מוכר מאוד בקרב הקהל הרחב. יחד עם הדיג'יי אורי בשור, היא ביצעה קטעים חדשים כמו "Pink Pillz" ו-"Snow", לצד קטעים ישנים יותר כמו "Work It", איתו חתמה את המופע. אולמנסקי שיתפה את הקהל והודתה לו בלי הפסקה. היא הסבירה ש-"Work It" נכתב לאחר שמבקר מוזיקה זלזל בה, וכמה היא אוהבת לחזור ולהופיע בירושלים, העיר בה גדלה. התקשורת עם הקהל והכנות שבדבריה הוכיחו פעם נוספת שמדובר באומנית אמיתית ומקסימה, שיודעת להחזיק במה ולכבוש את הקהל. גם לאחר ההופעה, אולמנסקי ענתה לנו על שאלות והצטלמה בשמחה עם כל מי שרצה - והיו הרבה כאלה.

כשבוחנים את הליינאפ המגוון של הפסטיבל, מעניין לראות שאכן רוב האמנים שהופיעו בו הם ירושלמים-סביב ירושלים במקור (אולמנסקי, אורי, פלא אוזן, חד לשוני, הינום), ואין ספק שניתן להרגיש את החיבור והאהבה שלהם לעיר ולקהל המקומי. אינדי סיטי השביעי הגיע לסיומו בהצלחה, ומדובר כתמיד בפסטיבל מבורך, שנראה כיכול להתקיים בהצלחה רק בעיר כה מורכבת וייחודית כמו ירושלים.

עדי אולמנסקי. צילום: איתי פלד

הפוסט אינדי סיטי 2017: ממשיך להשתבח עם הזמן הופיע ראשון בהמאזין

למה עיר חד פעמית? כי מי שהיה פה יותר מפעם אחת יודע שלמרות שהבמות מוקמות באותן נקודות בדיוק, כל התפאורה וההוויה סביבן משתנה לגמרי. כל שנה שלטי ההכוונה מוכנים מאפס, מיצגי האומנות הפזורים נוצרים במיוחד באופן חד פעמי, וכך גם דוכני האוכל, הבגדים, הספרים והתקליטים שמתחלפים ונותנים אופי אחר לגמרי לכל פסטיבל. שלא לדבר על הקהל. אם באינדינגב 2015 הרגשתי שאני רוקד בבמות בעיקר בין נערים לפני צבא, הפעם הכל הלך: משפחות מרובות ילדים, גברים רווקים בני 60+, זוגות אוהבים בכל הגילאים, יוצאי הודו בשרוואלים, ג'אגלרים מעיפי חישוקים ומקלות באוויר, חבורות ענקיות של נערים שמשאירים אחריהם שובל אבק. אינדינגב כמו המדבר, מתעצב בכל רגע בעקבות נדידת החולות.

Trust a Lady ותומר ישעיהו. צילום: ניצן אגסי

סטנד המיקרופון של איה זהבי פייגלין הורם כמטר וחצי מעל ראשה. היא הרימה אותו לשם כדי לשמוע איך הקהל שר את הפזמון של "ספורט" ובהתה בו במבט אבסורדי, כאילו זה היה פסל אבסטרקטי, מתקשה להחזיר אותו למצב שמיש. קצת כמו הרגע הזה, ביתר ההופעה פייגלין שאגה המנוני רוק שבמרכזם היא האנטי גיבורה שהעולם צוחק עליה בגיחוך. היא פרטה על מיתרי הדיסטורשן בטירוף, עטתה פרצוף קשוח ועלתה קרוב מאוד לעמדת התופים. איך כל הפאנק-רוק הזה מסתדר עם השלווה והבלדיות של אלון עדר? ובכן זה לא, אבל זה לא הפריע לפייגלין לארח אותו. בכלל, היו המון התארחויות השנה. גל דה פז (Lucille Crew, The Paz Band) התארחה אצל רוקפור, תומר ישעיהו אצל Trust A Lady, שאנן סטריט אצל אקו, ג'ימבו ג'יי אצל ערוץ הכיבוד - נו, הבנתם את הקטע. הדברים התבהרו בשיחה עם ג'ימבו ג'יי. מסתבר שמפיקי הפסטיבל לא אוהבים להביא את אותן הלהקות שנה אחרי שנה, אז כדי לשמור על הייפ ולהיחשף לקהלים חדשים, מתארחים אצל אחרים בשנה שאחרי. הבעיה התחילה כשההתארחויות התבססו יותר על אופרטוניזם או קשרים אישיים ופחות על חיבור מוזיקלי. ג'ימבו ג'יי אמנם התאים כמו טבק בטעם אורז לנרגילה של ערוץ הכיבוד, אבל בין הפולק הלבנטיני של ישעיהו לרוקנרול של Trust A Lady יש מעט מאוד במשותף, וזה עוד מצב טוב לעומת רוקפור שפשוט לא זכרו איך לנגן את אחד מקטעי המעבר ב-"Got to Stay Alive" של דה פז.

יום שישי, 8:30 בבוקר, התעוררתי לקול מכה מחוץ לאוהל שלי. שתי מכוניות התנגשו, והנהגים החליפו פרטים. לכאורה זה אירוע יומיומי ומשעמם, בשגרה אפילו בעל פוטנציאל למיני תגרת אגו. אבל בעיר החופש של האינדינגב השניים המשיכו לדרכם אחרי כיף חברי וחיוך שליו. ישבנו מחוץ לאוהל, שתינו קפה של בוקר. היתה לידינו משפחה: זוג הורים בשנות ה-40 ונער. השכנים שלנו לא היו עוד משפחה מבין המאות שהגיעו השנה - הם מהחלוצים שמגיעים כמעט כל שנה מאז האינדינגב השני אי שם לפני עשור. הם סיפרו לנו שאז מתחם הקמפינג היה בכלל במיקום של במת האינדיטרוניקס, והתדיינו ביניהם איפה היתה הבמה הגדולה, אם במיקום של הקטנה או באותו מקום. הכל היה יותר קטן - גם הבן שלהם שהיה אז רק בן 5. באינדינגב הזה הוא הסתובב בין הבמות והמליץ לנו ולהם לאיזה הופעות ללכת.

הפעם לא התרוצצתי כאחוז טירוף בין הבמות - זה היה יותר עניין של זרימה ופחות של החלטה מודעת. היתה לי רשימה של אמנים שרציתי לראות, והכל עף ברוח החולית כשנחתתי בגן האינדי. האנשים, המייצגים, האוכל, ובעיקר הצלילים וקולות הקהל מהבמות משכו אותנו אליהם, והתוכניה נשכחה בכיס. כך היה למשל בשעה 15:00 ביום שישי. אחרי ארוחת צהריים, עזבנו את דוכני האוכל והתקרבנו אל הבמות. בבמת הקוף יוסי פיין ובן איילון התחילו לחמם מגברים, והאינדיטרוניקס כבר התפקעה במדקלמי ספוקן וורד סביב פדרו גראס. איבדנו שליטה על הרגליים והן הובילו אותנו לאחד מפתחי האוהל בבמה הקטנה. היה חשמל של קאלט באוויר. הקהל השלים את המשפטים של פדרו בטיימיניג מושלם. הראפ של פדרו מתוחכם, מלא התפתלויות קצביות, משחקי מילים והכל מומחז ומשוחק בזריזות שקצת מקשה לעקוב למי שפחות מכיר, אבל שמשאירה אותך מסוקרן.

רקדני המרחבים בעקבות ANNA RF. צילום: ניצן אגסי

דבר דומה קרה גם בבוקר יום שבת. הבוזוקי של תומר ישעיהו משך אותנו באף לבמת הפיל, והגיטרות המנסרות של זוהר גינזבורג מלהקת Trust A Lady השאירו אותנו קרובים לבמה במצב רטט. משם נמשכנו בעקבות מוזיקת העולם הגרובית של Anna RF, ההפתעה הגדולה של השנה. המוזיקה שלהם היתה כל כך חופשית והניעה אותנו לרקוד עד שמצאנו את עצמנו מחוץ לסככה, בשמש, בין מאות אנשים אחרים שצריכים יותר מרחב לתנועה. אבל ההייפ יכול גם להטעות. בערב שישי הסככה של במת הקוף, הבמה הגדולה ביותר באינדינגב, היתה עמוסה במה שנראה כמעט כמו כל באי הפסטיבל. אף אחד לא רקד, מחא כפיים או שר. רובם עמדו ודיברו, כאילו אין הופעה. ה-Angelcy היו על הבמה ורוב מי שנמצא בקהל נראה לא מאוד מעוניין. בהתחלה חשבתי שכולם הגיעו רק כדי לשמוע את הלהיט שלהם "The Dreamer", אבל גם כשההופעה נגמרה, קרה דבר מוזר והקהל נשאר לעמוד במקום. מבט חטוף בתוכניה גילה לי את התשובה - הבאים לעלות הם ערוץ הכיבוד. כל מי שנמצא פשוט הגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לקראת הקרקס של לידוי, אסטמה ושקד פררה. מהניסיון הזה למדנו לקח, ולמרות שההופעה של ספי ציזלינג וקותימאן לא התרוממה, נשארנו קרובים לבמה כדי לתפוס מקום להופעה של Lucille Crew, השיא של הפסטיבל. כשהם ניגנו את "Big City" העפתי מבט לאחור כדי לראות כמה אנשים צועקים ולא הצלחתי לראות את הסוף. כלי הנשיפה עלו בזריזות במעבר לקראת הפזמון וחשבתי לעצמי איך השיר הזה עדיין לא הפך לפתיח לסדרת HBO, ואיך זה ש-Lucille עדיין לא ההדליינרים של פסטיבלים כמו פרימברה.

בשבת בצהריים כולם כבר היו אמורים להיות שבורים. השמש זרחה באמצע השמיים, הזיעה נטפה, מאגרי הכוחות כבר היו אמורים להתחיל להידלל, אבל זה לא עניין את הקהל של כהן @ מושון - הם באו להרים את הידיים באוויר. כהן סימן לנו עד כמה הם ילדי בועה כשהוא סיפר שלקח להם שעתיים להגיע לכאן מתל אביב, שזה האינדינגב הראשון שלהם, ונתן ריספקט על כך ששרדנו שלושה ימים במדבר. הצמד פירגן לסוויסה, נתן לו לעלות לשלושה שירים ובשלב מסוים פינה לו את הבמה. "חי בדיליי", "קלסיקלטת" ו-"שחקן ספסל" בוצעו בדיוק ואנרגיה רעננה. הסוף של שלושת הימים כבר בצבץ מעבר לסיבוב כשאחד מהגברים בקהל עלה על כתפי חברו והמשפט "טרמפ לצפון" על גבו. הברים הפסיקו להגיש אלכוהול בהוראת המשטרה, החוגגים צבאו על עמדות התקליטים כדי לאסוף את השלל האחרון ומשם לצאת דרך השערים בחזרה למציאות.

כהן @ מושון, טרמפ לצפון. צילום: ניצן אגסי

ואז ממשיך בלילה. צילום: ניצן אגסי

תמוז דקל מ-TATARAN. צילום: ניצן אגסי

כמו חולות המדבר גם המיצגים משתנים. צילום: ניצן אגסי

ספי ציזלינג ואורות הלילה. צילום: ניצן אגסי

הפוסט אינדינגב 2017: עיר חד פעמית של חופש הופיע ראשון בהמאזין

נכנסתי למתחם הפסטיבל בדילוגים. כל היפים והיפות של הלסינקי והאזור זרמו פנימה דרך השער הראשי. משהו הרגיש לי שונה, והסתבר שהזיזו את השער כי שטח הפסטיבל גדל קצת מאז השנה שעברה ונוספו עוד מתחמים. פתחתי את האירוע ב-Voimala, מבנה תעשייתי גדול בצורה מלבנית עם תקרה גבוהה שהמירו למועדון טכנו למשך הפסטיבל. ראיתי שם סט של הטכנואיד הפיני Samuli Kemppi. הוא התחיל אותו עם אמביינט מול קהל מינימלי בזמן שוידאו ארט סטטי לבן ריצד. הביט נכנס והסט הלך והעמיק אל תוך התהום שיוצגה על המסכים על ידי צורות גאומטריות מתחלפות עם תרשימים של מעגלים חשמליים שהבזיקו מדי פעם וגרמו לי לתהות כמו גארי ניומן האם חברים הם חשמליים. האולם הלך והתמלא ועברתי לרקוד בשורה הראשונה עם הרייברים. הסאונד היה כל כך צלול וקריסטלי ששני בחורים שרצו להיבלע בו שמו יד על הרמקולים. אשת האבטחה במקום מיד הטילה עליהם וטו חד והם חזרו לצלול לתוך עצמם.

סאמולי קמפי: טכנו אל תוך התהום. צילום: עידו שחם

מיד אחרי הפתיח העמוק של קמפי עלו לבמה Model 500. לפני כמה שבועות ראיתי בפרגמון את דריק מיי, אחד משלושת הבלווילים שהם החבר'ה שהמציאו את הטכנו. ובכן, מודל 500 זה ההרכב של הבלוויל האהוב עלי בשלישיה: Juan Atkins. ההרכב שלו נקרא על שם הדגם המפורסם של פורד ועוסק בהתאם במכוניות ומוטוריקה טרנסצנדנטלית, התשובה הדטרויטית ל-"Autobahn" של Kraftwerk הדיסלדורפים. אטקינס פתח את ההופעה בשאלה "האם אתם מוכנים לקבל קצת פ'אנק היי-טקי?" ובין אם הקהל היה מוכן או לא אטקינס ושות' הרביצו עם מקל הקצב שלהם את השילוב בין הפ'אנק המופרע של ג'ורג' קלינטון למוזיקה המכונות האוטופית של הרביעייה מדיסלדוף בצורת מקצבים שבורים של מכונות תופים ובסים שמנים מתחת לארפג'ים מהחלל החיצון. הם ניגנו את כל הלהיטים כמו "No UFOs", "Night Drive" ו-"Cosmic Cars" בעזרת לפטופ, סינתיסייזרים וקולו החם והעבה של אטקינס שהשלים את החיבור בין האדם למכונה. "אנחנו על גג העולם ואנחנו אוהבים אתכם" שיתף אטקינס, והחום שלו הורגש דרך הביט.

מודל 500: היי-טק פ'אנק. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

יצאתי מוקדם כדי לתפוס מקום בהופעה של Aphex Twin באוהל ה-Lapin Kulta, מותג הגולדסטאר המקומי. פגשתי שם את אליזה, ידידה מקומית שהכרתי בשנה שעברה, ואת חברתה שהיתה כל כך הארדקור פינית מרוחקת ומנוכרת שהיא סירבה לדבר איתי. על הבמה ריצ'ארד די ג'יימס, האיש מאחורי הכינוי, עמד באפלה במעמד גבוה עם עוד בחור, ככל הנראה הוי ג'יי שלו, מעל מסך לדים ענק כשמסכי לדים נוספים בגדלים וצורות שונות הקיפו אותם מכל כיוון. לא הבנתי עד כמה מדובר בסט או הופעה אלקטרונית חיה או שילוב של שניהם, אבל מה שזה לא היה זה היה כמו לקחת אסיד בלי לשים אפילו טיפה אחת בפה. אייפקס טלטל את הקהל במסע אלקטרוני בין טכנו לגליץ' לדאבסטפ מחורע לאמביינט לאלוהים יודע מה, טיול בנבכי התודעה החשמלית שלו. אם כי השואו האמיתי היה הוידאו ארט. מה שהחל בלוגו מרצד של אייפקס, שהתנוסס אגב על מי יודע כמה חולצות בפסטיבל, המשיך עם וידאו חי של חברי הקהל כאשר פרצופו של ג'יימס בגרסה שטנית במיוחד הודבק עליהם בזמן אמת. זה המשיך עם דמויות איקוניות מפינלנד, לדברי אליזה, מנהג מרוצים דרך דוגמנית צמרת ועד לשחקן אופרת סבון שפניהם עוותו מחוץ לפרופורציות אייפקס טווין סטייל. הקהל הריע בזמן שהפרצופים חזרו שוב ושוב על גבי רקעים משתנים תוך כדי שאורות לבנים בוהקים ריצדו מולנו עד כדי התקפי אפילפסיה פסיכדלית. הפינים איבדו את זה עד כדי כך שהם נהיו לישראלים והחלו לפלוש לספייס ולהידחף כאילו כלום, משהו שלא נעשה לרוב במדינה הצפונית הזו. הרגעתי את הרוחות עם קצת Lana Del Ray על הבמה הראשית וסוף ההופעה של Car Seat Headrest ב-Zalando Black Tent איפה שהקהל נראה די מותש או ממש מסטול או משועמם.

אייפקס טווין: טריפ בלי לקחת אסיד. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

פופ שייקספירי עם Sparks ובריחה מהגשם עם Nina Kraviz

היום השני של פלואו התחיל בשבילי עם ניצוצות, כלומר, עם להקת Sparks. תהיתי איך הקהל הצעיר של פלואו יגיב להרכב הותיק מלוס אנג'לס ולהפך - הם מאובנים מהסבנטיז שבכלל לא אופנתיים ועושים פופ שייקספירי מורכב ומאוד לא מוערך. הלכתי להופעה באוהל הלאפין קולטה עם עיתוני רוסי בשם יבגני שכותב לדבריו עבור ה-Russian Information Agency (לא הקגב לטענתו). יבגני מעריץ גדול של מוריסי והוא רצה לראות את ספארקס כי לדבריו מוריסי מאוד הושפע מהם. בהופעה הבנתי למה.

ספארקס, האחים Ron ו-Russel Mael, עלו לבמה בליווי הרכב צעיר עם לוק אסירי של חולצות פסים ומכנסיים שחורים. בהופעה הקהל היה האסיר שלהם. לא הכרתי את המוזיקה מלבד כמה שירים, ובכל זאת רקדתי וחייכתי בלי הפסקה למרות החום והלחות באוהל, וכך גם האנשים סביבי כולל שתי ילדות היפסטריות שממש עפו על זה. ראסל אולי בן 68, אך הוא התרוצץ על הבמה כמו נער חרמן ותספורת הקרה השחור שלו הורידה לו כמה עשרות שנים מגילו. רון שמר על פני הנאצי החתומות שלו בזמן שהוא ניגן בנונשלנטיות בקלידים. הם עשו את להיט הניינטיז "My Way" וכן חומרים מפתיעים מאלבומם הקרוב "Hippopotamus". שיר הנושא שלו נשמע כמו שיר ילדים למבוגרים, קברט מורכב בפשטותו ומאוד משעשע עם ליריקה כמו "There's a woman with an abacus, a woman with an abacus, a woman with an abacus / She looks Chinese". ראסל שר כמו שהוא זז, בקלילות ונינוחות כולל הפלסטו המפורסם שבד"כ נשחק עם הגיל (נסו לחפש ביצועים חדשים של אלטון ג'ון לשיר "Rocket Man"). הקטע "Dick Around" גם בידר מאוד וגם שיר חדש ושובב בשם "Missionary Position". בשלב מסוים רון קם מהכיסא, הוריד את הז'קט, ודפק ריקוד מצחיק תוך כדי חיוך ענק עם עידוד עצום מהקהל. כמובן שבסוף פניו נחתמו מחדש והוא התיישב על הכיסא וניגב את בית השחי עם הז'קט בשביל האפקט הקומי. הלהיט של ההרכב "This Town Ain't Big Enough For Both Of Us" העיף את כולם מעבר לקצה, וראסל עוד סיפר לאחר מכן שאחיו רון חוגג 71 שנה - בעצם הגיל האמיתי של הדמות המסתורית שהוא שיחק כל השנים האלה. הכל הסתיים בשאגות עצומות ולפחות מעריץ אחד חדש.

ספארקס: השפיעו על מוריסי. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

כשיצאנו מהאוהל יבגני הצביע לשמים שכוסו בשכבת עננים בצבע אפור עמוק. הלכנו לבמה הראשית איפה שהראפר המטורלל Danny Brown היה אמור להופיע. הדי ג'יי שלו שם ברקע את "Iron Man" של בלאק סאבאת', הצהרה מוזיקלית שכבר מדגימה למה בראון הוא הראפר האהוב עלי בגל אמני ההיפ הופ האחרון. אבל איך שהוא ירה את השורה הראשונה שלו, מבול עצום החל ליפול על הקהל ששלח אנשים לתפוס מכסה בצרחות. ההופעה נפסקה ובוטלה, וכך גם כל הפעילויות שתוכננו להיות בחוץ - אפילו מאהל הלאפין קולטה נסגר מחשש בטיחותי בגלל הרוחות (ובצדק, הסתבר יותר מאוחר שמקומות מסוימים בעיר הוצפו ושהרוחות עשו נזק) וגם הופעה של הרכב האינדסטריאל הבלגי Front 242 בוטלה. הצטופפתי בתוך מבנה שהקימו בו סושיה שנהפך לסאונה מרוב חום אנושי, ולאחר מכן הלכתי לחצר האחורית של ה-Resident Advisor. התחלתי לדבר בתור עם בחור אחד שהיה בתל אביב כבר ארבע פעמים ואף היה בבר מרתפי עם חפצי אספנות (הבוקסא). מה שמדהים זה שכמעט לכל הפינים שדיברתי איתם באקראי היה קשר לארץ: בין אם הם באו לבקר פה, עומדים לבוא לבקר, למדו פה, התנדבו פה, יצאו עם ישראלי/ת, או מכירים פינים אחרים שעשו משהו כזה.

סינגין אין דה ריין. צילום: Flow Festival / Janita Autio

כדי לא להיתפס שוב בגשם, הלכתי מהר לאולם הויימאלה האהוב עלי ולא הייתי היחיד לפי התור הארוך לכניסה. הדי ג'יית הרוסייה Nina Kraviz נתנה שם סט בלי להתמהמה בכלל. במשך משהו כמו שעתיים היא הפכה את הויימאלה לברגהיין, ואני מוכן להישבע שאחד מהטראקים אף הצהיר זאת עם סימפול של ווקאל מעוות שהכריז שוב ושוב "ברגהיין! ברגהיין! ברגהיין!" (שאלתי עוד מישהי והיא אמרה שהיא גם שמעה את זה). קרביץ שמה טכנו על הצד היותר מכאני-אנלוגי שלו אך עדיין מרקיד, בלי הפסקות לנשימה. האולם היה מפוצץ בקלאברים על כל מיני סמים ומלא ידיים מורמות. חשבתי לצאת להתאוורר קצת בחוץ, אך ברגע שראיתי את התור שעדיין יש מחות לדלת ויתרתי על הרעיון ונחתי בפנים. קרביץ סיימה את הסט בפול ספיד עם הארדקור טכנו ב-200 בי פי אם ומלא שריקות מהקהל בזמן שהוצג על המסך סמיילי איקוני עם האותיות n k במקום העיניים.

נינה קרביץ: הפכה את האולם לברגהיין. צילום: עידו שחם

יצאתי לנשום אוויר טרי בבמה הראשית עם The xx, הופעת השמוזינג האולטימטיבית שהתמלאה בזוגות אחרי הגשם. לעשות הופעה אינטימית מול איזה 10,000 איש, זו פוליאמוריה אמיתית, וזה בדיוק מה שהלהקה הצליחה לעשות. "אני אוהב פסטיבלים", סיפר בסיסט/סולן ההרכב Oliver Sim. "פסטיבלים כאלה הם פשוט הזדמנות להנות מעצמכם, אז תהנו". אוהל הלאפין קולטה חזר לפעולה עם הופעה של Flume - לא בדיוק כוס הקפה פילטר שלי (המשקה הלאומי של פינלנד), אך המוזיקה הטרנדית של האמן האוסטרלי פיצצה את האוהל באנשים ועזרה לי להמשיך את הצ'יל ולנוע לצד לצד בלי יותר מדי השקעה. את האנרגיות קיבלתי בחזרה דרך קערית קארי אדום עם אורז במכירת חיסול של שש יורו למנה, מה שהשאיר טעם של עוד ליום האחרון למחרת.

The xx: פוליאמוריה אמיתית. צילום: Flow Festival / Konstantin Kondrukhov

טכנו היפנוטי עם Timo Kakulampi והופעת מסיבה עם Moderat

היום האחרון של פלואו התחיל אי שם בצהריים ואני הגעתי רק בשעות הערב, אל אמצע הסט של השלומי שבן האמריקאי Ryan Adams. אדמס ניגן אמריקנה רגועה לאור השמש, לא משהו יוצא מן הכלל מבחינתי אז הלכתי לזלול אוכל טבעוני. יותר מאוחר פגשתי בחורה חמודה בשם אינה שהיא דווקא מעריצה גדולה שלו וקנתה כרטיס לאותו היום רק בשביל לראות אותו בהופעה, אם כי היא הכי העריצה את Iron & Wine שלדבריה לא מגיעים אף פעם לאירופה.

בינתיים באולם הויימאלה האמן הפיני Timo Kakulampi התחיל את ההופעה בחשיכה מוחלטת. גיששתי את דרכי עם יד מושטת מלפני כדי לא להתנגש בשום דבר ועשיתי את דרכי קדימה. אנימציה של קווים נסגרים ריצדה על המסך בזמן שקקולמפי יצר טכנו אנלוגי והיפנוטי עם בסים עצומים ונחשולי סאונד שמקבלים אם מחברים את האוזן לשטקר. בהופעה שלו הבנתי שאולם הויימאלה היה הלוקיישן האהוב עלי בפסטיבל, ומה שהעיף אותי השנה זה לא השמות הגדולים שהיו הרבה יותר מפתים ב-2016 (איגי פופ, ניו אורדר, דוטר), אלא ההופעות האלקטרוניות, במיוחד אמנים מקומיים כמו קקולמפי שעשו את זה עמוק ואווירתי. והתאורה והוידאוארט באולם הוסיפו הרבה ממדים לחוויה: מאלומות אור שהוקרנו ישירות לרצפה כמו חרבות ג'דיי ועד ללייזרים חכמים. הויימאלה היה למעשה אחד מהמועדונים המרשימים שהייתי בהם אי פעם.

טימו קקולמפי: נחשולי סאונד. צילום: עידו שחם

Angel Olsen היתה לקראת סוף ההופעה כשהגעתי לאוהל השחור. הקהיל היה דליל והווייב שקט ורגוע, הרבה יותר מדי רגוע יחסית לשלושת הגיטרות שהיו על הבמה. לקח לי קצת זמן להיכנס לאווירה של אולסן, אך כשהיא הרימה את קולה והשקיעה את הנשמה היא שלחה לי רטטים דרך המערכת, ואז יצאה לג'אם שוגייזי עם ההרכב. "תודה שנשארתם, מעריכה אתכם", היא הודתה והוסיפה "מעריכה אתכם - זה מה שאומרים מאיפה שאני באה". ממה שחווייתי הייתי מעריך אם ההופעה הזו היתה מתרחשת במאורת ג'אז קטנה מאשר אוהל שחור.

לפינאלה הגדול חלפתי על פניו של Frank Ocean הלכתי להופעה של טריו האלקטרוניקה הברלינאי Moderat. הרבה אנשים התלוננו על ההופעה שלהם בארץ בהאנגר 11, אך באוהל הלאפין קולטה הכל היה במקום: הסאונד, הביצועים והארט. זה היה אירוע היברידי בין הופעה למסיבה שנעה בין טכנו ברגהייני לאינדיטרוניקה בזכות השילוב בין הביטים של הצמד Modselektor לווקאלז האמוציונליים של Aparat. לא ברור מה קרה בארץ שזה התפשל, בפלואו זה עבד כמו מנוע גרמני משומן היטב.

מודראט: אין תלונות. צילום: Flow Festival / Andrew Taylor

יצאתי מוקדם כדי להביס את התורים ולהיכנס לאפטרפארטי הרשמי של הפסטיבל ב-Ääniwalli, מועדון שנמצא במבנה תעשייתי במרחק נסיעת אופניים מהפסטיבל. הדי ג'יי הגרמני Rødhåd השתלט על רחבה אחת, אך ברחבה השנייה הדי ג'יים המקומיים Katerina ו-J. Lindros הביסו אותו עם מוזיקה אלקטרונית הרבה יותר מגוונת ומרתקת. המסיבה עמדה להסגר לקראת ארבע בבוקר, ובהלסינקי נוהגים כמו ההלסינקים במיטב מסורת ה-"jatke" (הארכה) וזורמים הלאה לבלות כמה שעות באפטרפארטי סודי ואז לבר הקריוקי Populus הידוע לשמצה בזכות שעת הפתיחה המוקדמת שלו: 9 בבוקר.

הפוסט Flow Festival 2017: ניצוצות ותגליות אלקטרוניות הופיע ראשון בהמאזין

היה לי כל כך כיף בפינלנד בשנה שעברה, כך כשחברי הפינים הזמינו אותי לחזור ולבקר הקיץ אמרתי מיד "כן". גם הפעם אקפוץ ל-Flow Festival, הפסטיבל העירוני של הלסינקי שממוקם באזור תעשייה ליד ארובות ומפעלים. כשמו כן הוא, פסטיבל שמזרים את הקהל מבמה לבמה, כולל כל מיני הפתעות כמו דוכני אוכל גורמה, בית קולנוע למנוחה קלה ורחבת ריקודים מרימה בשביל להזיז קצת את ה-perse (תחת בפינית). השנה יופיעו שם אומנים מגוונים כמו: Aphex Twin, Carseat Headrest, Danny Brown, Sparks, Front 242, Deathgrips, Ryan Adams, Moderat, The xx, Angel Olsen ו-Jenny Hval. בשביל להרחיב את התודעה, החלטתי לשדר ספיישל דווקא עם האומנים היותר קטנים ומסקרנים, בעיקר מסקנדינביה וכולל כמה וכמה טכנואידים - להאזנה רציפה או סלקטיבית.

Virta

אלה לא טאטרן, אלא המקבילה הפינית שלהם: טריו שמשלב בין ג'אז נורדי, פוסט-רוק ואלקטרוניקה.

Oranssi Pazuzu

הרכב בלאק מטאל נסיוני מפינלנד שנקרא על שם שד בבילוני. איתן רדושינסקי מהמידנייט פיקוקס המליץ לי לשמוע אותם ואפשר להבין למה.

Selvhenter

הרכב נשי מהמחתרת של קופנהגן שמשלב בין פאנק, נויז, רוק נסיוני וכל מיני כלים פחות שגרתיים לסגנון כמו טרומבון, כינורות וסקסופון.

Neutral

צמד שבדי נסיוני וקצת קשוח, סוג של ולווט אנדרגראונד על סמים יותר קשים.

Inga Mauer

במקור מרוסיה, אינגה מאוור חיה היום בהולנד איפה שהיא יוצרת טכנו בחיבור לאינדסטריאל.

Mirage Man

מפיק/די ג'יי מהלסינקי בשם Roope Karhunen שיופיע בפלואו עם סט אמביינט.

Samuli Kemppi

גם הוא מהלסינקי, אלקטרונאי שיוצר טכנו עמוק ויש מאחוריו כבר 30 ריליסים והופעות ברחבי העולם.

Planetary Assault Systems

אחד משמות הבמה של לוק סלייטר, אחד מגדולי יוצרי הטכנו הבריטיים שפעיל תחתיו מאז 1993.

Model 500

הרכב הטכנו האגדי של חוואן אטקינס, אחד משלושת אבות הטכנו המקוריים. הם יעשו הופעה חיה בפסטיבל, כך שמאוד מסקרן להיות שם.

Ona Kamu

זמרת/מלחינה/רקדנית/אומנית פרפורמנס פינית שיוצרת אלקטרוניקה סקנדינבית בשילוב קולות.

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

הפוסט המאזין ברדיו 200: ספיישל Flow Festival 2017 הופיע ראשון בהמאזין

בפסטיבל משתתפות כל מיני זמרות, ויש להן סגנון ווקלי מובחן. איך פיתחת את הסגנון הווקאלי שלך?

אריאל: אני אישה כועסת. ככה זה נשמע.

אור: מאז שקראתי את "How Music Works" של דיוויד בירן, אני כל הזמן נתקלת בדוגמאות של איך הסביבה והנסיבות משפיעות על המוזיקה המיוצרת. הייתי מקליטה את עצמי בחדר השינה שלי בתור מתבגרת, לרוב בשעות מוזרות מאוד. אז הייתי צריכה להיות מאוד שקטה, ואני חושבת שזה מאוד השפיע על איך שאני שרה עד היום. לקח לי זמן להבין שגם שקט אפשר לעשות בעוצמה, ולמרות שזה נשמע כמו סתירה - זה לא.

אקו: כשרק התחלתי לשיר נחשפתי לרגאיי ולדאנסהול ונגנבתי על העניין, על הנוכחות של הבס והשירה, והתחלתי לחקות את מה ששמעתי. אחרי כמה זמן כשנכנסתי פנימה יותר וההשפעות שלי התרחבו חזרתי לאהבה הראשונה שלי: היפ הופ (רקדתי המון שנים). החלטתי שאני רוצה "לנקות" את המבטא שהרגיש לי לא אותנטי מהמקום שאני באה ממנו, ונראה לי שבין כל הערבוביה נשאר משהו באמצע בין רגאיי להיפ הופ למספרי סיפורים.

האם ביצירה שלך יש תכנים שעוסקים בנשיות? אם כן, מה הם התכנים?

אריאל: בסופו של יום אין ספק שהכי שווה להיות בת. חלק מהנושאים הנשיים והמתקתקים שאנחנו (אנטיגונה רקס) אוהבים לעסוק בהם ביצירה שלנו הם אונס, פערי שכר, השתקת הקורבן, ביוש נשים, ביוש מיניות נשית וכיבוש האישה שנמשל לפרקים לכיבוש העם הפלסטיני. וליפסטיק.

אור: אני לא מרגישה שיש תכנים ביצירה שלי שעוסקים באופן מובהק בנשיות. אני לא מכירה שום הוויה אחרת, אז אני מניחה שזה מאוד מוטמע בתוך מה שאני עושה. אבל זה פחות מעסיק אותי, פשוט כי ההפרדה הזאת ל-"נשי" ו-"לא נשי" נשמעת לי ממש מצחיקה ולא מייצגת את העולם האמיתי.

אקו: העולם הפנימי שלי מורכב מקבלה של האנרגיה הנשית והאנרגיה הגברית שבי, ואני משתדלת כשאני כותבת פשוט לתת מקום לכל התחושות האלה. אני מרגישה שעצם הקבלה הזאת נותנת ביטוי גדול לעיסוק המתמיד בניסיון הגדרת הנשיות ובצורך לשים אותה בקופסאות לפי הגדרה יותר חברתית מאשר פנימית ואישית.

נשמע שיש המון מיזוגניה בתעשיית המוזיקה. מה החוויה הכי שלילית שיצא לך לחוות בתור אישה בתעשיית המוזיקה ואיך התמודדת איתה?

אריאל: פעם הופעתי בברזילי עם להקת עבר והטמפון שלי השתגר החוצה על הצרחה הראשונה. מאז אני עם תחבושות. בנות, תעברו לתחבושות - טמפונים זה רעל לכוס.

אור: אני בעיקר מרגישה את הפער בתחום המוזיקה מההקשר הטכנולוגי - אנשים כל הזמן מופתעים מכמה אני יכולה לעשות דברים לבד, ואיך שאני מתפעלת את כל האופרציה של ההופעה, גם באספקטים הטכניים שלה. ההפתעה הזאת נעימה לי כל פעם מחדש, אבל מן הסתם יש בה גם משהו קצת מצער בנוגע לאיך שאנשים תופסים נשים בתחומי הטכנולוגיה.

אקו: החוויות האלו קורות כל הזמן, ובטח גם בכל מקצוע. לא זכורה לי חוויה ממש דרמטית כי למזלי אני מוקפת במלא אנשי מקצוע מדהימים ונעימים. אבל כשכן קורה משהו, קטן כגדול, אני מוצאת שהדרך הכי טובה שלי להתמודד היא פשוט לא לשתוק ולא לבלוע. להתעצבן אם צריך, להתעמת, להגיד בקול רם את מה שמפריע לי. אני לא ממש בוגרת לגילי, ולכן הכל חוזר אליך וקקה בידיך תמיד עובד.

בד"כ מדברים על החסרונות של להיות אישה בתעשיית מוזיקה גברית, אך איזה יתרונות יש לכך לדעתך?

אריאל: היתרונות מובהקים, כנשים בתעשיית המוזיקה אנחנו זוכות להשוואה מתמדת בין קולגות גם כשאין קשר בין היצירה שלנו מכיוון שצריך לצמצם אפשרויות ולא להתייחס ליצירה שלנו כיצירה נטו כי יש לנו ציצים. אנחנו גם זוכות לדירוג איכות ההופעה והמוזיקה שלנו לפי האסתטיקה שלנו וכמה אנחנו נחשבות לנאות על פי המבט הגברי, יתרון משמעותי על מוזיקאים זכרים שלרוב לא נשפטים ככה ורק צריכים לנגן יפה.

אור: בהקשר של השאלה הקודמת - היכולת להפתיע אנשים היא כאמור קצת מאכזבת, אבל היא גם יכולה להיתפס כיתרון.

אקו: אני לא חושבת שיש חסרונות בלהיות אישה בתעשייה, יש פשוט חוסר כמותי של נשים בתעשייה - וזה קשור הרבה לחינוך וחברה. אין בזה לא חיסרון ולא יתרון, בסופו של דבר, את האדם שאת, ולאנשים שאת עובדת איתם זה לא משנה אם את אישה או לא, רק שתהיי בת אדם. כמובן שבגדול, להיות אישה זה ניצחון ענק בחיים האלה והיכולת לראות את התמונה הגדולה או את התמונה הרגשית של סיטואציות עוזרת בחיים מאוד. וגם תמיד נראה לי שנשים הן ייצור הרבה יותר חזק, שזה תמיד יכול לעזור בחיים בכלל ובחיי יצירה בפרט.

ושאלה אחרונה, עם איזו אישה הכי היית רוצה לשתף פעולה בפרוייקט הבא שלך?

אריאל: יש המון מוזיקאיות מופלאות שהולכות להצטרף לשיתופי פעולה איתנו והרשימה רק גדלה, יש יותר מדי קיק אס ביצ'ז מלבחור וגם אין צורך לבחור אחת - כל הפיראטיות חברות.

אור: אני שומעת הרבה לאחרונה מוזיקאית אמריקאית בשם מורלי (Morly) שאני מאוד מאוד אוהבת. אחרי שלפני כמה חודשים יצא לי להגשים חלום ולשתף פעולה עם ניק זאמוטו מהצמד The Books, אני לא פוסלת שום דבר בנוגע לעתיד.

אקו: סימה נון. ראפרית, מופיעה עם ההצגה "תיכון מגשימים" והוציאה גם טיון באלבום האחרון של שקל. היא מעולה עם אחלה ווייב, אני מחכה לשמוע עוד חומרים שלה ומקווה שיצא לי לעשות איתה משהו.

הפוסט רותם אור, תמר קוקי אריאל, ואקו בראיון משולש לכבוד פסטיבל האישה הכי יפה בעיר הופיע ראשון בהמאזין

אני אומר "תרבות", כי שמעתי במהלך שלושת ימי הפסטיבל המון אנשים שאומרים שהם באו כדי "לחוות את הפסטיבל", ולאו דווקא את ההופעות. זה מובן לגמרי, אבל אני אישית לא יכולתי להיות אדיש לכמות הבלתי אפשרית של מוזיקה אדירה שהיתה השנה בפסטיבל: ראיתי הופעות של דוד פרץ, טל פוגל, Garden city movement, נעמי חשמונאי, Trilion, יקיר הלל, גדי רונן, תומר ישעיהו, רבע לאפריקה, סילבי ז'אן, שלום גד והיהלומים, Hayelala, ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא ביחד עם איציק פצצתי ופדרו גראס, KIM, Cut Out Club, Totemo, Buttering Trio, נצ'י נצ', Ape Records, פלא אוזן, Jewish Monkeys, שירה ז' כרמל והבראסרי, הפוסי של לוסי, סיסטם עאלי ביחד עם תאמר נפאר, וחיה מילר. כשאני כותב את כל השמות האלה ביחד זה נראה כמו גודש מוזיקלי, וזה בהחלט הרגיש ככה. אבל ההופעות הטובות ביותר היו אלה שהתמסרתי אליהן, כשנכנסתי לשורות הראשונות, עצמתי את העיניים, ולא נתתי לשום דבר אחר להסיח את דעתי. הנה כמה רגעים כאלה שלקחתי איתי הלאה מהפסטיבל.

העלייה לקרקע של שלום גד

לא הייתי מופתע שההופעה שהכי נהניתי בה היתה של האמן האהוב עליי בליינאפ: שלום גד. יחד עם להקת היהלומים המוכשרת, שלום גד ניגן בביטחון רב בעיקר שירים מהאלבום האחרון שלו, "הכל חדש", מה שגרם לכל מילה שיצאה לו מהפה להישמע רלוונטית ואותנטית. ובכל זאת, הרגע הכי טוב בהופעה של גד, ושל האינדינגב הזה בכלל, היה בשיר אחר. כמו שכתבתי לא מזמן, השירים של גד מתאימים למדבר, כי הם לרוב מתרחשים באזור הזה. ובאמת, בזמן שהמתופף סתו בן שחר טיפל בתופים שהתפרקו, גד החליט בינתיים לשיר שיר שהוא הגדיר בתור "שיר שמתרחש 5 דקות מכאן". לשיר קראו "עלייה לקרקע", והוא חלק מהאלבום האחרון בטרילוגיית אלבומי "המצב" של גד משנת 2012, "תלמי אליהו". ללא ליווי, גד שר על המושבניק שעובר מתוצר חקלאי אחד לאחר בתקווה למצוא את התוצר איתו ישאיר חותם, עד שבסוף הוא קובר את עצמו, והדור שבא אחריו ממשיך את ניסיונותיו. אחרי ההופעה הבנתי שהרבה אנשים לא אהבו את ה-"חפירה" של גד, אבל במהלך ההופעה הרגשתי שקהל שלם של אנשים עצר והקשיב לסיפור שלו, ובפסטיבל שבו כל כך הרבה דברים קורים בבת אחת, זה אומר הרבה.

צילום: ירון גן

הקהל בהופעה של ג'ימבו ג'יי

אנחש שהקהל של ג'ימבו ג'יי באינדינגב היה הקהל הכי גדול שהוא זכה להופיע מולו - ההופעות שלו ושל המופע של ויקטור ג'קסון היו תמיד בפאבים או מועדונים קטנים יחסית, בהתאם לפרויקטים שלהם והקאלט שסובב סביבם. ובכל זאת, זה היה כמעט מובן מאליו שג'ימבו ג'יי העיף קהל שלם לעננים בבמת הקוף, כי הוא פשוט עשה מה שהוא תמיד עושה בהופעות: קיפץ ושלט על הפלואו והגרוב שלו עם כל הגוף, כשלצידו להקה של שלושה חברים שעושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות ביחד. ואם זה לא מספיק, הקהל היה בקיא מאוד בשירים שג'ימבו ביצע, וזה מאוד כיפי לראות קהל שלם שר שירים שרובם קיימים רק בתור סרטוני הופעות ביוטיוב. רמת ההתרגשות עלתה כששותפיו של ג'ימבו ג'יי למופע של ויקטור ג'קסון הצטרפו ולמעשה איחדו את הלהקה לכמה שירים, וסוף כל סוף קיבלו את ההתלהבות וההערכה שהיו ראויים להם. כשאמנים מחתרתיים מקבלים קהל כל כך גדול ואוהב, קוראים לזה צדק, ובשביל רגעים כאלה קיים האינדינגב.

דניאלה תורג'מן

יש אמנים באינדי הישראלי שמעורבים בו זמנית במלא פרויקטים מוצלחים, מבלי להוציא הרבה חומרים מקוריים משל עצמם. בגלל שהאינדינגב הוא סוג של מראה של האינדי הישראלי, היו בו אמנים כאלה, שניגנו בכמה הופעות שונות בלי באמת להופיע עם המוזיקה שלהם. הבולטת מביניהן היתה דניאלה תורג'מן, לשעבר הזמרת של טייני פינגרס, שהוציאה אלבום בכורה קטן בשנה שעברה, והתארחה בכמה הופעות בפסטיבל. מה שבלט בתורג'מן, זה שהיא שיפרה את ההופעות שהיא השתתפה בהן בכמה רמות - אני מאוד אוהב את ארמון, אבל ההופעה שלהם לא היתה אותו דבר בלי הריקודים המוזרים והמכשפים של תורג'מן. השיא שלה היה דווקא בהופעה שפחות נהניתי בה. לא התחברתי ל-Hayelala ולפולק האמריקאי שהם הביאו לנגב, אבל הנוכחות של תורג'מן בשיר אחד בלבד הפכה אותו לקסם מהפנט.

צילום: אדוה אראל

מרינה מקסימיליאן שרה ברוסית

מכירים את זה שבתור ילדים ראיתם סרט בקלטת, ובאמצע הקלטת הסרט מתחלף לפרק בסדרה שאח שלכם הקליט על אותה קלטת? טוב, יכול להיות שלא כולם מכירים את זה, אבל זאת בדיוק ההרגשה שהרגשתי באמצע ההופעה של תמיר מוסקט. היא התחילה בתור הופעת קונספט מעניינת במהלכה התארחו גלעד כהנא ומרינה מקסימיליאן, שבאמת ניסו להעביר את המשמעות מאחורי הלייבל החדש של מוסקט, APE, עם שירים חדשים וישנים שמתעסקים עם חזרה למקורות ולבסיס הטבע האנושי. ואז תומר יוסף נכנס, וההופעה הפכה להיות הופעה של בלקן ביט בוקס עם מלא אורחים. אני לא באמת יכול להתלונן כי בלקן ביט בוקס הם אחת מהלהקות המופיעות האהובות עליי, אבל הרגשתי קצת מרומה כשגיליתי שזאת לא ההופעה המיוחדת שציפיתי לה. ובכל זאת, כל ההופעה היתה שווה רק בזכות הרגע שבו מרינה מקסימיליאן עלתה לבמה ללא התרעה מוקדמת בענטוזים, והתחילה לשיר ברוסית. הרוסית שלה הפכה בין רגע לשפה הכי גרובית שקיימת. מקסימיליאן המשיכה לשיר בשפת האם שלה ב-"My Boy", השיר החדש והדי מושלם שלה ב-APE, וגם כשהיא שרה בעברית או באנגלית, מקסימיליאן היתה בקלות הדבר הכי טוב על הבמה באותו הזמן.

חמי משב"ק ס' מתארח אצל הפוסי של לוסי

אני נורא רוצה שיהיו יותר להקות כמו הפוסי של לוסי או קין והבל 90210, להקות פאנק שאומרות דברים מעניינים בדרך מקורית, ועדיין לא לוקחות את עצמן יותר מדי ברצינות. ההופעה של הפוסי של לוסי היתה מהנה ביותר בעיקר בגלל שהיא היתה הרבה יותר מרק הופעת פאנק - הלהקה מערבת במוזיקה שלה גם המון היפ הופ, רגאיי, מטאל, וגרוב. תוסיפו את העובדה שהם באים מיבנה, וקיבלתם להקה שמתכתבת המון עם המהפכה של שב"ק ס' בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. לכן אחד מהאירוחים הכי מוצדקים באינדינגב (והיו לא מעט) היה של חמי משב"ק ס'. שיתוף הפעולה בין הלהקה וחמי עשתה הרבה כבוד לראפר הכי פחות מוערך בשב"ק, וגם המון כבוד לפוסי של לוסי שבהחלט עמדו לצד שב"ק ס' מבחינת התערובת המוזיקלית והמחאה החברתית שלהם.

חמי מתארח. צילום: יובל אראל

חיה מילר שוברים את הכלים

באמצע ההופעה של חיה מילר, המתופף סתו בן-שחר זרק את ההערה המפתיעה "זה האינדינגב האחרון שלנו". זה גרם לי לחשוב על אלפי דברים בבת אחת. חשבתי איך חיה מילר הרגישו, על הבמה גדולה מול קהל אוהב, כשקוסטה קפלן התמסר למוזיקה שלו כמו רוקסטאר אמיתי. חשבתי על איך רוב הלהקות, אחרי שהופיעו מול אלפי אנשים באינדינגב, יחזרו להופיע מול הרבה פחות אנשים בהופעות אחרות, ושקפלן שר על רגעים אירוניים כאלה בעצמו. חשבתי על איך שהלהקה הזאת הצליחה להפוך את השירים שלה לעוד יותר גדולים בהופעה. חשבתי על זה שאיזה כיף לי שאוכל להגיד לילדים שלי שזכיתי לראות את חיה מילר בהופעה חיה, כשהם היו בשיאם. רצף המחשבות שלי נקטע כשקוסטה קפלן התחיל לזרוק מבנה ענק של "+1" לעבר הקהל, וזה נראה מצחיק, מיואש, ועצוב כמו השורות הכי טובות בשירים של הלהקה. אני מאוד מקווה שהם בכל זאת יגיעו לאינדינגב הבא.

הפוסט הרגעים הגדולים של אינדינגב 2016 הופיע ראשון בהמאזין

היום השני של פלואו היה לי דווקא פחות מהנה. אולי זה בגלל שפיתחתי ציפיות אחרי היום הראשון, אולי בגלל שהלכתי לבד (חברי המקומיים קנו כרטיס רק ליום אחד), ואולי בגלל שפחות התחברתי לליינאפ. למרות שהם נתנו הופעות מאוד מהוקצעות, לא הצלחתי להתרגש והצטרפתי למועדון הפינים הבוהים בהופעות של CHVRCHES, The Last Shadow Puppets, ו-FKA Twigs. לא התרשמתי מפוזות האלביס השיכור שאלכס טרנר דפק על הבמה, מהסטליסט האוורירי של צ'רצ'ס, או מהכוראוגרפיה המתוחכמת והלוק ההו-כה-מגניב של טוויגס. הייתי צריך משהו אחר.

אלכס טרנר: פוזות של אלביס שיכור (צילום: Flow Festival / Tomi Palsa)

FKA Twigs: לוק הו-כה-מגניב (צילום: Flow Festival / Niklas Sandström)

קיבלתי את מה שהייתי צריך בתחילת ובסוף הערב. בתחילה עם Liima, רביעייה דנית/פינית אלקטרונית שהופיעה על הבמה הראשית. הם שילבו בין פופ לאוונגרד עם סינתיסייזרים רובוטיים, מקצבים אסימטריים, וקולות מרחביים בסגנון Simple Minds. הסולן של לימה נראה כמו ישו עם חלוק מעבדה לבן, והמסכים היו מלאים בוידאוארט ששילב בין פיד חי עם אפקטים פסיכדליים לבין יצירות מוכנות מראש שכללו פתאום את אובמה ומרקל בריצוד על המסך. הלהקה חתומה בלייבל 4AD איפה שאמנים כמו Future Islands, Purity Ring, ו-Grimes חתומים, ואפשר להבין למה. בסוף הערב הגעתי לאולם ה-Zalando Factory איפה שבחורות התנדנדו על נדנדות ענק באחורי האולם ואנשים רקדו בעיניים עצומות מול תאורה בצבע אדום בוהק. Moa Piller המוסקבאי רקד בהתלהבות על העמדה ושיגר טכנו חי וקשוח דרך הרמקולים שסחף אותי לריקוד. בין לימה למואה תפסתי את הרכב הפסיכדליה השבדי Dungen בבימת ה-Bright Balloon 360°, הבמה הכי גרובית בפסטיבל. מדובר בבמה עגולה שהקהל מוקם סביבה על מושבים ומעליה ריחף בלון גדול שהוקרנו עליו שלל צבעים. זו היתה הבמה המושלמת לדונגן שניגנו קטעים אינסטרומנטלים ארוכים בנונשלנט.

Dungen בבימת ה-Ballon Stage 360 הפסיכדלית (צילום: עידו שחם)

Moa Pillar: טכנו חי וקשוח (צילום: עידו שחם)

נדנדות במתחם ה-Zalando Factory (צילום: Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

ניצלתי את חוסר החיבור למוזיקה כדי לנוח ולאכול. במקום קייטרינג פסטיבלים מטוגן בשמן עמוק, מארגני האירוע הזמינו מזללות שוות מהלסינקי לבוא ולפתוח דוכנים. שמו דגש על איכות הסביבה, כך שכל כלי האוכל היו עשויים מחומר מתכלה והיה שפע של אוכל טבעוני. ניגשתי לדוכן של מקום בשם Cargo וקניתי את אחד מהבורגרים הטבעוניים הכי טעימים שזללתי בחיי - 12 היורו הכי מוצדקים אבר. פלואו לא היה פסטיבל זול. כניסה לכל הסופש עלתה 182 יורו, ובירת Lapin Kulta (הגולדסטאר הפיני) עלתה 5 יורו + 1 יורו פיקדון לפחית. אם היה חסר למישהו יורואים בארנק, כל מה שהיה צריך לעשות זה להרים פחיות בירה ריקות שעצלנים השאירו מאחור וללכת להזדכות, מה שעשיתי מדי פעם כמו ישראלי טוב.

הגעתי ליום האחרון של הפסטיבל עם אנרגיה מחודשת והלכתי לבדוק את ההרכב המקומי Räjäyttäjät. אין לי מושג איך מבטאים את שמם ועל מה הם שרים, אבל נהניתי מהאנרגיות והמוזיקה המטורללת שנעה בין פולק ל-Pאנק לסינת'פופ. הם הרגישו לי כמו משהו בין המסך הלבן ללטאות הענק מכוכב הניבירו, קולקטיב של כוכבי הייר-מטאל מהאייטיז שנסעו בדלוריאן שלהם 30 שנה לעתיד כדי להביא לנו את מסר השלום הבין-כוכבי. ההופעה שלהם הסתיימה עם בלאדת סינת' בשם "Saunan Jälkeen" ("אחרי הסאונה" בפינית על פי בירור עם הלהקה בפייסבוק). אומרים שהפינים מכורים לסאונה, כך שהקהל הצטרף לשירת הפזמון, וגם אני, בחיקוי של פינית קלוקלת.

קולינריה ידידותית לסביבה בפלואו (צילום: Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

Räjäyttäjät: בין המסך הלבן ללטאות הענק מכוכב הניבירו (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

Daughter מוקמו גבוה ברשימת ה-"לראות לפני שאמות" שלי. התאהבתי ביוצרת Elena Tonra וחבריה כשראיתי סשן חי שלהם בתחנת הרדיו KEXP, סשן ששילב בין שבריריות אינסופית ואנרגיית חיים מתפרצת. באוהל ה-Lapin Kulta תלו באנר ענק של עטיפת אלבומם האחרון "Not to Disappear". הלהקה עלתה לבמה ונכנסה מיד לתוך "How", השיר הכי סוחף מהאלבום. הכל היה שם: הגיטרות המרחפות, קולה החרישי של טונרה, התופים הגרנדיוזיים. טונרה בהתה הצידה וזרקה מידי פעם "תודה רבה" חפוז לתוך המיקרופון. מי שתקשר עם הקהל היה הגיטריסט והאקס שלה Igor Haefeli. "נהניתם לשתות?" הוא שאל את הקהל, "ובכן, זה שיר בשביל האנשים האחרים שמרגישים מאוד פגיעים היום", והלהקה יצאה ל-"Smother" מאלבום הבכורה "If You Leave". דוטר העצימו על הבמה את הדינמיקה בין השקט לרועש, והשילוב שלהם בין פולק לפוסט-רוק נשמע מאוד טבעי גם בגרסה החיה. למרות שזו לא הופעת גוד-טיים פסטיבלית רגילה, הם הצליחו למלא את האוהל באלפי אנשים ומלנכוליה. כשהם ניגנו את "Youth", הקהל שר חרישית את המילים והצליח להעלות חיוך חפוז על פניה של טונרה. זו היתה הפעם הראשונה שלה בפינלנד, וכנראה שהיא עוד תחזור.

Daughter: שירים בשביל האנשים הפגיעים בקהל (צילום Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

רציתי להחליף את האווירה ולתפוס את להקת הPאנק האגדית The Descendants, רק איך שעמדתי להכנס להופעה יצא משם נער מגואל בדם. האירופאים הצדיקו את סטריאוטיפ הקרירות הפעם ואשכרה לא התייחסו אליו, אז ניגשתי לבדוק אם הוא בסדר. הוא חטף מכה באף ופחד שהוא נשבר. אני בטוח שבארץ היו כבר מזניקים אליו חובשים בסנפלינג מהליקופטר, אבל בפלואו המאבטחים שלחו אותנו למחלקת העזרה הראשונה בצד השני של הפסטיבל. אז גנבתי סטפה של ממחטות מאחד דוכני האוכל וליוויתי אותו את כל הדרך בין ההמונים. שתי הנשים המבוגרות שהיו בקראוון העזרה הראשונה קיבלו אותו בקור רוח, וידאו שהאף שלו עדיין בחתיכה אחת, ושלחו אותו לדרכו. אולי בארץ אנחנו קצת אובר-דרמטיים ברגע שרואים קצת דם ועדיף לשמור על קוּל אירופאי?

אם נשאר לי איזשהו קוּל, איבדתי אותו בהופעה של New Order. כל הכוכבים התישירו עבור הלהקה האגדית: סט ליסט מאוזן בין החומר החדש לישן והאהוב - כמו "Plastic", "Regret", "Blue Monday" - סאונד חד, וידאוארט ותאורה יצירתיים, וביצועים מלאי נשמה. ההופעה הזו העמיקה לי את מערכת היחסים עם ניו אורדר, כמו שקורה בהופעות גדולות באמת, וגרמה לי להבין עד כמה המוזיקה שלהם היתה מהפכנית. החבורה המנצ'סטרית הזו הצליחה להשיל את עורה האפל מ-Joy Division וליצור מוזיקה חדשה שהגוף, השכל, והלב יכולים להנות ממנה במקביל - בדיוק כמו שקרה בהופעה. סולן ההרכב Bernard Sumner כבר בן 60, ואולי הוא זייף מדי פעם והיה קצת עייף או ציני - "זה היה שיר טוב במיוחד, לא כמו האחרים", הוא זרק אחרי ביצוע אלוהי לשיר "Bizarre Love Triangle". אבל זה לא שינה בכלל. כשניו אורדר שרו וניגנו נוצרה תחושה של התעלות, שהגענו לארץ האהבה כמו שהם שרים עליה ב-"Perfect Kiss". הם חזרו להדרן עם שני שירי ג'וי דיוויז'ן כולל הפינלה הטוב מדי מכדי להיות אמיתי "Love Will Tear Us Apart". יכלתי למות מרוב אושר, אבל במיטב מסורת ה-"jatku" הפינית, החגיגות של פלואו המשיכו הלאה.

ברני מ-New Order: ציניקה והתעלות (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

הפוסט סיום Flow Festival 2016: התעלות עם Daughter ו-New Order הופיע ראשון בהמאזין