לאחר חרישת דרכים ובמות רבות בישראל ובאירופה, דורצ'ין נכנס השנה לאולפן יחד עם האחים רמירז והקליט את אלבומו השני "So The Story Goes". בהשקה בשבת האחרונה, דורצ'ין עלה לבדו על במת מועדון האזור וניגן בפורמט הלהקה של איש אחד את רוב האלבום הראשון ברצף. ניכר שבזמן הרב שהוא בילה בדרכים, דורצ'ין שייף את הקצוות המחוספסים בנגינה ובשירה שלו. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים בהם הלייב נשמע הרבה יותר טוב מהמקור. כל נשיפה, משיכת סלייד, ונקישה היו בדיוק במקום, גם כשהיו מאולתרים. הדיוק הטכני אפשר את הקסם הכמעט מיסטי שדורצ'ין מצליח לייצר כשהוא לבד על הבמה. הקהל - תערובת של תל אביבים צעירים וקיבוצניקים מבוגרים - בהו במבטים מרותקים, עד פרץ מחיאות הכפיים בין שיר לשיר.

דורצ'ין לבד מייצר קסם מיסטי

דורצ'ין לקח 10 דקות כדי לארגן את הבמה מחדש לעליית הלהקה לחלק השני של הערב: השקת האלבום החדש. חלוקת הערב לשני חלקים נעשתה כפתרון טכני. את "So The Story Goes" דורצ'ין הקליט עם האחים רמירז, כך שבשירים החדשים קיטקיט רמירז מחליף את הצורך במערכת התופים המאולתרת של דורצ'ין. ההפסקה נתנה זמן להסתובב קצת בחלל המאוד מתוקתק של האזור. תופים תלויים מהתקרה כמו מוביילים מגודלים, הדפסי בד גדולים עם דמותם של הנדריקס באדי גאי וחברים - כולם נתנו הרגשה שהרבה זמן, כסף, ומחשבה הושקעו בהקמת מקדש המוזיקה על חורבות מועדון הברזילי. הלהקה חזרה בזריזות לבמה והרימה הילוך עם קובץ שירים fאנקיים. דורצ'ין, הפעם בעמידה, תפס בטבעיות את מרכז הבמה ונראה שלרגע הוא משתחרר מהביישנות הקלה שהוא ניכן בה. הסגנון של ספי רמירז (המעבד והמפיק המוזיקלי באלבום החדש) הורגש היטב ברוב השירים, והיה טבעי ונכון לקצב ולסגנון של כל אחד מהם. בכלל נראה שספי נקט בגישה מאוד יעילה אולי אפילו שמרנית בעיבודים וההפקה של האלבום: ברוב השירים כל נשיפת חצוצרה, ליין בס, וריף גיטרה הגיעו בדיוק בזמן כמו רכבת גרמנית. בניגוד לדיוק של דורצ'ין לבדו, כלהקה הכל הרגיש מתוכנן מדי, אפילו מעט חסר תעוזה. השיר היחיד בו הלהקה הרשתה לעצמה להעיף את כל החוקים דרך החלון הוא "No Matter How" אשר גם בגרסת האלבום מתעקש לבלבל אותנו בכל דרך אפשרית, כשכל אחד מהנגנים מנסה לאבד בכוח את הקצב של החבר'ה האחרים.

דורצ'ין וספי רמירז: הפקה שמרנית

בהדרן דורצ'ין נשאר על הבמה עם גל אברו על הקונטרה באס לנגן את שיר הקאנטרי האקוסטי "Tell Me No Lie". ספי, עוזי, וקיטקיט רמירז עמדו מחובקים בצד הבמה, עם מבטים של אחים גאים על פניהם. הביצוע הבהיר לי באופן סופי מה לא עבד בשירי הלהקה: היופי באלבום הראשון של דורצ'ין הסתתר בין הנשיפות הפריטה והקול הכל כך מיוחדים שלו. דורצ'ין מדמם את הלב שלו על הבמה כשהוא לבד. בתור להקה האיכות הנדירה של דורצ'ין נבלעת בצלילי ההרכב, הנשמה הגדולה שלו הלכה מעט לאיבוד לתוך הסחרחורת ה-fאנקית. "Tell Me No Lie" שידר שוב על אותו תדר אמיץ וכן של האלבום הראשון והיה יכול להיות סיום מצוין, גם אם מעט כבד להופעה, אך הרמירזים עלו שוב כדי לבצע את "מישהו אחר" האנרגטי מהאלבום החדש, בחירה מתאימה בהתחשב בעובדה שדורצ'ין בפורמט הלהקה נשמע ברגעים מסוימים כמו מישהו אחר לגמרי מהזמר האינדיבידואליסט שנחשפנו אליו עד היום - דורצ'ין הפך מלהקה של איש אחד לאיש אחד בלהקה.

הפוסט דני דורצ'ין בהופעה: מלהקה של איש אחד לאיש אחד בלהקה הופיע ראשון בהמאזין

1. מי חברי הלהקה?

רועי בר יהודה בשירה וסקסופון, דוד מירצקי בגיטר, שי לנדא בקלידים, יהודה יצחק הלוי בבס וגל חי בתופים.

2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?

רועי: "כולנו גרים בתל אביב. הכרנו דרך להקות אחרות בהן ניגנו ביחד או שאהבנו. הלהקה עברה לא מעט שינויים במהלך שש שנותיה ותמיד כשמישהו עזב חשבנו מי הכי יתאים מבחינה סגנונית ואנרגטית. שי הוא היחיד שלא החליף אף אחד. הבאנו אותו להתארח פעם בהופעה ומאז הוא התנחל פה."

3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?

שי: "מבחינתי מוזיקה לא נועדה שיתארו אותה, בשנים האחרונות אנחנו ב-"פוסט-ז'אנרים" כך שבדרך כלל כל מילה בתיאור המוזיקה רק גורעת וזה נשמע רע. אבל בכל זאת רוצים לשייך לז'אנרים, הייתי אומר רוקנרול אנרגטי - גראז'."

4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?

רועי: "שברתי על זה את הראש לא מעט בזמנו. בסוף בחרתי בשם שצלצל לי נכון באוזן ונראה טוב פונטית. אין איזה אג'נדה או משמעות נסתרת מאחוריו. מה שכן, באותן שנים לא הייתי מחובר לאינטרנט ולא חשבתי על דברים כמו חיפוש בגוגל, כך שלפחות בתחילת הדרך אם חיפשו אותנו ברשת הגיעו לכל מיני מתכונים ומסעדות איטלקיות. לאחרונה התמקמנו במקום מכובד בתוצאות החיפוש ומקווים בקרוב לכבוש את ראש הדף."

5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?

שי: "להוציא אלבומים ושירים מעניינים וכיפיים, לגרום לקהל להנות ולהשתגע בהופעות. בגדול יותר, להחזיר את הלגיטימציה לרוקנרול ולגרום לכלל הציבור להכיר את הז'אנר הזה."

רועי: "מסכים עם כל מילה."

6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?

מנגנים בעוד להקות, הולכים לראות הופעות, אוספים תקליטים, מתקלטים רוקנרול. לחלקנו יש גם עבודות.

7. ממה אתם מושפעים?

בתכלס אנו מושפעים ממגוון גדול של מוזיקה מבלוז דרך מרבית סוגי הרוק מאז ועד היום, מהארץ ומהעולם. במוזיקה של המיטבולס אנו משתדלים להיות נאמנים לרוקנרול הבסיסי משנות החמישים ולגראז' של תחילת שנות השישים.

8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

שי: "בחירה קשה, אבל אם כבר נוסעים למאדים בטח ניקח איזה אלבום של האקווינד "In Search of Space" אולי. או את אלבום הספייס רוק הראשון: "I Hear a New World" של Joe Meek. (תבחר בשבילי רועי, זה קשה לי!!)"

רועי: "אני בוחר בשביל שי את האלבום של ג'ו מיק ואקח איתי את "The Ventures in Space", שתכלס אני לא מכיר אבל פינצי המליץ לי עליו פעם, וככה יהיה לי משהו חדש לשמוע, לפחות בהתחלה."

דוד: "Here Are the Sonics."

גל:" נראה לי שאת "Iron Butterfly - "Heavy, אבל כנראה שהייתי מתחרט על כל בחירה בערך שבוע אחרי."

9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?

רועי: "את האלבום שגרם לאריק קלפטון להתחיל לנגן, גם אם הוא ממש טוב."

דוד: "דייר סטרייטס הראשון, סולטנס אוף סווינג השיר הכי נורא בעולם."

שי: "יש יותר מידי, נתחיל מ"החומה" של פינק פלויד, או "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה, לא שהם אלבומים רעים, הם פשוט הצליחו והשפיעו יותר מידי."

גל: "אולי את הפסקול של אדי ודר ל-"Into The Wild". מוזר שאף אחד לא נתן פה שום דוגמה של נו-מטאל, כנראה ברור שלבטל אלבום אחד לא יעזור הרבה."

10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?

שי: "בלאדשוט ביל, הייתי רוצה שהוא לא יבטל את ההופעה. אבל ברצינות, את דיק דייל מלך גיטרת הסרף או את דייוי אלן מלך גיטרת הפאזז."

רועי: "את Powersolo, נראה לי שיהיה ערב מטורף."

11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

אם אתם קוראים את זה בערב, עכשיו זה זמן טוב לכבות את המחשב וללכת לראות הופעה טובה.

קרדיט צילום: גיל קמינקר

הפוסט אינטרו 3: רוקנרול שובב עם The Meatballs הופיע ראשון בהמאזין

טום מורלו הוא ממשיך הדרך של ג'ימי הנדריקס. הוא לקח את הבלוז-רוק, תיבל אותו בהארדקור Pאנק, והגביר את נסיונות הסאונד של ג'ימי ל-12. אלבום הבכורה של רייג' מ-1992 נשא בגאווה את ההערה "לא השתמשו בסימפולים, קלידים או סינתיסייזרים בעשיית האלבום הזה" כי צלילי הסקראצ'ינג והרעשים הצבעוניים שממלאים אותו לא הגיעו משום פטיפון או סמפלר. הם הגיעו מהגיטרה של טום מורלו. לא שמעתי אף גיטריסט שנשמע כמוהו לפני כן, ולמרות שהרבה גיטריסטים ניסו לחקות אותו, לא שמעתי אף גיטריסט שנשמע כמוהו אחרי כן.

הזיהוי המידי של טום מורלו התחיל להניע לי את הגלגלים. איזה גיטריסטים מתחילת המאה הייתי מזהה לו היו מתארחים אצל אמן אחר? איזה גיבורי גיטרה נולדו מאז שנת 2000 ומה הם תרמו להתפתחות הגיטרה?

החזרה לרוקנרול של תחילת הנוטיז הוציאה את הגיטרה מהקבר, אך הולידה מעט מאוד גיטריסטים עם פריטה שאפשר לזהות באוזניים עצומות, חוץ, אולי, מג'ק ווייט. אי אפשר להתחמק מהריפים העצומים ("Seven Nation Army") והסולואים החצופים ("Ball and Biscuit") שהוא משגר מגיטרת הפייברגלאס האדומה שלו. יש לג'ק חתימת סאונד ברורה שנסמכת על רטרו אמריקאי והפרסונה הססגונית שלו. אבל הוא לא חידש כלום, אלא אם כן לא שמעתם על הדבר הזה שנקרא "הבלוז" או על ג'ימי פייג' מלהקת אינדי אנונימית בשם לד זפלין.

מגמת הגיטרה של 14 השנים האחרונות סלדה מאתוס הרוק, אימצה את אתוס הפוסט Pאנק, וקראה לגיטריסטים להיות אנטי-גיבורים ולא להתבלט בשום אופן. אם בשנות ה-90 הגיטרה היתה במרכז הבמה של נירוונה, מטאליקה, ורובים ושושנים, בשנות האלפיים החזירו את הגיטריסט ללוות את הסולן בצד הבמה, ואם הוא ילד טוב אז להפציר עם איזה ריף חביב ספוג ריוורב. הסולו לא באופנה. ג'וש הומי, גיטריסט Queens of the Stone Age, הוא מהבודדים שמעיזים ללכת נגד הזרם וייצר כמה מהסולואים הכי קליטים מאז תחילת המילניום ("No One Knows"). רוב הגיטריסטים התנתקו מחבל התבור של רוק הסבנטיז והתחברו לאייטיז של ג'וני מארר מה-Smiths, זן מאסטר שבולט מבלי להתבלט ועושה בדיוק את העבודה שצריך ללא עשייה.

צליל הגיטרות עבר מביצים שעירות של אדם אחד לגנג בנג של להקה. אינטרפול הם דוגמה מעולה. שתי הגיטרות של Paul Banks ו-Daniel Kessler מתפתלות כל כך צמוד שאי אפשר להפריד ביניהן. כל ניסיון יהרוס את הסאונד של הלהקה. גם אצל להקות רוק אחרות שפרצו לתודעה כמו Foals, Arctic Monkeys, ו-Kings of Leon מוטבים השניים מן האחד. אפילו ה-Strokes שנהנים לצאת לסולואים אירוניים נשענים על 2 גיטריסטים במשקל שווה שמשלימים אחד את השני. אצל Arcade Fire, אחת מלהקות האינדי האהובות בזמנינו, זה אפילו עוד יותר קיצוני - מה שנחשב זה המאמץ הקבוצתי של מיליון האיש בלהקה והגיטרה נדחקת לשולי המיקס. לפחות ללהקות האלה יש איזשהי חתימת סאונד. לרוב הלהקות יש סאונד גיטרה גנרי שבקרוב יצא מאפליקציה במגע כפתור. לא משנה אם זה אינדי פופ, שוגייז, או גאראג' רוקנרול, הגיטריסטים בימינו מקנפרמים את עצמם כמה שיותר לחוקי הז'אנר ועושים הכל כדי לא להתבלט.

גיבורי גיטרה הם בכל מקרה נדירים ונשמע שהרוק שבע ממהפכות ונותר עם קול מחאה חלוש בכיכר במוצש. איך עוד אפשר לנגן על הכלי הזה שקרעו לו את המיתרים מכל כיוון אפשרי במשך יותר מ-65 שנה? מה שבטוח אצל הסבא השובב הזה זה כשחשבנו ששמענו את כל הסיפורים שלו פתאום מתגלה עוד פרט מרעיש.

הפוסט אין עוד גיבורי גיטרה יותר הופיע ראשון בהמאזין

The Vaccines - What Did You Expect From The Vaccines?

לפעמים אני מתעייף מרוקנרול. כמה פעמים אפשר לשמוע את אותן הגיטרות ואת אותם 3 אקורדים? זה גורם לי לחשוב שכל מה שנשאר ללהקות רוק לעשות זה קולאז'ים של קלישאות שחוקות. ה-Vaccines מעיפים את המחשבה הזו לפח. נהפוך הוא, 3 אקורדים על גיטרה חשמלית יכולים להיות הדבר הכי טוב בעולם.

זה מה שהוואקסינז מציעים: רוקנרול פשוט וטוב בעזרת סולן כריזמטי, גיטרות חורכות, וחטיבת קצב מהודקת. 3 האקורדים שנוגנו הכי טוב השנה ואלבום שכל שיר בו הוא סינגל פוטנציאלי. ההייפ סביב הוואקסינז לא היה מוצדק - הוואקסינז להקה מעולה. זה גם האלבום היחיד שהקדשתי לו פוסט שלם השנה. החיים, תוכניות, וכו'.

היילייטים: Post Break Up Sex, Wreckin' Bar (Ra Ra Ra), Blow It Up

הפוסט אלבומי השנה 2011 - The Vaccines הופיע ראשון בהמאזין

מוזיקלית אני לא באמת צריך להגיד לכם שניו יורק היא מרכז עולמי, נכון? גם אם נשים את האינדי שמינדי של עשר השנים האחרונות בצד, מה לגבי היפ הופ, Pאנק, ג'אז, דיסקו, ואוונגארד שהגיעו מהעיר המופלאה הזו? כשהייתי שם, הבנתי את זה. הרעש של ניו יורק נשמע כמו סוניק יות', היא קולית כמו הביסטי בויז, ועם יומרה עצמית כמו הוולווט אנדרגראונד.

ניו יורק, מבט מהאמפייר סטייט בילדינג

התחנה הראשונה שלי להופעות היתה באיסט ווילג', איזור תוסס מלא במסעדות, חנויות, ברים, ומועדונים בדיוק כמו שאני אוהב עם אוכלוסיה צעירה יפה ומגניבה בהתאם. עליתי על הסאבווי ושמתי פעמי לבר ההופעות Pianos, אבל נתקלתי בקיר לבנים בדמות השומר בכניסה. הוא סירב להכניס אותי כי לא הבאתי תעודת זהות.

WTF? לא עזר שבאתי כל הדרך מישראל רק בשביל ההופעה הזו או שביום שבת אהיה בן 31 - אין כניסה בלי תעודה ואין יוצאים מן הכלל. אז חברים וחברות, תסתובבו באמריקה עם הרישיון שלכם (הם מקבלים אותו ולפעמים מתלהבים שבאתם מהארץ), עותק צבעוני של הדרכון, או הדרכון עצמו, אחרת תשכחו מברים והופעות. בלילה הבא באתי מצויד ונכנסתי בלי בעיה. בכל זאת, עברתי את גיל השתיה בארה"ב לפני עשר שנים.

ב-Pianos יש שתי קומות, וכמעט בכל יום יש בכל קומה 3 הופעות. הקומה למעלה חינמית והיא יותר כמו בר רועש עם להקה ברקע שנלחמת על תשומת לב השיכורים. בקומה למטה, אחרי הבר, יש אולם הופעות בגודל הלבונטין מינוס העמודים באמצע, שם תשומת הלב מופנית ללהקה על הבמה.

לא עבר זמן רב, והלהקה הראשונה, Our Mountain, עלתה. כמעט ועפתי מהרגליים. לאט לאט הם נכנסו לקטע, והרביצו בקהל רוקנרול עם כל הנשמה. הסולן, Matthew Hutchinson, גדל על יותר מדי איאן קרטיס וניק קייב (הלהקה מאוסטרליה במקור, כך מתברר לי עכשיו) ונתן מעצמו 120% על הבמה עבור אולי 10 האנשים שנכחו במקום. עם קלידנית יפה (דוגמנית ידועה ובת זוגתו של הזמר) ורית'ם סקשן מלוכלך, התחלתי לרקוד שם במקום, לא מבין למה אף אחד אחר לא זז.

זה קטע שחזר על עצמו בהופעות באמריקה, חוסר תזוזה. האם האנשים קוליים מדי מכדי להראות שהם נהנים? או שאולי בניו יורק להקה כזו היא סתם טיפה בים שלא מעניינת אף אחד? האם זה בגלל שאני תייר מתלהב? לא יודע. מה שזה לא יהיה, זה מסביר את ההתלהבות של אמנים מחו"ל שבאים להופיע בארץ - אנחנו מגיבים חזק למוזיקה. לפחות יאמר לזכות הקהל האמריקאי שהוא מאוד מפרגן במחיאות כפיים, גם ללהקה הכי קטנה ואיזוטרית. ישראל:ארה"ב - 1:1.

Our Mountain סיימו את ההופעה האנרגטית שלהם, ולא האמנתי למראה עיני, ידידתי שירה מהארץ נמצאת בקהל! טוב, זה רגע טיול קלאסי, להתקל במישהו שאתה מכיר כשבחיים לא ציפית לזה. תמיד נחמד להתקל בפנים ידידותיות, במיוחד בקהל מנוכר.

הלהקה הבאה - הברוקלינאים My Best Fiend. רגע, גם הם מעולים? תהיתי אם כל הרכב פה בניו יורק יותר טוב מקודמו, ואיך זה יכול להיות לכל הרוחות. אם OM נתנו בראש, MBF הביאו נינוחות ואווירה תחת השפעה מאסיבית של רוק בריטי מאמצע שנות התשעים, הסוג ש-The Verve ו-Spiritualized ידעו ליצר פעם. אני מדבר על שירים מסוממים, רועשים, ומתפתלים עם המון נשמה. גם הם הופיעו כאילו שהם על איזה במת פסטיבל גדולה, ברצינות כיאה למוזיקה שלהם, בנוכחות מלאה. ריספקט.

האולם היה מלא עד אפס מקום והגיע הזמן להדליינרים של הערב, Sherlock's Daughter. אמרתי לשירה שלא יכול להיות שגם הם יהיו טובים, וכמובן שטעיתי. הם היו מעולים. SD הרחיבו את הזווית השוגייזית ש-MBF כבר רמזו לקראתה והוסיפו חומות רעש, נגיעות אלקטרוניות, ווקאלז נשיים רכים, דה הול שאבנג. זה היה פנטסטי.

אחרי ההופעה שירה תפסה את המתופף ושאלה אם אפשר לקנות דיסק. הוא חזר כעבור חמש דקות עם EP הבכורה ודיבר איתנו קצת. גם הם במקור מאוסטרליה, אבל חיים בברוקלין איפה שהם מקווים להצליח. הוא אמר שהמכירה הזו תעזור להם לממן את המונית הביתה. עם כזה ריגשי ומוזיקה כזאת טובה לא יכלתי שלא להפרד מ-$5 עבור הדיסק. אחריהם קיררו את הקהל הדואו האלקטרו גותי Zaza. הייתי בכזה היי בנטורל והם לא עשו לי את זה כל כך, ולכן לא ארחיב בנידון.

בנסיון להמשיך את הלילה המופלא הזה הלאה, קפצתי ל-Arlene's Grocery. זה לא סופרמרקט, אלא עוד בר הופעות מומלץ מעבר לפינה של פיאנוס. אממה השואו כבר נגמר מזמן ונשארו בבר רק קומץ אנשים לדרינק אחרון של הערב. לא נורא, חשבתי לעצמי, אקפוץ לדרינק אחרון משלי ב-Mars Bar האגדי, איפה ש-Karen O פגשה את ניק זינגר וכל השאר הוא ה-Yeah Yeah Yeahs. התגלית שהוא נסגר לצמיתות נתנה לי את האות הסופי. סגרתי את הבאסטה והלכתי לישון, נרגש מלילה ניו יורקי מעולה של מוזיקה.

תחנה הבאה - וויליאמסבורג!

הפוסט ניו יורק - איסט ווילג' הופיע ראשון בהמאזין