אולי כדי לענות על השאלה, אולי כדי להגשים חלום, אולי כי נמאס כבר להופיע באותם המקומות, לפני כחודשיים יצאה להקת רוצי בובה לסיבוב הופעות ארצי תחת חסותה של בירה מכבי, הספונסורית הכי קולית בעיר (תדר, מכבי הום טור, ועוד). שלושה ילדים עם ברק בעיניים, כלי נגינה בידיים, ומוזיקה בורידים + מנהל אחד בנסיון לכבוש את המדינה לצלילי הרוקנרול.

את מה שקרה שם היה אפשר לקרוא בכתבה המעולה של בן שלו מהארץ שהתלווה ללהקה ותיעד את האירוע בכישרון רב. עכשיו אפשר גם לראות. רוצי בובה הוציאו ביום חמישי את "רוצי בובה בדרכים", סרט דוקומנטרי קצר ומאוד DIY על סיבוב ההופעות שלהם. הוזמנתי לבכורה, וכמובן שלא יכלתי לסרב לרוקומנטרי + בירה על חשבון הספונסור.

אם הסרט על אינדינגב היה מאוד מוקפד ומלוטש בעריכה ובצילום שלו שבאו להקנות איזשהי הרגשה של שלווה אוטופית, הסרט על רוצי בובה בדיוק הפוך. הוא חוגג את הכאוס, מלא באנרגיה, ונמצא בתנועה מתמדת. רוב הצילומים מגיעים מידו של מתופף הלהקה אורי רנרט, ומלווה במוזיקה המהירה של הלהקה, רוקנרול Pאנקיסטי בין צ'אק ברי לבאזקוקס. למרות שהסרט לא מוצר כל כך מוקפד, זה מתאים בול לאווירה.

"רוצי בובה בדרכים" הוא אחד מהרוקומנטרים ששוברים את קלישאת הסקס, סמים, ורוקנרול. מה שיש 4 זכרים שישנים באותו החדר (כפי שנאמר בסרט), מלא עבודה, ורוקנרול. רוצי בובה נוסעים בוואן לדרום, רוצי בובה תולים פוסטרים, רוצי בובה מתראיינים ברדיו, רוצי בובה מופיעים. הופעה מול חיילים מתבטלת בגלל תאונת דרכים טרגית? באסה, קובעים הופעה חדשה, הטור חייב להמשיך. להקות אחרות היו נכנסות בקלות לרחמים עצמיים וחוזרות הביתה עם הזנב בין הרגליים. יש פה לא מעט דברים שאפשר ללמוד ממוסר העבודה של רוצי בובה.

למרות הכוונות הטובות, החיים בפריפריה קשים ללהקת רוקנרול. אם הקהל בפריפריה כל כך צמא להופעות, איך זה שרוצי בובה מגיעים לפאב צאלים וכל מה שיש שם זה חבורה קטנה של מילואימניקים? אני לא יודע אם נעשתה עבודת הכנה רצינית לפני ההופעה בכל מה שקשור לשיווק ופרומושן. אני יודע שאם היתה באזור קהילה צמאה של אוהבי מוזיקה, כפי שטוענים אנשי הפריפריה, הייתי מצפה שהם יקפצו על ההזדמנות הזו.

הלהקה לוקחת את הבאסה בהרבה הומור וציניות ו-"יהיה בסדר"-ים. אולי הדבר היחיד שהסרט נכשל לעשות זה לתעד את איך הם מרגישים בכל הסיפור הזה, במאמץ הגדול שהם משקיעים לעומת האכזבה הגדולה שהם מקבלים. זה צץ בפריימים מסוימים מתחת לפני השטח, אבל הלהקה עסוקה בעשייה ואין לה זמן להתעסק בזה.

אפילו שהסרט הוא לא פסגת הקולנוע הישראלי, הוא נותן הצצה נדירה לאיך זה להיות להקת רוק בארץ. יש פה אנשים שמשקיעים המון אנרגיה ואהבה במוזיקה שלהם, מקבלים מעט מאוד בחזרה, ובכל זאת ממשיכים לפעול. אין להם ברירה. אי אפשר להכריח את עצמך להפסיק לאהוב מוזיקה. אפשר רק לוותר על החלומות ולהכנע לתכתיבים הבורגניים של החברה.

אחרי הסרט לא יכלתי שלא לשאול את עצמי אם כל להקות הרוק פה (וזה כולל אותי) לא נמצאות באשליה עצמית גדולה. אנחנו כולה מדינה עם 7 מיליון איש שמתוכם יש מעט מאוד קהל רלוונטי. וגם הקהל הרלוונטי הזה יאזין לרדיוהד בבית, אך לא ילך להופעה של קיצו. רק בלונדון חיים 7 מיליון איש ואחוז הקהל הרלוונטי מתוכם הרבה יותר גדול והרבה יותר פתוח למוזיקה עכשווית. נכון, התחרות בלונדון על לב הקהל הרבה יותר גדולה בהתאם. לפחות יש קהל להתחרות עליו.

תקרת הזכוכית בארץ מאוד נמוכה. מה הטופ שאפשר להגיע אליו, למלא את הבארבי כמו אסף אבידן? אסף אבידן רואה קהלים הרבה יותר גדולים כשהוא מופיע בחו"ל. יש את הגאווה של להצליח במולדת, אבל זה כלום לעומת ההצלחה האפשרית מעבר לים. אולי רוקנרול היא לא המוזיקה של עם ישראל, למרות הבלחות מצליחות פה ושם, ולהקים להקת רוק בתקווה להצליח בארץ זה סוג של קומיקזה?

אני מקווה שימשיכו לעשות עוד רוקומנטריים ישראלים. הם עוזרים להפיץ את המוזיקה הנפלאה שעושים פה בסצינת השוליים ונותנים לנו הצצה אמיתית לאיך זה להיות בלהקת רוק. לגבי רוצי בובה, ההופעה הכי מוצלחת בסיבוב ההופעות שלהם היתה, איך לא, בתל אביב, מול קהל הבית האוהד שמילא את האוזןבר. בפעם הבאה שתתלוננו שאין הופעות בפריפריה, אולי תבינו למה, ותגררו חברים לתמוך בלהקות שעושות את המאמץ להגיע. זה לא קל.

הפוסט יבש פה בובה הופיע ראשון בהמאזין