על רגל אחת, מדובר בקבוצת צעירים היוצאת לטיול במצדה כדי לשיר מול זריחת השמש. הטיול משתבש וכל המסע הופך להיות התמודדות מול איתני הטבע. בהתאם, לאורך השעה וחצי של המופע היתה תחושת לחץ ואי נעימות: 14 איש - מוזיקאים, שחקנים, וזמרים - ניגנו במחזה מוזיקה אינטנסיבית, מלחיצה, צורמת ואף מוטרפת - כאילו קינג קרימזון סיפקו פסקול לתיאטרון אוונגארד.

תחושות הבלבול והלחץ נכחו לכל אורך המופע. הכל היה דחוס והיה קשה להתמקד רק בדבר אחד בהצגה, ולא היה אף רגע קליט או נעים לרפואה. המוזיקה היתה דיסוננטית, ההרמוניות עגומות, והשחקנים שרו ושיחקו כאילו הם אחוזי דיבוק. מה שכן, הביצועים היו מדויקים ברמות מעוררות פליאה. המוזיקה גרמה לי לתהות מה מאולתר בדיוק רב ומה כתוב בקפדנות רבה, וכישורי המשחק והמונולוגים של השחקנים גרמו לי לחשוב האם מדובר בטקסט ששונן בע"פ או שמא מונולוג חופשי ע"פ הסיפור.

ההרגשה הכללית אחרי דבר שכזה היתה אי נעימות וזעזוע. בגלל כל האינטנסיביות והדחיסות של הביצוע באמת הרגשתי כאילו אני נוכח בטיול שיצא מכלל שליטה, כאילו אתם ברכב עם עוד אנשים שלא מפסיקים לעלות לכם על העצבים כשבחוץ 40 מעלות ובפנים המזגן מקולקל והרדיו גם. תחושת המועקה של "כל מה שתוכנן ירד לטימיון" היה פקטור עיקרי במופע יחד עם המוזיקאים והשחקנים שהעבירו את ההרגשה של מזג אוויר סוער בלי אפקטים - רק הם, בשר ודם וכלי נגינה.

עם כל הזעזוע והטלטול החיובי, היתה הרגשה קצת מסורבלת במופע. היה מאוד קשה להבין את הסיפור ואת קו העלילה ואם לא הייתי קורא את התקציר מהתוכנייה אז הייתי הולך לאיבוד. השפה שהשחקנים דיברו ושרו בה היתה ארכאית מדי לטעמי (סביר להניח שמטעמי היצמדות למקור), לא ידעתי עם מי אני אמור להזדהות (אם בכלל), ועצם העובדה שהמופע היה ברובו בטון צורם הוא לא נתן רגעי מנוחה - אפילו במונולוגים חסרי המוזיקה תחושת המועקה ריחפה לה באולם. אבל לאחר שעה וחצי, עם הסיום הפתאומי של המופע, הרגשתי כמו חדש, כאילו אני אחרי "היי" של ריצה ממש אינטנסיבית, עם כל הרגשות העזים, הזעזוע, והטלטול. למרות הסרבול, "ריצה" הצליח לגעת בנקודות הנשכחות והאפלות של הנפש.

הפוסט "ריצה" של קבוצת תיאטרון רות קנר: נוגע בנקודות נשכחות ואפלות הופיע ראשון בהמאזין