חשש אמיתי

הלהקה הגבעתיימית עושה מוזיקה שנשמעת בדיוק כמו שמוזיקה שנעשית על ידי צעירים צריכה להישמע. השירים שלהם עוסקים בקיץ האחרון כנערים, בין סיום של תקופה אחת להתחלה של תקופה אחרת בחיים, והפאנק הפופי שלהם הוא המצע המושלם לטקסטים האלה. הם הוציאו בתחילת השנה אי פי בכורה בשם "הודעה מוקלטת", ובו חמישה שירים שרק מחכים לרגע שהם יהפכו ללהיטים.

עיזה בר, יום שלישי 6.9, בשעה 21:00

Simple light

סימפל לייט מגדיר את המוזיקה שלו כ-"רגאיי-דמדומים", והמוזיקה שלו בהחלט הכי אפקטיבית כששומעים אותה במהלך הלילה. הטקסטים שלו עוסקים במסע ואובדן זהות, בטבע ובאמונה, אבל הדבר המעניין היא הדרך שבה הוא שר אותם, ומערבב בין עברית לאנגלית בצורה זורמת וקליטה. בתחילת הקיץ יצא אי פי הבכורה שלו, "Night Creature", והוא מכיל 4 שירים, שהאחרון שבהם הוא לחן למזמור מתהילים.

דוברין, יום שלישי 6.9, בשעה 21:00

Her Majesty the Queen

להקת האינדי פופ החיפאית מצליחה לעשות מוזיקה עם הרבה נשמה והשפעות מהאייטיז, ועדיין להישמע עדכנית ונכונה לסאונד של מוזיקת הפופ האלטרנטיבי ב-2016. האי פי שיצא להם בתחילת השנה, שזוכה גם להתייחסות מצד מבקרים בחו"ל, מוכיח את הפוטנציאל של הלהקה להיות הדבר הבא בפופ הישראלי.

סינקופה, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

עובר

הלהקה עם השם המטריד-משהו עושה סטונר-רוק בעברית, בז'אנר שבו רוב הלהקות הישראליות מחליטות לשיר באנגלית. מהשיר היחיד שיש להם ביוטיוב, בנוסף לסרטוני החזרות שהם מעלים לעמוד הפייסבוק שלהם, עולה שהופעת הבכורה שלהם בפסטיבל תהיה אחת מהופעות הרוק המעניינות שבו.

עיזה בר, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

סוג ב

כל האזור של חיפה והקריות, עם כל התעשייה והזיהום, אמור להיות פס ייצור של להקות פאנק זועמות. ובאמת, בשנים האחרונות קיימת התעוררות של להקות פאנק בעיר, כשהבולטת מביניהן היא סוג ב'. הפאנק של סוג ב' לא מהיר וחסר מעצורים, אלא איטי ומלודי, על גבול המטאל. כתיבת זרם התודעה של הלהקה הופכת אותה לקצת יותר ייחודית משאר להקות הפאנק החיפאיות, וגם פה, כמו במקרה של להקת עובר, הבחירה לשיר בעברית נותנת יתרון על גבי שאר הלהקות בסצנה.

בארקי, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

שרון דואק והסטוקס

לפני הכל, שרון דואק היא כותבת חכמה ומיומנת. היא לוקחת סגנונות כתיבה מיושנים יחסית כדי להכניס בהם שפה ורעיונות חדשים יותר. בדרך היא גם מכניסה המון שנינות ואופי לתוך טקסטים אישיים. תוסיפו לזה את המוזיקה שמשלבת בין בלוז, ג'אז, ופולק של להקת הסטוקס שמלווה את דואק, וקיבלתם את "פרי מדבר", אלבום בכורה של זמרת שקל להתאהב בה, זמרת שיכולה לעמוד בקלות לצד גיבורות נשיות אחרות באינדי-פולק הישראלי של העת האחרונה כמו דניאלה ספקטור ודורון טלמון מג'יין בורדו.

בית בובות, יום רביעי 7.9, בשעה 21:00

ניסו

מכל האלבומים הישראליים המוצלחים שיצאו בשנת 2015, דווקא האלבום הישראלי שהכי אהבתי, "היסטוריה ב'" של ניסו, לא זכה להתייחסות מהמבקרים והקהל בישראל. גם שנה אחרי שיצא, הוא עדיין אלבום שלם שמלא בטקסטים אישיים ומקוריים, שמרגישים פשוטים בהתחלה אבל ככל שמקשיבים יותר מגלים חרוזים, הגיות ומשפטים קטנים שמכילים בתוכם אמירה רגשית ענקית. מתחת לכל זה, ניסו הוא גרסה הרבה יותר מעניינת של עידן עמדי, עידן חביב, ועוד כמה עידנים שכבשו את המיינסטרים של גלגלצ. ההופעה של ניסו בפסטיבל היא אולי ההזדמנות הכי גדולה שלו לפריצה עד כה, אז אני מפציר בכם לא לפספס אותו.

פיינט, יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

דניאלה טורג'מן

הקול העדין של דניאלה טורג'מן, לשעבר סולנית Tiny Fingers, יחד עם מוזיקה אקוסטית מהפנטת, נותן הרגשה שאנחנו נמצאים תחת כישוף. כל השירים הפשוטים באלבום הבכורה הקטן שלה מהשנה שעברה מרגישים נורא גדולים ככל ששומעים אותם יותר, כך שאפשר להסביר את זה רק בדרך אחת: קסם. כנראה שתרגישו את אותה התחושה בהופעה שלה בפסטיבל, רק היא וגיטרה אקוסטית.

פאב ה"עוגן", יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

נועם וזאנה

נועם וזאנה גרה באמסטרדם והאלבומים שלה זוכים לביקורות משבחות על ידי המבקרים שם, אבל היא לא מקבלת הרבה התייחסות מהקהל הישראלי. האלבום השני שלה, "Love Migration", יצא לפני שנתיים וזכה להצלחה גדולה בחו"ל. באלבום וזאנה מתעסקת במשברי זהות המתבטאים במערכת יחסים ממרחק. יש פה שירי אהבה מתוזמרים וגדולים מהחיים שמעבירים טקסט חשוף ואישי.

פאב הקבאריט, יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

פאב קלמנ'ס, יום חמישי 8.9, בשעה 22:00

Mad & Lost

יש סצנה אלקטרונית די גדולה בחיפה, והצמד מאד אנד לוסט של רן לביא ולי מילר הם אחד ההרכבים שמייצגים אותה בפסטיבל. אי פי הבכורה שהם הוציאו אמנם מכיל רק 3 שירים, אבל אלו שלושה שירים ממכרים שקשה להפסיק לשמוע אותם, שירים היפראקטיביים ומרגשים, מרקידים ומלודיים כאחד. קשה לעמוד בשקט בזמן שהשירים האלו ברקע, ואני מאמין שגם ההופעה שלהם תהיה בהתאם.

בארקי, יום חמישי 8.9, בשעה 21:00

בני אסתרקין

בשנה שעברה בפסטיבל הייתי בהופעה של בני אסתרקין במרתף 10, וכמות הקהל הייתה זעומה להחריד. נורא התאכזבתי כי אלבום הבכורה שלו הוא אחד מאלבומי ההיפ הופ הטובים של הגל החדש של סצנת ההיפ הופ. "יום אחד כל זה יהיה שלנו" הוא עדיין אלבום מפוספס, ונשאר רק לקוות שהשנה יגיע יותר קהל לגלות את הכישרון של אסתרקין.

בארקי, יום חמישי 8.9, בשעה 22:00

The Aprons

"כובש" זאת המילה הטובה ביותר לתאר את המוזיקה של טליה פרי וחווה כהן. האזנה לשירים שלהן היא כניסה לעולם חלומי שנבנה לאט-לאט סביבך. הצמד כבש אותי עם אלבום הבכורה שלהן ב-2012, והסינגל שהן הוציאו לאחרונה זכה לשבחים רבים בקרב המבקרים, ולי הוא בעיקר הגביר את הציפייה לאלבום הבא שייצא בקרוב.

בית בובות, יום חמישי 8.9, בשעה 23:00

3421

3421 הם אחד מההרכבים הכי מוערכים שיצאו מחיפה בשנים האחרונות. הם חלק מהלייבל האלקטרוני BLDG5 ועושים דאבסטפ עם נגיעות של פסיכדליה ושיגעון כללי. אלבום הבכורה שלהם, "Bipolar", יצא ממש עכשיו. הדינמיקה בין המתופף חזוס והזמר\קלידן שוזין מובילה לאנרגיות מעיפות בהופעה, והאלקטרוניקה הפסיכדלית שלהם תתאים בול לשעה המאוחרת יחסית.

סינקופה, יום חמישי 8.9, בשעה 23:00

הפוסט 13 הופעות שאסור לפספס בפסטיבל חיפה 100 הופיע ראשון בהמאזין

פתחתי את הפסטיבל ביום שישי 11.8 בערב. הלכתי ברגל עם חברים משכונת Vallila בהלסינקי למתחם האירוע על יד תחנת הכוח Suvilahti, אזור תעשייתי לשעבר במזרח העיר. עשינו את דרכינו בין הצעירים היפים שהתנקזו לפסטיבל והורדנו לבטן את שארית האלכוהול לפני הכניסה - הבקבוקים והפחיות הלכו לפחי מחזור מסודרים בשער. נכנסנו לאווירה עם טעימות מכוכב האינדי הפיני העולה Jaako Eino Kalevi ואיש הגריים הבריטי Stormzy. לעומת הישראלים שרק מחפשים תירוץ לעלות על השולחן ולהביא בכפיים, קשה יותר לשכנע את הפינים להזיז את התחת כך שרובם פשוט עמדו ובהו - רמת ההתלהבות עלתה רק כשסטורמזי הוריד את החולצה. צינורות קטנים בכל מיני צבעים בצבצו לאנשים מהאוזניים, אטמים מיוחדים לצמצום הנזק למרות שהסאונד היה בווליום מאוד מאוזן. השעה היתה שמונה בערב והשמש עדיין זרחה וסינוורה את העיניים.

פסטיבל פלואו: 75,000 פינים לא טועים (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

זו הפעם ה-13 שהפסטיבל מתקיים. פלואו התחיל ב-2004 בתור יוזמה של מפיק מוזיקלי וחבריו מהקולקטיב Nuspirit Helsinki שרצו להקים אירוע לא שגרתי בבירת פינלנד. הם הרימו פסטיבל סול/ג'אז שהגיעו אליו כ-2000 איש, אך האירוע הקטן הפך מאז לפסטיבל מרכזי בפינלנד שהגיעו אליו השנה כ-75,000 איש. הליינאפ שילב בין אמנים מקומיים להרכבים בינלאומיים כמו Iggy Pop, Massive Attack, The Last Shadow Puppets, אבל בשביל רוב ההלסינקים המוזיקה לא היתה עד כדי כך חשובה. בשבילם פלואו הוא עוד תירוץ לחגוג את סוף הקיץ, לנצל אולי את ההזדמנות האחרונה לראות ולהראות כל עוד יש אור יום והטמפרטורה נמצאת מעל קו האפס. כשם הפסטיבל, זרמתי איתם.

התרגשתי להיפגש שוב עם ההדליינר של הערב: מר איגי פופ. ראיתי אותו ב-2007 כשהוא היה בתל אביב עם הסטוג'ס ונתן את ההופעה הכי טובה אי פעם. הסתקרנתי לראות איך הוא מופיע בשגרה, במיוחד אחרי אלבומו האחרון "Post Pop Depression" שהוא הקליט עם Josh Homme, מנהיג Queens of the Stone Age. כתבתי על ההופעה בהרחבה בעכבר העיר, אז תרשו לי לחזור על עצמי. גם אם פופ לא שיחזר את הקסם המטורף שהיה לפני עשר שנים, הוא עדיין צ'יטה עם לב מלא בנפאלם. מהרגע שפופ עלה על הבמה הראשית הוא לא הפסיק לזוז ולדפוק פוזות, לזרוק אגרופים והצדעות לאוויר, וכמובן, לרדת ולהתחבר עם הקהל. הקול שלו עדיין אותו קול עמוק והעיניים אותן עיניים כחולות שמלאות בתאווה לחיים. הוא עדיין לובש סקיני שחור בלי חולצה ונושא את הקמטים והצלקות שלו בגאווה, הרחק מסכיני המנתחים. לא זיהיתי אף אחד מלהקתו (הומי ושות' ליוו את פופ רק בחלק מהטור), אך הם נתנו לפופ כוח נא ודפקו ביצועים כאסחיסטים לכל הלהיטים כמו "Now I Wanna Be Your Dog", "The Passenger", "Lust for Life". הייתי שם עם Kia, פיה פינית בת 20 וקצת, ואימה הגרובית אירינה. אירינה סיפרה כי היא ראתה את פופ בלוס אנג'לס ב-1977 כשבואי עלה ספונטנית ללוות אותו בפסנתר. שאלתי אותה איך זה היה. היא אמרה שהיא היתה צעירה מדי מכדי להבין מה קרה שם, אבל למזלי אני מבוגר מספיק כדי להבין מה קרה בהלסינקי של 2016 ולהיזרק למעגלי הפוגו לצלילי "Search and Destroy".

איגי פופ: תאווה לחיים (צילום: Flow Festival / Niklas Sandström)

הפסטיבל היה מפוצץ אחרי ההופעה של פופ. נכנסתי לאחד מהזרמים האנושיים שנעו לאורך המתחם והגעתי ל-Other Sound, אולם צידי שאירח הופעות אוונגרדיות. נכנסתי פנימה כאילו לעולם אחר, עולם חשוך של אנשים שישבו על כריות וחלמו בהקיץ לצלילי האלקטרוניקה הניסיונית והוידאוארט של האמנית הפינית Tsembla. זה בעצם היה חלק מהכיף של פלואו, לזרום לתוך פינות נסתרות כמו ה-Other Sound, רחבת המסיבה הבלתי נגמרת של Resident Advisor, או אזור מנוחה בתוך סקייט פארק כחלחל.

הייתי עוד טעון באנרגיות כשהגעתי לבמת האוהל השחור, הישר לתוך ההופעה של צמד הערסים הבריטיים Sleaford Mods. עפתי מההיפ הופ הפאנקיסטי שלהם בפרימוורה בשנה שעברה, ועפתי מהם גם השנה. לבוש בחולצת ביסטי בויז, Andrew Robert Lindsay לחץ כמו תמיד על כפתור הפליי בלפטופ ובילה את ההופעה בריקוד במקום עם בקבוק בירה ביד וחיוך ממזרי. Jason Williamson ירק את הליריקה החדה שלו במבטא אנגלי כבד, מתכוון לכל פאקינג מילה. רצתי להתפרע בשורה הראשונה והצטרפתי לצעקות ה-"סליפורד מודז!" כמו אוהד כדורגל שיכור.

Sleaford Mods: מתכוונים לכל פאקינג מילה (צילום: עידו שחם)

פסחתי על Massive Attack כדי לתפוס מקום בהופעה של רביעיית הפוסט-פאנק הלונדונית Savages. תיארתי לעצמי שהן יודעות להופיע, רק שלא חשבתי שיהיה עד כדי כך אינטנסיבי. סאבג'ס לגמרי הצדיקו את שמן על הבמה. הן נתנו הופעה הדוקה ורועשת עם תחושה חזקה של שליחות. יש להן שני אלבומים די טובים, אבל אני לא חושב שהלהקה הצליחה לתפוס את המידיות והכוח מההופעה החיה שלהן, כך שאני עוד מחכה לקבל מהן את המאסטרפיס. בינתיים קפצתי במקום לצלילי "City's Full" ו-"The Answer", התרגשתי מהבלאדה "Adore", ועזרתי לתמוך בקרסוליים של הסולנית Jehnny Beth בזמן שהיא עמדה על ידי הקהל בנחישות של דיקטטור.

תחושת האחדות מההופעה של סבאג'ס המשיכה איתי הלאה. אם בארץ כל אחד הולך לדרכו אחרי ערב הופעות, בהלסינקי נהוג אחרת. חזרנו לדירה של קיה לפגוש חברים, לשתות כמה דרינקים ולעשן הרבה סיגריות, להירגע ביחד ופשוט לדבר. הפינים קוראים לזה "jatku" (יאטקו), כשהבילוי ממשיך הלאה ממקום למקום ונמצאים בחברה טובה, סיום מושלם ליום עמוס בכיף פסטיבלי.

Savages: הצדיקו את שמן על הבמה (צילום: Flow Festival / Tomi Palsa)

הפוסט להתפרע עם Savages ו-Iggy Pop: הפתיחה של Flow Festival הופיע ראשון בהמאזין

היה קשה להתעלם מתחושת המחזור המסוימת. מבט חטוף על רשימת האמנים אתמול גילה שמרביתם אכן הופיע השנה בפסטיבל המדברי. אינדינגב, יחד עם היותו מפגן עוצמה של יצירה מקומית, סופג בשנים האחרונות ביקורת על היותו קליקה המדירה אמנים "זרים", והדמיון הרב של וינטאג' טורבו מעורר את השאלה: למה זה טוב? נכון, כל הלהקות מוכשרות, כולם מנגנים אש, ובכל זאת משהו הרגיש מיותר. ראינו את זה כבר באותה מתכונת כמעט אחד לאחד לא כל כך מזמן, רק שעכשיו התפאורה היא לא המדבר הקסום והמסתורי, אלא השנדליר המאביק של הבארבי. את התחושה שאני מתאר היה ניתן לראות בבירור במבט חטוף על הקהל, שלא מילא לגמרי את המועדון. בהערכה גסה היו 80 אחוז מוזיקאים בין הצופים, חלקם גם ניגן בהמשך הערב, כך שלמעשה הסצנה ניגנה והופיעה בפני עצמה.

חתכה את הדיסטורשן ברכות. נגה שלו

ואין ספק שזו סצנה, ומכאן גם יתרונותיה וחסרונותיה. גאוות היחידה הזו היא טובה, אך התחושה שעטפה אותי היא שמעבר לערב להקות בנאלי אין כאן שום בשורה. כבר שמענו את הלהקה ההיא וראינו את הלהקה הזו. אם תשאלו אותי אענה בלי היסוס: תמיכה בלהקות מקומיות היא הדבר החשוב ביותר בעיניי. אין צל של ספק שסיקור הזירה המקומית הוא ערך עליון, אך לא יכולתי שלא לחוש מעט מזויף בערב הזה. בעוד שאני מאמין שאינדינגב צריך להיות מטרה ללהקות צעירות ועליהן לעבוד קשה כדי להשיגה, קשה לי להבין מדוע לא היה מקום ליותר הרכבים חדשים באירוע בבארבי. את כל הפסטיבל אפפה תחושת נרקסיסטיות מסוימת, תחושה שהחלה ישר ממופע הפתיחה הארוך מדי של Acid Moon And The Pregnant Sun (בתמונה הראשית), סוג של סופר גרופ של הסצנה הנ"ל שהופיע באינדינגב וחבריו מגיעים ממגוון להקות אחרות שגם בילו לא מעט במצפה גבולות (למשל The Great Machine שלא מזמן חיממו בבארבי את All Them Witches). על חשבון קיצור זמן ההופעה הזו היה ניתן לאפשר ל-2 להקות צעירות יותר להופיע, כאלה שזקוקות לבמה כזו. האירוח בסוף הסט של תמר קוקי אריאל (שגם התארחה אחר כך פעם נוספת אצל קין והבל) היה מיותר לחלוטין וגרם לי לתהות האם כל מה שיש לתמר הכריזמטית להציע זה אירוח גימיקי בהופעות מזדמנות. המחשבה הזו הבליטה יותר מכל את התחושה שהגענו למסיבת כיתה גדולה ולא לאירוע אמנותי.

לאחר מכן החלה לפעול במה נוספת במרכז רחבת המועדון. ראיתי בעבר את הטריק הזה בבארבי וחשבתי שמדובר באקט מגניב, אך הוא נשחק מעט מאז. במופע החימום של All Them Witches האמריקנים, השימוש בבמה נוספת היה בכדי לייצר אינטראקציה בין הבמה הראשית לבמה המשנית. בוינטאג' טורבו השימוש היה בעיקר בכדי להקל על הצוותים הטכניים את כאב הראש של החלפת הלהקות, אך במקביל המחיש שגם בתוך הסצנה הקטנה הזו יש היררכיה. נכון שמקובל בפסטיבלים שלהקות ותיקות יותר מקבלות את הבמה המרכזית, אך בחייאת, זה כולה הבארבי, לא היה יותר הגיוני לפרגן לחבר'ה החדשים? להגיע לבמה בבארבי זה לא עניין פשוט וזו הייתה יופי של הזדמנות. היחידה שנעשה עמה צדק בהדרתה מהבמה המרכזית היא נגה שלו שהגיחה כמו מלאך מאחת מפינות המועדון וחלקה עם הקהל רגע אינטימי ומרגש כשביצעה שניים משיריה עם גיטרה חשמלית. זה היה אחד הרגעים מרחיבי הלב של הערב, ולצערי ולצער הקהל המועט שלא הלך לנשום אויר סיגריות צלול בחוץ, היה קצר מדי.

קין והבל סוף סוף מצאו מישהו שמדבר את השפה שלהם: שי ליטמן

כל האמנים שהופיעו היו מדויקים, אנרגטיים, וסיפקו שואו טוב. מדובר בלהקות שיודעות דבר או שניים על הופעה וממוצע הקילומטראג' מאחוריהם מגיע לשנים. בלטו לטובה The Turbans עם הסרף רוק פסיכדלי שלהם והחבר'ה החדשים בשכונה Elephant Hive. לטאות הענק מכוכב הניבירו הצדיקו את ההייפ סביבם ונתנו מופע מהחלל החיצון (אתם מוזמנים לתת להם תרומה בפרוייקט ההדסטארט שלהם). מי שמעט אכזב אותי היה דני דורצ'ין שמאחורי הגימיק בו הוא מנגן על גיטרה, תופים וכלים נוספים בו זמנית, לא מסתתר הרבה. המוזיקה היא בלוז רוק פשוט ואת הטריק הזה אפשר למצוא בכל רכבת תחתית באירופה.

אחת מהלהקות המובילות בשנים האחרונות בסצנה המקומית, Tiny Fingers, סיפקה את הסחורה כמו תמיד ונתנה מופע הדוק שהעיד על התפתחות מוזיקלית של הלהקה ממחוזות הדאבסטפ אל עבר אפיק יותר פרוגרסיבי קלאסי. את האירוע חתמו קין והבל 90210 שעשו קאמבק אחרי כמה חודשים ללא הופעות. קין והבל הם תופעת טבע. הם מגיחים לבמה כמו סופת טורנדו שכל פעם משתוללת ונושבת לכיון אחר. התחזית אולי תדווח שהיא מגיעה, אתם בטח תזהו את צורתה המסתחררת והמוכרת, אך לעולם לא תדעו בדיוק מה עומד לקרות. הפעם חבר אליהם ילד פלא בשם שי ליטמן, ילד בן 13 שנראה שתלשו אותו מאיזה סרט ג'ק בלקי, והוא הדבר הכי קרוב לרוק מזוכך שראיתי הרבה זמן. שאול לוריא סולן הלהקה והברנש הצעיר החליפו מהלומות בין שיר לשיר. לעיתים זה היה מצחיק, לעיתים מטריד ביותר, אבל הכי חשוב, זה היה מרתק. רמת האנרגיה במופע הציתה מעגלי פוגו בלתי פוסקים, אליהם נשאב גם כותב שורות אלה.

ביציאה מהמועדון לאחר המופע נתקלתי בפנים מוכרות. היה זה מישהו שפעם יצא לי לג'מג'ם איתו, גיטריסט בלהקת רוק. שאלתי לשלומו ומדוע הם (הלהקה) לא הופיעו באירוע הזה, חצי בקריצה חצי ברצינות. הוא ענה לי שפשוט "לא קיבלו אותנו" בחיוך חצי צוחק חצי רציני.

הפוסט וינטג' טורבו פסט 2: הסצנה שחוגגת את עצמה הופיע ראשון בהמאזין