היום השני של פלואו היה לי דווקא פחות מהנה. אולי זה בגלל שפיתחתי ציפיות אחרי היום הראשון, אולי בגלל שהלכתי לבד (חברי המקומיים קנו כרטיס רק ליום אחד), ואולי בגלל שפחות התחברתי לליינאפ. למרות שהם נתנו הופעות מאוד מהוקצעות, לא הצלחתי להתרגש והצטרפתי למועדון הפינים הבוהים בהופעות של CHVRCHES, The Last Shadow Puppets, ו-FKA Twigs. לא התרשמתי מפוזות האלביס השיכור שאלכס טרנר דפק על הבמה, מהסטליסט האוורירי של צ'רצ'ס, או מהכוראוגרפיה המתוחכמת והלוק ההו-כה-מגניב של טוויגס. הייתי צריך משהו אחר.

אלכס טרנר: פוזות של אלביס שיכור (צילום: Flow Festival / Tomi Palsa)

FKA Twigs: לוק הו-כה-מגניב (צילום: Flow Festival / Niklas Sandström)

קיבלתי את מה שהייתי צריך בתחילת ובסוף הערב. בתחילה עם Liima, רביעייה דנית/פינית אלקטרונית שהופיעה על הבמה הראשית. הם שילבו בין פופ לאוונגרד עם סינתיסייזרים רובוטיים, מקצבים אסימטריים, וקולות מרחביים בסגנון Simple Minds. הסולן של לימה נראה כמו ישו עם חלוק מעבדה לבן, והמסכים היו מלאים בוידאוארט ששילב בין פיד חי עם אפקטים פסיכדליים לבין יצירות מוכנות מראש שכללו פתאום את אובמה ומרקל בריצוד על המסך. הלהקה חתומה בלייבל 4AD איפה שאמנים כמו Future Islands, Purity Ring, ו-Grimes חתומים, ואפשר להבין למה. בסוף הערב הגעתי לאולם ה-Zalando Factory איפה שבחורות התנדנדו על נדנדות ענק באחורי האולם ואנשים רקדו בעיניים עצומות מול תאורה בצבע אדום בוהק. Moa Piller המוסקבאי רקד בהתלהבות על העמדה ושיגר טכנו חי וקשוח דרך הרמקולים שסחף אותי לריקוד. בין לימה למואה תפסתי את הרכב הפסיכדליה השבדי Dungen בבימת ה-Bright Balloon 360°, הבמה הכי גרובית בפסטיבל. מדובר בבמה עגולה שהקהל מוקם סביבה על מושבים ומעליה ריחף בלון גדול שהוקרנו עליו שלל צבעים. זו היתה הבמה המושלמת לדונגן שניגנו קטעים אינסטרומנטלים ארוכים בנונשלנט.

Dungen בבימת ה-Ballon Stage 360 הפסיכדלית (צילום: עידו שחם)

Moa Pillar: טכנו חי וקשוח (צילום: עידו שחם)

נדנדות במתחם ה-Zalando Factory (צילום: Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

ניצלתי את חוסר החיבור למוזיקה כדי לנוח ולאכול. במקום קייטרינג פסטיבלים מטוגן בשמן עמוק, מארגני האירוע הזמינו מזללות שוות מהלסינקי לבוא ולפתוח דוכנים. שמו דגש על איכות הסביבה, כך שכל כלי האוכל היו עשויים מחומר מתכלה והיה שפע של אוכל טבעוני. ניגשתי לדוכן של מקום בשם Cargo וקניתי את אחד מהבורגרים הטבעוניים הכי טעימים שזללתי בחיי - 12 היורו הכי מוצדקים אבר. פלואו לא היה פסטיבל זול. כניסה לכל הסופש עלתה 182 יורו, ובירת Lapin Kulta (הגולדסטאר הפיני) עלתה 5 יורו + 1 יורו פיקדון לפחית. אם היה חסר למישהו יורואים בארנק, כל מה שהיה צריך לעשות זה להרים פחיות בירה ריקות שעצלנים השאירו מאחור וללכת להזדכות, מה שעשיתי מדי פעם כמו ישראלי טוב.

הגעתי ליום האחרון של הפסטיבל עם אנרגיה מחודשת והלכתי לבדוק את ההרכב המקומי Räjäyttäjät. אין לי מושג איך מבטאים את שמם ועל מה הם שרים, אבל נהניתי מהאנרגיות והמוזיקה המטורללת שנעה בין פולק ל-Pאנק לסינת'פופ. הם הרגישו לי כמו משהו בין המסך הלבן ללטאות הענק מכוכב הניבירו, קולקטיב של כוכבי הייר-מטאל מהאייטיז שנסעו בדלוריאן שלהם 30 שנה לעתיד כדי להביא לנו את מסר השלום הבין-כוכבי. ההופעה שלהם הסתיימה עם בלאדת סינת' בשם "Saunan Jälkeen" ("אחרי הסאונה" בפינית על פי בירור עם הלהקה בפייסבוק). אומרים שהפינים מכורים לסאונה, כך שהקהל הצטרף לשירת הפזמון, וגם אני, בחיקוי של פינית קלוקלת.

קולינריה ידידותית לסביבה בפלואו (צילום: Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

Räjäyttäjät: בין המסך הלבן ללטאות הענק מכוכב הניבירו (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

Daughter מוקמו גבוה ברשימת ה-"לראות לפני שאמות" שלי. התאהבתי ביוצרת Elena Tonra וחבריה כשראיתי סשן חי שלהם בתחנת הרדיו KEXP, סשן ששילב בין שבריריות אינסופית ואנרגיית חיים מתפרצת. באוהל ה-Lapin Kulta תלו באנר ענק של עטיפת אלבומם האחרון "Not to Disappear". הלהקה עלתה לבמה ונכנסה מיד לתוך "How", השיר הכי סוחף מהאלבום. הכל היה שם: הגיטרות המרחפות, קולה החרישי של טונרה, התופים הגרנדיוזיים. טונרה בהתה הצידה וזרקה מידי פעם "תודה רבה" חפוז לתוך המיקרופון. מי שתקשר עם הקהל היה הגיטריסט והאקס שלה Igor Haefeli. "נהניתם לשתות?" הוא שאל את הקהל, "ובכן, זה שיר בשביל האנשים האחרים שמרגישים מאוד פגיעים היום", והלהקה יצאה ל-"Smother" מאלבום הבכורה "If You Leave". דוטר העצימו על הבמה את הדינמיקה בין השקט לרועש, והשילוב שלהם בין פולק לפוסט-רוק נשמע מאוד טבעי גם בגרסה החיה. למרות שזו לא הופעת גוד-טיים פסטיבלית רגילה, הם הצליחו למלא את האוהל באלפי אנשים ומלנכוליה. כשהם ניגנו את "Youth", הקהל שר חרישית את המילים והצליח להעלות חיוך חפוז על פניה של טונרה. זו היתה הפעם הראשונה שלה בפינלנד, וכנראה שהיא עוד תחזור.

Daughter: שירים בשביל האנשים הפגיעים בקהל (צילום Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

רציתי להחליף את האווירה ולתפוס את להקת הPאנק האגדית The Descendants, רק איך שעמדתי להכנס להופעה יצא משם נער מגואל בדם. האירופאים הצדיקו את סטריאוטיפ הקרירות הפעם ואשכרה לא התייחסו אליו, אז ניגשתי לבדוק אם הוא בסדר. הוא חטף מכה באף ופחד שהוא נשבר. אני בטוח שבארץ היו כבר מזניקים אליו חובשים בסנפלינג מהליקופטר, אבל בפלואו המאבטחים שלחו אותנו למחלקת העזרה הראשונה בצד השני של הפסטיבל. אז גנבתי סטפה של ממחטות מאחד דוכני האוכל וליוויתי אותו את כל הדרך בין ההמונים. שתי הנשים המבוגרות שהיו בקראוון העזרה הראשונה קיבלו אותו בקור רוח, וידאו שהאף שלו עדיין בחתיכה אחת, ושלחו אותו לדרכו. אולי בארץ אנחנו קצת אובר-דרמטיים ברגע שרואים קצת דם ועדיף לשמור על קוּל אירופאי?

אם נשאר לי איזשהו קוּל, איבדתי אותו בהופעה של New Order. כל הכוכבים התישירו עבור הלהקה האגדית: סט ליסט מאוזן בין החומר החדש לישן והאהוב - כמו "Plastic", "Regret", "Blue Monday" - סאונד חד, וידאוארט ותאורה יצירתיים, וביצועים מלאי נשמה. ההופעה הזו העמיקה לי את מערכת היחסים עם ניו אורדר, כמו שקורה בהופעות גדולות באמת, וגרמה לי להבין עד כמה המוזיקה שלהם היתה מהפכנית. החבורה המנצ'סטרית הזו הצליחה להשיל את עורה האפל מ-Joy Division וליצור מוזיקה חדשה שהגוף, השכל, והלב יכולים להנות ממנה במקביל - בדיוק כמו שקרה בהופעה. סולן ההרכב Bernard Sumner כבר בן 60, ואולי הוא זייף מדי פעם והיה קצת עייף או ציני - "זה היה שיר טוב במיוחד, לא כמו האחרים", הוא זרק אחרי ביצוע אלוהי לשיר "Bizarre Love Triangle". אבל זה לא שינה בכלל. כשניו אורדר שרו וניגנו נוצרה תחושה של התעלות, שהגענו לארץ האהבה כמו שהם שרים עליה ב-"Perfect Kiss". הם חזרו להדרן עם שני שירי ג'וי דיוויז'ן כולל הפינלה הטוב מדי מכדי להיות אמיתי "Love Will Tear Us Apart". יכלתי למות מרוב אושר, אבל במיטב מסורת ה-"jatku" הפינית, החגיגות של פלואו המשיכו הלאה.

ברני מ-New Order: ציניקה והתעלות (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

הפוסט סיום Flow Festival 2016: התעלות עם Daughter ו-New Order הופיע ראשון בהמאזין

פתחתי את הפסטיבל ביום שישי 11.8 בערב. הלכתי ברגל עם חברים משכונת Vallila בהלסינקי למתחם האירוע על יד תחנת הכוח Suvilahti, אזור תעשייתי לשעבר במזרח העיר. עשינו את דרכינו בין הצעירים היפים שהתנקזו לפסטיבל והורדנו לבטן את שארית האלכוהול לפני הכניסה - הבקבוקים והפחיות הלכו לפחי מחזור מסודרים בשער. נכנסנו לאווירה עם טעימות מכוכב האינדי הפיני העולה Jaako Eino Kalevi ואיש הגריים הבריטי Stormzy. לעומת הישראלים שרק מחפשים תירוץ לעלות על השולחן ולהביא בכפיים, קשה יותר לשכנע את הפינים להזיז את התחת כך שרובם פשוט עמדו ובהו - רמת ההתלהבות עלתה רק כשסטורמזי הוריד את החולצה. צינורות קטנים בכל מיני צבעים בצבצו לאנשים מהאוזניים, אטמים מיוחדים לצמצום הנזק למרות שהסאונד היה בווליום מאוד מאוזן. השעה היתה שמונה בערב והשמש עדיין זרחה וסינוורה את העיניים.

פסטיבל פלואו: 75,000 פינים לא טועים (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

זו הפעם ה-13 שהפסטיבל מתקיים. פלואו התחיל ב-2004 בתור יוזמה של מפיק מוזיקלי וחבריו מהקולקטיב Nuspirit Helsinki שרצו להקים אירוע לא שגרתי בבירת פינלנד. הם הרימו פסטיבל סול/ג'אז שהגיעו אליו כ-2000 איש, אך האירוע הקטן הפך מאז לפסטיבל מרכזי בפינלנד שהגיעו אליו השנה כ-75,000 איש. הליינאפ שילב בין אמנים מקומיים להרכבים בינלאומיים כמו Iggy Pop, Massive Attack, The Last Shadow Puppets, אבל בשביל רוב ההלסינקים המוזיקה לא היתה עד כדי כך חשובה. בשבילם פלואו הוא עוד תירוץ לחגוג את סוף הקיץ, לנצל אולי את ההזדמנות האחרונה לראות ולהראות כל עוד יש אור יום והטמפרטורה נמצאת מעל קו האפס. כשם הפסטיבל, זרמתי איתם.

התרגשתי להיפגש שוב עם ההדליינר של הערב: מר איגי פופ. ראיתי אותו ב-2007 כשהוא היה בתל אביב עם הסטוג'ס ונתן את ההופעה הכי טובה אי פעם. הסתקרנתי לראות איך הוא מופיע בשגרה, במיוחד אחרי אלבומו האחרון "Post Pop Depression" שהוא הקליט עם Josh Homme, מנהיג Queens of the Stone Age. כתבתי על ההופעה בהרחבה בעכבר העיר, אז תרשו לי לחזור על עצמי. גם אם פופ לא שיחזר את הקסם המטורף שהיה לפני עשר שנים, הוא עדיין צ'יטה עם לב מלא בנפאלם. מהרגע שפופ עלה על הבמה הראשית הוא לא הפסיק לזוז ולדפוק פוזות, לזרוק אגרופים והצדעות לאוויר, וכמובן, לרדת ולהתחבר עם הקהל. הקול שלו עדיין אותו קול עמוק והעיניים אותן עיניים כחולות שמלאות בתאווה לחיים. הוא עדיין לובש סקיני שחור בלי חולצה ונושא את הקמטים והצלקות שלו בגאווה, הרחק מסכיני המנתחים. לא זיהיתי אף אחד מלהקתו (הומי ושות' ליוו את פופ רק בחלק מהטור), אך הם נתנו לפופ כוח נא ודפקו ביצועים כאסחיסטים לכל הלהיטים כמו "Now I Wanna Be Your Dog", "The Passenger", "Lust for Life". הייתי שם עם Kia, פיה פינית בת 20 וקצת, ואימה הגרובית אירינה. אירינה סיפרה כי היא ראתה את פופ בלוס אנג'לס ב-1977 כשבואי עלה ספונטנית ללוות אותו בפסנתר. שאלתי אותה איך זה היה. היא אמרה שהיא היתה צעירה מדי מכדי להבין מה קרה שם, אבל למזלי אני מבוגר מספיק כדי להבין מה קרה בהלסינקי של 2016 ולהיזרק למעגלי הפוגו לצלילי "Search and Destroy".

איגי פופ: תאווה לחיים (צילום: Flow Festival / Niklas Sandström)

הפסטיבל היה מפוצץ אחרי ההופעה של פופ. נכנסתי לאחד מהזרמים האנושיים שנעו לאורך המתחם והגעתי ל-Other Sound, אולם צידי שאירח הופעות אוונגרדיות. נכנסתי פנימה כאילו לעולם אחר, עולם חשוך של אנשים שישבו על כריות וחלמו בהקיץ לצלילי האלקטרוניקה הניסיונית והוידאוארט של האמנית הפינית Tsembla. זה בעצם היה חלק מהכיף של פלואו, לזרום לתוך פינות נסתרות כמו ה-Other Sound, רחבת המסיבה הבלתי נגמרת של Resident Advisor, או אזור מנוחה בתוך סקייט פארק כחלחל.

הייתי עוד טעון באנרגיות כשהגעתי לבמת האוהל השחור, הישר לתוך ההופעה של צמד הערסים הבריטיים Sleaford Mods. עפתי מההיפ הופ הפאנקיסטי שלהם בפרימוורה בשנה שעברה, ועפתי מהם גם השנה. לבוש בחולצת ביסטי בויז, Andrew Robert Lindsay לחץ כמו תמיד על כפתור הפליי בלפטופ ובילה את ההופעה בריקוד במקום עם בקבוק בירה ביד וחיוך ממזרי. Jason Williamson ירק את הליריקה החדה שלו במבטא אנגלי כבד, מתכוון לכל פאקינג מילה. רצתי להתפרע בשורה הראשונה והצטרפתי לצעקות ה-"סליפורד מודז!" כמו אוהד כדורגל שיכור.

Sleaford Mods: מתכוונים לכל פאקינג מילה (צילום: עידו שחם)

פסחתי על Massive Attack כדי לתפוס מקום בהופעה של רביעיית הפוסט-פאנק הלונדונית Savages. תיארתי לעצמי שהן יודעות להופיע, רק שלא חשבתי שיהיה עד כדי כך אינטנסיבי. סאבג'ס לגמרי הצדיקו את שמן על הבמה. הן נתנו הופעה הדוקה ורועשת עם תחושה חזקה של שליחות. יש להן שני אלבומים די טובים, אבל אני לא חושב שהלהקה הצליחה לתפוס את המידיות והכוח מההופעה החיה שלהן, כך שאני עוד מחכה לקבל מהן את המאסטרפיס. בינתיים קפצתי במקום לצלילי "City's Full" ו-"The Answer", התרגשתי מהבלאדה "Adore", ועזרתי לתמוך בקרסוליים של הסולנית Jehnny Beth בזמן שהיא עמדה על ידי הקהל בנחישות של דיקטטור.

תחושת האחדות מההופעה של סבאג'ס המשיכה איתי הלאה. אם בארץ כל אחד הולך לדרכו אחרי ערב הופעות, בהלסינקי נהוג אחרת. חזרנו לדירה של קיה לפגוש חברים, לשתות כמה דרינקים ולעשן הרבה סיגריות, להירגע ביחד ופשוט לדבר. הפינים קוראים לזה "jatku" (יאטקו), כשהבילוי ממשיך הלאה ממקום למקום ונמצאים בחברה טובה, סיום מושלם ליום עמוס בכיף פסטיבלי.

Savages: הצדיקו את שמן על הבמה (צילום: Flow Festival / Tomi Palsa)

הפוסט להתפרע עם Savages ו-Iggy Pop: הפתיחה של Flow Festival הופיע ראשון בהמאזין

לחלוף בנונשלנטיות ליד הופעה של טורי איימוס, להתעטף בניחוחות מריחואנה, לראות את השקיעה יורדת בין בניינים מרהיבים, לחפש אנשים עם תלבושות אקזוטיות, לאכול בורגר טבעוני עם כמה אנגלים שבדיוק הכרתי, לגלות שאני אוהב את פטי סמית', להתאהב בסולן של Fucked Up, לרקוד בטירוף עם חבורת הולנדים שיכורים בהופעה של Caribou, להצטלם עם המוזיקאים האהובים עליי בעולם - ברוכים הבאים לפסטיבל פרימוורה 2015 בברצלונה.

לכתבה המלאה בעכבר העיר

הפוסט פרימוורה 2015: פסטיבל שנשאר איתך הרבה אחרי שהוא נגמר הופיע ראשון בהמאזין

חטפתי מקרה חריף של FOMO בפסטיבל פרימוורה בברצלונה. למי שלא בקיא בז'רגון, Fear of missing out, או הפחד להחמיץ, היא תסמונת פוסט-מודרנית שכזו, שלא אהיה מרוצה לא משנה מה אעשה - תמיד יהיה מישהו יותר מגניב שעושה משהו יותר מגניב בתמונות באינסטוש. אפילו בכתיבת שורות אלה, מאוחר בלילה בדירה מול כנסיית סגרדה פאמיליה המפורסמת, אפליקציית הפסטיבל החביבה הזכירה לי שעוד 15 דקות יתחיל סט של די ג'יי הטכנו האגדי Richie Hawtin. צרות של מולטי מיליארדרים.

לכתבה המלאה בעכבר העיר

הפוסט אירועי הפתיחה של פרימוורה: להספיק כמה שיותר הופיע ראשון בהמאזין

The Listener 91: Primavera Festival 2015 by Idosius on Mixcloud

שעתיים עם האמנים האהובים עלי שיופיעו השנה בפסטיבל פרימוורה בברצלונה - קחו את זה לטיסה (כפתור ימני על הלינק + Save As).

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 19:00-21:00

הפוסט המאזין 90: ספיישל Primavera 2015 הופיע ראשון בהמאזין

אני מנגן ב-VT מזה כמה שנים. אנחנו הרכב שמאלתר פוסט-רוק בין שוגייז למטאל ללא נודע. מאוד ציפיתי להופעה הזו. בפעם הראשונה בחיי הגעתי לפסטיבל לא בתור קהל או בתור עיתונאי, אלא בתור אמן. בהתחלה התייחסו אלינו יפה: קיבלנו אישור כניסה לרכב, צמיד אמנים ירוק, ותלושים לאוכל ושתייה. אבל כשגילינו שההופעה שלנו לא רשומה בכלל בחוברת או בלו"זים של הפסטיבל, למרות שהיא היתה רשומה באתר האינטרנט, התחלנו לחשוד שמשהו פה לא כשורה. בכלל, חשבנו עוד לפני הפסטיבל שההופעה הזו לא תתקיים כי הנהלה שיחקה איתנו כמו יו-יו: כן מופיעים-לא מופיעים. קיבלנו אישור סופי רק 10 ימים לפני המועד, ב-6.5.15.

היינו אמורים להופיע בשעה 14:30. באנו לקחת את הציוד בזמן, אך הסתבר שיש איחורים כבדים, כך שעלינו להתארגן על הבמה רק ב-15:45 - איחור של שעה ורבע. התחלנו את ההופעה קצת אחרי 16:00. לא היו הרבה אנשים: גם כי רוב הקהל לא נשאר לסוף הפסטיבל וגם כי לא פרסמו בכלל את ההופעה שלנו. תכננו לתת בראש בכל מקרה. ואז, 10 דקות לתוך ההופעה, אנשי הבקליין עלו לבמה והפסיקו אותה. מנהלת הבמה אמרה להם לתת לנו להמשיך, אך הם עמדו על שלהם, שאנחנו לא ברשימה ומפריעים ולכן יש להפסיק את ההופעה מיד. היינו בשוק. צעקתי לקהל משהו כמו "הם רוצים שלא ננגן יותר!" ויצרתי פידבק רועש עם הגיטרה יחד עם לירון אראל, הגיטריסט הנוסף בהרכב. כיבו לנו את המגברים. פירקו למתופף שלנו את המצילות, והוא הרכיב אותן בחזרה וניסה לדבר עם הבקליין וההנהלה, אך לשווא. אם לא היינו ילדים טובים כנראה שהיינו מחריבים את הבמה, אבל אחרי כמה דקות שסתם עמדנו שם והבנו שזה לא הולך לקרות, הודינו לקהל, לקחנו את הציוד, והלכנו הביתה.

טענות הבקליין מופרכות. כל מי שהיה בפסטיבל יערות מנשה יודע שהופעה בבמה אחת תמיד "מפריעה" לבמה השנייה - אין שם קירות אקוסטיים, זה ביער הפתוח לכל הרוחות. זה לא כל כך מפריע בסופו של דבר, וגם אם איכשהו כן, שהסאונדמן יטפל בזה וינמיך את הווליום. ההתעקשות של הבקליין לפרק לנו את הבמה למרות ההנחיות של מנהלת הבמה היו קפקאיות. אני מבין שהם רוצים לסגור את הפסטיבל וללכת הביתה, אבל הבקליין שם בתור אנשי שירות למוזיקאים, ובמקרה הזה באנו על חשבונינו מתל אביב להופיע ללא תשלום רק כי אנחנו אוהבים לנגן. אז וואלה, קיבלנו חרא של שירות.

מעולם לא הייתי בהופעה שהופסקה באמצע, כך שכל הסיפור הזה משאיר אותי עם כמה שאלות פתוחות: מדוע הנהלת הפסטיבל לא פרסמה את ההופעה שלנו בתוכניית הפסטיבל ובשילוט של הבמות? למה לא היינו רשומים ברשימה הארורה של הבקליין? ואיך, לכל הרוחות, הבקליין יכול להפסיק הופעה על דעת עצמו גם אם מנהל הבמה דורש שהיא תמשיך? פסטיבל יערות מנשה חייבים לנו תשובות, התנצלות רשמית, והחזרי נסיעות על ההופעה שלא קרתה.

בתמונה: 10 דקות של תהילה
קרדיט: נטלי לטין

הפוסט להקה עלתה להופיע בפסטיבל יערות מנשה 2015, לא תאמינו מה קרה אחר כך הופיע ראשון בהמאזין

חברים: אני מתרגש להכריז על פסטיבל HIPSTERFEST 2015 שיתקיים בנמל אשדוד ב-28-29 באוגוסט!

אינדינגב ויערות מנשה נהיו לגמרי מיינסטרים. זה סבבה אם בא לכם לראות הופעות סופר-סחיות כמו הדג נחש, מרסדס בנד, ומוניקה סקס, בעוד סצינת האינדי נדחקת, כרגיל, לשוליים.

הבנתי שנמאס לי רק להאזין. נמאס לי שאין בארץ פסטיבל ששווה ללכת אליו, כזה שאשכרה יחדש ויכיר לי להקות מדהימות שמעולם לא שמעתי עליהן. לכן, החלטתי להוריד את האוזניות, ולהקים פסטיבל אינדי חדש: היפסטרפסט 2015.

היפסטרפסט יתקן את כל העוול של פסטיבלי האינדי בארץ. במקום שלושה ימים בלי מקלחת, היפסטרפסט יתקיים במתכונת של יומיים. זה יהיה הפסטיבל האורבאני הראשון בישראל, ואני בקשר מול פסטיבל Primavera מברצלונה בספרד כדי שהיפסטרפסט יהיה רשמית פסטיבל תאום. אז תשכחו מאוהלים ומערכות קפה. היפסטרפסט יתקיים בנמל אשדוד, כך שתוכלו להנות מלינה במלונות, סופרמרקטים, פיצוציות, ואפילו מהים. והכי חשוב: אין מתנדבים. כל המעורבים בפסטיבל היפסטרפסט יקבלו משכורת: היח"צנים, המקימים, המפיקים, עובדי הבמה, וכמובן האמנים. אפילו לבמות שלנו יש שמות יותר חמודים: במת הינשוף ובמת הפנדה.

בחרתי את הליינאפ לפסטיבל לאחר האזנה לכ-1000 קטעים של אמנים חדשים מרחבי הארץ. לקחתי מוזיקאים שלעולם לא הופיעו, אבל יוכלו להיות הדבר הבא בפיצ'פורק, לארוז את המזוודות ולכבוש את ברלין. בחרתי אמנים מכל מיני סגנונות, בכל מיני גוונים, עם מוזיקה בעברית, אנגלית, ואפילו גרמנית. אני לא יכול לפרסם עדיין את הליינאפ המלא, אבל הנה כמה מההרכבים האדירים שיופיעו בהיפסטרפסט בבכורה ארצית:

Megasonic Freaks
Wrangled Sushi Mama
זירו
אוכלי הגטאות
The Zigmonds
דרור וסרמן + העורבים
דובי שובי
אירנה זקס-בכור
שפוס
Rory Giligan + The Satan Band

בשבוע הקרוב יעלה אתר מגניב עם כל המידע, הליינאפ המלא, ומכירת כרטיסים. אם אתם אוהבים את הרעיון ומעוניינים לעבוד בפסטיבל, תצרו איתי קשר, וכמובן תנו לייק בפייס.

שיהיה לכולנו היפסטרפסט 2015 אינטרגלקטי!

הפוסט HIPSTERFEST 2015: פסטיבל אינדי אמיתי הופיע ראשון בהמאזין

הוייבס של ווייבס

אולי בגלל העדר הדליינרים, ווייבס לא פסטיבל מאוד גדול או ידוע, ולכן הוא מושלם בשביל פיינשמקר כמוני. הקהל היה סטודנטיאלי חוץ מכמה שועלים ותיקים מהתעשייה.

כיאה לאוסטרים, כל הלוגיסטיקה היתה מתוקתקת: צמיד הפסטיבל, במחיר של 49 יורו, הקנה כניסה מידית להופעות במועדוני העיר. הן התקיימו בזמן ולרוב היה סאונד מעולה. פסטיבל Waves Bratislava התקיים במקביל במרחק נסיעת אוטובוס קצרה לסלובקיה, רק שהייתי כל כך עסוק בוינה שלא הספקתי לקפוץ.

איך רואים 120 הופעות שמתקיימות במקביל? כמו בכל פסטיבל: שומעים מראש את המוזיקה, מסמנים את מה שחובה לראות, מתפשרים עם החברה, ופשוט זורמים. ראיתי 3-4 הופעות מדי לילה - הספק מעולה שהשאיר את האוזניים שלי חדות ונתן לי להנות מהליכה לאורך נהר הדנובה וברחובות ההיסטוריים של וינה. אפילו אירגנו לכבוד הפסטיבל Raver Tram: רכבת עילית של מסיבת האוס מתמדת ממועדון למועדון. לצערי לא תפסתי את הקרחנה אקספרס, אבל התקרחנתי בהופעות.

Girl Band: האיט גירל

אם יש שם אחד חדש שלקחתי מווייבס, שם שסימנתי במארקר צהוב בוהק כי הוא הולך להיות ענק, זה Girl Band (בתמונה למעלה): רביעיית אירית שהזכירה לי את הכוח של הרוקנרול. רשמתי לעצמי רק משפט אחד בזמן ההופעה שלהם במועדון ה-Flex: "ה-Fall זיינו את LCD Soundsystem בתחת והלכו לרייב". לא היה לי זמן לחשוב או להוציא את האייפון כדי לכתוב: קלטתי תשדורות של הסולן - ילדון בלונדיני בג'ינס וטי-שירט - שעמד בלי לזוז וצווח אל תוך המיקרופון בקתרזיס. הרגליים שלי רקדו למקצבי הפאנקיסט-במועדון-טכנו שהם תופפו כשהראש שלי נע אחורה-קדימה בלי הפסקה לגלי הרעש של הבאס-גיטרה.

זו היתה הופעה של פליאה מתמדת, פליאה איך הם עושים את כל הצלילים האלה ומה הולך לקרות עכשיו. אף שיר לא היה כמו הקודם, עד כדי כך שקשה להגדיר מה הז'אנר של הלהקה. לא תתרשמו אם תפתחו את הבנדקאמפ והיוטיוב שלהם: ההקלטות הראשוניות האלה לא מצליחות לתפוס את האנרגיה החייתית שהם משדרים בלייב. תצטרכו לחכות. הסולן שלהם עוד הולך לקולג' והם לוקחים את הזמן כדי להקליט את אלבום הבכורה שיצא, אולי, בסוף 2015. וכשהוא יצא - הוא יזעזע את העולם.

Repetitor: רוקנרול בסרבית

מדי פעם אני תוהה האם להקה ששרה בשפת הקודש יכולה לייצא את הסחורה שלה לחו"ל. ועדת חריגים הראו שכן (תפסתי אותם במקרה בהופעה בוינה), אך המבחן האמיתי הוא לראות איזה מוזיקה עובדת בשפות אחרות.

אז מסתבר שרוקנרול עובד מעולה בסרבית, או לפחות בגרסה של הפאוור טריו מבלגראד Repetitor. אין לי מושג על מה Boris Vlastelica, הסולן/גיטריסט שלהם שר, או אפילו איך אומרים את שם המשפחה שלו, אבל קלטתי אותו. קלטתי את התדר האנרגטי שהוא צועק למיקרופון. למעשה, זה לא בדיוק קלטתי אותו כמו שהוא הצליח לעורר אצלי המון רגשות מבלי שאבין אפילו מילה אחת.

רפיטיטור היו הרבה מעבר למילים. הם הופיעו על במה קטנה בתוך ה-Flex Cafe (מבנה אחד ליד ה-Flex) ואכלו אותו כמו שטרודל תפוחים מהביל. עושים רוקנרול? תלמדו מרפטיטור: תנו הכל, בלי מעצורים, ותקרעו את עור התוף כאילו שגורל העולם תלוי בהופעה האחת הזו; אחרת אל תעזו בכלל לעלות על הבמה. ועוד שני שליש מההרכב הן נשים - הבאסיסטית והמתופפת הכי אכזריות ברוקנרול:Ana-Marija Cupin שנגנה על הבאס תוך כדי ריקוד מושחת ו-Milena Milutinović שדפקה על התופים עם פרצופים נבזיים בסגנון Lars Ulrich ממטאליקה. זה פאקינג פמיניזם. הקהל דרש הדרן, ובצדק. אלוהים נצור את הרוקנרול הסרבי.

Repetitor (קרדיט: Armin Rudelstorfer)

Koreless: לרקוד אמביינט

האם ראיתם אי פעם מישהו רוקד לצלילי אמביינט? למוזיקה אלקטרונית אבסטרקטית שאין לה ביט? אני ראיתי.

זה קרה במועדון ה-Porgy & Bess בהופעה של Koreless: חנון ג'ינג'י לבנבן מוויילס שלקח אותנו למסע מופלא. האלקטרוניקה שלו לא נשמעת כמו שום דבר אחר שנעשה כרגע ונטולה מכל המניירות המעייפות של האומצה-אומצה וווקודרים למיניהם. זה כאילו שהוא לקח כמה צעדים לאחור, הסתכל על כל הציוד, ושאל את עצמו מה אפשר לעשות עם זה. התוצאה היא אלקטרוניקה חלומית ששואבת מ-Brian Eno כמו שהיא שואבת מ-Mogwai, קרובת משפחה של Fuck Buttons מינוס ההארדקור ו-M83 מינוס הוואקלז.

מעט הוידאו-ארט ששודר ברקע היה מיותר. מערכת הסאונד המשובחת של הפורגי ובס שידרה את התדרים של קורלס בעוצמה צלולה, ובעוד שקורלס סיבב כל מיני כפתורים, התכנסתי לתוך עצמי ונשאבתי לשער הבין מימדי של הדמיון והצבעים שרצים בראש של הג'ינג'י הצנוע הזה. וכן, מישהו אפילו רקד.

Koreless

עוד גלים

"לפני 10 שנים איסלנד היתה מאוד פופולרית עם Sigur Ros, Múm, וכל המוזיקה הנורדית המוזרה הזו; ועכשיו אינדי מדנמרק עם צליל חורפי-מלנכולי [מאוד פופולרי -ע.ש.]" סיפרה לי Kristine Permild, סולנית/קלידנית Alcoholic Faith Mission, בראיון לפני ההופעה (בקרוב ביוטיוב!). ואם יש סאונד דני, זה הסאונד של AFM: אותו חורף מלנכולי של מלודיות שברירות ופרקשן שובב, אבל עם לב פועם שנותן לך חיבוק חם במקהלה. הלהקה ניגנה במועדון ה-Brut חומר מבטיח מהאלבום הבא עם סאונד מהוקצע, הרבה כלים, והמון תשוקה. דנמרק היא לגמרי האיסלנד החדשה.

Alcoholic Faith Mission (קרדיט: Marie-Therese Hildenbrandt)

איך אומרים בשוודית "Lykke Li, זוזי הצידה"? Jennie Abrahamson עושה אינדי/פופ איכותי תוצרת ארץ האיקאה, רק בלי ההייפי של ליקי. היא הרשימה אותי על הבמה עם יכולות ווקאליות קייט בושיות ונגינה על קסילופון בצבע צהוב זוהר בגיבוי של הרכב סופר משופשף (הסקנדינבים האלה אלופים בסאונד). לרגעים שוגרתי ליערות לפלנד המושלגים.

Jennie Abrahamson (קרדיט: Martin Seiwald)

יש סצנה באוסטריה: a basement in bloom נתנו הופעה צנועה ב-Xpedit Lager שהתאימה למוזיקה האלקטרו-אקוסטית האינטימית שלהם. נשמע שהם קיבלו השראה מפורמט הסינגר/סונגרייטר העכשווי של James Blake, רק שלזמר שלהם יש קול בריטון והם מנגנים גם על גיטרה וצ'לו.

a basement in bloom (קרדיט: Patrick Münnich)

Garden City Movement הישראלים גרמו ל-200 ישבנים אוסטריים לזוז. ההופעה שלהם בברוט עשתה כבוד לסצנה המקומית עם סאונד חלק וגרוב עדכני. קצת היה לי חסר סולן, כלומר, שמישהו מההרכב יקח על עצמו את התפקיד לתקשר עם הקהל באופן רציף - המתופף מוקם במרכז הבמה בעוד שזמרי ההרכב התחבאו בצידיה מאחורי המכשירים. הם שרים סבבה, אבל אם הם יצרפו אי פעם זמר נשמה כריזמטי הם יוכלו להתפוצץ בלב המיינסטרים.

Garden City Movement

הפוסט הגל הוינאי: סיקור פסטיבל Waves Vienna 2014 הופיע ראשון בהמאזין