הם הופיעו אמש בבארבי כחלק מערב משותף עם כוכב אניס, להקה שמגדירה את עצמה כ-"סרף רוק יווני" אבל בעצם נשמעת יותר כמו חלום קדחת אתני. חלום הקדחת של כוכב אניס הוא לא שלילי, אלא שהוא תקוע כל כך עמוק בנישה משל עצמו שזה או שאתה לגמרי איתו, או שבכלל לא. אין באמצע. במבט ראשון, נראה שלא יכול להיות שזה אמיתי. המוזיקה מזרחית-לכאורה, אבל בבירור מודעת ומתבוננת בעניין כאילו היה תופעה חברתית יותר מאשר סוגה מוזיקלית אמיתית. משהו בהתבוננות החלקית הזו לצד ההתבוססות חסרת הבושה במוזיקה מוביל לסוריאליזם בשיאו, עמוק בעמק המוזרות. לא ברור אם כבר שמעתי את המוזיקה הזו בקטעי יוטיוב ביסודי, או מה מקומה בבארבי לצד ההופעה של קין והבל שעתידה לבוא. אבל זה לא רע בהכרח: רקדניות בטן מסרטים ישנים בלופים צבעוניים על המסך, ריפים על בוזוקי, הגחכה ברורה של מה שהם עצמם עושים - הכל מודע וחביב, ואני אולי מפחד קצת אבל אני נהנה, בכל מקרה.

עם כל הכבוד לחוויה הספציפית של כוכב אניס, ניכר שהערב התנקז לכדי ההופעה של קין והבל. אחרי הפסקה של רבע שעה ווידאו אוטיסטי שהוקרן על המסך הקטן בצד הבמה, מה שנראה כמו סרט גמר פריפריאלי מיקום מקביל, הם עלו לבמה. "זה בא מלמעלה" התחיל והקהל שאג. המילים שלי לא ראויות לכוח שהיה על הבמה באותם הרגעים - זה היה קוסמי אחושרמוטה. כמו שקין והבל עצמם שואלים: "איך זה שמכשף פשוט מתחיל לרחף?". זה לא ברור, אבל הם ריחפו והם ריחפו בטירוף. לאורך השעתיים הבאות הם הריצו מעל ל-90% מהדיסקוגרפיה שלהם, שיר אחרי שיר אחרי שיר כאילו הם היו ילדים קטנים אחוזי דיבוק. ואכן היה משהו ילדי - לא ילדותי - בהופעה הזו. הורגש שהחברות הארוכה לאללה שלהם נוכחת בכל תו שהם ניגנו, כאילו זו אפילו לא היתה הופעה אלא שלושה חברים על במה שנלחמים על הזכות שלהם להתקיים. הם אף פעם לא נשמעו כל כך באזור הנוחות שלהם. המחויבות שלהם למוזיקה היתה מוחלטת עד כדי כך שהם לא היו צריכים את קהל. מבחינתם, כל שורה היא המנון - גם אלו שכל הקהל שואג בחזרה אליהם וגם אלו שאף אחד עדיין לא הכיר. הם הונעו מהאנרגיות של עצמם כמו מכונת תנועה מתמדת, האכילו את עצמם שוב ושוב, הלאה והלאה.

אבל מעבר להשתאות שלי אל מול הטכניקה המבעיתה שלהם והביצועים הוירטואזיים, בעיקר התרגשתי - לא רק נהניתי מהסאונד, שהיה מדהים מהרגיל, אלא שפתאום המסרים הכו בי באמת. על פני השטח נשמע שהמוזיקה של קין והבל מושתתת על אג'נדה אנטי-ממסדית אנטי-פופוליסטית כעוסה, אבל מבט מעמיק מוכיח שלעתים תכופות היא בעיקר נוגעת ברצון להיעשות אדם טוב יותר מתוך אותו הסחלה. "לוקח זמן להבין דברים", שאול זועק, לא בהכרח מתוך כעס אלא יותר מתוך קבלה. ב-"וידאודרום", כמו בסרט של דייויד קרוננברג, הקבלה של הבשר החדש יכולה גם להיקרא לא ככניעה אלא כהתעלות. לקח זמן - זה תמיד לוקח הרבה זמן - אבל קין והבל הם להקה בשיאה, וייקח זמן עד שהם ירדו ממנו.

הפוסט קין והבל 90210 בבארבי: עוצמתיים עד כדי פחד הופיע ראשון בהמאזין

יונתן השילוני

בשנה האחרונה אנחנו עובדים במרץ על האלבום השלישי שלנו, והאמת שבפעם הראשונה מזה עשור שתחילת העבודה והחומרים באו יותר מהכיוון שלי. זה קשור מן הסתם להרבה דברים. הרבה חומר נאגר, ולמען האמת חלק מהחומרים שאני מביא לשולחן, כמו הרבה מהחומרים של שאול שעדיין בבנייה, בעצם ניצתו כבר לפני כמה שנים טובות, למעשה בתקופת "וידאודרום". לדוגמה, השיר "ברווז במטווח" התחיל להיכתב בשנת 2013 אחרי פרידה די איומה מבת זוג. הריפים המרכזיים וכמה מילים נכתבו, אבל לא התגבשו לכדי שיר, וככה יצא שרק בשלהי 2016 ולתוך 2017, אחרי עוד פרידה, הפעם יותר מפויסת ומפוכחת, השיר התגבש להיות מה שהוא.

בימים הראשונים שלו אני זוכר ששמעתי די הרבה Converge ושיר אחד ספציפי מאוד השפיע עליי בהקשר של "ברווז": "Grim Heart-Black Rose". משהו באקספוזיציה של הגיטרה הבודדת, אבל בעיקר בטקסט, נורא דיבר אליי, מעין הספד לאהבה שהיתה ואיננה, עם דימויים מורבידיים. היה גם סרט אנימציה של מישהו שלימד אותי במכללת ספיר עם חיילים ברווזים במטווח, והדימוי הזה נדבק לי.

בין כל החזרה שלנו לחדר החזרות והכתיבה, באופן אישי גם עברתי השנה סוג של תהליך נפשי ורוחני יוצא דופן שמאוד השפיע על הכתיבה שלי, חיפוש למשמעות וחתירה לעומק הנפש. וזה מתבטא בטקסטים בעיקר. מסעות פסיכדליים נטולי סמים, מיסטיקה ומדיטציה (כן) - אפשר להגיד שאני בתקופת ג'ורג' האריסון שאחרי פירוק הביטלס רק שאני עדיין בלהקת האם שלי. זה יומרני מאוד ואני שם על זה זין.

ואם בניימדרופ עסקינן, אז בשיר "ברווז במטווח" יש גם ציטוט חבוי של שם הסרט של רומן פולנסקי "ירח מר". סרט פחות מוכר שלו ולעתים ממש שנוא, שאני באופן אישי מאוד אוהב. הסרט מספר על סיפור אהבה מלא יצר שהופך לאט לאט ובצורה אימתית לסיוט נוראי, איך חוסר היכולת לשחרר משהו טוב יכול למחוק כל זכר של אהבה ולהשאיר רק טעם מר. אז בגדול השיר שבתוכו יש הרבה אמביוולנטית וקוטביות מנסה להגיע לשלום מסויים עם האובדן אבל תוך כדי צעקות ובכי. רומנטיקת מטאל.

ב-"הר הזהב", גם שיר חדש, יש משהו יותר קלאסי. מבחינה מוזיקלית הדמיון שלי לקח אותי למקומות של פנטזיית רוק סטייל בלאק סבאת' וזפלין, ריפים אייקונים ופשוטים, כשהטקסט נע בין האידאה של פסגה בלתי קיימת לבין חיי יומיום מלאי שביזות וניסיון בלתי נגמר להשיג משהו, כל דבר. הרצון להגיע לרגע הזה שאתה שם את היד שלך על האושר, והאם בכלל יש רגע כזה, ומשם להבין שבחוץ הכל זה הבל הבלים - הכל כבר נמצא בפנים מצד אחד, ומצד שני מהות החיים והיצירה היא מעגל אינסופי. השאלה היא באיזה מעגל אתה מסתובב במחוג אינסופי: מעגל של יצרנות או צרכנות.

הריף האחרון ב-"הר הזהב" היה ניסיון שלי להביא ריף בלאק סבאת' קלאסי. ניסיתי להביא את הווייב הזה של טוני, כל כך טיפשי שזה כבר גאוני, שני תווים וזהו. מעבר לזה אני יכול להגיד שראיתי את המלווינס פעמיים השנה. אחת מהן היתה בפסטיבל פסיכוטי בלוס אנג'לס, הם פתחו ואחריהם עלו בסדר כרונולוגי: פנטומס, קלאץ' פריימוס וטול. זה היה לא יאומן. הפעם השנייה היתה עם קין והבל 90210 בברלין, והיינו כל כך קרובים שזה היה כבר מאיים. מלווינס זה הכי טוב.

חומוס הסורי הוא חומוס אהוב שלתקופה מסוימת אכלתי ממנו כל יום וחשבתי שהוא עוזר לי לכתוב מוזיקה, אבל בסופו של דבר אני חושב שהוא גרם למעי שלי להיות דביק ועצבני. היום אני מבשל בבית ומנגן על מנדולינות פורטוגזיות כדי להרגיע את הבטן תוך כדי שריקה. אני מקווה שאצליח להוציא רישיון נהיגה על רכב הילוכים לפני שהאלבום השלישי שלנו יצא, כי זה עוד שלב בהתבגרות שצריך לקרות, מקווה גם שזה יקרה לי לפני גיל 30 כי בסופו של דבר אני עוד בן 29. יש עוד הרבה חומרים על הצלחת, שיר שלישי בסרייה בשם "חתך הזהב" נחתך ונדבק בימים אלו, שיר שמדבר על הסוויט ספוט של הקיום, בין האושר לדיכאון, יש שם חתך זהב. ובין כל הדיבורים האלו על שירים חדשים וכתיבה, ואני כתבתי ואני ואני, בסופו של דבר הכל אנחנו סוגרים ביחד, יחידה מובחרת שיודעת לעבוד הכי טוב ביחד. הכל קורה בחדר החזרות או שלא קרה בכלל. תבואו לבארבי זונות.

איתמר לוי

אנחנו עובדים על האלבום השלישי שלנו ב-10 השנים האחרונות. חלקכם אולי לא יבינו, אבל לנגן שלוש פעמים בשבוע בערך שלוש שעות בכל פעם, בסגנון מוזיקלי כמו שאנחנו מנגנים - רוטינה כזאת נכנסת למחזור הדם שלך וזה די דופק אותך. הדפיקה הזאת זה הלחם והחמאה שלי בתקופה האחרונה: לקום בבוקר, להיפגש עם קין והבל (שאול ויונתן), להרכיב את הכלים, לשתות קפה שחור, לעשן סיגריה, להוריד ראש וליצור פרפרים של מבוכי הגיהנום החלל אהבה הסיוטים ועמקי הרגשות שלנו - אני בר מזל!

עד ממש לפני כמה חזרות התחלנו יותר לעבוד על חומרים של יונתן שנכתבו הרבה ממקום של כאב ויותר מדי מודעות עצמית. אני יכול להגיד שהשינוי שהבן אדם עבר בשנים האחרונות שגרם לו לכתוב מוזיקה כזאת הוא אדיר, קודם כל בשבילו, וגם בשביל שאול ובשבילי, וכמובן, הקהל שהולך לקבל שירים כנים, עצבניים ומרגשים. כמו שיונתן כתב החומרים של שאול עדיין בתהליך בנייה אבל כבר סיימנו לעבוד על שיר אחד שלו: "דיאטה" - שיר שקצת מזכיר לי האמת את התקופה של האלבום הראשון, שיר מהיר ועצבני שרק דוהר קדימה בצורה מסחררת על משקל של 9/8 ולא רוצה להיגמר עד שהוא מתפוצץ בכנראה הריף הכי טוב ששאול כתב.

החלק שלי בתוך החדר חזרות הוא בעיקר להקשיב (באמת שאני משתדל, אני בנאדם אימפולסיבי שחייב לגעת בהכל) ולתת את האינפוט שלי. אני יכול להגיד שכל חיי אני חוקר מוזיקה מכל ז'אנר: דרך רוק ומטאל בכל שנותיו, שנות ה-80 (new-wave, drak-wave, synth-pop, וכו'), מוזיקה אלקטרונית, מוזיקה קלאסית, טראנס והרבה פלייסטיישן. אני כותב את זה מכיוון שאני לא כותב שירים אבל אני חלק גדול מאוד בעיבודים של השירים. ברגע שיונתן או שאול משמיעים ריף חדש המוח שלי אוטומטית שולח זרועות לכל כיוון לראות מה יכול להתאים, לפתח, לרגש, לקצר, להשלים, לחרבן, להרוג. ֿההשפעות שלנו הם די בסיסיות כזה הנוגע למוזיקה שלנו, להקות כמו בלאק סבאת', מלווינס (שנסענו לראות אותם בשנה שעברה ביחד בברלין), פיית' נו מור ועוד אנשים טובים כאלה.

האלבום הבא שלנו מרגיש לי כמו משהו מאוד שלם ובוגר שאנחנו מייצרים בתהליך הרבה יותר נכון נעים וחזק! תגיעו לבארבי תשמעו קצת שירים חדשים תקבלו בראש - אנחנו לא נחייה לנצח רק הברווז מנצח!

שאול לוריא

אוסיף ואומר על הדברים המרגשים של חברי המרגשים שהכתיבה של האלבום החדש מרגשת בהרבה מכתיבת האלבומים הקודמים (כמה רגש). פייר אנחנו עדיין בתהליכי יצירה האמת. כל השירים על השולחן ושום דבר אינו באמת גמור, למרות שאנחנו כבר מופיעים איתם אז יש מצב שהם כן גמורים, אני לא יודע. וגם יכול להיות שהדברים יהיו הרבה פחות שכלתניים ממה שעשינו עד עכשיו. אם באלבומים הקודמים שרנו על ספרים וסרטים, הפעם אנחנו נכנסים לעולם פחות מצוטט ויותר אישי, עלוב, עצוב ומצחיק. זה שונה, זה הרבה יותר ממוקד, פחות טכני (לפרקים) ובעיקר פונה ללב, לרגש. אנחנו נותנים למלודיה ולטקסט להוביל אותנו. אלו שירים טובים, אני רוצה שנתקתק אותם.

האמת שמה שהכי מרגש אותי כרגע זו ההופעה בשלישי הקרוב בבארבי, כי אנחנו מנגנים לראשונה מזה חמש שנים את כל "מסע הכזבים" (אלבומנו הראשון) בכיוון המקורי שלו, כפי שניגנו אותו פעם, וזה נשמע ענק. זה כל כך כיף לחזור לנגן את האלבום הזה, ועוד על הגיטרות המקוריות שניגנו עליהן אז, ואיתמר עם אותם זוג מקלות, עושים את הטיים וורפ וקופצים אחורה בזמן לעבר ולראות פתאום איזה ילד כואב ומכאיב הייתי, לראות פתאום את איתמר ויונתן ולהיזכר שאני מאניש אותם כל הזמן במי שהם היו אז, בנערים.

זה אפילו מתחבר לי יותר לאלבום החדש שאנחנו כותבים מאשר האלבום השני שלנו. כאילו ב-"וידאודרום" הדידקטיות היתה הלך הרוח, אבל לפני זה, ב"מסע" פשוט ניגנו כמו חולי נפש. זו הייתה המנטרה גם: לנגן הכי חזק, הכי מהר, לצרוח הכי חזק. אני חושב שהצבנו לעצמנו יעד להיות הכי הארדקור שיש, וב-"וידאודרום" הלכנו הפוך: הכי "טייט", הכי "מטאל", הכל היה סטרילי, הקלטנו בערוצים וגם תהליך החשיבה היה נורא שכלתני ואיטי. לנגן עכשיו את "מסע הכזבים", רגע לפני שמתפוצץ לי בידיים האלבום החדש, מרגיש כל כך טבעי ומתחבר למה שאנחנו כותבים עכשיו - זה דומה יותר, זה חי יותר, זה מרגיש לי אנחנו. זו משפחה, זו שייכות. זה הבית.

זו סגירת מעגל ענקית עבורי, לנגן את שירים כמו "ההצגה האחרונה" ו-"הרפתקאה", כיוון שחשבתי שכבר לא נחזור אליהם, והנה אנחנו עומדים ומנגנים את זה וזה נשמע כמו שניגנו את זה פעם, לפני עשר שנים, כשכתבנו את זה. זה נשמע קלישאתי כזה כמו "להקת עבר שמתאחדת ומספרת שכדאי לבוא להופעת איחוד, כי בינתיים בחזרות זה נשמע בול כמו פעם!", אבל זה היופי, שאנחנו אמנם להקת עבר, אבל מעולם לא התפרקנו. אנחנו מנגנים כבר עשר שנים, לא הפסקנו, ולא נפסיק. אנחנו קין והבל והגענו ממאדים להקים מרפסת שמש ענקית שתמשול בבני אדם. ויהי אור.

עוד משהו לגבי ההופעה בשלישי הקרוב - אתם עומדים לשמוע את הלהקה שהכי הגניבה אותי השנה והם "כוכב אניס" הפנומנלים. זה יווני וזה מטאל וזה בעברית והשד יציל אותי מכמה שאני אוהב את זה. הם המסיבה הכי טובה בעולם ולדעתי הם הולכים להיות להקת הרוק המצליחה בישראל בתוך שנה. בואו לשמוע אותם (ואותנו) לפני כולם. מילה של שאול.

הפוסט מיסטיקה, המלווינס ומסע הכזבים: ההשפעות על האלבום הבא של קין והבל 90210 הופיע ראשון בהמאזין

הילה רוח: רכבת אקספרס עמוסה באורחים. צילום: יאיר טרגנו

הרגישו את הכעס של לוריא על הבמה. כיאה למופע מחווה, האירוע היה רכבת אקספרס עמוסה באורחים: הילה רוח, קוואמי, אביב מארק, יהלי סובול, חיים רומנו (שהפיק מוזיקלית את "פלונטר"), אור אדרי, גולשי האבן נייר והמספריים, ראול, הגרייט מאשין ופורטיס בכבודו ובעצמו. אבל לדעתי, הרגעים הכי גדולים קרו כשלוריא תפס את המיקרופון ולא חלק אותו עם אף אחד אחר, למשל ב-"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" ו-"המוות אינו מחוסר עבודה". זה לא שלוריא ניסה להיות פורטיס, אלא שיש בו את הפורטיסיות עצמה, את הטירוף והקול הלא שיגרתי ואת התשוקה. היו על הבמה שלושה גיטריסטים בלי צורך אמיתי, לפעמים אפילו ארבעה כשאורח הביא גיטרה ספייר, והיה עדיף אם אחד מהם היה משחרר את לוריא מהבס ונותן לו להביע את הפורטיסיות שלו ברחבי הבמה - כפי שלמעשה עשה פורטיס כשעלה לשיר הסיום "אינקובטור". לוריא כל כך התרגש מהמעמד שהוא החל לדמוע, הצביע על פורטיס ואמר "אתה נתת לכל כך הרבה אנשים להיות מי שהם ואני ביניהם".

שאול לוריא: הפורטיסיות עצמה. צילום: יאיר טרגנו

בחלק מסוים של הערב הקרינו על מסך צידי קטע תיעודי מהערוץ הראשון על הופעה של פורטיס ביום העצמאות מסוף הסבנטיז וילדים שהיתה להם הרקדה בצופים ועכשיו הם רוקדים פאנק ומה זה משנה. אך אמש אף אחד לא רקד פאנק. למעשה, "פלונטר" הוא בכלל לא אלבום פאנק. למרות האנרגיות החתרניות של פורטיס, העיבודים של חיים רומנו הם רוקנרול סבנטיז פר סה - לראייה מזמן לא שמעתי כל כך הרבה סולואי גיטרה בלילה אחד. הדבר הכי פאנק שקרה אמש הוא מישהו שעשה צורות של חיות עם היד מול המקרן וסיפק בידור מפתיע בזמן מת בין חילופי הרכבים. הקהל הורכב בעיקר מגברים בגילאי 30-60 והמקסימום תנועה שהם עשו זה עם הראש מעלה מטה ושליפת הסמארטפון מהכיס כדי לבדוק חדשות בוואינט. קין ושות' ביצעו את השירים בצורה הדוקה, והיה עדיף אם הם היו נשארים על הבמה לאורך כל האירוע מאשר לפנות אותה להרכבים אחרים, מה שגרר נפילת אנרגיה. הערב עבד סך הכל והיה מבדר ונראה שכולם מרוצים. אך לי זה עשה חשק לראות את קין והבל עושים מוזיקה של קין והבל, לחזות ברוח הפורטיסית צועקת ומכסחת וטוחנת את כל הדברים הדפוקים שקורים כאן ועכשיו, לראות אותם יוצרים את העתיד מאשר חגיגה נוסטלגית של העבר.

יונתן השילוני: ערב מלא סולואי גיטרה. צילום: יאיר טרגנו

הפוסט 40 שנה לפלונטר בבארבי: ערב מחווה לרוקנרול הופיע ראשון בהמאזין

בואו נתחיל מזה שכולם עסוקים, כל הזמן. לאף אחד בעצם אין פנאי ללהקה. כאילו יש, אבל לרוב זה תחביב של אחרי שעות ההיי-טק שלא באמת מתכוונים לקחת לשלב הבא או להשקיע בו את אנרגיית החיים האמיתית שהולכת בארצנו לעבודה, ללימודים ולמשפחה. כמה אנשים באמת מוכנים למות למען האמנות שלהם? למעשה הם עלולים למות בגלל האמנות שלהם. להיות בלהקה גוזל מלא כסף וזמן: ציוד, נסיעות, חדרי חזרות, כתיבת חומר, הקלטה, הפצה, פגישות, שיווק, ניהול ואפילו שירות לקוחות. מעט הכסף שמרוויחים חוזר לרוב בחזרה לקופת הלהקה שהולכת ומתרוקנת. ההוצאות יכולות להגיע לעשרות אלפי שקלים במה שקשור לציוד והקלטות ואפילו טורים בחו"ל (לרוב מפסידים כסף על טורים ראשונים בחו"ל, ראה אייטם שכתבתי לעכבר העיר, הטקסט נדפק בגלל תקלה במערכת).

אז חייבים את הדיי ג'וב כדי לממן את הנייט ג'וב, ובינתיים יוקר המחייה בארץ שואב לך את חשבון הבנק כמו הדגם המפלצתי ביותר של דייסון, ואתה הולך ונהיה מותש כשאתה מופיע מול אותם עשרים איש מיתולוגיים בלבונטין ולאף אחד לא אכפת מהסינגל החדש שלך חוץ מכמה לייקים מההורים בפייסבוק. כן, אפשר להיות יותר DIY, לעשות הקלטות בבית על כרטיס קול מצ'וקמק, לצרוב דיסקים ולבנות גיטרות מריהוט של איקאה שמישהו זרק לרחוב. יש להקות שזה מתאים להן מאוד מבחינה אסתטית, ויש כאלה שלא, שחייבות את ההפקה הגדולה עם הציוד היקר כדי לתת את המקום הראוי למוזיקה. נכון, לא חייבים לגור בתל אביב, אפשר לעבור לחולון או למושב מבודד בצפון איפה שאף אחד לא יתלונן למשטרה על רעש, בטח שלא חזירי הבר. אבל בשביל שלהקה תתפקד, היא צריכה לרוב תשתית. צריך שיהיו באזור עוד מוזיקאים, קהילה שאפשר להתייעץ איתה ולהלוות ממנה ציוד ולהופיע איתה ומקומות להופיע בהם ומקומות לקנות בהם ציוד ומקומות לעשות חזרות. כן, אפשר להקים חדר לבד ולתפוס איזה מרתף שמלא בחרא של ג'וקים ועכברים ולהזמין את כל הציוד שצריך אי פעם מאי ביי. יש אנשים שעושים את זה ומגניב. אבל זה דורש המון מאמץ, זמן וכסף, שרגע, בעצם חסרים.

בואו נניח שאתם אותם ילדים נובורישים שנולדו עם ג'אזמאסטר ביד ואבא שרוף על הסקס פיסטולס מאז שהוא ראה אותם במנצ'סטר ולכן הוא מוכן לממן לכם את כל ההוצאות. ונניח שאפילו שרדתם את משבר הגיוס לצה"ל כי יצאתם על קב"ן או שהייתם ג'ובניקים והמשכתם לנגן או שפשוט התאחדתם אחרי הצבא. אז מגיע החומר האנושי. למעשה להקה היא פוליאמוריה ולרוב לא כזאת מתפקדת. תחשבו על זה: בלהקה יש לכל אחד מחבריה מערכת יחסים אחד עם השני, ולכולם יש את מערכת היחסים עם היישות הפיקטיבית שנקראת להקה. לפי חישוב ידני, בטריו יהיו 6 מערכות יחסים שונות, ברביעיה 10 ובחמיישיה 15. הקאץ' הוא שבשביל שהלהקה תתפקד כל מערכות היחסים הללו צריכות לעבוד. כמו כל מערכת יחסים, זה בלתי נמנע שיהיו בפנים חיכוכים וריבים ומאבקי אגו ואינטריגות, העניין הוא שיש את התשתית האנושית והתקשורתית או פשוט המזל לפתור אותם ולהמשיך הלאה. אז אם הלהקה כבר לא התפרקה בגלל סדרי עדיפויות, חוסר בכסף, או חוסר בזמן או אנרגיה, אתם יכולים לסמוך על זה שהיא תתפרק בגלל האנשים.

יצא והיקום חייך אליכם חיוך רחב וסידר אתכם עם זן מאסטרים עשירים ופנאי נפשי ואנרגטי. סבבה. עכשיו הגענו למוזיקה. זה פאקינג קשה לעשות מוזיקה טובה. לא סתם מחקתי את המייל של הבלוג ויצרתי טופס צור קשר עם צ'קבוקס. עשיתי את זה כי נמאס לי מכמות המוזיקה הבינונית ששלחו לי. מילא דברים שלא התחברתי אליהם או שאני לא אוהב, זה סיפור אחר, אני מדבר אתכם אשכרה על בינוניות. מוזיקה שלא גרמה לי להרגיש כלום, אפילו לא סלידה - סינגר/סונגרייטרים שהשקיעו בהפקה ובצילומים וביח"צ רק כדי לקדם מוזיקה קלישאתית שלא מצליחה לרגש ולא מביאה שום דבר אותנטי. כמו טברסקי אני לא הולך לנקוב בשמות כדי לא להעליב אף אחד אישית. אבל בואו נאמר שאם תפתחו שירות להפצת סינגלים כמו לינקטון או פטיפון, 90% ממה שתשמעו שם יהיה בינוני ומשעמם. ממש קשה לעשות מוזיקה טובה. רגע, מה זה בעצם מוזיקה טובה? לקחתי קורס בקורסרה בשם "The Art of Music Production", והמרצה מברקלי, אחד מבתי הספר החזקים בעולם ללימודי מוזיקה, טען שבסופו של דבר מה שמוזיקאי צריך לעשות זה "to emote", כלומר לבטא רגש. כל כך פשוט וכל כך נכון. אחת מהסיבות המרכזיות שהתחלתי לשמוע מוזיקה ושאני שומע כל כך הרבה מוזיקה מאז שאני ילד קטן ועד היום זה בדיוק זה: המוזיקה מאפשרת לי להרגיש. הרבה פעמים אלה רגשות שהחברה לא נותנת לחשוף ביום יום, למשל עצב עמוק, אך כששומעים מוזיקה יש את המרחב הבטוח להרגיש את זה, וטוב שכך.

אז מוזיקאים שעושים את האמנות שלהם כמו שצריך מעבירים רגש. הרגש הזה יכול להיות אגב גם סלידה, גועל, גיחוך - אבל זה איזשהו רגש, ולרוב האמנים הבאמת טובים, ואולי בכלל יצירות אמנות גדולות, ממש מקטבות את הקהל לאוהבים/שונאים עם מעט מאוד מרווח של נחמדות באמצע. אם אומרים להרכב שלך שהוא נחמד, אתה בצרות. אתה לא אמור להיות נחמד. אותו הקורס מברקלי אגב, שהוא בחינם ואולי חובה שכל מוזיקאי בארץ יעשה אותו, ממשיך הלאה ומבקש שתבין מי אתה. הקורס לא מתעסק בשאלות כמו איך להביא קהל להופעות, מתי להפיץ פוסטים בפייסבוק, או האם לשים את המוזיקה שלך בספוטיפיי. הקורס לוקח את האמן למקום שהוא אמור לחקור ביסודיות בכל מקרה: אל תוך עצמו. באחד מהתרגילים למשל מתבקשים לרשום את כל ההשפעות המוזיקליות, לקחת את שתי הקיצוניות שבהן, ולהגדיר את עצמך בתור שילוב של השניים ומה אתה מוסיף לצלחת. למשל: ברוס ספרינגסטין הוא כמו בוב דילן ורוי אורביסון עם אישיות גדולה מהחיים. אחלה של תרגיל. אבל רוב המוזיקאים המקומיים עסוקים בלברוח מההשפעות שלהם, בלפחד מהשוואות ולהגיד שהאלטרנטיב רוק שלהם הוא משהו ממש מיוחד שבלתי ניתן להגדרה בעוד שהוא נשמע כמו שילוב של פינק פלויד ופרל ג'אם עם שירים על מערכות יחסים.

אז רגש זה לא בהכרח מספיק, כי אפשר לשחזר ערימות של קלישאות של דברים שנוגנו ונאמרו בעבר ונאמרו ממש טוב. שם נכנסת האותנטיות. לפי מה שלמדתי בשני קורסי כתיבה שונים ובכלל, התהליך היצירתי מורכב בגדול משני שלבים. השלב הראשון הוא שלב של יצירה גולמית, יצירה אינטואיטיבית, יצירה פרועה שלא מתעסקת בהאם זה טוב או רע קלישאתי או לא מרגש או לא, אלא רק ביצירה עצמה. זה יכול להיות מישהו שיושב בבית, משחק עם הגיטרה שלו, ומוצא פתאום רצף אקורדים שקוסם לו; זו יכולה להיות שורה שמישהי שומעת ברחוב שהיא כתבה לעצמה בסמארטפון; זו יכולה להיות הקלטה של השיפוץ מהבניין ליד - בשלב הזה הכל הולך. אז יוצרים מלא חומר גלם, ואז מגיעים לשלב הבא שנפרד באופן מוחלט מהשלב הראשון: העריכה. אם בשלב הראשון שיחקנו במוזיקה כמו ילדים קטנים והרשינו לעצמינו הכל, פה מגיע העורך חסר הרחמים ומעיף את כל מה שבינוני ומטה החוצה - וכן, אפשר לחזור משם בחזרה לשלב הראשון וחוזר חלילה. רצף האקורדים נשמע למחרת משעמם? בחוץ - לך לעבוד על עוד אקורדים! השורה מהרחוב עדיין נשמעת גאונית? בפנים - תכתבי עוד ליריקה! ההקלטות מהשיפוץ גרועות? בחוץ - תקליט מחדש! וכשיש יצירת אמנות, מוזיקה למען העניין, באמת גדולה, היא משלבת לרוב את הקסם הלא מודע של השלב הראשון לעריכה החכמה והמודעת של השלב השני. זה לא אומר אגב מקוריות, זה אומר אותנטיות: ביטוי פנימי עמוק אך בשום אופן לא קלישאתי.

הגענו לקו הסיום, המקום שבו לא רק שהלהקה איכשהו מתפקדת מבחינה פיננסית ואנושית, אלא שהיא גם מצליחה להעביר רגש, לדלג מעל הקלישאות ולשדר אותנטיות. לא הרבה מחזיקים מעמד עד לכאן, אבל אולי הגיע הזמן לעשות קצת ניימדרופינג כדי להתבונן בכמה דוגמאות מוצלחות.

זוכרים את ויתרתי? לצערי הם כבר התפרקו, אבל אין ספק שזו היתה להקה טובה. מה שעשה אותה כמובן הוא הסולן/בסיסט איתי זבולון שהוא בכלל שחקן וקומיקאי ואדם מרתק שאני צורך בשקיקה כל דבר שהוא עושה. כששמעתי אותם בפעם הראשונה הייתי בשוק: יש להם שירים על יוקר המחייה ("פיצה יקרה מדי"), ניסיונות להחיות מערכת יחסים כושלת בצימר ("בוא להציל את הזוגיות שלך בצימר בצפון"), סחים באתרי דייטיים ("מוטי, 31, אזור המרכז, כללי"), התמכרות לסמארטפונים ("בעתיד, אנשים לא בהווה") ועוד ועוד ועוד. זבולון לקח את השממה הקיומית הספציפית שלו בתור גבר אשכנזי צעיר בארץ ועשה ממנה יהלומים. המוזיקה היתה אולי קצת גנרית, משהו בין רייג' אגיינסט דה משין לגרין דיי של אמצע הניינטיז, אבל זה היה מספיק טוב בשביל להיות מצע אגרסיבי לטרלול והגאונות של זבולון. ויתרתי גדלו מלהקה שמופיעה מול, כן, העשרים איש בלבונטין ללהקה שמפוצצת את במות האינדינגב. הקליפים המצחיקים, תחפושת הזין והביצים - הכל מגיע מבן אדם שעבר את התהליך היצירתי ונמצא בביטוי עצמי מתפרץ. אז הלהקה התפרקה ועכשיו זבולון חוגג את הצד הרגיש שלו באנגלית בהרכב חדש בשם Mayonesa, נראה מה הוא עוד יביא לנו.

מה לגבי סטטיק ובן אל? וואלה, אני לא אוהב את המוזיקה שלהם, אבל אני חייב להוריד בפניהם את הכובע. אני עדיין לא מבין אם מדובר בגימיק שלא יחזיק מעמד בטווח הארוך או לא, אבל הם בהחלט מעוררים רגש ומבטאים איזושהי אותנטיות. כן, יש להם שואו, הם לקחו בכלל מוזיקה דרום אמריקאית והדביקו את זה למוזיקה הים תיכונית. אבל וואלה, זה מסתדר לי איתם מעולה. הם לא מנסים להיות משהו שהם לא. אם כבר, סטטיק חוגג את המוזרות הערסית-חנונית-פריקית שלו עם תספורות ובגדים ולדבר שטויות שנהפכו לביטויים בשפה העברית ("ג'ורדי הגזמת"). נושאי העיסוק שלהם סופר רדודים, בין אם מדובר בבחורות סנוביות ("בארבי"), בסים וסלסולים ("סלסולים") ומה שלא "טודו בום" אומר, ונראה שהקהל שלהם ממש מתחבר לזה. הם בהחלט מבטאים פאן, את רוח החופש והקלילות, את הקיץ והשמש, סוג של ישראליות מסוימת. לא לחינם ערוץ הכיבוד עשו עליהם פרודיה מוצלחת, כי סטטיק ובן אל כל כך ברורים מבחינת האימג' והמסר שאי אפשר לטעות.

עוד דוגמה אחת: טונה. כבר כששמעתי את "גם זה יעבור" בקצה ידעתי שזה הולך להיות היסטרי, בטח אחרי שראיתי את הקליפ. לשמחתי, תפסתי את טונה לראיון בעכבר העיר לפני שמישהו השתין עליו. בראיון טונה סיפר על המסע שהוא עשה לקראת האלבום, בין היתר נסיעות ברכבת וישיבה בכל מיני בתי קפה בארץ כשבעצם הוא עשה את רוב הכתיבה בדרך לשם. טונה נכנס עמוק לילדות ולהווה ויצא משם עם חומר אותנטי כמו "רוק 30" ו-"סרט ערבי", שירים באמת מרגשים שמחליקים כל כך חלק לאוזן, במיוחד בתור בן 36, שלא ברור איך הם לא נכתבו קודם לכן - במיוחד כשטונה בעצמו היה פעיל בסצנה כבר שנים. וזה מוביל אותי לפואנטה האחרונה.

כמו שקין והבל 90210 שרים (עוד דוגמה אגב להרכב שיודע מה הוא רוצה מעצמו), לוקח זמן להבין דברים. מה שנראה כמו הצלחה בין לילה זו אשליה כשיש מאחור אמנים שעברו תהליך מאז שהם נולדו ועד היום, יוצרים שעובדים ומנסים את מזלם בכל מיני הרכבים ותצורות כבר שנים. צריך לקחת את הזמן לשחק עם זה, לנגן גרוע, לחקות, למחזר, לשעמם. זה השלב של היצירה הגולמית והוא סופר חשוב בשביל לאפשר ליצירה לצמוח. אממה, אחרי זה צריך לדעת גם לערוך כמו שצריך מאשר לפרסם לסאונדקלאוד כל פלוץ שיוצא לכם מהרקטום. המזל משחק תפקיד עצום בכל מה שקשור להצלחה. אבל הצלחה מסחרית זה בכלל לא העניין לדעתי. Suicide, Velvet Underground ואפילו ה-Pixies הם הרכבים שלא הצליחו כל כך בזמן אמת, אבל השפיעו בצורה עמוקה על מי ששמע את המוזיקה שלהם עד כדי כך שאותם האנשים רצו להקים להקות בעצמם. למעשה זה לא משנה אם יכירו בכם במשך השנים או לא - תביאו את עצמכם בהכי אתם שאתם יכולים כבר עכשיו. או כמו שג'ים ג'רמוש אמר (בתרגום חופשי שלי):

שום דבר לא מקורי. תגנבו מכל דבר שמהדהד בהשראה או מצית את הדמיון שלכם. תעופו על סרטים ישנים, סרטים חדשים, מוזיקה, ספרים, ציורים, תמונות, שירה, חלומות, שיחות אקראיות, ארכיטקטורה, גשרים, שלטי רחוב, עצים, עננים, גופי מים, אור וצל. תגנבו אך ורק ממה שמדבר ישירות לנשמתכם. אם תעשו זאת, היצירה שלכם (והגניבה) תהיה אותנטית. אותנטיות היא יקרת ערך; מקוריות אינה קיימת. ואל תטרחו להחביא את הגניבה שלכם - תחגגו אותה אם בא לכם. בכל מקרה, תמיד תזכרו את מה שז'אן-לוק גודאר אמר: "זה לא מאיפה שאתם לוקחים את הדברים - זה לאן אתם לוקחים אותם".

הפוסט סנוב מוזיקה: להקה טובה זה אירוע קוונטי נדיר הופיע ראשון בהמאזין

קרדיט צילום: דודו וזאנה

הלטאות ישיקו את האלבום ב-31.5 בבארבי ת"א

הפוסט בכורה: לטאות הענק מכוכב הניבירו הופיע ראשון בהמאזין

היה קשה להתעלם מתחושת המחזור המסוימת. מבט חטוף על רשימת האמנים אתמול גילה שמרביתם אכן הופיע השנה בפסטיבל המדברי. אינדינגב, יחד עם היותו מפגן עוצמה של יצירה מקומית, סופג בשנים האחרונות ביקורת על היותו קליקה המדירה אמנים "זרים", והדמיון הרב של וינטאג' טורבו מעורר את השאלה: למה זה טוב? נכון, כל הלהקות מוכשרות, כולם מנגנים אש, ובכל זאת משהו הרגיש מיותר. ראינו את זה כבר באותה מתכונת כמעט אחד לאחד לא כל כך מזמן, רק שעכשיו התפאורה היא לא המדבר הקסום והמסתורי, אלא השנדליר המאביק של הבארבי. את התחושה שאני מתאר היה ניתן לראות בבירור במבט חטוף על הקהל, שלא מילא לגמרי את המועדון. בהערכה גסה היו 80 אחוז מוזיקאים בין הצופים, חלקם גם ניגן בהמשך הערב, כך שלמעשה הסצנה ניגנה והופיעה בפני עצמה.

חתכה את הדיסטורשן ברכות. נגה שלו

ואין ספק שזו סצנה, ומכאן גם יתרונותיה וחסרונותיה. גאוות היחידה הזו היא טובה, אך התחושה שעטפה אותי היא שמעבר לערב להקות בנאלי אין כאן שום בשורה. כבר שמענו את הלהקה ההיא וראינו את הלהקה הזו. אם תשאלו אותי אענה בלי היסוס: תמיכה בלהקות מקומיות היא הדבר החשוב ביותר בעיניי. אין צל של ספק שסיקור הזירה המקומית הוא ערך עליון, אך לא יכולתי שלא לחוש מעט מזויף בערב הזה. בעוד שאני מאמין שאינדינגב צריך להיות מטרה ללהקות צעירות ועליהן לעבוד קשה כדי להשיגה, קשה לי להבין מדוע לא היה מקום ליותר הרכבים חדשים באירוע בבארבי. את כל הפסטיבל אפפה תחושת נרקסיסטיות מסוימת, תחושה שהחלה ישר ממופע הפתיחה הארוך מדי של Acid Moon And The Pregnant Sun (בתמונה הראשית), סוג של סופר גרופ של הסצנה הנ"ל שהופיע באינדינגב וחבריו מגיעים ממגוון להקות אחרות שגם בילו לא מעט במצפה גבולות (למשל The Great Machine שלא מזמן חיממו בבארבי את All Them Witches). על חשבון קיצור זמן ההופעה הזו היה ניתן לאפשר ל-2 להקות צעירות יותר להופיע, כאלה שזקוקות לבמה כזו. האירוח בסוף הסט של תמר קוקי אריאל (שגם התארחה אחר כך פעם נוספת אצל קין והבל) היה מיותר לחלוטין וגרם לי לתהות האם כל מה שיש לתמר הכריזמטית להציע זה אירוח גימיקי בהופעות מזדמנות. המחשבה הזו הבליטה יותר מכל את התחושה שהגענו למסיבת כיתה גדולה ולא לאירוע אמנותי.

לאחר מכן החלה לפעול במה נוספת במרכז רחבת המועדון. ראיתי בעבר את הטריק הזה בבארבי וחשבתי שמדובר באקט מגניב, אך הוא נשחק מעט מאז. במופע החימום של All Them Witches האמריקנים, השימוש בבמה נוספת היה בכדי לייצר אינטראקציה בין הבמה הראשית לבמה המשנית. בוינטאג' טורבו השימוש היה בעיקר בכדי להקל על הצוותים הטכניים את כאב הראש של החלפת הלהקות, אך במקביל המחיש שגם בתוך הסצנה הקטנה הזו יש היררכיה. נכון שמקובל בפסטיבלים שלהקות ותיקות יותר מקבלות את הבמה המרכזית, אך בחייאת, זה כולה הבארבי, לא היה יותר הגיוני לפרגן לחבר'ה החדשים? להגיע לבמה בבארבי זה לא עניין פשוט וזו הייתה יופי של הזדמנות. היחידה שנעשה עמה צדק בהדרתה מהבמה המרכזית היא נגה שלו שהגיחה כמו מלאך מאחת מפינות המועדון וחלקה עם הקהל רגע אינטימי ומרגש כשביצעה שניים משיריה עם גיטרה חשמלית. זה היה אחד הרגעים מרחיבי הלב של הערב, ולצערי ולצער הקהל המועט שלא הלך לנשום אויר סיגריות צלול בחוץ, היה קצר מדי.

קין והבל סוף סוף מצאו מישהו שמדבר את השפה שלהם: שי ליטמן

כל האמנים שהופיעו היו מדויקים, אנרגטיים, וסיפקו שואו טוב. מדובר בלהקות שיודעות דבר או שניים על הופעה וממוצע הקילומטראג' מאחוריהם מגיע לשנים. בלטו לטובה The Turbans עם הסרף רוק פסיכדלי שלהם והחבר'ה החדשים בשכונה Elephant Hive. לטאות הענק מכוכב הניבירו הצדיקו את ההייפ סביבם ונתנו מופע מהחלל החיצון (אתם מוזמנים לתת להם תרומה בפרוייקט ההדסטארט שלהם). מי שמעט אכזב אותי היה דני דורצ'ין שמאחורי הגימיק בו הוא מנגן על גיטרה, תופים וכלים נוספים בו זמנית, לא מסתתר הרבה. המוזיקה היא בלוז רוק פשוט ואת הטריק הזה אפשר למצוא בכל רכבת תחתית באירופה.

אחת מהלהקות המובילות בשנים האחרונות בסצנה המקומית, Tiny Fingers, סיפקה את הסחורה כמו תמיד ונתנה מופע הדוק שהעיד על התפתחות מוזיקלית של הלהקה ממחוזות הדאבסטפ אל עבר אפיק יותר פרוגרסיבי קלאסי. את האירוע חתמו קין והבל 90210 שעשו קאמבק אחרי כמה חודשים ללא הופעות. קין והבל הם תופעת טבע. הם מגיחים לבמה כמו סופת טורנדו שכל פעם משתוללת ונושבת לכיון אחר. התחזית אולי תדווח שהיא מגיעה, אתם בטח תזהו את צורתה המסתחררת והמוכרת, אך לעולם לא תדעו בדיוק מה עומד לקרות. הפעם חבר אליהם ילד פלא בשם שי ליטמן, ילד בן 13 שנראה שתלשו אותו מאיזה סרט ג'ק בלקי, והוא הדבר הכי קרוב לרוק מזוכך שראיתי הרבה זמן. שאול לוריא סולן הלהקה והברנש הצעיר החליפו מהלומות בין שיר לשיר. לעיתים זה היה מצחיק, לעיתים מטריד ביותר, אבל הכי חשוב, זה היה מרתק. רמת האנרגיה במופע הציתה מעגלי פוגו בלתי פוסקים, אליהם נשאב גם כותב שורות אלה.

ביציאה מהמועדון לאחר המופע נתקלתי בפנים מוכרות. היה זה מישהו שפעם יצא לי לג'מג'ם איתו, גיטריסט בלהקת רוק. שאלתי לשלומו ומדוע הם (הלהקה) לא הופיעו באירוע הזה, חצי בקריצה חצי ברצינות. הוא ענה לי שפשוט "לא קיבלו אותנו" בחיוך חצי צוחק חצי רציני.

הפוסט וינטג' טורבו פסט 2: הסצנה שחוגגת את עצמה הופיע ראשון בהמאזין

אתחיל מהסוף: 2015 היתה שנה נהדרת למטאל. זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שבחצי העשור האחרון הוא חווה פריחה מחודשת על שלל רבדיו וסגנונותיו השונים. נראה שהמטאל הגיע השנה לשיאים חדשים בניגוד לגסיסתו של הרוק, רחמינא ליצלן.

מה שכל כך קסום בז'אנר הזה, היא העובדה שהוא אף פעם לא נח על זרי הדפנה וממשיך לדחוף את עצמו לגבולות חדשים. פריחת היצירתיות המחודשת בחצי העשור האחרון רוממה מן המתים סגנונות שכוחים כמו הדום והסטונר מטאל, נתנה דרור לסגנונות חדשים כמו הבלאקגייז, ונדמה שההתרחשות המוזיקלית במעמקי השאול רחבה מתמיד. בין הלהקות מתרחשת מעין תחרות נסתרת שמטרתה לקחת את המוזיקה אל עבר הקיצון, ככל שניתן, להיות הלהקה האפלה ביותר, הכבדה ביותר, המרגשת ביותר, היצירתית ביותר, הטובה ביותר.

נקודת ציון נוספת שניתן לזקוף לזכות המטאל ב-2015, היא החותמת הרשמית שנתנה השנה החולפת לשינוי המגדרי בז'אנר. חלק נרחב מן היצירות הטובות ביותר השנה אוישו על ידי קולות נשיים עוצמתיים. המטאל, שעברו ה-"הו-כה-גברי" ידוע לכל, חווה בשנים האחרונות מהפכה של ממש. נדמה שאחת הדרכים של המטאל להתאים עצמו בצורה כל כך טובה למציאות העכשווית טמונה בנכונות שלו לוותר על מאפיינים קדומים ולזנוח בין היתר את היותו ז'אנר מצ'ואיסטי. עובדה זו לא רק מתבטאת בהצטרפות רחבה של נשים אל המשחק, אלא גם על ידי היתר שימוש בתובנות רגשיות בתוך המוזיקה עם הסתכלות פנימית בליריקה של השירים על חשבון מבט חיצוני ומבקר אל עבר העולם שבחוץ. אנחנו בעיצומה של מהפכה, שבה הפסיק המטאל להיות נחלתם של יחידי סגולה ומצא את דרכו אל לב הקונצנזוס המוזיקלי עם נציגות בסיכומי השנה של המגזינים והבלוגים הנחשבים ביותר בעולם המוזיקה כגון Pitchfork, SPIN ו-Stereogum.

בונוס: קין והבל 90210 - וידאודרום

לא הרגיש לי נכון לדרג את קין והבל ברשימה הנ"ל. הכוח שלהם טמון בחתרנות בתוך הסצנה הישראלית ולשפוט אותם כלפי חוץ זה לעשות להם עוול. אלבומם האחרון שיצא בתחילת השנה שעברה הוא קאלט מיידי, מסע קצר וצולב של שגעון חושים. אלבום מטאל לפרצוף שבעוד שנים ייזכר כאבן דרך. ריספקט!

20. Myrkur - M

פרוייקט הבלאק מטאל של מירקור, מאייש את המקום הפותח ברשימה שלנו, וגם את תואר האלבום השנוי במחלוקת של השנה. זהו אלבום פולק סקנדינבי עם אלמנטים של בלאק מטאל ושוגייז. מירקור היא Amalie Bruun, מוזיקאית ודוגמנית דנית, שבאמתחתה מספר פרוייקטים מוזיקליים שונים, הרחוקים כולם שנות אור מהאג'נדה המאפיינת את עולמו הקודר של הבלאק מטאל. הלייבל האמריקאי Relapse Records הוביל מהלך יחסי ציבור רחב בכדי לקדם את מירקור ולמתג אותה כנערת בלאק מטאל סקנדינבית אותנטית - מה שהיא לא. נדמה שמעריצי המטאל ההדוקים בוחרים אחת לשנה אלבום להיטפל אליו ולהקריב אותו קורבן לאלוהי המטאל שלהם, יהיו אשר יהיו. השנה נפל הפור על אלבומה של מירקור. ההתעקשות המיותרת לייצר באז ומסתורין סביב מירקור, בטענה שהיא בחורה אלמונית מיערות סקנדינביה, היתה טעות פטאלית בעולם הדיגיטלי של זמננו. זהותה של מירקור כאמילי ברון נחשפה מהר מאד, וקליפים שלה בפרסומות אופנה ואפילו הופעה כניצבת בקליפ של Lonely Island צצו ברשת ופגעו קשות באמינות שלה כ-"מטאליסטית אמיתית". נדמה שהאלבום הלך לאיבוד בתוך המלחמה על האותנטיות של מירקור, שהפכה למושא לעג בקרב הפנאטים של המטאל. לעומת זאת, באתרי המוזיקה המובילים שיבחו את אלבומה של מירקור, עובדה שבהחלט תרמה להקצנת קיטוב הדעות לגביה. בשורה התחתונה,. מדובר בהאזנה חביבה, והוא ראוי למקומו ברשימה כי לא כל יום אלבום בלאק מטאל מככב בכותרות של עולם המוזיקה.

19. VII - Sturm Und Drang - Lamb Of God

אם יש להקה שלא חשבתי שתופיע ברשימה הזו, זו לאמב אוף גאד. נדמה שבשנים האחרונות להקת הגרוב מטאל האמריקאית איבדה כיוון והתעקשה לחקור מחוזות כבדים ות'ראשיים יותר. באלבומה האחרון מ-2012, "Resolution", היא זנחה כמעט את כל המאפיינים הגרוביים שלה שהפכו אותה לענקית מטאל והתוצאה היתה משעממת לחלוטין. לאמב אוף גאד חזתה איך להקות קטנטנות מלייבלים עצמאים עוקפות אותה בסיבוב בשעה שהיא עסוקה בחיפוש עצמי. נדמה שללאמב אוף גאד נמאס לרדוף אחרי החלום להיות להקה רועשת וחתרנית. הם הרי מגה הרכב במונחי מטאל, תקציבי ענק מלווים את הפקותיהם, והם המופע המרכזי בכל פסטיבל רוק שהם מגיעים אליו. נדמה שאלבומם האחרון והשביעי במספר הוא אלבומם הפשוט ביותר מזה עשור, ובהחלט אחד הטובים בקריירה הענפה של הלהקה. הלהקה חזרה לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב - גרוב חזק ולא מתפשר. בשילוב של המון איפוק, הן בהפקה והן בנגינה, חברי ההרכב ייצרו את כמה מהקטעים היותר טובים שלהם. סולן הלהקה,Randy Blythe, אף מתנסה בשירה נקייה לראשונה בחלק מהקטעים באלבום, וזה נשמע נהדר. הם כבר לא מנסים להיות הכי מעניינים וחדשניים. הם הבינו שהם לא יכולים להתחרות בתשוקה של להקה צעירה ואנונימית, אז הם פשוט לקחו את זה באיזי, וזה עובד יופי. בגזרת הטקסטים, בליית, מספק כמה מהשירים האפלים ביותר שידעה הלהקה. הפעם כשהוא שר: "ידיי צבועות באדום, העתיד שלי צבוע בשחור, אני לא מצליח לזהות את עצמי, אני הופך למישהו אחר" אנחנו אשכרה מאמינים לו - ב-2012 מעריץ של הלהקה קפץ על הבמה ובליית דחף אותו אל מותו. נראה שהייאוש נעשה יותר נוח.

18. Royal Thunder - Crooked Doors

רויאל ת'נדר הם לא להקת מטאל - הסאונד שלהם מזכיר יותר רוק מאוד מלודי משנות ה-90 ששואב השראה מסטונר רוק. למרות זאת, הם מתגאים בכל האלמנטים המהותיים של הז'אנר: עוצמה, רגש ונוכחות. השירים שלהם לא מתפשרים ומספקים אנרגיה מצוינת. הסולנית/בסיסטית מלני פרסונז מנהיגה את הלהקה, והיא פרונטמנית בחסד. באלבומם השני, "Crooked Doors", מסתתר "Time Machine" שהוא אחד משירי השנה שלי עם למעלה משבע דקות של רוק עוצמתי ומדבק, ליריקה אפלה ולהקה אחת בדרך למעלה.

17. Liturgy - The Ark Work

ליטורג'י, להקת הבלאק מטאל מברוקלין, עשתה לעצמה שם ככזאת שמצפצפת על החוקים הלא כתובים של המטאל, ובאלבומם האחרון הם הלכו עם המאפיין הזה הכי רחוק שאפשר. אלבומם החדש נשמע לפרקים מסוימים כאילו הם מנגנים על גיטרות ותופים דרך גיים-בוי שבור. אחד מהמאפיינים הייחודיים באלבום הזה, בשונה מרוב אלבומי הבלאק מטאל, הוא הקולות הנקיים שנשמעים לפעמים קצת כמו רובוט רדוף שדים. כן כן, אותן צרחות אשר מזוהות עם הז'אנר לא קיימות כאן. חלק מהמלודיות מרהיבות ביופיין, אך מעיב עליהן מעטה הפקתי שמרגיש זול באופן מכוון, אבל הרעיון מאחורי הגישה ההפקתית הזו מתיישב היטב עם רוח הבלאק מטאל שדוגלת בלקחת משהו יפה ולהרוס אותו. האלבום מרגיש כאילו לקחו מטאל והעבירו אותו במאיץ חלקיקים איפה שהוא התפרק ליסודותיו והורכב מחדש בצורה לא מושלמת. זהו באג במערכת של עולם המטאל - או שהתעלמת ממנו לחלוטין, או שנתת לו להשתלט עליך.

16. Leviathan - Scar Sighted

פרויקט הסולו של Jeff "Wrest" Withead רץ כבר מאז 1998. הקריירה של וורסט ידעה עליות ומורדות, אך הוא תמיד נשאר דמות מפתח בעולם הבלאק מטאל האמריקאי. אלבומו האחרון, "Scar Sighted", הוא אחד מהאלבומים הכבדים והזדוניים ביותר שיצאו ב-2015. כל כך הרבה רגשות מתערבבים בגוף כשהמוזיקה של לוויתן מנסרת את הרמקולים עם שירים ארוכים ועמוסים בטוויסטים. נראה שוורסט אגר המון רעיונות במהלך השנים מאז אלבומו הקודם מ-2011 והוא מפגיז אותם מתחילתו ועד סופו של "Scar Sighted" ללא רחמים. ההפקה מצוינת ועשירה, ומדי פעם מלודיה מתוקה מוצאת את דרכה בתוך כל הכאוס הזה. זהו סרט האימה הכי טוב שתראו השנה.

15. Cattle Decapitation - The Anthropocene Extinction

להקת הדת'גריינד הוותיקה קאטל דיקפיטיישן חוגגת אוטוטו 20 שנה של פעילות ונראה שהאש עדיין בוערת בהם חזק. דת'גריינד הוא סגנון כבד ביותר עם קולות מצווחים, תופים מרסקים והמון שינויים תוך כדי תנועה. קאטל דיקפיטיישן מצליחים לכתוב שירים קליטים ומהנים בתוך כל הבלאגן המאורגן הזה. סולן הלהקה,Travis Ryan, מציג את אחד הקולות הכי טובים בתעשייה. הגראולינג שלו יכול להביך את השטן, והוא נשמע לוהט גם כשהוא שר נקי מדי פעם.

14. False - Untitled

אלבום ראשון לשישיית הבלאק מטאל ממיניאפוליס, שמושכת תשומת לב מאז הוצאת איפי הבכורה שלה ב-2012. פולס הם דוגמה מצויינת להשפעה הנשית במטאל של 2015. את ההרכב מובילה סולנית בשם רייצ'ל ששם משפחתה לא ידוע וכך גם פרטים נוספים עליה או על חברי הלהקה. הסיבה לכך היא החלטה להקתית להמעיט בראיונות ובחשיפת פרטים, כיאה לתרבות הבלאק מטאל. זהו אלבום בלאק צעיר ומלא באנרגיה, שעל אף האגרסיביות הבלתי מתפשרת שלו מעניק גישה מעניינת מאוד למלודיה.

13. Tau Cross - Tau Cross

לרוב אני סולד מסופרגרופים. זה תמיד מרגיש לי כאילו הם חבורה של מוזיקאים מזדקנים ששולחת פקס לחברת תקליטים ומחפשת למשוך תשומת לב תקשורתית על ידי איחוד עם כמה מוזיקאים אחרים, וככה לעשות עוד כמה ג'ובות על הדרך בקריירה הדועכת שלהם. אבל מדי פעם מגיח הרכב ששווה להאזין לו. כששארית הרכבי Misery, Vovoid ו-Ambiex הקימו את טאו קרוס זאת היתה החלטה של תשוקה לעשות משהו אמיתי אחד אחרון. התוצאה היא הרכב מטאל Pאנק אפל, אם תרצו הגרסה השטנית יותר של Killing Joke - שגם להם היה אחלה קאמבק השנה.

12. Mgla - Exercises in Futility

אם חושבים על זה, פולין היא המקום המושלם להפיק בו אלבום מטאל. ההיסטוריה האפלה, הקור המקפיא בחורף, וכמובן, העצבים הפולנים מספקים מצע מעניין למטאל (תשאלו את אמא שלי). מגלה היא חוד החנית של המטאל הפולני. הלהקה מקרקוב פועלת משנת 2000 וקבעה עם אלבומה השלישי רף חדש עבור תרבות המטאל המקומית. כבר משם האלבום "Exercises in Futility" ניתן להבין שמגלה מתעלים מעל לרמה הממוצעת של הטקסטים העצובים בבלאק. הסולן/גיטריסט,Mikołaj "M." Żentara, הוא כותב מחונן, והטקסטים שלו אירוניים ועוקצניים - המשפט הראשון באלבום, "האמת הגדולה היא שאין אחת כזו", מבהיר היטב לאן פנינו מועדות. הטקסטים יושבים על עבודת נגינה מדויקת ומלאת רבדים. עבודת התופים המרשימה של Maciej הידוע בכינויו Darkside בולטת במיוחד - היכולת שלו למלא את החלל שמשאירות הגיטרות בצורה מגוונת היא שיעור למתופפי מטאל.

11. Sivyj Yar - Burial Shrouds

מפולין עוברים לשכנתה - אמא רוסיה. בדומה לסקנדינביה, גם מזג האוויר הרוסי הקר הוא בית גידול למוזיקת מטאל דיכאונית, ואם יש דבר יותר מדכא מלנגן בלאק מטאל באמצע החורף ברוסיה, זה לנגן אותו לבד. מאחורי Sivyj Yar עומד בחור בשם Vladimir וזהו אלבומו השלישי. סגנון השירה שלו מאוד אופייני לבלאק מטאל דכאוני עם יללות יגון כאובות ומטרידות. היופי האמיתי מאחורי האלבום הזה טמון בגישה המוזיקלית הפופ-ית במקצת - השירים מאוד ישירים והמבנה שלהם ברור ואחיד. נגיעות הפולק הרוסי באלבום הן מקסימות ויש גם שפע של רוק אלטרנטיבי. תמיד מסקרן לגלות אצל מולטי-אינסטרומנטליסטים מה היה כלי הנגינה הראשון שהם למדו. אנחש שאצל ולדימיר זו היתה גיטרת הבס. ליינים מגניבים של בס מלווים את האלבום כולו. דוגמא טובה לכך אפשר למצוא בשיר הסוגר, "The Snow Shall Fall a Long While", שהוא המנון דכאוני שמכריז: "Winter Is Coming".

10. Vattnet Viskar - Settler

בניגוד לפתגם הידוע, באלבום הזה חייבים להסתכל על הקנקן כדי להבין את מה שיש בתוכו. עטיפת האלבום "Settler" היא הטובה והעצובה ביותר שיצאה השנה. זו מחווה לבחורה בשם Christa McAuliffe, מורה אמריקאית שנבחרה ב-1984 על ידי סוכנות החלל נאס"א להיות חוד החנית של פרויקט מיוחד בשם "מורים בחלל". מקאליף היתה אמורה להיות האזרח הראשון שיטוס לחלל איפה שהיא היתה אמורה להעביר שיעורים לתלמידים ברחבי העולם ממעבורת מחוץ לאטמוספירה. תמונת האלבום מהווה מחווה לתמונה של מקאליף שצולמה במתקן אימוני החלל של נאס"א כאשר היא מרחפת בחדר עם אפס כוח כבידה. זה אחד מהאימונים הקשים ביותר, מכיוון שנוכחות הגוף בחוסר משקל גורמת לבחילות רבות - אסטרונאוטים מכנים את החדר הזה כ-"חדר ההקאות". למרות הקושי הרב, מקאוליף נראית בתמונה מאושרת, מחייכת באין מפריע. לצערנו הפרויקט המיוחד של מקאוליף היה חלק מטיסת מעבורת הצ'לנג'ר שיצאה לדרך ב-28 לינואר 1986 והתפוצצה באוויר 72 שניות לאחר ההמראה. מקאליף נספתה יחד עם ששת אנשי הצוות. Chris Alfieri, גיטריסט ווטנט וויסקר, הוא בן עירה של כריסטה, ואסון הצ'לנג'ר הוא אחד מהזיכרונות הראשונים מילדותו. האסון שהשאיר צלקת אצל אלפרי הניע אותו לכתוב אלבום בלאק עתידני קצר ולעניין שעוסק בתקווה ובאובדנה.

9. Bosse De Nage - All Fours

איך ליריקה של אלבום בלאק מטאל יכולה להזניק להקה לטופ 10 אם גם ככה רוב הזמן קשה להבין מה הם אומרים? ובכן, התשובה פשוטה מאד: המילים צריכות להיות ממש ממש טובות. סולן הלהקה Bryan Manning הוא משורר מוכשר שעוסק בצורה סוריאליסטית באהבה, מוות, סקס ופוסט מודרניזם, ובורא דמויות שמקבלות חיים באמצעות המוזיקה הסוערת של הלהקה. מארי היא דמות שכזו. היא מייצגת תמונה כאובה של ילדות קשה, למשל בשיר הפותח "At Night": "כשמארי היתה קטנה היא החליטה לחיות את חייה כסוס. היא נהנתה הגונות מן הצער שלה, אך בסופו של דבר ההשפלות מהאוכף איבדו את הקסם שלהם". מאנינג מחביא את הטקסט הפואטי שלו מאחורי חומות רעש אשר באמצעותן הוא דורש מאיתנו התמדה בכדי לראות את התמונה המלאה. ביצירה המרכזית בשיר, "A Subtle Change", הוא מספק תובנה מעניינת על היצירה השברירית שלו: "שינוי עדין באור או רעש פתאומי, אולי מילה או ביטוי שמצית את השכל, החלטה שהתקבלה על פי גחמה או לאחר שיקול זהיר, האירוע הקל שבקלים, כל אחד מאלה יכול להיות הזרז להתחלתו של מירוץ חסר רחמים במורד הכביש, עם המסקנה האפלה ביותר". זהו אלבום בלאק אישי ויוצא דופן.

8. Chelsea Wolfe - The Abyss

צ'לסי וולף תמיד היתה ילדה מיוחדת. כשהיא היתה קטנה, אביה, גיטריסט מוזיקת קאנטרי, היה מנגן ושר לה הרמוניות טיפוסיות משירי עם. כשגדלה מעט, צ'לסי ניסתה לנגן את אותו פולק קאנטרי שאביה אהב כל כך. אבל לא משנה כמה היא ניסתה, נגינתה תמיד נשמעה לה עקומה, צורמת ועצובה. בגיל 9 היא היתה חומקת לאולפן ההקלטות הביתי של אביה וכותבת שירים. היא כינתה את הסגנון שלה רית'ם אנד בלוז גותי. וולף היא דוגמה קלאסית למישהי שנשאבה לצד האפל של הכוח. היא זמרת פולק, אבל הכי רחוקה מבוב דילן שאפשר. הפולק שלה הוא פולחן שחור וקודר ויש בו אלמנטים של דום ואינדסטריאל צורם שיושבים על הרמוניות מלטפות ועצובות. באלבומה החדש וולף מעמיקה אל תוך תהומות ליבה ונראה שאחרי ארבעה אלבומי אולפן וולף מצאה סוף כל סוף את הדבר שהיא עושה הכי טוב - מטאל.

7. Elder - Lore

60 הדקות שלוקחות להאזין לאלבומם החדש של אלדר הן השקעה בטוחה. החבורה הזו מבוסטון מציגה את הג'אם סשן הכי משובח ששמעתי השנה - מסע פרוגרסיב-דום עמוס בצלילים ומלודיות מדבקות. יש ב-"Lore" שישה קטעים באורך ממוצע של 10 דקות, ואף דקה לא משעממת. זו כנראה השמיעה הכי מיידית שיצאה ב2015, אבל כזו שכל האזנה לה תביא עימה גילוי חדש.

6. Tribulation - Children Of The Night

ברוכים הבאים לחלום השחור של טריביוליישן: קלידים מכושפים, צ'לו אפל, גיטרות מייללות, טונות של איפור ואווירה של מסע צלב. הוא שואב את הצד המכוער שלו מלהקות דת' מטאל שוודיות של תחילת שנות ה90 כמו Entombed ו-Dismember, צד שמתבטא בקולו המחוספס של סולן הלהקה Johannes Andersson. את הצד המרומם והמלודי הם שואבים מלהקות הבי מטאל קלאסיות כמו Judas Priest ו-Black Sabbath. כך או כך, נראה שטריבוליישן לא ממש חיים בעידן הנוכחי. המוזיקה שלהם מזכירה סרטי מתח ישנים שנפתחים בסצנה מסקרנת וגולשים באיטיות אל עבר נקודת השיא. זה אלבום שדורש סבלנות, אלבום שמצייר תמונה גדולה ולא מעניק סיפוק מיידי, ממש כפי שאנדרסון שר בשיר הפותח: "אנו עומדים בפני מעבר, משהו מוזר ועמוק, ואנחנו צריכים לשחרר. בואו ניפול דרך השערים באדמה".

5. Windhand - Grief’s Infernal Flower

ווינדהאנד היא חלק אינטגרלי במהפכת הדום שמשתוללת בענף המטאל, אבל הגבולות שלהם לא נגמרים שם. הלהקה נשמעת כמו גרסאת המטאל של My Bloody Valentine ומרחפת באלבומה השלישי בין שוגייז, לגראנג' ופולק אקוסטי כשהכול עטוף בכבדות בלתי מתפשרת. ג'ק אנדינו, שעבד בעבר עם נירוונה וסאונדגארדן, הפיק את האלבום והשפעתו על הסאונד ניכרת מהרגע הראשון. אי שם, בלב ליבו של האלבום בתוך כל הרעש הדחוס של גיטרות הדום מגיע רגע אחד צלול ומטריד ביותר: "אני אוהבת גבר, שאהבתו היא אלימות. שתמיד בא, שתמיד הולך. שאף פעם לא מביא לי פרחים, שיפרחו תחת צילי הלוהט". את השורות האלה שרה סולנית הלהקה Dorthia Cottrell בשיר המכושף "Sparrow". לא קל לדבר על אלימות, בטח לא על כזו שבאה מאיש אהוב, אבל דורותיה מצליחה לזעוק זעקה שקטה וחודרת בקולה הרדוף. השיר הזה הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של המטאל המצ'ואיסטי.

4. Horrendous - Anareta

לא מעט הרכבים מוזיקליים בנו קריירה על החייאת סאונד מן העבר: הסטרוקס והבלאק קיז על החייאת הגאראג' רוק, בעולם ההיפ הופ הסאונד חוזר לשורשים הג'אזיסטיים שלו, כפי שניתן לשמוע באלבומים האחרונים של Kendrick Lamar וD'Angelo. במטאל זה כבר הפך לטבע שני ללהקות רבות. הכוח של הורנדס, טריו הדת' מטאל מפילדלפיה, הוא ביכולת שלהם לקחת סאונד קלאסי ומיושן ולהפוך אותו לעכשווי וכובש. הם לא סתם מנגנים דת' קלאסי אלא מפרקים אותו לחתיכות ומרכיבים אותו מחדש. נדמה שהורנדוס עומדים לעשות מהפכה בדת' מטאל כמו ש-deafheaven עשו בבלאק מטאל. הדת' שהם מנגנים מצליח להיות אכזרי ומלודי בו זמנית, טכני בצורה יוצאת דופן אך שמצליח לרגש. אחת היצירות המרכזיות באלבום, "Acolytes", היא דוגמה נהדרת לאופן שבו הורנדוס ניגשים לדת' מטאל שלהם. הקטע נשמע קלאסי לגמרי במשך חמשת הדקות הראשונות שלו, מזגזג בין ריפים קשוחים של גריינד ות'ראש ומציג עבודת דינמיקה מרשימה שמזכירה אלבומים קדומים של Slayer. לאחר מכן הוא קורס לתוך לופ מרהיב של תופים וגיטרות, שכמו קולות תרועה של קרב, רק הולך ומתעצם עד לשיאו. אני בספק אם האלבום הזה ימצא את דרכו למאזינים מחוץ לסצנת המטאל, אך מדובר ביצירה ששמה את הורנדוס בחזית הז'אנר.

3. Panopticon - Autumn Eternal

המולטי-אינסטרומנטליסט האמריקאי, Austin Lunn, חוזר בפעם השביעית עם הפרויקט פאנופטיקון. כנראה יותר מכל ז'אנר אחר, הבלאק מטאל הוא מוזיקה של חוקרים, של מותחי גבולות, ולון עושה ככל העולה על רוחו בתבנית הבלאק מטאליסטית הזו. לון ממשיך לחקור את עולמו הנורדי של הבלאק מטאל, אך הוא עושה זאת בדרך שהיא כולה שלו. מגוון האלמנטים המוזיקליים שהוא משתמש בהם הוא אדיר - החל ממוזיקה קלאסית ועד פוסט-רוק. הגישה שלו לשירת מטאל גם מגוונת ונעה מרצועה לרצועה בין שירת הארדקור אמריקאית, דרך גראולינג נורדי נמוך, ועד לשירה נקייה ונעימה. בשונה מאלבומיו הקודמים, ההפקה באלבום מלוטשת והשילוב הדינמי בין נגינה אקוסטית למקצבים מתפוצצים מייצרת אינטנסיביות בלתי רגילה. אחד הקטעים המרכזיים באלבום," Sleep To The Sound Of The Waves Crashing", מציג זאת היטב עם מוזיקה כבדה שמתרסקת והופכת לצלילי גלים לצד כינורות, דינמיקת רעש-שקט במיטבה. זה אחד מאלבומי הבלאק הטובים ביותר שיצאו בעשור האחרון.

2. Ghost - Meliora

גוסט הם כנראה לא הלהקה השטניסטית הראשונה שהתמסחרה. זה לא שיש דבר רע בלהתמסחר - אם אתה מייצר מוזיקה טובה ומשלמים לך בשביל זה הרבה כסף, מה רע?. בכלל השטן הרי הוא מלך המסחור, והוא נחוש להפיץ את תורתו מן השאול על פני האדמה. הבעיה היא שאף פעם לא ידעתי איך לאכול את הקטע הזה אצל גוסט. לא ידעתי אם הוא רציני או הצגה. הלהקה השוודית התפרסמה ב-2010 בעיקר בזכות הופעתה החיצונית עם מסיכות שנושאות צלבים הפוכים, והשנה היא הוציא את אלבומה השלישי "Meliora". נדמה שלגוסט נמאס להיות רק גימיק. בחוגי המטאל אף פעם לא התייחסו אליהם מספיק ברצינות, אז הם פרצו את הגבול בין עולמו האפל של המטאל ובין קהל המיינסטרים ושדרגו את כל האלמנטים הכי טובים שלהם: הופעה חיה מהודקת, מלודיות מדבקות, טקסטים שטניים, הפקה עשירה ושירי פופ מצוינים. אווירת המסתורין שאופפת את חברי הלהקה, בשילוב עם התיאטרליות הכובשת, קסמו לקהל האמריקאי, ואלבומם נכנס למקום ה-8 במצעד הבילבורד 200 עם מכירות של למעלה מ-29 אלף אלבומים בשבוע הראשון. הם זכו גם לאהדה מצד מוזיקאים רבים כמו דייב גרוהל, שצייץ עליהם בחשבון הטוויטר שלו. האלבום מספק 41 דקות מהנות במיוחד של מוזיקת פופ שנעה בשדות ההבי מטאל והרוק הגותי. הסינגל המרכזי, "Cirice", הוא מעין שיר אהבה לשטן ומועמד לגראמי בקטגורית המטאל. נראה שגוסט הם המרענן הרשמי של 2015.

1. Deafheaven - New Bermuda

למי שעדיין לא הבין אנו חיים בעידן Deafheaven. בין אם מעריצי המטאל ההדוקים מסכימים עם זה או לא, ב-2013 נפל דבר כשאלבומם "Sunbather" שינה את פני הז'אנר לנצח. על החוויה שעברתי עם אלבומם החדש "New Bermuda" סיפרתי בטור מיוחד מחודש נובמבר.

את החלק הראשון בקונספט של האלבום ניתן לייחס לעטיפה שלו: שחורה ואפלה עם השתקפות של מעין דמות סהרורית במשיכות גסות של צבעים בהירים. עבודת האומנות היפייפיה הזאת היא ההפך הגמור לקאבר הוורוד והזוהר של "Sunbather" ומרמזת לנו שאנחנו בפתחו של חוויה יותר אפלה. צלצול פעמוני כנסייה מוביל אותנו ל-"Brought to the Water" שיר הפתיחה הסוער. ניתן לשמוע שהצלילים באלבום הם דחוסים יותר וכבדים יותר, כמעט ת'ראשיים. הליריקה של George Clarke, סולן הלהקה, נותנת חותם לשינוי החיצוני של עטיפת האלבומים כשהוא זועק על "יקום אינסופי של ורוד וסגול שנכנע לאפלה עכשיו" ובעצם מספר על אובדן התמימות שחוותה הלהקה. ייתכן שחלק מחיצי הביקורת שנורו אל עברה בטענה שהם לא מספיק "מטאל" חדרו לאלבום החדש שמספק אלמנטים של דת' ות'ראש מטאל. "Luna" הוא דוגמא מצוינת לכך: רכבת הרים בת 10 דקות שמציגה להקה בשיאה. דפהבן חוקרים כלכך הרבה כיוונים בשיר שמתחיל עם ריף מטאלי כבד וממשיך לעבר התפרצות רגשית של רוק חללי. האלבום ממשיך להתפתל לאורך חמשת יצירותיו, והלהקה מציגה מגוון מרתק של השפעות.

מבקרים רבים שאלו את עצמם כיצד תתמודד הלהקה עם הציפיות שכרוחות בהקלטת המשך לאלבום מופתי ופורץ דרך כמו "Sunbather" והאם בכלל אפשר לשחזר הישג כל כך מרשים. ובכן, אחד הדברים המדהימים ב-"New Bermuda" הוא היכולת של הלהקה להציע למאזין חוויה שונה לחלוטין על אף קווי הדמיון שקיימים בשירים. "New Bermuda" הוא אלבום קודר וכבד יותר מקודמו. הוא אינו עומד במבחן מול "Sunbather", אלא מהווה המשך עצמאי שמעניק את התחושה שכל אלבום עומד בפני עצמו. דפהבן היא להקה בשיא פריחתה. היא הלהקה הראשונה מזה שנים שפועלת בתקופת השפעתה. כלומר, היא רואה כיצד אחיותיה מנסות להידמות לה ומסגלות אלמנטים שהיא עצמה שכללה, בשעה שהיא חוקרת את הפסגה המוזיקלית הבאה. "New Bermuda" הוא אלבום שיגרום לאלפי מוזיקאים ברחבי העולם לחשוב אחרת, אפילו אם במעט, בפעם הבאה שהם ירימו את הגיטרה שלהם, וזה מפגן של עוצמה.

הפוסט סיכום השנה במטאל 2015 הופיע ראשון בהמאזין

נכון, אני מתופף בלהקת מטאל (קין והבל 90210); נכון, ניגנתי בעבר עם הרכבים שלא ממש קשורים אחד לשני מבחינת הז'אנר; ונכון, ישנם הרבה אנשים שלא אוהבים את החומרים המוקדמים של Killing Joke וישנם אנשים שלא אוהבים את החומרים המאוחרים של קילינג ג'וק. אני אוהב את מה שטוב לי באוזן ובלב. אני עוקב אחרי הלהקה הזאת כבר הרבה שנים ואני מאוד אוהב את כל מה שיש להם להציע (אני דווקא מהמחנה של הדברים המוקדמים) ואין לי הרבה מה להגיד חוץ מהעבודה שאני פשוט מעריץ שלהם. נקודה.

האלבום האחרון "Pylon" שיצא באוקטובר פשוט עשה לי טוב ונעים בלב. יש בו שירים מרגשים, גיטרות חותכות, תופים פשוטים ומדויקים, ומעל הכל, המנצח Jaz Coleman בסגנון השירה המיוחד והייחודי לו. ותכלס, צריך לתת כבוד ללהקה הזאת שאיתנו כבר מ-1978 ועדיין ממשיכה להוציא אלבומי מופת למרות נגנים שהוחלפו (חוץ מהגיטריסט והסולן), בסיסט שמת ואין סוף טורים הקלטות ראיונות ורגעים קשים (היעלמותו של הסולן ג'אז שברח לאפריקה כדי לחמוק מטור לפני כמה שנים). יאללה, זה אלבום ענק, תקשיבו לו.

הפוסט סיכום 2015: אלבום השנה של איתמר לוי מקין והבל 90210 הופיע ראשון בהמאזין

The Listener + HaKotsev: Best Israeli Music H'ATASHA by Idosius on Mixcloud

איחדתי כוחות עם יובל לוי מ-"הקוצב", ויחדיו סיכמנו את שנת ה'תשע"ה במוזיקה הישראלית מהפולק הרך של ג'יין בורדו ועד הפוסט-הארדקור המחורע של זאגה זאגה וכל מה שביניהם - לשמיעה בלחיצת פליי למעלה או האזנה סלקטיבית פה למטה.

Totemo - Heavy As My Dreams EP

יובל: רותם אור (Totemo) הוציאה בתחילת השנה אי.פי חדש ומשובח. מוזיקה אלקטרונית עם שירה מהפנטת, עשרים דקות של צלילה עמוקה. האי פי הקצר (רק כעשרים דקות אורכו) היה אמור להיות מלווה בסיבוב הופעות בארץ, אבל הוא נדחה בעקבות אבחון של מחלת סרטן השד. בימים אלו רותם אור עובדת על חומרים חדשים, ואנו מקווים שכשיצאו, היא תוכל להשיק אותה כמו שצריך.

עידו: האי פי של טוטמו היה אחד מהיציאות של השנה, בכלל במוזיקה האלקטרונית בעולם. כבר קלישאתי להגיד שזה נשמע "חו"ל", ובכל זאת, היללו את האי פי בבלוגים ברחבי העולם, ובצדק. מאחל הרבה בריאות לרותם בשנה הקרובה ועוד המון שירים חלומיים כאלה.

Garden City Movement - Modern West EP

יובל: לפני כחודש התקיימו ההופעות של Alt-J בארץ. לכל אחד מהמופעים נקבע מופע חימום אחר. אני בחרתי ללכת למופע הראשון בגלל מופע החימום של Garden City Movement, והיה כל כך טוב, שעם כל הכבוד ל-Alt-J, הגארדן לא נפלו מהם בכלל. האי פי שיצא להם השנה, Modern West, ממשיך את הקו האלקטרוני המתוחכם מהשניים הקודמים, ומדגים לנו שוב איך אפשר להכניס כמות עצומה של רגש לתוך ביטים ממוחשבים. תגלית נוספת שגיליתי לגביהם השנה היא שהמוזיקה שלהם מעולה לשחייה. אז אם יש לכם נגן MP3 עמיד למים – אני ממליץ בחום.

BEMET - The Chase After Tomorrow

יובל: הוד מושונוב הוציא אלבום משותף עם ריג'וייסר כחלק מהלייבל Raw Tapes, אלבום בשם The Chase After Tomorrow שכולל גם שיתופי פעולה עם נגני הלייבל. הוד מושונוב הוא נגן קיטאר (הקלידים האייטיזים שלובשים כמו גיטרה על הכתף) שגדל כנגן פסנתר קלאסי, ובשנים האחרונות עבר למוזיקה אלקטרונית ומשלב באלבום הזה בין אלמנטים של ג'אז למוזיקה אלקטרונית. הלייבל חצה את גבולות האינדי בשנה האחרונה עם השינויים המעניינים שהתרחשו בגלגל"צ.

Anatopia - User Experience

עידו: אנטופיה הם הצמד Henrietta Morgenstern ו-Klaus Plötzlich, ישראלית וגרמני שעושים מוזיקה אלקטרונית סקסית, חיבור בין השיק הברלינאי לחוצפה הישראלית עם תהיות קיומיות על העולם הדיגיטלי.

Shtuby Band Experience

יובל: את שטובי גיליתי בפסטיבל יערות מנשה. הוא עלה לבמה לבוש בבגד גוף ורוד שמכסה את כולו מכף רגל ועד ראש, ולרגע אחד הפך את היער לרחבת ריקודים ענקית, שהזכירה יותר דיונות במדבר של פסטיבלי טראנס מאשר פסטיבל רוק. שטובי מופיע לפעמים בהרכב מלא עם נגנים, כמו ביערות מנשה, שכולל מתופף, קלידן (BEMET, הנ"ל), MC וחלילנית, ולפעמים הוא מופיע לבד כדיג'יי במסיבות בפסטיבלים ובמועדונים, בארץ ובחו"ל. אמנם לא יצא לו אלבום, או אי.פי השנה, אבל עדיין הוא ה-תגלית שלי. ממליץ בחום להטות אוזן ואם אפשר לתפוס אותו גם על הבמה בהופעה או דיג'יי סט.

שי צברי - שחרית

יובל: המלך החדש, שמאפשר גם להיפסטרים לתת בכפיים הוציא השנה את האלבום "שחרית" שמצליח לייצר מוזיקה ישראלית ומאוד אותנטית. במקרה של שי הוא מצליח לחבר פיוטים יהודים ישנים עם ז'אנריים עדכניים – רוק, בלקן, דאב ורגאי.

עידו: שי צברי והרכבים כמו A-WA ולירן עמרם והפנתרים עשו נסיון מאוד יפה ליצור מוזיקה ישראלית אותנטית שלא שואבת מהתרבות האנגלו-סקסית של רוק/פופ אלא ממקורות של מוזיקה יהודית ותימנית. באופן אישי פחות התחברתי לזה, אך ברור שזו מוזיקה שהקהל הישראלי הרחב יאהב, מוזיקה שעושה שמח ושתעלה את הישבנים לרקוד על השולחנות ולתת בכפיים - אני פשוט מעדיף פוגו.

TATRAN - Shvat

יובל: שלושה האקס-נגני הג'אז קפצו מדרגה ענקית בשנה האחרונה. הם הוציאו את האלבום "SHVAT", מילאו את הבארבי ואת הבמה המרכזית ביערות מנשה, ואפילו הצליחו להכניס שיר לגלג"צ - הפתעה גדולה בהתחשב במוזיקה הנסיונית שלהם. נראה שזו רק תחילת הדרך של השלישיה הפסיכדלית הזו, וכדאי לתפוס אותם בהופעה מהר, לפני שייגמר והם ילכו לבמות גדולות בניכר.

עידו: הופתעתי איך המוזיקה הנסיונית והאינסטרומנטלית נטולת הווקאלז של טאטרן גרמה לאנשים לעוף השנה. הקהל המיינסטרימי שנתקע בשנות השבעים על פינק פלויד והדורז כנראה פוקח את האוזניים, סוף כל סוף, ומבין שיש טריפ חדש.

Pits - Premeditated Endings

עידו: אלבום שלא קיבל בכלל פוקוס בשנה שעברה ודורש עוד מלא האזנות. מוזיקה נסיונית, סוג של פוסט-רוק חורך עם טירוף שמרחף מלמטה, אולי בגלל הפקתו המושחזת של עמי שלו (המונוטוניקס).

קין והבל 90210 - וידאודרום

עידו: ההרכב הרוצח של השנה ומבחינתי אלבום השנה. זה אלבום שלא מוערך מספיק. הוא גאוני כמו שהוא טפשי, הוא מטורף, הנגינה קטלנית, הוא מלא ברפרנסים תרבותיים לסרטים והצגות ומוזיקה ולחיים שלנו היום. לוקח זמן *סטגדיש* להבין אלבום כזה, וזה יקרה בסוף כמו שזה קרה לאינפקציה והופעות האיחוד המפוצצות שלה השנה. מי שרוצה את ההזייה המלאה שלא יחכה לאיחוד אלא ילך להופעה הבאה של קין והבל 90210 עכשיו עוד כשהם צעירים ומחורפנים.

Cut Out Club - Cut Out Club

יובל: פרויקט הסולו של ניצן חורש (אקלטרה) הפך לסופרגרופ אימתני שכולל שמונה חברים מנוסים שפעילים גם במסגרת להקות אחרות. אחרי שהם מתחו את הסבלנות שלנו עד תום, הם הוציאו ממש לאחרונה את האלבום הראשון שלהם. מעבר לשירים המצויינים אני מציע לתת תשומת לב להפקה המוזיקלית המעולה של ניצן וברוך בן יצחק שצובעת את השירים במלא גוונים ויוצרת רוק אפל אך עדיין מלא ב-FUN.

KIDS FLY - KIDS FLY

יובל: האלבום הראשון, שנושא את שם הלהקה, יצא אי שם בינואר. הלהקה הוקמה על בסיס להקת אומללה ושנתה את פניה אחרי שהסולן עזב. האלבום מלא ברוק מאוד חלומי, כזה שעוזר לי לצלול במחשבות. חברי הלהקה מפוצלים בין ישראל ואנגליה, ולכן קשה לתפוס אותם בהופעה, אז אם נקרית בידכם ההזדמנות אני ממליץ מאוד לא לפספס.

lessAcrobats - Other Selves EP

עידו: EP מאוד איכותי וכיפי עם נגיעות של ניאו-פסיכדליה, עוד ריליס מוצלח מבית אנובה. המיקסוס של Tom Monahan, שעבד עם Peter Bjorn and John וגם Devendra Banhart, מוסיף מגע של קסם זר ומענג (מתנצל על הטעות בשידור - הוא לא עבד עם Tame Impala למרות שזה נשמע מתבקש).

Lola Marsh

יובל: הההפתעה הכי גדולה בלהקה הזו היא שאנחנו כל כך אוהבים אותה למרות שעד היום יצא להם (רשמית) רק שיר אחד. יעל שושנה כהן הגיעה לתודעת הקהל כשעשתה כיסוי לשיר של לאנה דל ריי בתכנית ריאליטי, והקו המוזיקה של לולה מארש ממשיך בדיוק משם, ועושה את זה טוב. הם עשו מלא הופעות, והופעות מלאות, שיר אחד והבטחה לאלבום. בארץ, לדעתי, הם יצליחו, השאלה אם יצליחו לפרוץ את מחסום החו"ל, שם נראה לי שיש עוד הרכבים שעושים מוזיקה דומה, והתחרות יותר קשה. שיהיה בהצלחה!

Private Men - Private Men EP

עידו: ההרכב החדש של רועי דותן (פאנקייק, המועדון, ועוד) הוציא EP עם שירים שבריריים ויפים ברוח תחילת המילניום של הרכבים כמו Doves, Elbow, Kings of Convenience.

Russo & Weinberg - Stay

יובל: ארז רוסו (הג'ירפות) ועדי ווינברג הוציאו באמצע הקיץ אלבום שיהיה כיף להתכרבל לצליליו בחורף, מול האח. הפרויקט המשותף, שהחל במקרה, הוציא כבר לפני שנתיים(!) שיר ראשון מתוך האלבום "Stay", וגם הוא עושה את דרכו במהירות מערבות האינדי למרכז המיינסטרים. השירים נכתבו על ידי ארז רוסו, ועדי ווינברג נתנה לו את הדחיפה לעלות יחד איתה למרכז הבמה, ואפילו לתפוס את המיקרופון. יש לקולות שלהם הרמוניה מדהימה, שמזכירה לי זוגות בסגנון ג'וני קאש וג'ון קארטר או לי אוזוולד וננסי סינטרה, והאלבום הזה התנגן אצלי שוב ושוב, אפילו בחום של אוגוסט.

ועדת חריגים - השעמום שוקע

עידו: "השעמום שוקע" נמצא אצלי במקום השני השנה בתחרות מאוד צמודה למקום הראשון (קין והבל 90210). אני מאוד אוהב את הקונספט של יובל הרינג, סולן ההרכב, הנסיון ליצור מצע של מוזיקה ישראלית חדשה עם רפרנסים מקומיים שתהווה בסיס לדור הבא של האינדי הישראלי. לדעתי האלבום פחות חזק מאלבום הבכורה "העולם אבד מזמן" מבחינת השירים (יש פה כמה פילרים), אם כי בסה"כ זה המשך ראוי שמעגן את השוגייז הישראלי ומצליח לגעת באיזשהו רגש מקומי - ראה למשל הפזמון "דרך יפו, העליה" בשיר "אמפריה אחרונה". גם ועדת חריגים זוכים להרבה סיקור והופעות באירופה וארה"ב, הישג לא נורמלי להרכב אינדי ישראלי ששר בעברית.

הקליק - אני לא בפסקול

עידו: קאמבק ענק של הקליק, להקת הפוסט-Pאנק שהוציאה אלבום חדש אחרי 30 שנה של הפסקה. מסתבר שצריך חבורה של בני 50-60 בשביל לשים מראה מול הריקבון הארץ הישראלי, בשביל לצרוח מהגגות עד כמה המצב מסריח דרך גיטרות מלוכלכות וליריקה א/ערסית בזמן ששאר המוזיקאים בארץ עסוקים באסקפיזם ושירי אהבה שמאלציים. ריספקט.

שעלת נפוצה - ימית 2000 EP

עידו: שעלת נפוצה הם סוג של ממשיכי הדרך של הקליק, של פאנק-רוקנרול חכם בעברית עם סולן שמתפרק על וכותב מדי פעם שורות מבריקות כמו "הבידור שלכם זו הטרגדיה שלנו". שעלת נפוצה התפרקה, אך חברי ההרכב המרכזיים עברו הלאה ללהקת הקאלט המסך הלבן שחורשת במות ומלהיבה את הקהל.

Zaga Zaga - Year One

עידו: אלבום הפוסט-הארדקור פאנק של השנה (כנראה כי הוא היחיד שיצא בארץ!), מלא בשירים דיסוננטיים ב-120 קמ"ש וקורטוב של הומור (ראה למשל "I Just Called To Say I Hate Your Band"). ההרכב חורש בזה הרגע את מרתפי ההופעות המזוהמים של אירופה.

Sweatshop Boys - Always Polite, Never Happy

עידו: גאראג'-פופ-פאנק שמשי מלא בהוקים חזקים ומלודיות קליטות, כאילו שהביץ' בויז שמעו יותר מדי ראמונס והוציאו את האי פי הזה. לא ברור למה זה לא תפס בארץ, אבל בחו"ל הסווטשופ בויז (שם גאוני) מקבלים שבחים רבים - אפילו יובל לוי שמע בפעם הראשונה ואהב.

תעני אסתר - מסקנות מכדור הארץ

יובל: תעני אסתר הוציאו השנה את האלבום השני "מסקנות מכדור הארץ" – אלבום שאמור היה לצאת בשלושה אי.פי'ז קצרים יצא בסוף כאלבום אחד, אבל עדיין ניתן לזהות את שלושת החלקים שלו. למרות שהמוזיקה פסיכדלית והמילים נשמעות הזויות בשמיעה ראשונה (ושניה), אחרי כמה שמיעות, מגלים שיש בהן עומק רב, ולדעתי שי רוט, שכתב את רוב השירים, עשה עבודה נפלאה.

Maya Johanna - Born To Become

יובל: אלבום שהופק על ידי Sun Tailor (ארנון נאור) וההשפעה שלו בו בולטת מאוד (שזה טוב, כן?). אלבום פולק שמגיע לגבהים ועוצמות גבוהים, כמו ב-"Born To Become".

ג'יין בורדו - ג'יין בורדו

יובל: שנה מעולה עברה על ההרכב הזה, ששלושה משירים נכנסו השנה לפלייליסט של גלגל"צ, וששוב ושוב מוכרים את כל הכרטיסים להופעות שלהם. דורון תלמון כותבת שירים יפים ומלאי הומור, ויחד עם מתי גלעד ואמיר זאבי (על הקונטרבס והגיטרה) הם שלישייה שמחה וכיפית, שכיף להפליג איתה לרגע למקומות אחרים, יפים יותר, מלאים בפרחים, ופרפרים ווויסקי..

הפוסט סיכום ה'תשע"ה הסחיפסטרי במוזיקה הישראלית - המאזין + הקוצב הופיע ראשון בהמאזין

התופים הוצבו במרכז הבמה, ולא בכדי: הקצב הוא מרכז הכובד של ההרכב. ואיזה קצב. איתמר לוי, מתופף הלהקה, אולי לבש מכנסיים של ליצן, אבל הוא מאוד רציני לגבי התיפוף שלו - מפגן כוח שעומד בגאווה מול כל מתופפי המטאל ביקום. יש בהרכב רק גיטרה חשמלית אחת, זו של יונתן השילוני, והוא הוציא ממנה סאונד אימתני וצלילים דיסוננטיים. דווקא הבס של שאול לוריא, שנראה כמו פרדי מרקורי בגרסת הסרסור הרומני, נבלע לצערי אי שם במיקס.

לכתבה המלאה בעכבר העיר

הפוסט קין והבל 90210 בהופעה: יחי הבשר החדש הופיע ראשון בהמאזין