היי! איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

אני בבית בפורטלנד, מתכונן לטיסה לברלין. הייתי בדיוק במבשלה ואכלתי שם ארוחת ערב. היה משחק הוקי בטלוויזיה. סניי בברלין.

בדיוק שחררתם את החלק השני של "Occult Architecture". איך אספתם כל כך הרבה חומר שרציתם לשחרר? היה איזשהו ניצוץ יצירתי שהבעיר את האש?

בדרך כלל נותר לנו חומר מסשן הקלטות לאלבום. לרוב יש כמה שירים שלא נכנסים פנימה ויוצאים בסוף על 7" או בתור קטעי בונוס. הפעם פשוט היה לנו הרבה יותר, והשירים סוג של התחלקו באופן טבעי בין וייב אפל לבהיר, אז החלטנו לחלק אותם לשני אלבומים.

עמוד הבנדקמפ שלכם מספר ששני החלקים הם כמו יין ויאנג. האם אתם בעניין של פילוסופיה סינית, למשל, דאויזם? האם אתם חיים אותה ביום יום?

אנחנו יותר בעניין של בודהיזם אבל דאוזים לא שונה כל כך, לפחות בבסיס. יש לי עותק של ה-"דאו דה דג'ינג" מאז שהייתי צעיר וזה מדריך ממש שימושי לחיים. אנחנו יותר בעניין של מדיטציה מאשר איזשוהי סוג של דוגמה.

אם אדריכלות מגית היתה קיימת בבניינים, כאלה שמייצגים את התבניות הנסתרות שיש בהכל, איך לדעתך הם היו נראים?

ובכן, זה קיים בחלק מהבניינים אבל זה לא בהכרח ברור מאליו. יש ארכיטקטים שמושפעים מתורת הנסתר, הבונים החופשיים, סימבוליזם גנוסטי וכו'. יש אספקטים סודיים בחלק מהדברים, שהגיוניים מבחינה היסטורית. כנראה שלהימנע מרדיפה היה בעדיפות גבוהה. אנחנו יותר מתעניינים באספקט של המסתורין מאשר הסודיות.

האם אתם חווים חוויות פסיכדליות באופן קבוע? תוכל לשתף תובנות שלמדת במהלך חוויות כאלה?

ובכן, אני חושב שאפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש. זה דבר מאוד אישי ותלוי בעיקר עד כמה אתה פתוח לטבע ולמציאות שלך. אם את נותן למישהו אחר מנה של LSD או פסילוסיבין, הם יחשבו שהתבניות בכף היד שלהם מרתקות עד אינסוף, או הצליל של הרוח דרך העצים. הדברים הללו מרתקים, פשוט יותר קשה לראות אותם ברגע שהילדות מסתיימת. לילדים יש חוויות פסיכדליות כל היום. נראה לי שזו תובנה: תהיה יותר כמו ילד.

הופעתם בארץ ב-2010 בתל אביב וירושלים. מה אתה הכי זוכר מהביקור פה וההופעות ההן?

אני זוכר שזה היה ממש כיף והאנשים היו ממש אדיבים. אני זוכר שצפתי בים המלח, ביליתי בחנות תקליטים מדהימה בירושלים ושאכלתי את החומוס הטוב בחיי.

הפוסט Moon Duo בראיון: "אפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש" הופיע ראשון בהמאזין

1. מי חברי הלהקה?

אור אלפרין - תופים וגיטרות, שיפר - שירה, עמית טנא - מקלדות ורודס, דניאל הרלב - בס.

2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

חרטוטי גיטרות של אלפרין בלילות באולפן הדליקו את הפרויקט. כולנו חברים מעוטף תל אביב שעושים מוזיקה ביחד, שמענו את הרעיונות שלו נדלקנו על זה ועשינו אלבום בלי לחשוב יותר מדי.

3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

חביתה פסיכדלית נושכת עם שיני גראז'.

4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

מפרגנים למדבר - ההשראה שלנו לעשות את הפרויקט הזה.

5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

למצוא ולהביא את עצמנו .

6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

דבק מגע.

7. ממה אתם מושפעים?

דבק מגע.

8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

האלבום שלנו, "Psychedelic Hummus" באהבה.

9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

את "Songs for the Deaf" בשביל לגנוב אותו ולהוציא אותו כאלבום שלנו.

10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

קוטימאן כי הוא קוטימאן.

11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

גראז' פסיכדלי זה אח יא וולי :)

הפוסט אינטרו 56: Dunes - חומוס פסיכדלי הופיע ראשון בהמאזין

כבר בקטע הפותח "Jaffa Beach", קותימאן זורק אותנו לסבנטיז עם ריף גיטרה פסיכדלי ממריץ, אם כי מעט שחוק, והתופים מתגלגלים לתוך ג'אם ארוך. הקטע ממשיך לרכוב על אותו ביט רוק פשוט, עליו קותימאן בונה שכבות של קלידים וגיטרות שנעים בחופשיות במרחב בין fאנק, רוק וג'אז. עומס הצלילים שנזרק לתוך האוזניים מזכיר שוב את הייעוד של קותימאן: לסנתז ולערבב כמות ומגוון של צלילים אשר בידיים של מפיקים אחרים היו נשמעים כמו ברדק מבולבל.

המיקסים הלא שגרתיים של קותימאן לא תמיד עובדים באופן מושלם. האקורדים העצלנים והרועדים בפתיחה של "She's a Revolution" לא מתכתבים בכלל עם מעבר התופים המהיר שבא אחריהם וגם לא ממש עם אווירת הדאב-רגאיי של השיר. קותימאן משלב שוב את אותם האקורדים בסיום השיר, ואין לכך הצדקה - זו בחירה אסתטית שמזכירה את סוג העבודה שלו ב-"Thru You". בזמנו סלחתי לו על החיבורים הלא מושלמים בשל הפלא שהוא בכלל הצליח לחבר קטעי יוטיוב ממוזיקאים שלא נפגשו לעולם. כאן החסד הזה לא עומד לזכותו, אך כשהשיר ממשיך, הקצב המהיר והממכר והלחן הקליט גרמו לי לשכוח את כל התלונות. מדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. אדם שפלן פותח את הגרון בעוצמות שרק קרולינה יכולה לגבור עליהם. גם כאן מדובר בבחירה לא רגילה, עם קטע מעבר שבו קרולינה שרה בגבוהים-גבוהים שלה בסולם ערבי מעל אותו ביט גרובי שממשיך מהבית לקטע המעבר. מכיוון שעד אותו הרגע שבו קרולינה שואגת לא ניתן לשמוע אפילו רמז לפלרטוט עם אלמנטים ערביים, קטע המעבר מפתיע עם הכיוון החדש שהשיר קיבל, ותוך מספר שניות הוא מרגיש שוב טבעי לחלוטין.

אם יש בעיה משמעותית אחת באלבום, היא ששמו לא מתאים לאופי המפוזר שלו. השעה שש בבוקר גורמת לחשוב על תקליט עם מוזיקה רגועה לתחילת היום או סיום הלילה. בפועל, כל שיר באלבום זורק אותי לזמן אחר ביממה ומקום אחר בעולם. שיר הנושא, קטע ג'ז שנפתח בצלילי פסנתר גבוהים וחצוצרה מאנפפת זרק אותי דווקא לפאב אפלולי בניו יורק הגשומה בשתיים בלילה, ולולא הצלילים החלליים שקותי מלביש באמצע השיר על האווירה הרגועה, אולי גם לשנות ה-20 של המאה הקודמת. "Stranger on the Follow", בעל המילים והלחן הנאיביים והאופטימיים, הזכיר ברובו להיט שהביטלס שכחו לשחרר לאוויר העולם, ולקח אותי לשנות ה-60 החופשיות. "Dangerous" נשמע כמו שיר פתיחה לסרט ג'יימס בונד, וקטעי הסקסופון שבו נשמעים כאילו יצאו ישירות מהחלקים האפלים ביותר של "Blackstar" של בואי.

ההפקה השאפתנית הזו מצליחה להפתיע, וההפתעות ממשיכות להתגלות ככל שמקשיבים לאלבום. קותימאן, בדומה לאמנים אחרים כמו Alt J או רדיוהד, לא מצליח להסתפק במועט ומעמיס עלינו את כל הטוב שהוא יכול למצוא בארגז הכלים הכבד שלו, ככה שלעיתים השירים מרגישים מעט עמוסים בכל הטוב הזה, אך בשמיעות חוזרות מתגלות פנינים שקשה להאמין שפספסתי. דוגמה נהדרת לכך היא קטע הצ'יל החללי "Ze'elim". הקטע נבנה בהדרגה על שני אקורדים של גיטרה חשמלית רגועה שמתווספים אליה כלי קשת, ליין בס רפטטיבי, תופים, כלי הקשה, ציוצי ציפורים, ושכבות של סינתיסייזר עם חתימת ההיכר הפסיכדלית של קותי. עדיין, כשמעט מתאמצים, ניתן לשמוע באמצע הדקה השנייה צלילי ראצ'ט מתגרדים בעונג סביב הקצב. רגעים כאלה גורמים לאלבום להיות מהנה גם בהאזנות חוזרות וקפדניות.

האקס פקטור של היצירה של קותי היא היכולת לשבור חומות ולהביא כמות עצומה של מרכיבים לא קשורים לכאורה לאותה תערובת עשירה. "Thru You" משחק על הקונספט הזה לא מעט, אבל מבחינתי הוא נותר תמיד בגדר גימיק, כיף קליל ולא מחייב. החכמה של קותימאן ב-"6AM" היא דווקא ביכולת לבצע את המיקסים האלה לא כשילוב בין עשרות קטעי מוזיקה אקראיים ולא קשורים או על גבי מצע של fאנק, כמו שהוא עשה באלבומים הקודמים, אלא על בסיס מספר ז'אנרים שהוא נגע בהם עד היום בטעימה. מהבחינה הזאת, ומבחינת שלל הצלילים והאלמנטים החדשים שקותימאן מיישם לאותה גישה, מדובר בהפקה שמאתגרת, גם אם לא ברמת המהפך, את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על קותי ועל מוזיקה. גם אם לא מדובר באלבום הטוב ביותר שלו עד היום, ואכן אף אחד מהשירים לא מצליח להידבק לאוזן ולהזיז אותנו כמו "Music is Ruling My World" מאלבום הבכורה, קותימאן מצליח להשאיר אותנו מסוקרנים ולהחזיק בסימן שאלה גדול: איך הוא יפתיע אותנו בפעם הבאה?

הפוסט ביקורת אלבום: Kutiman - 6AM הופיע ראשון בהמאזין

לחברי הלהקה יש נטייה מוזרה לשמור על סודיות. באינטרו למשל הם התעקשו לא לספר מה מקור השם שבחרו לעצמם. את ההופעה בשישי הם בחרו שלא לפתוח עם אחד השירים ששוחררו עד עכשיו בצורת סינגל או הופעה מוקלטת, אלא עם קטע חדש שמאזינים פחות אדוקים כמוני טרם שמעו. זאת עוד בחירה שמנסה לשמור על מסתוריות, במיוחד כשבסיומו של הקטע לא נאמר לקהל מה שמו. אך ספציפית זו הייתה בחירה מרשימה. AST תקפו בכל הכוח מההתחלה עם סאונד עמוק, ביטים תוקפניים, וחיזוק של שלושה נשפנים שתרמו לווייב הג'אזי: אורי זלינגר על טרומבון, אלעד גלרט על סקסופון, וספי ציזלינג על חצוצרה.

ספי ציזלינג בחצוצרה: חיזוק לווייב הג'אזי

בדומה לשתי החלוצות בשטח האינסטרומנטלי, בקטעים ש-AST שחרורו עד כה ישנו דגש חזק על עיצוב סאונד מתקדם, גרנדיוזי לפרקים, ובעיקר מגוון. האלסקנים לא אוהבים להגביל את עצמם לז'אנר מסוים, אלא להזריק לשירים שלהם כל השפעה שעניינה אותם: ג'אז, רוק מתקדם, פסיכדליה, וביטים אלקטרוניים מאזור ההיפ הופ והדאבסטפ, הם רשימה לא ממצה לסגנונות שאפשר לזהות. בראיון לרדיו הקצה, בתשובה לשאלה איזה סגנונות הם שילבו במוזיקה שלהם טענו חברי הלהקה שהשילובים אינם מודעים: "כשאנחנו יוצרים אנחנו לא ממש חושבים על בוא נעשה עכשיו שיר שהוא רוקנרול עם... משהו, אנחנו פשוט זורמים עם האינטואיציה שלנו". האמירה הזאת נשמעת לא מאוד כנה בקטעים בהם AST חותכים במעבר חד לביטים של דאבסטפ, שאוטומטית חוטפים את השיר. דאבספט הוא כמו כוסברה - יש לו נטייה להשתלט על הטעם של כל מה שנמצא סביבו, והוא לא מתיישב טוב על הלשון של אחוז לא קטן מצרכני המוזיקה. מעבר שכזה כמעט הצליח להרוס לי את "Jan Takeover", אחד הקטעים עם המלודיות היותר מעניינות ששמעתי לאחרונה. מצד שני, נראה שהתגובה שלי לדאבסטאפ ממש לא אפיינה את הקהל בבארבי. להפך, עשה רושם שלאחרים הביטים נתנו רענון מהחלקים המלודים המורכבים.

קושי נוסף שעלה לי היה בשירה של רום שני על הווקודר, אותו עיוות ווקאלי ש-Daft Punk משתמשים בו באופן אינטנסיבי, שגורם לקול הזמר להישמע כמו קלישאה אייטיזית על צלילי רובוט מדבר. אני לא בטוח אם שירים כמו "Deloox" היו עובדים טוב יותר עם קול נטול אפקטים, אך במצב הנוכחי האפקטים הווקליים מצליחים לגנוב את תשומת הלב מהמנגינה ולא תורמים דבר לסאונד הכללי. כל אלה לא הצליחו להרוס לי את ההנאה מהאנרגיה הבימתית שהלהקה ייצרה. רועי ראמי המתופף הצדיק את מיקומו הלא שגרתי בקדמת הבמה בפרצופים מלאי הבעה שהוא זרק לשאר חברי הלהקה והקהל ופה שם לעצמו. הריצה המדויקת של יובל גנץ על כל צוואר הגיטרה, והסאונדים המגוונים שהוא הוציא ממנה הפנטו אותי.

בסך הכל AST עשו את מה שהם צריכים לעשות בהופעת השקה: ליצור עניין לשמוע שוב את הקטעים שהם ניגנו. מוזיקה אינסטרומנטלית מורכבת לא קלה לעיכול בשמיעה ראשונה, במיוחד כשמדובר בשילובים לא שגרתיים ושכבות מרובות של סאונד. למאזין הממוצע לוקח זמן לצרוב לזיכרון קטעים שאין בהם הוק מילולי. אני מניח שהלהקה קיוותה שהקהל יצא עם רצון לשמוע שוב את השירים במטרה לעשות סדר בכל הבלאגן שהוא שמע, ואולי עם הזמן, ללמוד לאהוב אותו.

רועי ראמי: הצדיק את מיקומו בקדמת הבמה

הפוסט Alaska Snack Time בהופעה: אינסטרומנטליות מסתורית הופיע ראשון בהמאזין

הקהל בתעופה לחלל. צילום: גאיה סעדון

הערב התחיל לחלק קטן מאוד מהקהל שהגיע מוקדם להופעה של Alaska Snack Time. לצערי, לא יצא לי להיות חלק מאותו קהל מצומצם ואיכותי. מהקצת ששמעתי האלסקנים נשמעו מעניינים, במיוחד בסינגל הראשון שהוציאו ושהתפרסם גם כאן, אבל כנראה שלא מספיק כדי להביא אותי בשעה 17:00 לפסטיבל. סומנתי בכניסה כישראלי עם צמיד כתום ונכנסתי לאולם הצבעוני של האברהם הוסטל, שהתחיל להתמלא כש-Ouzzo Bazooka עלו לבמה. מדובר בפרויקט של אורי בראונר כנרות (יוצא בום פם), הכוח המניע של היצירה בפרויקט ואין ספק שגם הצד המעניין גם בהופעה. עזבו אתכם מדיבורים מיותרים - כנרות בא לנגן ועל הדרך להקפיץ את הקהל בצלילים מהמדבר החללי של מאדים. ברגליים יחפות ושמלה שחורה עם הדפס ורוד, נראה שכנרות והלהקה (דני עבר הדני - קלידים, אדם שפלן - בס ועירא רביב - תופים) הלכו עד הסוף עם המעבר לסיקסטיז באלבומם השני "Simoom". הם פתחו עם "Look Around", שיר מהאלבום החדש שלא הימם אותי אבל התחיל לצרוב באוזניים את השילוב בין פסיכדליה סיקסטיזית לצלילים לבנטיניים. הבזוקה נעה בין שירי רוק קלאסיים כמו "Black Witch" לשירים ים תיכוניים כמו "Ride With Me" עם קישוטים פסיכדליים ושאריות מהסרף רוק של בום פם. בלטו בחסרונם "I Got You" ו-"Desert Love", שני הסינגלים המצוינים מהאלבום הראשון, אבל בסך הכל הסט היה מגוון גם אם מעט חופר בג'אמים הארוכים, בעיקר לקראת הסוף.

אחרי הפסקה קצרה קותימאן והאורקסטרה נתנו מפגן יכולות וירטואוזי כהרגלם. הצד החלש בהופעה הזאת, בהשוואה למופע ההשקה של "6am", היה הסאונד - האקוסטיקה באולם לא התאימה לגודש הצלילים שמגיעים עם אורקסטרה של שמונה נגנים. קותימאן בחר אמנם להיצמד בעיקר לקטעים אינסטרומנטלים, אבל בשני השירים בהם אדם שפלן תפס את המיקרופון (שהחליף את השמלה השחורה מאוזו בזוקה לג'ינס וטי-שירט), לא היה שום סיכוי להבין את המילים. עומס הריברב בלע כל חלקה טובה בקול שלו והשאיר אותו שטוח. קותימאן עלה כשהקהל היה בשיאו, חם מהשפעת האוזו ומוכן לעוד. אבל נראה שאחרי סט שרובו הורכב מקטעים ארוכים של טיסה גבוהה, התעופה בחלל הספיקה לרוב הקהל, וכש-Tiny Fingers עלו חלק נכבד ממנו כבר היה בדרכו בחזרה לכדור הארץ - עניין מובן בהתחשב בכך שאף פעם לא התחברתי להרכב. הצלילים הגרנדיוזיים של הלהקה הזאת לא מובילים אותי לשום מקום. באף שיר אין הרמוניה או אפילו הוק קטן להיאחז בו כדי להימשך פנימה. באמת קינאתי בחלק מהקהל שהצליח להיכנס לעולם של טייני פינגרז כי נראה שהם היו אי שם עמוק בתוך ההזיה, בין אם הם זרקו את הראש קדימה או איבדו את הידיים והרגליים לכל כיוון - יכול להיות שבמקרים האחרונים לפחות היו מעורבים גם עזרים חיצוניים.

Tiny Fingers עמוק בהזיות. צילום: גאיה סעדון

אם המטרה של האברהם הוסטל הייתה לתת טעימה לתיירים מהתרבות המקומית, נראה שהניסיון הזה לא צלח כשרוב הקהל בפסטיבל הורכב ממקומיים עם צמידים כתומים. יותר מזה, כל הלהקות הבינו מי הקהל שלהם ופנו אליו אך ורק בעברית. בדרכי החוצה, כשרוב האנשים עוד השתהו בפנים, ראיתי חבורה לא קטנה של תיירים יושבים במעגל עם גיטרה אקוסטית בחצר הקטנה שבכניסה להוסטל. הם נראו מאוד שקועים בעצמם ובכלל לא מעוניינים בפסטיבל. התוצאה הזאת הגיונית: האברהם הוסטל הוא חלוץ בשטח בהתחשב בכמות המעטה של מטיילים צעירים והמגוון הקטן של מלונות והוסטלים שזמינים להם. אבל בהנחה שהאברהם כאן כדי להישאר, הוא עוד עלול להפוך למרכז מעניין לייצוא מוזיקה ישראלית לעולם.

הפוסט Outta Space Psychedelic Journey באברהם הוסטל: תעופה מספקת בחלל הופיע ראשון בהמאזין

לקווין פארקר - הסולן המפיק, ובואו נודה בזה, בערך הכל בטיים אימפלה - כנראה כבר נמאס מזמן מההשוואות לג'ון לנון. אי אפשר להגיד שהוא לא הביא את זה על עצמו - בחלק גדול מהשירים של הלהקה, הקול של פארקר אכן נשמע כמו חיקוי מדויק למדי של לנון. אבל "המחמאה" הזאת עושה עם פארקר מעט מאוד חסד. היא משטיחה אותו לאיכות הווקאלית בלבד, המרכיב אולי הכי פחות מרשים במגוון הכישרונות שיש לו להציע. אז כן, טיים אימפלה התחילה כפרויקט רטרו ששיחזר את הרוק הפסיכדלי של סוף שנות השישים והושפע רבות גם מהביטלס, אך מאז האי.פי. הראשון בשנת 2008, פארקר התרחק מהמגבלות הברורות של דבקות בהחייאת העבר, בהתחלה בהדרגה ובהמשך די בחדות.

מההבנה הזאת, אפשר לצאת להשוואה מעניינת יותר של פארקר לגיבורי המוזיקה המודרנית, אמנים שז'אנר מעולם לא החזיק אותם כבני ערובה, אלא היה רק נקודת זינוק בשבילם. שמות כמו בוב דילן, דיוויד בואי ורדיוהד קופצים ראשונים לראש, מוזיקאים שבכל פעם שניסו לקטלג אותם בתוך מסגרת, הם יצאו ממנה בגסות, ועל הדרך עצבנו לא מעט מהמעריצים שלהם. ברור לי שבשלב הזה של הקריירה של פארקר, יש מידה מסוימת של הימור (אולי אפילו פרוע) בהשוואות הללו, כשלטיים אימפלה יש רק שלושה אלבומי סטודיו. עם זאת, המסע אליו אנחנו יוצאים בתוכם, במיוחד לאור האלבום האחרון "Currents", מזכיר את התהליך שהמוזיקאים האלו עברו: תחילה מחווה והתמקצעות בז'אנר קיים (לדילן פולק, לבואי גלם רוק, לרדיוהד רוק אלטרנטיבי), ומשם שילוב של אינספור השפעות וסגנונות שונים, לקונספט חדש שטרם שמענו. כדי לנסות להמחיש את הנקודה הזאת, אני אנסה לקחת אותנו בעקבות ההתפתחות של טיים אימפלה מהאי.פי הראשון ועד האלבום האחרון. מסע בסאונד וזמן, אם נהיה מעט יומרניים.

בהקלטה הראשונה של הלהקה - אי.פי. הנושא את שמה (נקרא בפי רבים בטעות בשם "אנטרס מירה סאן" בגלל הכיתוב על הארטוורק הילדותי שלו) - נמצא את אחד מהשירים שכנראה הכי פחות מייצגים את הסאונד של טיים אימפלה מתקופת הרטרו-פסיכדליה. כאן, בניגוד לכל שיר אחר, קווין פארקר שר בקול כל כך נמוך ונעדר כל אפקטים עד שקשה להאמין שזה הקול שלו - למען האמת, אני אשכרה לא מאמין שזה הוא ששר, אך ניסיון התחקות אחרי קרדיט לזמר אחר העלה חרס. השיר נפתח בקצב מהיר אם כי מעט מרושל על היי הט, עליו מתלבש במהירות ריף רפפטיבי ומהיר בצליל קלפטוני מתקופת קרים, שכאילו יצא ישירות מ-"Sunshine of Your Love" ועבר ריטוש והרחבה. לפני שאנחנו מספיקים להתרגל לזריזות המקצב, הקצב מואט בפתאומיות. המעברים התכופים ממתקפות של גיטרות להרמוניות ווקליות, מקטעי מעבר לבית לפזמון, מטונים נמוכים לגבוהים, מוציאים אותנו משיווי משקל מדי כמה שניות, משאירים אותנו ערניים, כך שבפעם הראשונה ששומעים את השיר גם החדים בינינו יתקשו לגלות כמה העתקות בוטות מ-"Sunshine", למשל המעבר מהפזמון חזרה לבתים. זה פארקר בשלב ההעתקה, וגם אותו הוא עושה במיומנות טכנית מרהיבה.

הלאה לאלבום הראשון באורך מלא: "Innerspeaker", אלבום שמביא לראשונה את רעיון ההתבודדות של פארקר מהסיווליזציה. השיר שמייצג את הקונספט הזה בצורה הטובה ביותר מבחינת הליריקה הוא "Solitude Is Bliss". שורות כמו "There's a party in my head and nobody is invited" עוזרות לדמיין את פארקר יושב לבדו באולפן הביתי, רץ מגיטרה לגיטרה, מייצר שכבה אחרי שכבה לקולז' עד שחזור מלא של הקולות שהוא שומע בחגיגה הפנימית, מזכיר לנו שבהתחלה הכל נועד בכלל בשבילו. אנחנו רק טרמפיסטים לחוויה. זה אחד השירים האהובים עלי באלבום, דווקא בגלל שפארקר לא מעמיס עלינו בשכבות של סאונד כמו שהוא יודע לעשות, ונותן למילים ולמלודיה לבלוט החוצה.

ושוב למוטיב הבדידות באלבום השני "Lonerism". קטע הפתיחה "Be Above It" הוא הכרזה על אבולוציה: מקצב שנבנה על סימפולי קול מתנשף מנוגנים בלופ, כשברקע סינטיסייזרים קוצפים, נשטפים עלינו כמו גלים לחוף, ומתרחקים בחזרה בהדרגה. אבל בהעדר מבנה ברור, הקטע נשאר כלא יותר מטעימה. שיר שאפשר להרגיש בו את המעבר של פארקר מגיטרות לסינטיסייזרים בצורה מוחשית הוא-"Elephante". הדקה הראשונה לא מציגה לנו שום דבר חדש, בעיקר ריף גיטרה נמוך ומאסיבי ששומר על קצב איטי ברוב הזמן, ומועשר בכמויות היסטריות של פאז. ההתפתחות האמיתית מגיעה כשפארקר מכניס אותנו לג'אם ארוך במיוחד. רבדים הרמוניים של סינטיסייזרים נפתחים לנו במרחב שבין האוזניים, וכל פעם שאנחנו חושבים שזהו נגמר המקום ובכלל הנה הג'אם הולך להסתיים, פארקר חוזר מהפוגה עם צלילים כל כך רחבים שעוד שנייה הם נפגשים עם האינסוף.

ההתפתחות האחרונה של פארקר ב-"Currents" היא המקור לצרות שלו עם קהל המעריצים הישן. שמעתי כבר לא מעט מהם אומרים: "זה רק התנסות חד פעמית", כאילו היו הורים שמרנים שמנסים לשכנע את עצמם שהבן שלהם עובר שלב בחיים. פארקר שוב מזמין אותנו לעולם הפנימי העשיר שלו, והפעם בקול חד וברור יותר בשירים כמו "Yes I'm Changing". זה מסר חד משמעי לעוקבים שהתרגלו לפסיכדליה ואולי יהיה להם קשה עם השפעות הדיסקו, ה-R&B, והיפ-הופ שמותכות לתוך כלי העבודה הקיימים שלו. הניסיון להדביק תווית של ז'אנר כזה או אחר לאלבום הוא בעיני בזבוז זמן. שירים כמו "The Less I Know the Better" מזכירים לנו שוב שפארקר הוא קודם כל מלחין ומעצב סאונד, שמשתמש במגוון הכלים הרחב שהוא מכיר כדי להפיח חיים בקולות שהוא שומע בראש, וזה לא ממש משנה מאיזה ז'אנר.

הפוסט Tame Impala: מסע בסאונד וזמן הופיע ראשון בהמאזין

על אף התחושה המוכרת, העולם שהמוזיקה בונה באלבום הוא פרי דמיונו של בראונר כנרות. המוזיקה הזו נולדה בארצות הברית של שנות ה-60 המאוחרות, בימים בהם נלחמו למען אהבה חופשית. בזמן שבאמריקה היפים שעירים שהתנגדו לזוועות מלחמת וייטנאם יצרו מוזיקה חסרת גבולות שהמסר שלה היה "חופש ואהבה", גיבורי התרבות שלנו היו בעצמם חיילים בלהקות צבאיות. לכן יש משהו מנחם באלבום הזה, הוא ממלא איזה חסך שורשי בנוף המקומי.

אלבום מרשים. Ouzo Bazooka

אל תטעו, האלבום הזה אינו מרשים רק במבט על הביצה הישראלית הקטנה, אלא מהווה תחרות נהדרת בשוק הבינלאומי השופע. הסיבה פשוטה: הסאונד באלבום משובח. ההפקה מאד מוקפדת, אך באותו הזמן מרגישה חיה ובועטת. בעוד שהאלבום הקודם של ההרכב נטה יותר לכיוון רוק גאראג'י ובלוזי, "Simoom" הוא אלבום ניאו-פסיכדליה שבטי ומתקתק.

הכל מתחיל ביסודות. הבס-תופים נשמעים מאד פריכים ונושכים אותך בקרביים. דני עבר-הדני מרחפת מעליהם עם ליינים ממכרים בקלידים שקווין פארקר מ-Tame Impala היה מתגאה בהם. בראונר כנרות מפליא בנגינתו בגיטרה אשר לעתים מרגישה כמו ממרח מעל המוזיקה ולעתים מהווה את הכוח המתפרץ של השירים. אין הרבה גיבורי גיטרה ישראליים, ובראונר כנרות הוא אחד הבודדים. ניתן לשמוע את החתימה הייחודית שלו שמתאפיינת בסאונד עמוק ומחוספס, סאונד שנובע מהשימוש שלו בגיטרות בעלות נפח במרבית הפרויקטים שלו (בום פם, בלקן ביט בוקס וכו). חברי הלהקה עושים לו את החיים קלים ומאפשרים לו לפרוח בחלל שהם מייצרים. בראונר כנרות אף פעם לא התיימר להמציא את הגלגל, וגם באלבום הזה הקו המוזיקלי מאופק ותבניתי. אין כאן חדשנות, אך דווקא הבחירה להתמקד בצבע מוזיקלי ספציפי משתלמת לו ולחבריו.

הטקסטים אמנם באנגלית, אך האלבום היה עובד מצוין גם בעברית ואפילו בג'יבריש. השירה במיקס מקבלת משקל מופחת לעומת האלבום הקודם של אוזו בזוקה, החלטה שמשרתת את האופי הפסיכדלי של האלבום. זהו לא אלבום של מילים, אלא אלבום של תחושות, ולכן לשפוט אותו בצורה מופרדת, שיר שיר, היא דרך שגויה בעיניי. זוהי יצירה מלוכדת. לא סתם האלבום נפתח בשני הסינגלים שלו, "Look Around" הרוחני ו-"Dog FIght" הרוקיסטי. שני השירים הללו הם הקליטים ביותר באלבום ונותנים קבלת פנים לצלול לתוך היקום המקביל של אוזו בזוקה.

הפוסט ביקורת אלבום: "Simoom" של Ouzo Bazooka הופיע ראשון בהמאזין

ASD הוקמה ב-2005 על ידי הסולן/גיטריסט/מפיק Ryan Policky והגיטריסט Erik Jeffries מדנוובר קולורדו. הם פרצו לתודעה של סצנת השוליים בזכות שיתופי פעולה עם המפיק הידוע בסצנה Ulrich Schnauss ומפיק Galaxie 500 מר Mark Kramer. טבעתי בתוך האלבום הרביעי שלהם מ-2014 "The Silent Sunrise", ועכשיו הם חוזרים עם הסינגלים "Time Is A Machine Gun" ו-"Revolvist" לקראת אלבום חדש. תפסתי במייל את סולן הלהקה רייאן פוליקי וביררתי מה השתנה בעשור מאז הקמת ההרכב, למה אפשר לצפות באלבום החדש, ומדוע הוא מתוסכל מתעשיית המוזיקה בעידן האינטרנט.

אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

ובכן, כרגע אני ב-Barnum, שזו שכונה בדנוור. אני שורף את העיניים מול המסך. בדיוק לפני הראיון עבדתי על עריכת וידאו ללקוח, מכיוון שזה מה שאני עושה ביום יום. זה לא כזה מרגש כמו שאתה חושב בהתחשב בכך שאני חי בשכונה קרקסית, אבל זו האמת!

הקמת את A Shoreline Dream לפני 10 שנים. איך הלהקה שונה היום לעומת הזמנים ההם?

הלהקה עצמה עברה כל כך הרבה גלגולים שזה קצת מבלבל, אבל גם מלא בפלא. כרגע החברים הגרעיניים הם אני ואריק ג'פריס, מה שהיה טוב בשביל לכתוב ולגלגל הלאה את האלבום החדש במלוא הכוח. כמובן, כשהתחלנו היה לנו דחף לנגן. לפתח את עצמינו. לתת לעצמינו תנופה. לצאת לדרכים לסיבובי הופעות, ולהוציא את המוזיקה שלנו לכמה שיותר אנשים. הייתי אומר שזה לא השתנה בהרבה, כי בסופו של דבר אנחנו פשוט רוצים להתחבר לכמה שיותר אנשים שמתעניינים בצליל ובווייב שלנו.

אבל מה ששונה לגמרי הוא המציאות שלנו בתעשיית המוזיקה. כשהתחלנו היינו לגמרי נטולי פחד. היינו מוכנים להשקיע ולעשות את כל מה שאפשר. בזמנים ההם היה יותר קל להיחשף לקהל גדול. אוספים שהגיעו עם מגזינים היו עדיין בנורמה, ושיתופים ברשתות החברתיות בדיוק התחילו לתת את דריכת הרגל שלהן בתעשייה. כשהיו מעט מאוד מקומות כמו MySpace שנתנו אמצעי ישיר להתחבר למעריצים, זה היה זהב טהור לקבל איזושהי חשיפה דרך הערוצים ההם. אני זוכר שעבדנו עם כמה ערוצי מדיה באותו הזמן, במיוחד Filter Magazine שנתנו לנו כמה ספוטים מעולים בעמוד המוזיקה שלהם, וזה יצר לנו כל כך הרבה הזדמנויות. שיתופי הפעולה שלנו עם Kramer, Ulrich Schnauss, ועוד כמה אנשים גדולים התחילו שם, והרבה מהמעריצים שלנו גילו אותנו קודם כל דרך המגזין.

היום העולם הרבה יותר קשה. יש יותר מדי רשתות חברתיות. יש יותר מדי אתרי מוזיקה. סטרימינג. אין עוד מגזינים אמיתיים בפרינט שיכולים לעשות הבדל גדול ללהקות אינדי. זה קשה. קשה לשמור על נראות. קשה לעשות כסף מהמוזיקה שאנחנו עושים. אבל אנחנו עדיין עושים אותה בגלל שכסף הוא לא המניע - החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה.

פוליקי: "החיבור עם בני אדם הוא מה שגורם לנו להמשיך הלאה"

מה עוד אתה מעוניין לעשות עם הלהקה ועדיין לא הספקת?

לשחרר ויניל. לצאת לסיבובי הופעות ברחבי העולם. לפגוש עוד אנשים שנתנו לנו השראה. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצים לעשות, אבל הזמן הוא מכונת ירייה, והוא טס הרבה יותר מהר ממה שחושבים לעומת הדברים שצריכים להשיג.

מתוכנן לצאת אלבום חדש של ASD השנה. מה אתה יכול לספר עליו?

האלבום הזה, כמו כמה מהריליסים האחרונים שלנו, הוא ניסוי מוחלט. אנחנו משחררים את המוזיקה באופן דיגיטלי באופן שוטף. אנחנו נותנים לכולם פיסה ממה שיבוא בחבילה הפיזית. אנחנו רוצים שזה באמת יהיה חפץ יוצא מן הכלל שיהיה אפשר להחזיק. הדיגיטל חמקמק. זה אף פעם לא נהיה לשום דבר ואני חושב שאנשים מתחילים להבין את זה, עכשיו הם מחליפים הילוך וקונים הוצאות מוגבלות ועותקים קשיחים מהבידור שהם אוהבים. בנוסף, אנחנו אוהבים בידור בהוצאה מוגבלת. לעזאזל, האולפן שלנו מלא במכונות פינבול בהוצאה מוגבלת, אז קבל הוכחה לרעיון הזה. זה תמיד יותר מרגש להחזיק ביד פיסה של היסטוריה מאשר לאפשר למחשבים שלנו להחזיק במידע שנמצא בה.

מאיפה קיבלת השראה לאלבום החדש?

מהחיים, מחוויות, משינויים בחיים היום יומיים שלנו. אנחנו כותבים כאילו שזו אופרת סבון מתמשכת. אנחנו סופגים את הסביבה שלנו ואת האנשים שאנחנו מתחברים אליהם, ואת האופן שבו המוזיקה שאנחנו עושים מתרגמת.

מאיפה לקחת את הסימפול ב-"Time is a Machine Gun" ומדוע בחרת בו?

הסימפול מגיע מאחת מהמשימות של אפולו, והוא שם בגלל שהוא באמת משקף את המשמעות מאחורי הליריקה. גם כשהזמן עובר מהר, וכשהחיים שלנו מאתגרים, אנחנו אף פעם לא מפסיקים לחקור את האפשרויות של כל מה שסביבנו ומעבר לזה. אנחנו שואפים ללמוד, לחוות אהבה, אושר, ואת המשמעות הגדולה יותר מאחורי מי שאנחנו. הקונספט הזה נהיה למחשבה מאוד כבדה, והשיר נוצר במשך השנים בגלל המציאות שהזמן שלנו אוזל ואנחנו צריכים לנצל כל רגע שנשאר לנו. האדם חייב לצאת ולחקור.

ג'פריס ופוליקי: זמן הוא מכונת ירייה

הליריקה של "Revolvist" מאוד לא ברורה, היא מרגישה כמעט כמו הייקו מהזן. למה אתה מתכוון כשאתה אומר ש-"we're revolvists"?

המשמעות מגיעה מהעובדה שעד כמה שאנחנו מי שאנחנו חושבים שאנחנו, אנחנו כל הזמן מסתובבים. אנחנו כל הזמן משתנים. אנחנו יכולים לגרום לכל דבר לקרות אם באמת נשקיע בזה את כל מה שיש לנו. הרבה אנשים נתקעים בסיבוב הזה ולא יכולים למצוא דרך החוצה. אני חושב שזה בסדר, וזה קורה בגלל שאין דרך אחת ליפול פנימה. אנחנו תמיד מתפתחים, מסתובבים, ויוצרים הזדמנויות חדשות לעצמינו. השיר הוא זעקה של הרעיון הזה.

בשני השירים החדשים יש קרדיט רק לך ולאריק ג'פריס. מדוע החלטתם לא לערב עוד מוזיקאים בהקלטות? האם בכל זאת תתכנן לשתף פעולה עם עוד מוזיקאים בשאר האלבום?

השירים האלה הם באמת אני ואריק, אז זה לא שלא נתנו קרדיט, זה פשוט שאנחנו אלה שגורמים לרכבת של הלהקה הזו לנוע קדימה. יש הרבה משתפי פעולה שמעוניינים להשתתף בטראקים עתידיים ואנחנו מקווים להיעזר בכל מי שמתחבר לחזון, ומתכוונים לאפשר את זה בכל רגע נתון.

הזכרת בראיון ל-Hollywood Music Magazine שאתה שונא את האינטרנט ואת פייסבוק, אבל בזכות האינטרנט יכולתי להאזין לאלבומים שלך ולעשות את הראיון הזה. אתה לא חושב שהאינטרנט עזר להפיץ את המוזיקה שלך? או שהיית מעדיף לחתום באיזה לייבל כמו שעשו פעם?

זה לא שנאה, זה עצב לגבי העובדה שיותר מדי אנשים הולכים לאיבוד בדפדוף בחומר אינסופי שחייב להתאים לציפיות שלהם באופן מידי או שהם יעברו הלאה. לפני השיגעון הזה היינו צריכים לספוג את כל מה שהציגו או השמיעו לנו, במקרה הזה MTV והרדיו. זה נתן יותר הזדמנויות לגלות מוזיקה כמו שצריך, ולא לפי עשר שניות מאיזשהו שיר. אני יכול להגיד שהאינטרנט נתנה לנו חשיפה הרבה יותר גדולה בהתחלה, וזה היה ממש פנטסטי, אז אני לא יכול להתלונן על זה בכלל. אני פשוט מרגיש שזה יצר אצל כולם הפרעת קשב בידורית, וזה גם איפשר לאנשים לא לשלם אפילו סנט אחד כדי לשמוע את מה שהאמנים הקדישו לו כל כך הרבה זמן ואהבה, וזה עצוב. אבל מבחינת היכולת להגיע למעריצים חדשים, זה אדיר. העניין הוא פשוט האם תוכל לעשות את זה בהתחשב במאסת המקומות שאפשר לגלות בהם אמנים חדשים. לדעתי זה נהיה מוגזם מדי.

האם אתה חושב שתוכל סוף כל סוף להתקיים מהמוזיקה שלך?

מבחינה פיננסית זה נהיה הרבה יותר קשה לעומת התקופה שבה התחלנו, אבל בתור "מחייה" אני חושב שאנחנו כבר עושים את זה, כי אנחנו אוהבים את זה ולא מתכננים לעצור בעתיד הקרוב :) עכשיו, אם במקרה יהיה לנו "להיט" פופ, אולי נוכל להפוך את זה למשרה מלאה, אבל אנחנו חושבים שכבר הגענו לזה בזמנו כשכתבנו את "Love is a Ghost in America", ואבוי, זה לא קרה. המפתח הוא להאמין במה שאתה יוצר, ואנחנו תמיד האמנו בעצמנו. זה שווה בפני עצמו בין אם זה מתרגם להצלחה פיננסית או לא.

האם תרצה להוסיף עוד משהו?

אני לא יכול להגיד תודה מספיק פעמים שגילית, הקשבת, עזרת להפיץ את המילה, ונתת לי את ההזדמנות לבטא את דעתי פה. אהיה אסיר תודה לנצח לך ולכל מי שקרא את הראיון הזה עד הסוף!

הפוסט ראיון עם Ryan Policky מהרכב השוגייז A Shoreline Dream הופיע ראשון בהמאזין