D’Angelo - Black Messiah

זה אלבום מאוד מוזיקלי, אם אפשר להגיד משהו כזה בכלל. חשוב לציין שמבחינתי זוהי לא אמירה אינטליגנטית או מעניינת כאשר באים להתייחס למוזיקה, מכיוון שמוזיקליות היא תכונת בסיס שעליה ניתן לבנות כל מיני דברים ולא הדבר עצמו. עם זאת, נראה לי שהדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שהמוזיקליות שלו מתפרצת לכל עבר. המזל הוא שהאלבום ממש לא נעצר שם, הוא המשיך להתפתח ולגדול ככל שמספר השמיעות באיי טיונס התרבה. מעבר להקשרים המשוגעים שהביאו את די’אנג’לו להתעכב 14 שנה מאלבום מצליח מאוד מסחרית, עד ליציאה של הדבר הזה, השיגעון מבוטא בשכבות על גבי שכבות של צלילים אשר מגיעים בכל מיני צורות וגוונים, ועוטפים מכל כיוון עד אשר מתפתחת לה תמונה קוהרנטית. אם לא נכנעים, זוהי לא בהכרח האזנה פשוטה. למרות שיש שני להיטים ברורים ("Real Love" ו-"Sugah Daddy"), הם לא באמת נופלים תחת אף תבנית. הרוח המרחפת מאחוריו מגיעה עד ל-Sly Stone אבל מתפתחת לכיוונים של פסיכדליה של שנות השישים שאיבדה את התמימות. ראיתי באיזשהו מקום שב-2011 כשעוד נותרה עבודה מועטה על האלבום, קווסט לאב השווה אותו לאלבום הלא נגמר "Smile" אשר הביא את בריאן ווילסון לכדי שיגעון אמיתי. מה שמדהים הוא שהשיגעון שם, אך הוא הצליח לצאת החוצה, לתוך ההקשר (גם הפוליטי) שאליו הוא כוון מלכתחילה. אם ממרחק הזמן התחושה הזו תשרוד, אוכל להכניס אותו לרשימתי המצומצמת של אלבומים על-זמניים.

הפוסט סיכום 2015: אלבום השנה של רועי קידר מ-lessAcrobats הופיע ראשון בהמאזין