לפני הכל, חשוב לזכור שלמרות שיש קשר בין מקום לבין המוזיקה הנוצרת בו, הוא לעולם אינו ישיר ומוחלט. בעידן הגלובליזציה-לאללה, אי אפשר לקשר בצורה אבסולוטית בין היצירה של אמן מסוים לבין המקום בו הוא התפתח, בעיקר במדינה כמו ישראל שבה תרבות מושתתת על קיבוץ גלויות כמעט אינסופי. הקולות והדעות, גם אלו האומנותיים וגם אלו שלא, מרובים מכדי שיוכלו לאפיין משהו מוחשי. דבר זה כבר חושף פגם אקסיומטי ב-"כאן אינדי" - הניסיון לחשוף תרבויות בפאתי ישראל שמהם העלימו עין לא חושף דבר אלא כמיהה למוזיקה שבאה רחוק רחוק מכאן.

השיר של להקת היללה, למשל, הוא שיר בריחה. "הדרורים של אי מריט אינם עוד, אז אמרו לי איפה החוף הקרוב ביותר שאליו נוכל ללכת", שר הסולן שוב ושוב בשפה זרה על עיירה אמריקאית שנמצאת אלפי קילומטרים מעין הוד. הניסיון ב-"כאן אינדי" להדגיש את הייחודיות שבפריפריה דווקא מדגיש את הסימביוזה שלה עם מה שמחוץ לה, ואיך שאין לה מה לעשות אלא להישען עליו. כמיהת האמריקנה של היללה לא רחוקה בבסיסה מזו המוצגת בפרק המרגש על משפחת אלייב, שבוער בכמיהה לטג'יקיסטן, אבל בטח ובטח שלא למקום מגוריהם ראשון לציון. בפרק של אלון עדר/קריית שמונה, עדר והרכבו מנגנים שיר שנפתח כהמנון מיאוס מתל אביב ומסתיים בקריאת כיסופים לקריית שמונה. זה רק הפרק השני, אבל הוא מתמצת בפשטות את מלוא הסדרה לנקודה אחת: איך היא תרה במעגלים סביב תל אביב, מתעמתת איתה כאילו הייתה שד דמוי-וולדמורט שאין לומר את שמו, אלא ששמו נאמר כל הזמן.

גם עולה השאלה: למה בכלל הסקירה הגאוגרפית? המעמד של תל אביב וירושלים (ואולי גם חיפה, בימים יפים) כמוקדי מוזיקה אלטרנטיבית הוא לא סוד. אין סיבה שלא להעריך אותן ולשמוח ביכולת לגור במדינה בה ישנם מוקדים כאלו בכלל. אבל כאן בחרו להתמקד בסביב, כמעט כאילו המוזיקאים הפריפריאליים היו האנדרדוגים של החטיבה. אם היו נותנים יותר זמן מסך לדמויות ולהלך הרוח, עשויה היתה להתבהר נקודה מהותית, אבל זה אינו המצב. אנחנו רואים הבלחים של מקומות ותרבויות, ורואים איך כל הבלח של סאבטקסט או רעיון יפה נופל בין הכיסאות. אין מקום לדיון בכל הנוגע למקומות המוצגים, ואלו מדורדרים לרקעים נטו ולהתהוות בהם בלבד. מה שיוצא בסוף מרגיש כמו גרסה בורגנית ל-"ביקור התזמורת", רק שבמקום שפמים וחצוצרות יש… שפמים וחצוצרות.

נראה שהסדרה הזו היא החלטה קלה. הרי חלק אינטגרלי במוזיקה עצמאית הוא המרחק הבסיסי מאור הזרקורים, וסדרת כמעט-פריים-טיים של קטעי וידאו בני חמש דקות לא מרגישה כמו מעשה מעודד אלא כמו פשרה, ניסיון לצאת ידי חובה אל מול תחום תרבותי שלא קשה לנדות אם רק כי אינו עוצמתי מספיק. לעתים אף נדמה שהסדרה יכלה להיות תוכנית רדיו. הויז'ואל לא מביע הרבה, אלא רק נותן איזו תחושה מופשטת שלא אומרת שום דבר באמת - כמו אצל אביב גדג', כשהצלם מסתובב סביב עץ ל-15 שניות וחוסם את רוב השוט - למה? (למה?). או, למשל, העובדה שרוב הפרקים נפתחים בשיר וממשיכים ברגעים מעטים של שיח, שלרוב לא נוגע לגאוגרפיה או למוזיקה עצמאית, אלא לחרגולים ושטויות אחרות.

ניכר שקטעי הוידאו לא מלוטשים, ושהעימות עם סוגיית המיקום/אמנות כמעט ולא קיים, אבל במזל, זה לא גורע מהיופי והכנות שבמוזיקה. אילוץ השיר הבודד שבא בסדרות כמו "כאן אינדי" או סדרת הקטעים של אינדי סיטי (שבוימו שתיהן בידי בטינה פיינשטיין) תמיד היה לטעמי - המחויבות הזו של האמן לתחם את עצמו ליצירה אחת; מין הזדמנות בודדה להעביר מסר מסוים. המסרים שנבחרו בסדרה הזו מעולים ומהוקצעים: אביב גדג' יודע את רזי הקיום; איה זהבי פייגלין שרה בדחיפות נוקבת (ו-"דחיפות" זו אחת המילים היפות שאפשר לייחס לאמן); משפחת אלייב בוערים בתשוקה עמוקה ושונה מכל התשוקות שהכרתי קודם.

ישנם גם רגעים נדירים בהם המדיום ומגבלת הזמן לא מהווים מכשול אלא אמצעי - למשל, בפרק שמתמקד ב-"ארובות של חדרה". הם מתבררים כאיקונין ורתע-ילדות עבור איה זהבי פייגלין, שבו התיעוש הקיצוני של העיר מהדהד בה. בעיני פייגלין, המשאבים החומריים של עיר הארובות לא רחוקים מהמשאבים שלה כיוצרת. זה מורגש בשיר, זה מורגש בה וזה עובד בפחות מחמש דקות. ככה יוצא ש-"כאן אינדי" חגה סביב הרבה רעיונות מעניינים ומהותיים לשיח האלטרנטיבי, אבל לרוב לא נותנת מקום למחשבה. לעתים הסדרה מפספסת את המטרה, ולעתים רחוקות יותר פוגעת. חבל שהפגיעות האלו - המוזיקה הטובה, למשל - נוחתות במרכזן של מטרות רחוקות ושונות לגמרי.

הפוסט כאן אינדי: כמיהה למוזיקה שבאה רחוק מכאן הופיע ראשון בהמאזין

האלילות הן בעצם זמרות/רקדניות/בדרניות בנות 10-22 ששרות שירי פופ יפני מתוקים ומוגזמים להחריד שנשמעים כמו זריקות אופטימיות מסרט אנימה היישר ללב. הן לבושות בתחפושות ונראות כמו בובות של Sailor Moon וקהל המעריצים ברובו המוחץ מורכב מגברים בני 40+ שמשקיעים את כל זמנם וכל הונם בהערצת האלילות. כאן אנחנו מקבלים תמונה עגומה במעט על התופעה. ילדות בנות 10-22 רוקדות בכדי לבדר גברים שיכולים להיות האבות שלהן והגברים חיים במעין פנטזיה פרוורטית תוך כדי שהם מלווים את האלילות האהובות עליהם בהופעות, עוקבים אחריהן ברשתות החברתיות ואף קונים להן מתנות.

ההסברים לתופעה רבים: הגברים רווקים, מנהלים חיי שגרה אפורים ובלי שום מוטיבציה לעשות שום דבר מעבר. האלילות מעניקות להם סוג של נקודת אור. הגברים לובשים חולצות תואמות של האלילות שלהם, הולכים להופעות ושרים את השירים בסנכרון מושלם יחד עם הפלייבק והשירה של האלילה שהם מעריצים, תוך כדי כוריאוגרפיה מדייקת עם סטיקלייטים זוהרים וקריאות עידוד שלא היו מביישות אוהדי אולטרס שרופים של קבוצת כדורגל. למעשה ההערצה של אותם גברים הופכת להיות פולחן דתי לכל דבר. הגברים מתפללים להצלחה של האלילות ומאחלים שכוחן ישטוף את העולם ושנדע רק את האושר שהאלילה שלהם יודעת.

האלילות מאפשרות למעריצים לחזור לשלב מאוד נאיבי בחיים, שלב שבו המעריץ המבוגר לא חייב ללבוש חליפה ולהתחייב לחיי משפחה אלא מקבל הנאה טהורה ותו לא. באופן כמעט פרוורטי המעריצים המבוגרים מסבירים שככל שהנערה צעירה יותר וטהורה יותר ככה היא יותר מוערצת והשיא עבור אותם מעריצים מתבטא במפגשי פנים מול פנים עם אותן אלילות, שם מזדמן להם להחליף כמה מילים ואף ללחוץ את ידן. האלילות מצידן שומרות על קשר הדוק עם המעריצים, זוכרות כל מעריץ ומעריץ ומפתחות איתם שיחות חולין, רחוק מאידאל כוכב הפופ האמריקאי עם שומרי הראש, השערוריות והפפרצי. טיילור סוויפט ידועה בתור אחת שמסתחבקת עם המעריצות שלה? האלילה היפנית ריו יודעת את השמות הפרטיים של כל אחד מהם ויודעת להחמיא על תספורת חדשה. מה גם שהשליטה בידיהן של האלילות. הן מחליטות כמה זמן המפגש, איך המעריצים יחבקו אותן בעת צילום התמונה ובסופו של דבר נראה שמערכת היחסים הזאת מבוססת על כבוד והערצה - שום דבר לא ייעשה בכדי לפגוע בכבודן של האלילות.

אף על פי שכל מה שמתואר נשמע מגעיל, נצלני וסוטה יש מערכת חוקים מאוד נוקשת בתקשורת עם האלילות ולמעשה זה נדמה כאילו כל הצדדים מבינים היטב שמדובר בהערצה לשם תחושה ותו לא. אומנם המעריצים אכן נמשכים פיזית לאלילות אבל הם לא משלים את עצמם ולא חושבים שאי פעם ייווצר מצב לרומנטיקה - הכל מבוסס הערצה ותחושה שהמוזיקה והאלילות מספקות לאותן מעריצים אפורים עם הדיי ג'וב הסחטני, קו השיער הנסוג והדירה הבודדה בטוקיו.

הסרט עצמו עובר בקלות ומצליח לעורר רגשות אנושיים כלפי אותן אלילות והמעריצים שלהן, הרבה רגעים מצחיקים לצד רגעים אבסורדיים ומדכאים כאחד בעיר המודרנית בעולם. אנחנו מצליחים ללמוד קצת יותר על תופעת האלילות ועל המנטליות של המעריצים בזכות ראיונות עם אנשי רוח, כלכלה, סטטיסטיקה ובידור המנתחים את המצב הסוציו-אקונומי של יפן ומסבירים לנו איך הגענו לגברים מבוגרים המעריצים ילדות צעירות. ליפנים יש הערכה עצמית נמוכה והיא קשורה לרוב למצב הפיננסי ולהתרסקות הכלכלית שיפן חוותה בשנות ה-90, מסביר פרשן אחד. פרשן אחר מקביל את לונדון של שנות ה-70 לטוקיו של ימינו ומסביר שמתוך הריק הכלכלי והקיפאון התרבותי האנגלים היו צריכים להמציא את הסקס פיסטולס, אז באותה נימה בדיוק, ליפנים יש את האלילות.

סיימתי את הסרט עם גבה מורמת ולא יכולתי שלא לחשוב לעצמי שזה די פסול, אבל מצד שני זה לא חדש לתרבות הפופ: סלינה גומז, אריאנה גרנדה וג'סטין ביבר התחילו כילדי פלא חמודים שיודעים לשיר טוב ולנענע את הישבן לבקשת המפיק, וגם בארץ יש לנו את נועה קירל ועדי ביטי שלזמן קצר עשו כותרות, והתגובה אליהם היא הרבה יותר חריפה מהעולם החצי פרוורטי של האלילות בטוקיו. השוני היחיד הוא חתך הגילאים של מעריצי האלילות שהוא במקרה הטוב 30+ וכל אותם בני 30 מתפקדים כסוג של שוגר דאדיז לאלילות לעומת המוני ילדים צרחניים בהופעה של ביבר. המכנה המשותף בין כולם הוא שהמוזיקה וההערצה היא זו שנותנת טעם לחייהם. אין ספק שבסופו של דבר מדובר בתופעה שהמילה "סוטה" מתיישבת עליה באופן הגיוני, אבל הסרט מצליח לשפוך אור על כל הצדדים בצורה מאוד קומוניקטיבית ומהנה, ועם לבטים רבים הבנתי שפשוט מדובר במעריצים שרוצים להרגיש צעירים ותמימים ולהשתחרר מכבלי היומיום המעיקים.

*המלצה: לצפות באלילות טוקיו ולאחר מכן לצפות בסרט האנימה המבריק Perfect Blue על מנת לקבל קונטרה מעוותת לדוקומנטרי.

"אלילות טוקיו" יוקרן ביום שלישי, 20.6, בשעה 22:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD

הפוסט ביקורת דוקו: "אלילות טוקיו" - רגעים מצחיקים, אבסורדיים ומדכאים כאחד הופיע ראשון בהמאזין

ווינטרבוטום הולך בסרט על אסטרטגיית הזבוב על הקיר בטור של 16 הופעות שהלהקה עשתה בבריטניה. אך במקום להראות את הטור מנקודת המבט הנדושה של הסולנית רוזוול, הוא מראה אותו דווקא מנקודת מבטה של אסטל, בחורה צעירה שמגיעה לטור מטעם ההנהלה. "חוק מספר 1", מסבירים לה אנשי הצוות כשהיא עולה על האוטובוס, "לא מחרבנים באוטובוס". ג'ון, אחד מאנשי הצוות, מראה בה עניין, ונותן לה טיפ לישון עם הראש לכיוון הנכון על המיטה, כך שאם חס ושלום תהיה תאונה היא לא תרסק את הגולגולת.

וכך הסרט לוקח אותנו על הטורבאס של וולף אליס, מעיר לעיר, מאולם לאולם, מחדר הלבשה לחדר הלבשה, מהופעה להופעה. לוקח קצת זמן עד שנתקלים לראשונה בלהקה, ובינתיים אנחנו עדים לאווירה של אנשי הצוות שעושים צחוקים באוטובוס וסוחבים מגברים או מחפשים את מנהל המועדון כדי לוודא שהלהקה קיבלה את המגבות שהיא ביקשה. זה אולי הרוקומנטרי הכי ריאליסטי שראיתי על חיי הרוקנרול, אולי מלבד סרט קצר שלהקת Mudhoney הקרינה בזמנו באוזןבר על חיי הטור שלהם ברחבי אירופה - כולל שוקולד בעטיפה נאצית באיזה תחנת דלק. בחזרה לזאבה אליס. בהדרגה אנו נחשפים לחברי הלהקה שישנים ביום ומופיעים בלילה. בין לבין, הם נהנים מלנגן ולשיר סתם בשביל הכיף, לשבת עם חבריהם לטור הלהקות Deep Swim ו-Bloody Knees, ולתת די ג'יי סט באיזה בר אחרי ההופעה. אם להאמין לסרט, חברי וולף אליס הם ילדים טובים שעובדים קשה - או שהסקס והסמים נשארו מחוץ לפריים.

למעשה הכוח של הסרט הוא גם הבעיה שלו, שאין דרמות. אף אחד לא נעלם או נעצר על ידי המשטרה או מקיא את נשמתו. לקראת סוף הסרט הבסיסט נאלץ להחמיץ הופעה כי הוא שפשף את המרפק, אבל זהו בערך - דה שואו מאסט גו און ונמצא לו מחליף במהרה. ווינטרבוטום נאלץ להכניס לסרט דרמה באופן מלאכותי בעזרת שחקנים שבעצם משתתפים בתור חברי הצוות בטור (לא נאמר איזה כדי לא לספיילר לגמרי) מה שמכניס איזושהי התפתחות מיותרת, אבל אחרת העסק די משעמם.

וזו בדיוק הפואנטה: חיי הלהקה בדרכים לאו בהכרח כאלה זוהרים או מהנים כמו שקלישאת הרוקנרול גרמה לנו להאמין. מצד שני, ווינטרבוטום לא היה חייב ללכת על קלישאות, אבל אולי הוא יכל לבחור להקה יותר עסיסית ויוצאת מן הכלל מאשר וולף אליס. חבל, כי ווינטרבוטום מגיע לביים בתור חובב מוזיקה גדול, מה שאפשר לראות בקלות בסרטיו האהובים עלי מאוד. למשל, רוב צילומי ההופעות בסרט מתבצעים מנקודת המבט של הקהל, ולאט לאט מתקרבים לנקודת המבט של הלהקה לקראת הסוף. אפילו הסאונד של ההופעות הוא הסאונד החי והדחוס והעמוס באנרגיה מתוך ההופעה ולא איזה סאונד מיופה שערכו עד ללא הכרה, כך שווינטרבוטום ממש זורק אותנו אל תוך הרחבה ומראה לנו איך זה מרגיש להיות בהופעה של וולף אליס בין כל הנערים והנערות שמעריצים אותם ואיכשהו נראים דומים להם.

ידידה שחובבת את וולף אליס שאלה אותי לא מזמן אם זה סרט טוב, ולא ידעתי מה לענות. מצד אחד הוא מצולם באיכות בריטית גבוהה ומציג את חיי הלהקה בדרכים באופן מאוד ריאליסטי, גם על הצדדים האפורים של הסיפור. מצד שני הריאליזם הזה חלקי בגלל תוספת השחקנים לסרט, והוא מתחיל לשעמם בנקודה מסוימת כי הכל נהיה מאוד מחזורי ולא קורה כמעט שום דבר. אז לא נהניתי ולא סבלתי מהסרט הזה, ולכן הצעתי לה ללכת לראות אותו בעצמה. אני מקווה רק שבפעם הבאה ווינטרבוטום יבחר לתעד הרכב הרבה יותר סוער והרבה פחות כשר.

הסרט יוקרן בפסטיבל דוקאביב, יום רביעי, 17.5 בשעה 20:30 בסינמטק 1

הפוסט ביקורת דוקו: "On The Road" - ריאליזם נטול דרמה הופיע ראשון בהמאזין

גם לכתיבת הסיפור האישי של משפחת אלייב אחראי במידה רבה הפאפא. בשנת 1991 לאחר התפרקות ברית המועצות, פאפא פקד על משפחתו, חבורה של מוזיקאים מטג'יקיסטן לעלות לישראל. פאפא אלייב זכה לתהילה בטג'יקיסטן כבר בגיל צעיר, בזכות נגינתו הווירטואוזית על תוף הדוירה, המזכיר מעט תוף מרים בצורתו, בגודל של לאפה מתוחה על שדרת עץ עגולה. קטעי הארכיון מראים את פאפא כבחור צעיר, מכה בתוף תוך כדי שהוא מנפנף בו ומעיף אותו לאוויר כאילו היה אמן קרקס. האופי הקרקסי של נגינת הסבא עבר בתורשה גם לבניו ונכדיו, אשר הפכו ללהקה הפרטית שלו - שבעה ילדים ונכדים המנגנים יחדיו גרוב בוכרי עממי. כל ילד ונכד מנגן על כלי נגינה אחר, בין אם זה כינור, קנון, קלרינט או אקורדיון, אך כולם, בלי יוצא מן הכלל, למדו קודם כל מהסבא לתופף על דוירה. לאורך הסרט רואים את פאפא מהלך קסמים על עוללי המשפחה באמצעות אותו תוף. הקטנטנים, לא מפסיקים לבהות בו בעיניים פעורות, מבקשים עוד, וכשהסבא עייף מדי, הם ממשיכים לדרכם לפי קצב הדוירה שמתנגן עוד בראשם, רוקדים ומחקים את הנגינה בתנועות תיפוף על צלחת פלסטיק. כך, באמצעות התיפוף ואישיותו הכובשת של פאפא, הם נמשכים אחד אחרי השני פנימה לתוך הלהקה, וכפי שאומרת בתו הסוררת של הסבא אדה אלייב, מי שהחיים שלו לא במוזיקה אינו חלק מהמשפחה - אמירה שיש בה רמיזה על מערכת היחסים הקשה בין השניים.

אכן, חלק ניכר מהסרט מתעסק במערכות היחסים המורכבות בין ילדי ונכדי המשפחה לבין הסבא, וספציפית בין אדה לבין פאפא. רוב רובו של הסרט מצולם בעמקי הבית של משפחת אלייב, בו כולם מתגוררים בבית גדול אחד. הכניסה של במאי הסרט לקרביים המשפחתיים היתה עלולה להיות מתכון לאסון. פעמים רבות בסרטים דוקומנטריים, כניסה של מצלמות לתוך חללים פרטיים וקטנים עלולה ליצור את אותה התנהגות מתוסרטת ומחושבת של דמויות הסרט - אנשים פרטיים אשר לא רגילים בכניסת מצלמות לביתם הפרטי, נהיים פתאום מודעים לכל משפט שיוצא להם מהפה וכל מחווה ותנועת יד. זה אינו המקרה של משפחת אלייב. ארבעת השנים שבהן שהו מפיקי הסרט עם המשפחה יצרו ביניהם אווירה אינטימית ואמון רב. ילדי ונכדי המשפחה חושפים בפני המצלמה את כל הסודות השמורים של המשפחה: בין אם זה הריב הגדול בין הסב לבתו אדה, או רצונם של הנכדים לפרוץ את גבולות הסמכות של הסבא על ידי שינוי ההעמדות ורשימת השירים במופע המשפחתי, ואפילו, השם ישמור, בהופעות במסגרות מחוץ למשפחה. בנוסף לאמון הרב שנוצר, הצילומים הקרובים והמדויקים של ברדה ופנחס מצליחים להכניס אותנו עמוק לתוך הפינות הקטנות ביותר של בית משפחת אלייב: משולחן האוכל העמוס מטעמים, ועד החדרים הקטנים בהם הילדים והנכדים מתאמנים בנגינה בכל שנייה פנויה שלהם. השילוב בין הצילומים הקרובים לאותנטיות של בני המשפחה והכריזמה הנשפכת של פאפא גורמת לצחוק, לכעוס, ובכלליות להיות על קצה הכיסא לאורך כל הצפייה.

הפספוס היחיד אולי בתיעוד המשפחה הוא בפסיחתם של הבמאים על הסיפור של אביבה אלייב (15), הנכדה היחידה בלהקה בתוך קבוצת הגברים. המסתורין שנותר חבוי מאחורי דמותה של אביבה טמון, בין היתר, ביכולת הנגינה הווירטואוזית ומלאת הנשמה שלה המבליחה מדי פעם בקטעי סולו עדינים ומסולסלים, ובמבט התמים והחודר שלה אל עבר שאר בני המשפחה ולפעמים דרך עדשת המצלמה ישירות אל הצופה. אביבה חושפת באחד הראיונות שהחלום שלה הוא לשלב את הגרוב הבוכרי עם מוזיקה עכשווית שהיא אוהבת. לצערי, במאי הסרט לא התעקשו לשמוע דוגמה לשילוב שכזה ונותרתי סקרן מה יכול לצאת ממנו.

בסוף הקרנת הבכורה של הסרט בסינמטק תל אביב, משפחת אלייב עלתה לבמה להופעה קצרה עם הדוירות. במאי הסרט, שעמדו בצדי הבמה, אפשרו למשפחה לקבל את מרב הפוקוס. כאשר הציגו ברדה ופנחס את בני המשפחה אחד אחרי השני, שניים מהם קיבלו תשואות מיוחדות: הבת אדה זכתה לגל כפיים וקריאות תמיכה מחבורות של נשים הפזורות ברחבי האולם, והסבא, הכוכב הראשי, למחיאות כפיים סוערות ואהבה מכל הקהל. התשואות לא הספיקו לסבא והוא פצח בדברי תודה, מתוסרטים היטב גם הם, בהם סיפר שוב את סיפור המשפחה בשפה ציורית ומשעשעת. ברגעים כאלו, נראה שוב שהדבר הכי חשוב במשפחה זה משפחה, וכשאומרים משפחה אצל אלייב מתכוונים לפאפא.

להקרנות הקרובות »

הפוסט רוקומנטרי: הממלכה המופלאה של פאפא אלייב הופיע ראשון בהמאזין

1. חקירת מה בשקית שלי

בקליפורניה יש רשת חנויות תקליטים לאספנים כבדים בשם Amoeba. הם יצרו סדרת יוטיוב בשם What's In My Bag בה מוזיקאים, ולפעמים שחקנים, מסתובבים בחנות ובוחרים מוזיקה וסרטים על חשבון הבית. צלמי אומיבה מחטטים להם בשקית וחושפים את הבחירות שלהם.

מרתק לראות איזה מציאות הזויות יש בחנויות ואת אלה ששולפים אותם - מסולן דפש מוד דייב גהאן ועד שרה סילברמן. התוכנית נותנת הזדמנות להכיר אלבומים וסרטים שבחיים לא שמעתם עליהם, ואז לשמוע/להוריד אותם בטאב חדש בדפדפן.

בעקבות התוכנית גיליתי, למשל, את אמן האמביינט Wolfgang Voigt ואת סדרת הסרטים המצוירים של DC על באטמן וסופרמן. נרשמתי לערוץ ואני ממשיך לעקוב אחרי שקיות הקניות באומבה.

2. האזנה ל-1001 אלבומים שחייבים לשמוע לפני שמתים

כמה כתבים יומרניים פרסמו ספר עם 1001 אלבומים שחייבים לשמוע לפני שמתים. תחנת רדיו חביבה ברומניה שמה פס על זכויות יוצרים והעלתה את כל האלבומים להאזנה.

אם עושים את האריתמטיקה הפשוטה מגלים שאי אפשר לשמוע את כולם ביום בודד. יש ביום כיפור 25 שעות. אם אורך של אלבום ממוצע הוא 30-40 דקות יש זמן לשמוע 38-50 אלבומים, חלקם מתוך שינה.

אפשר להתמקד בתקופה, סגנון, לבחור אלבומים לפי העטיפות, ללכת על אלה שתמיד רציתם לשמוע, או על שאפל ידני. הפוסט הזה למשל נכתב לצלילי האלבום Cosmo's Factory של להקת הבלוז-רוק הדרומית Creedence Clearwater Revival. סיימתי אחד, נשארו עוד 1000.

3. מרתון הופעות חיות

ביוטיוב יש שפע מטורף של הופעות חיות. איך מוצאים אותן? יש כמה דרכים.

קודם כל לפי שמות פסטיבלים ושנים. למשל, חיפוש Glastonbury 2013 מעלה הופעות של Arctic Monkeys ו-Foals תודות ל-BBC. נסו לחפש גם iTunes festival.

אם רוצים וינטג' נסו תוכניות טלוויזיה של הופעות חיות. חיפוש Rockpalast תחשוף הופעות מהאייטיז של הסמית'ס והפוליס בטלוויזיה הגרמנית, Old Grey Whistle Test יתן לכם את לינרד סקינרד ובלונדי, ו-Later With Jools Holland ייתן הופעות עדכניות בעיקר של אמנים בריטיים.

אפשר כמובן לנסות את שם הלהקה האהובה עליכם בצירוף המילים live ו-hd.

4. רוקומנטריים

עכשיו כשיש סוף כל סוף זמן אפשר לשקוע בספה כדי לראות רוקומנטרי איכותי ולהרשים את החברים בטריוויה מוזיקלית חדשה בצאת יום כיפור.

תוכלו, למשל, ללמוד איך דור של מוזיקאים גרמניים מצא דרך חדשה הרחק מהעבר האפל שלהם ומהמערב ויצר את הקראוטרוק. או אולי איך זה להיות הסולן, הגיטריסט, המתופף, או האחר ברוקומנטרי המעולה I'm in a Rock'n'roll Band.

בשביל למצוא עוד מחפשים "music documentary" או טוענים איזשהו רוקומנטרי ומסתכלים בצד על מה עוד יוטיוב ממליץ לראות. רעיון אחר - לחקור את הרוקומנטריים ששודרו בעבר בדוקאביב ולצאת למסע הורדות.

5. חפירות נוסטלגיות בפודקאסטים

רק ב-iCast יש כמויות אדירות של פודקאסטים, בין אם ארכיונים של תוכניות רדיו או פורמטים שמיועדים לאינטרנט. מה עם 100 פרקים של למרות הכל - סיפורו של הרוק הישראלי? או סיכומי העשור של הקצה?

האזנה וצפייה מהנה!

הפוסט 5 דרכים מוזיקליות להעביר את יום כיפור הופיע ראשון בהמאזין

אולי כדי לענות על השאלה, אולי כדי להגשים חלום, אולי כי נמאס כבר להופיע באותם המקומות, לפני כחודשיים יצאה להקת רוצי בובה לסיבוב הופעות ארצי תחת חסותה של בירה מכבי, הספונסורית הכי קולית בעיר (תדר, מכבי הום טור, ועוד). שלושה ילדים עם ברק בעיניים, כלי נגינה בידיים, ומוזיקה בורידים + מנהל אחד בנסיון לכבוש את המדינה לצלילי הרוקנרול.

את מה שקרה שם היה אפשר לקרוא בכתבה המעולה של בן שלו מהארץ שהתלווה ללהקה ותיעד את האירוע בכישרון רב. עכשיו אפשר גם לראות. רוצי בובה הוציאו ביום חמישי את "רוצי בובה בדרכים", סרט דוקומנטרי קצר ומאוד DIY על סיבוב ההופעות שלהם. הוזמנתי לבכורה, וכמובן שלא יכלתי לסרב לרוקומנטרי + בירה על חשבון הספונסור.

אם הסרט על אינדינגב היה מאוד מוקפד ומלוטש בעריכה ובצילום שלו שבאו להקנות איזשהי הרגשה של שלווה אוטופית, הסרט על רוצי בובה בדיוק הפוך. הוא חוגג את הכאוס, מלא באנרגיה, ונמצא בתנועה מתמדת. רוב הצילומים מגיעים מידו של מתופף הלהקה אורי רנרט, ומלווה במוזיקה המהירה של הלהקה, רוקנרול Pאנקיסטי בין צ'אק ברי לבאזקוקס. למרות שהסרט לא מוצר כל כך מוקפד, זה מתאים בול לאווירה.

"רוצי בובה בדרכים" הוא אחד מהרוקומנטרים ששוברים את קלישאת הסקס, סמים, ורוקנרול. מה שיש 4 זכרים שישנים באותו החדר (כפי שנאמר בסרט), מלא עבודה, ורוקנרול. רוצי בובה נוסעים בוואן לדרום, רוצי בובה תולים פוסטרים, רוצי בובה מתראיינים ברדיו, רוצי בובה מופיעים. הופעה מול חיילים מתבטלת בגלל תאונת דרכים טרגית? באסה, קובעים הופעה חדשה, הטור חייב להמשיך. להקות אחרות היו נכנסות בקלות לרחמים עצמיים וחוזרות הביתה עם הזנב בין הרגליים. יש פה לא מעט דברים שאפשר ללמוד ממוסר העבודה של רוצי בובה.

למרות הכוונות הטובות, החיים בפריפריה קשים ללהקת רוקנרול. אם הקהל בפריפריה כל כך צמא להופעות, איך זה שרוצי בובה מגיעים לפאב צאלים וכל מה שיש שם זה חבורה קטנה של מילואימניקים? אני לא יודע אם נעשתה עבודת הכנה רצינית לפני ההופעה בכל מה שקשור לשיווק ופרומושן. אני יודע שאם היתה באזור קהילה צמאה של אוהבי מוזיקה, כפי שטוענים אנשי הפריפריה, הייתי מצפה שהם יקפצו על ההזדמנות הזו.

הלהקה לוקחת את הבאסה בהרבה הומור וציניות ו-"יהיה בסדר"-ים. אולי הדבר היחיד שהסרט נכשל לעשות זה לתעד את איך הם מרגישים בכל הסיפור הזה, במאמץ הגדול שהם משקיעים לעומת האכזבה הגדולה שהם מקבלים. זה צץ בפריימים מסוימים מתחת לפני השטח, אבל הלהקה עסוקה בעשייה ואין לה זמן להתעסק בזה.

אפילו שהסרט הוא לא פסגת הקולנוע הישראלי, הוא נותן הצצה נדירה לאיך זה להיות להקת רוק בארץ. יש פה אנשים שמשקיעים המון אנרגיה ואהבה במוזיקה שלהם, מקבלים מעט מאוד בחזרה, ובכל זאת ממשיכים לפעול. אין להם ברירה. אי אפשר להכריח את עצמך להפסיק לאהוב מוזיקה. אפשר רק לוותר על החלומות ולהכנע לתכתיבים הבורגניים של החברה.

אחרי הסרט לא יכלתי שלא לשאול את עצמי אם כל להקות הרוק פה (וזה כולל אותי) לא נמצאות באשליה עצמית גדולה. אנחנו כולה מדינה עם 7 מיליון איש שמתוכם יש מעט מאוד קהל רלוונטי. וגם הקהל הרלוונטי הזה יאזין לרדיוהד בבית, אך לא ילך להופעה של קיצו. רק בלונדון חיים 7 מיליון איש ואחוז הקהל הרלוונטי מתוכם הרבה יותר גדול והרבה יותר פתוח למוזיקה עכשווית. נכון, התחרות בלונדון על לב הקהל הרבה יותר גדולה בהתאם. לפחות יש קהל להתחרות עליו.

תקרת הזכוכית בארץ מאוד נמוכה. מה הטופ שאפשר להגיע אליו, למלא את הבארבי כמו אסף אבידן? אסף אבידן רואה קהלים הרבה יותר גדולים כשהוא מופיע בחו"ל. יש את הגאווה של להצליח במולדת, אבל זה כלום לעומת ההצלחה האפשרית מעבר לים. אולי רוקנרול היא לא המוזיקה של עם ישראל, למרות הבלחות מצליחות פה ושם, ולהקים להקת רוק בתקווה להצליח בארץ זה סוג של קומיקזה?

אני מקווה שימשיכו לעשות עוד רוקומנטריים ישראלים. הם עוזרים להפיץ את המוזיקה הנפלאה שעושים פה בסצינת השוליים ונותנים לנו הצצה אמיתית לאיך זה להיות בלהקת רוק. לגבי רוצי בובה, ההופעה הכי מוצלחת בסיבוב ההופעות שלהם היתה, איך לא, בתל אביב, מול קהל הבית האוהד שמילא את האוזןבר. בפעם הבאה שתתלוננו שאין הופעות בפריפריה, אולי תבינו למה, ותגררו חברים לתמוך בלהקות שעושות את המאמץ להגיע. זה לא קל.

הפוסט יבש פה בובה הופיע ראשון בהמאזין

הלוקיישן - בניין הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד בתל אביב. כן, הבניין הגדול הזה עם הכניסה המפוארת שאתם עוברים לידו שיכורים בלילות חמישי. השומר מורה לנו ללכת למסדרון ולרדת במדרגות שמובילות אותנו לחלל לבן וסטרילי. פרסומות של הבנק הבינלאומי מוקרנות בלופ על הקיר, מחזה שמזכיר לי את סרט הדיסטופיה THX 1138. הפירות הטריים שמוגשים על השולחן ממתיקים את הטעם.

מגניב שבנק לוקח על עצמו לתמוך בתרבות שוליים ובסצינה קטנה של כמה אלפי איש. אולי אפילו נוצר פה פתח למוזיקאים לקבל עזרה פיננסית כדי להגשים את עצמם. אממה, עם כל הדיבורים על אינדינגב והמארגנים שלא לוקחים שום חסות מסחרית, מלבד תמיכתה של קרן על שם מטוס קרב צרפתי ישן, זה לא קצת מוזר שאירוע הקרנת הסרט מתרחש באולם של בנק מלוקק? הייתי מצפה שתהיה התארגנות פרטיזנית DIY עם מקרן על סדין לבן על איזה גג או בחצר בפאתי העיר.

ההקרנה עומדת להתחיל. נציגה של הבנק מקריאה את התסריט הפוליטיקלי קורקט והמחייב בפנים נוקשות אדיבות, מרגישה מנותקת לגמרי מהטקסט שהיא מקריאה בקרירות חמימה. אני מבין שזה חלק מהפרוטוקול, אבל עדיין מרגיש את הניגוד המוחלט בין האנשים היצירתיים והמשוחררים שיושבים בקהל לעומת התרבות התאגידית שניצבת מולנו. זה לא בעצם האויב? אפשר לשתף איתו פעולה מבלי לפחד שהוא יחליט להפר את הסכם השלום ולפלוש לארצינו במלוא הכוח?

כשהסרט התחיל, כל זה נשכח. אני לא נמצא יותר בתוך בניין של קונגלומרט. אני אחד עם השלווה של הנגב. אההההה. תמונות מרהיבות של חול, חיפושיות, וטרקטורים מעלים לי את ההרגשה הנעימה הזאת של להיות בדרך לאינדינגב. שיר של שני/אחרון/אוקטובר מבשר שאני כבר ממש שם, מקים את האוהל שלי במתחם הקמפינג ושומע את הדי ההופעה. מיד כשאסיים ארוץ לקופה לקחת את הצמיד שלי ואכנס לחגיגה.

מאוד התרשמתי מהויזואליות של הסרט. מעבר לצילומי טבע מרהיבים, הבחירה להשתמש בשוט סטטי כדי לצלם אמנים בהופעה נותנת זווית מרעננת ולא שיגרתית. הצלמים הסבירו בפאנל לאחר מכן שהם פשוט הציבו את המצלמות וחיכו להתרחשות. סחטיין על הזן. מהזווית הזאת אפשר לראות איך אמנים כמו יהוא ירון, אבי עדאקי, רות דולורס ווייס, ונדב אזולאי נמצאים שם בהווייה מוחלטת וחושפים את הנשמה שלהם, שם על הבמה, לעיני כולם. המוזיקה מלווה את הסרט בהתאם עם הקלטות חיות מהפסטיבל באיכות מעולה.

הראיונות בסרט, אני לא בטוח מה אני חושב לגביהם. מצד אחד הם העלו כל מיני אמיתות קטנות על הפסטיבל וסצינת האינדי שהוא חוגג אותה. לא עוקפים שם בשירותים, השם שאנשים באים לשמו הוא אינדינגב ולא איזה הדליינר, השלווה של המארגנים מחלחלת הלאה ומגיעה עד אחרון האנשים בקהל, וכו'. מצד שני, התחלתי להרגיש שבעצם מגישים לי שוב ושוב ושוב את אותה הדיעה. והדיעה היא שאינדינגב הוא אוטופיה. הפסטיבל המושלם שכל מה שיש בו זה פיס ולאב ורוקנרול, תחייה מחודשת של וודסטוק, אידאל כל הפסטיבלים.

יש איזשהו גרעין של אמת ברעיון הזה. אינדינגב פסטיבל מעולה שמכניס אותך למצב צבירה אחר. אני מאוד ממליץ לכל אחד לבוא ולהשתתף בו לפחות פעם אחת, כי ברור שתצאו עם טעם של עוד ותחזרו גם בשנה הבאה. אבל הגזימו לגמרי עם הקו הזה. יש לפסטיבל גם פן בידורי ואנשים באים לשם בשביל גוד טיים - סקס, סמים, ורוקנרול. אנשים משתכרים, עושים שטויות, יש מלא רעש וגם קצת בלאגן (מי אמר ריסוק באס? פיאסקו של כרטיסים? שרוב הלהקות לא מקבלות תשלום על ההשתפות בפסטיבל?). זה בסדר גמור, כאוס זה חלק מכל פסטיבל, רק למה לא מציגים אותו? כנראה שהוא לא עבר את האודישן.

יוצרי הסרט טענו שזה מה שיצא כי הם שמעו שוב ושוב את אותם הדיעות מכל האנשים שהם ראיינו. נשאלת השאלה, את מי הם ראיינו? יש הרגשה שסוג של ברנז'ה, ולכן מה הפלא שמקבלים את אותה הדיעה מכולם. היחיד שנתן גוון קצת אחר היה אביב מארק, שהזהיר מסכנות הפיתוי של הביג מאני שעוד עלול לבוא ולהטיל את צילו על המדבר. אני בטוח שאם יוצרי הסרט היו רוצים, היה אפשר למצוא עוד המון דיעות ונקודות מבט על הפסטיבל - מלהקות קטנות יותר שהופיעו בו (רגע, לא ראיינו לסרט רק אמנים מהבמה הגדולה? מה עם להקות עוד פחות מוכרות מהבמה הקטנה?), מהמתנדבים שבונים את הפסטיבל, מהקהל שהולך אליו, מהיישוב שנמצא מאות מטרים מאחור, אפילו מהמיינסטרים שלא מכיר בו בכלל.

כשהסרט הסתיים הייתי באופוריה. איזה כיף, איזה מוזיקה, איזה אנשים. היקום מקום נפלא. אפילו הצהרתי בקול שזה הסרט הדוקומנטרי הישראלי הכי טוב שראיתי. אבל חברתי הילה שישבה לידי לא בלעה את הפיתיון. והיא צודקת. זה לא סרט דוקומנטרי, זה סרט תדמית. המציאות בנויה בגוונים סבוכים של אפור, בעוד שהסרט על אינדינגב צבוע כולו בורוד.

שוב, אני חושב שזה פסטיבל מעולה וכל מי שמעורב בו היה מקבל פס אוטומטי לגן עדן אם זה היה תלוי בי. אבל סרט דוקומנטרי, יפה ומרהיב כל שיהיה, אמור לתת מבט מעמיק ורחב מה באמת קורה שם מאחורי הקלעים מאשר לשדר את המסר הבנקאי המחוייך והשיטחי שהכל טוב. יוצרי הסרט מודעים לזה שזה סרט תדמיתי. בעצם כשבוחנים את זה, חברת ההפקות של הסרט Rainbow Productions עושה סרטי תדמית ופרסומות לאינטרנט כמו שהיא גם מצלמת הופעות ווידאו קליפים. אז מה הפלא שיצא סרט תדמית מוזיקלי.

במהלך הפאנל לאחר הסרט הועלתה תהייה מוצדקת לגבי הדחף להוציא אותו עכשיו. היו לנו כולה ארבעה אינדינגבים, וכל שנה ההרגשה היא שלא ברור אם יהיה אינדינגב בשנה הבאה. כל פעם צצות שמועות על עייפות של המארגנים, דרישות בלתי אפשרויות מהמשטרה, עלויות הולכות וגדלות, והתלבטויות מסחריות שמאיימות לסגור את העסק. ואז, פתאום, ממש ברגע האחרון איזה חודש לפני מודיעים ברחבי הווב שזה קורה. האם עכשיו זה הזמן הנכון לעשות עליו סרט, כשהפסטיבל עוד נחשב לתופעה שולית ולא וודאית?

כנראה נצטרך לחכות עוד כמה שנים, בתקווה שהפסטיבל יחזיק מעמד וימשיך להתקיים בקביעות כמו כל הפסטיבלים הגדולים בעולם, שהוא יצבור צלקות וסיפורי קרב שיצדיקו סרט דוקומנטרי אמיתי. עד אז, שרופי האינדינגב מוזמנים לקבל מנה מהסם הנפלא הזה בצפיית "בארץ החיפושיות השחורות", אולי אפילו למצוא את עצמם בקלוז אפ באחת הסצינות. מי שלא נמנה בין חובבי הפסטיבל או לא שמע עליו בכלל עלול לפקפק בציור של האוטופיה או לחילופין לבלוע את הכדור הכחול ולפגוש אותנו באינדינגב הבא. מי יודע, אולי הסרט יעזור להביא את הפסטיבל ואת סצינת השוליים לתודעה של ההמונים. זה טוב? זה רע? זה טוב ורע? זה לא טוב ולא רע? מי יודע.

נ.ב. יש סרט אינדי DIY על אינדינגב בשם "לקחת את אינדינגב" שאפשר לראות בחינם ביוטיוב. לא צפיתי בו במלואו. ממבט מהיר מדובר במוצר מחוספס והזוי, אך כזה שנותן פרספקטיבה על הפסטיבל מגובה הקהל איפה שיש יותר חול ולהקות. צפייה מהנה:

הפוסט בארץ החיפושיות הורודות הופיע ראשון בהמאזין

למי שלא מכיר, שון ריידר הוא סולן להקת ההאפי מאנדייז. למי שלא מכיר, זו להקה אגדית מסוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים מעיר הקודש המוזיקלית מנצ'סטר, שחיברה בין רוק למוזיקת הדאנס החדשה דאז שפלשה לאנגליה מדטרויט הרחוקה. המאנדייז היו בעין הסערה התרבותית שקיבלה את השם הפאנקי מאדצ'סטר, ושון ריידר היה הנביא הגדול שלה שהטיף נהנתנות קיצונית וזלילה של אקסטות כמו פאקמן.

זה היה לפני עשרים שנה, וכמו שכל צופה רוקמנטרי יודע, להצלחה בד"כ יש מחיר. שון ריידר מודל שנות האלפיים אולי חזר לתודעה בעזרת הגורילאז והסרט הגאוני אנשי המסיבות, אבל הוא אדם מרושש, במשקל עודף, עם זיכרון שבור, ובמאבק משפטי ארוך ומיגע מול המנהלים שלו לשעבר. עצוב לחשוב שאנחנו, המעריצים, והתקשורת, דופקים וזורקים ככה את כוכבי הפופ שלנו, הופכים אותם לדמויות קומיקס שכאילו חדלות מלהתקיים ברגע שהם כבר לא במצעדים. אלה שלא מתו בגיל 27 ממשיכים לחיות גם אחרי ימי התהילה, ובהרבה מקרים לסבול מהמחיר שהיא גבתה. איפה למשל נמצא את MGMT בעוד עשר שנים?

אבל יש גם צד שמח יותר למוקמנטרי. שון בכל זאת חי בניגוד לכל התחזיות שצפו לו, מטפח משפחה, וגר בשכנות לחברו הטוב Bez שגם שרד איכשהו את ימי האקסטות ההוללים. נראה שהוא עדיין מלא ברוח חיים משעשעת וישירה, מודע למה שעובר עליו גם אם הוא קצת מחוק. מעניין במיוחד לראות איך הוא מדבר בגובה העיניים עם כולם, ואפילו מציע לצלם הרוקומנטרי לטעום מהשייק שבדיוק הכין.

אתם מוזמנים לצפות בעצמכם, באזהרה מראש שהמבטאים והמלמולים שם לא תמיד מובנים, אבל את הרגשות תבינו.

הפוסט האקסטזה ומה שבא אחריה הופיע ראשון בהמאזין

הסרט רוכב על האיחוד המגה-מתוקשר של בלר מהקיץ הקודם (ג'יזס, כבר עברה שנה!?) כדי להפגש עם ארבעת חברי הלהקה ולספר את סיפורה וסיפוריהם, איש איש מהזווית שלו. זה אגב מאוד מעניין כשלעצמו, כי בדרך כלל ברוקומנטריים לא שומעים מכל חברי הלהקה. בדרך כלל שומעים רק מהדברנים שביניהם ומסתמכים על כל מיני חברים, מנהלים, ועיתונאים כדי להשלים את הפאזל. אבל הפעם הפוקוס הוא 100% על חברי בלר והחוויה האישית שלהם ממה שקרה ומה שקורה.

אז מה קרה שם? (זהירות, ספוילר אלרט! להגרלה דלגו לסוף הפוסט) רוב הסיפור מסופר מפי בלר כפי שהם היום. בוגרים, מאופקים, ובעיקר פיכחים לעומת בלר השיכורים והפרועים הניינטיזים. הם מסתכלים לאחור על מה שקרה עם הלהקה, אבל החלק היותר מעניין הוא על כל אחד מהם כאינדיווידואל.

הסתבר שדווקא הגיטריסט, גרייהם קוקסון, שנראה על הבמה כמו מגה-חנון, היה הבאד-בוי של הלהקה שעשה צרות ובעיקר ברח מהן דרך האלכוהוליזם שלו. דיימון אלברן שתמיד הצטייר לי כאנרגטי ופרוע מתברר בתור המנוע של הלהקה שידע מה צריך להיעשות ודירבן את כולם לעשות את זה. אלכס ג'יימס הבאסיסט התאהב במעמד הסלב וזה היה דווקא הוא שדירבן את האיחוד. והמתופף דייב ראונטרי? כנראה שהוא הכי נורמלי בחבורה, כל כך נורמלי שהוא רצה דייג'וב אחרי הפירוק, למרות שגם הוא הלך מכות עם הלהקה מפעם לפעם מרוב מתח.

משהו שמתסכל בסרט זה הקרירות המוחלטת והאיפוק הלא נורמלי שבה חברי הלהקה מדברים מול המצלמה. כאילו הם לא מסוגלים לחוות כעת שום רגש שהוא. אני לא יודע אם פשוט ככה הם, או שהם הוחלפו על ידי רובוטים, או שזה נעשה בכוונה כדי להסתיר את הכביסה המלוכלכת מתחת לשטיח ולשדר "הכל בסדר" מזוייף לעולם. דווקא אלכס ודייב נראים יותר ישירים מול המצלמה, שהם אשכרה חווים משהו כשהם מדברים. יש גם קטע מאוד קצר שנצרב לי בזיכרון, קטע בו מצלמים תמונת פרומו חדשה של הלהקה. אחרי שוט אחד מבקשים מהם להצטלם שוב, ואז פתאום דיימון אלברן מתחיל לכעוס ולצעוק שאמרו לו שצריכים רק שוט אחד. אילו רק היו עוד קטעים אמיתיים כאלה שלו.

ברקע רץ לו הסיפור הסטנדרטי משהו על כמה חברים שהחלו לנגן ביחד, הפכו למגה סטארים נגד כל הסיכויים, כמובן עד שהם עפו גבוה מדי לשמש וצנחו מטה אל הים. ואז הם שבים לעוד גיחה לאוויר ומתאחדים לסדרה של הופעות בקיץ שהתבררו, לפחות לדעתם, וגם לדעת רבים מהקהל, בתור ההופעות הכי טובות שלהם אי פעם. לא מזמן גם יצא להם שיר חדש, לדעתי שנות אור הרחק מהמוזיקה המדהימה שהם עשו בניינטיז, אבל מי יודע עוד מה יקרה איתם.

ראוי גם לציין שהסרט מדהים ויזואלית, אפילו בקנה מידה אוניברסלי. הצילומים החדשים מאוד צבעוניים וחדים ומציגים שוטים עוצרי נשימה מרחובות אנגליה של בלר. גם הצילומים מהופעות האיחוד החדשות שלהם חזקים, ועושים את הדגדוג הקטן הזה שנותן לך חשק לקפוץ ראש אל תוך המסך. וכן, משולבים גם צילומים ישנים שווים ביותר, למשל מההופעה הראשונה שלהם אי פעם (רוקנרול!), צילומים שיכורים מאחורי הקלעים, הופעות בטופ אוב דה פופס ז"ל, כתבות ישנות על המלחמה שלהם נגד אואזיס, ועוד.

קיבלתם חשק לראות את הסרט? הולכים להקרין אותו ב-7.5 בסינמטק ת"א כחלק מהרצועה המוזיקלית של פסטיבל דוקאביב, והמאזין מגריל 2 כרטיסים להקרנה! להשתתפות אנא השאירו תגובה לפוסט, אתם מוזמנים לספר על הדרך מי מחברי הלהקה הוא האהוב עליכם. הזוכים יקבלו הודעה במייל ב-5.7.

נ.ב. תודה למיכל רון מההפקה של דוקאביב על הכרטיסים וגם לדוויק על ה-DVD של בלר.

הפוסט הריצה של בלר + הגרלת כרטיסים לדוקאביב הופיע ראשון בהמאזין

והנה הגעתי לי באסוציאטיביות רשת קוסמית, לינק אחרי לינק אחרי לינק, לסרט דוקומנטרי מאיר עיניים על להקת ה-Pאנק Crass (נא לדלג לסרט למטה למי שרוצה לראות ואין לו כוח לזיוני השכל שלי). לפני כן רק שמעתי את שמם, אך לא שמעתי את המוזיקה שלהם או על האידאולוגיה שלהם. על קצה המזלג, כי אני רחוק מלהיות מומחה, הם להקת Pאנק אנרכיסטית עם אידאולוגיה אנטי ממסדית, פרו אקטיביסטית בחזיתות שונות כמו פציפיזם, פמיניזם, אנטי גזענות, וכו'. לויקיפדיה המומחיות.

עכשיו, תמיד יש ריבים בסצינת הפאנק מי פאנק ומי לא פאנק (להלן דוגמה בתגובות למטה). הפיתרון שלי לסוגיה הוא שפשוט יש משמעויות שונות למילה פאנק, אפילו רק בתוך ההקשר המוזיקלי-חברתי שלה, כך שהויכוח הזה מיותר, בטח כאשר תחת מטרית הפאנק יש מקום להמון אידאולוגית וכל מיני תת-ז'אנרים מוזיקליים. אולי הויכוח לא מיותר, בכל זאת רוב הפאנקיסטים אוהבים להוציא את זעמם בכל מיני צורות ולהשוויץ שהם יודעים הכל, אז בכיף.

אממה, אחרי שראיתי את הסרט הזה על קראס, הבנתי שהם אולי קיימו את אידאת הפאנק הלא מוגדרת הזאת באופן הכי אמיתי שאפשר. בעוד שהראמונז היו פופיים וחסרי אג'נדה, הסקס פיסטולז ניסוי בהנדסה גנטית של מלקולם מקלארן, והקלאש הצלחה מסחרית מסחררת, קראס אשכרה התנהגו וחיו באופן אחר לגמרי, שלא לדבר על זה שהם היו הרבה יותר פוליטים חברתיים ואמנותיים לעומת רוב או אולי כל הדברים שהיו אז בשלהי הסבנטיז.

מעבר למבט היסטורי-מוזיקלי-פוליטי-שיווקי על הלהקה, יש בדוקומנטרי זווית סופר מרתקת על חיים אלטרנטיביים מחוץ למרוץ הקפיטליסטי מטריאליסטי אחרי הכסף. ולא דרך עיניים זגוגות של איזה אידאליסט בן טיפשעשרה, אלא דרך עינייהם של חברי קראס שהיו שם ועשו את זה והחכימו מזה בעשרות מונים. ומה שהכי קשה בדוקומנטרי זה שבעצם מרחף לו סימן שאלה מאוד גדול סביב האפשרות לצאת מהמירוץ היום ולהתקיים בשלום.

אתם מוזמנים לצפות בסרט ולבקר באתר של יוצריו Mini Movies לעוד סרטים דוקומנטרים מעניינים שיש שם להנאתכם. צפייה מהנה!

[flv:http://www.minimovies.org/video/Crass/Crass-%20there%20is%20no%20authority%20but%20yourself.flv 480 368]

עכשיו שראיתם את הסרט, מה אתם אומרים? קראס היו באמת יותר פאנק משאר החבורה? ומה לגבי חיים אלטרנטיביים מחוץ לעולם הקפיטל, האם זה מן האפשר היום?

הפוסט אין סמכות מלבדיך הופיע ראשון בהמאזין