ובכל זאת, כמי שמעולם לא השתייך לסצנה הזו, ורחוק ממנה היום יותר מתמיד, האזנה ביתית לא הספיקה כדי להפוך את ההערכה שלי לאלבום לחיבור של ממש. אבל מבחן ההופעה החיה הוא שונה לחלוטין, ואין סיבה שמה שעבד עבור חיה מילר - עוד להקה תל אביבית להחריד שליוויתי בהתלהבות בהופעות למרות שכמעט לא זכו אצלי להאזנה ביתית - לא יעבוד גם עבור הילה רוח. אחרי הכל, בעידן של מדיה חינם לכולם, המודל העסקי של תעשיית הבידור מסתמך כמעט לחלוטין על כך שלהנאה הקולקטיבית יש אפקט אחר מההנאה האישית.

בבארבי בהחלט הייתה אווירה חגיגית. מהקישוטים בכניסה, דרך התפאורה על הבמה (שעליה הוקרן אחר כך וידאו ארט, אירוע נדיר בהופעות בסדר הגודל הזה) ועד להרבה מאוד קהל נלהב. לא בכל יום זוכים לראות את הבארבי מלא כל כך בהופעת אינדי של ממש, מהסוג שממשיך את הערב באוגנדה, אפילו אם זו הופעת השקה. כנראה שהפצצת היח"צ (המוצדקת למדי) שליוותה את ההופעה עשתה את שלה.

רוח: אווירה חגיגית. צילום: נמרוד ספיר

תחילת ההופעה הייתה פושרת למדי. אומנם שני השירים הראשונים "מוזיקה לפרסומות" ו-"סרט או פיצה" היו מהאהובים עלי באלבום, אבל רוח עצמה נראתה קצת כבויה, כאילו שהגיטרה מכבידה עליה. מי שהציל את המצב היה קוסטה קפלן, הגיטריסט של רוח וסולן חיה מילר ואולי האדם עם הכי הרבה סטאר קווליטי באינדי הישראלי החדש - הוא יכל בקלות לגנוב באגביות את הפוקוס לאומנים הרבה יותר מפורסמים ממנה. לא מפתיע שהקריאה הנלהבת הראשונה שהגיעה מכיוון הקהל היתה "קוסטה"!

אבל ההופעה עד מהרה עלתה על התלם, לא מעט בזכות האינטראקציה של רוח עם הקהל, שהחלה בכמה משפטים נבוכים, המשיכה עם הומור עצמי סביב הראיון שלה בשבעה לילות והסתיימה בסטייג' דייבינג תוך כדי נגינה, מה שהעלה לי זיכרונות מימי מונוטוניקס הפרועים. הקהל הגיב עם הרבה אהבה והיכרות מפתיעה עם כל שיר ושיר באלבום - מיומנות חשובה שכן הרמקולים של הבארבי העלימו כל משפט שלישי, ולעתים שיטחו את השירים המוקפדים של רוח לרצף של קלישאות.

אבל הרגע המלהיב של ההופעה נרשם בהדרן. אחרי האירוח הצפוי של רם אוריון, שנראה קצת אבוד בין שפע הגיטריסטים, צץ לפתע על הבמה מתי לנסקי, כוכב הקליפ של "מוזיקה לפרסומות" ואיש שכל אדם צריך לזכות לראות אותו רוקד. רוח נראתה בעצמה מופתעת לראות אותו, אנשי הוידאו ארט התעשתו מהר והקרינו אותו רוקד בקליפ כרקע לריקודים שלו על הבמה, וההופעה נכנסה למקום שבו שירים פוגשים את הבלתי צפוי ומייצרים רגע חד פעמי. ובפרפרזה על "ג'אנגו ללא מעצורים": אם לפני ההופעה הילה רוח עוררה את סקרנותי, עכשיו יש לה גם את תשומת ליבי.

רוח ולנסקי: רגע בלתי צפוי. צילום: נמרוד ספיר

הפוסט הילה רוח בבארבי: כששירים פוגשים את הבלתי צפוי הופיע ראשון בהמאזין

מכירים את השיר שלך על ת"א אבל בואי נתמקד רגע: דרום ת"א/פלורנטין/רוגוזין - כמה אוהבת וכמה שונאת ומה בדיוק ומה צריך לקרות כדי שסוף סוף תחצי את רחוב העלייה ותעברי לרוגוזין?

מה אני אגיד אני אוהבת. הדבר היחיד שבאמת חסר כדי לחצות את העליה זה תאורה כי אני פחדנית מאוד, באופן כללי אני מסתובבת בעולם עם סנריואים של סרטי אימה, ז'אנר מאודדד אהוב עלי, וכשחושך - משהו מפחיד יכול לקרות. ככה למדתי. נראה לי שבשיר כתבתי על הסטייט אוף מיינד שלנו כמהגרים בעיר מרכזית, שמרגישים שייכים אבל לא באמת, ואז כן באמת וכו'. שמרגישים שחייבים אג'נדה כדי להסביר לעצמנו את השכר דירה, הטייקאואי מהג'ירף, המשכורת מלצרים, הרומנטיקה, מגש הכסף, הצ'ייסרים, המשוררים, ואיך מכילים את כל היופי המכוער הזה. זאת מערכת יחסים מסורבלת ממש. לי כיף פה נראה לי. פשוט כי מעבר לזה שלכיף אין "מקום", נראה לי מקום נהיה משמעותי כשאתה צולל אליו באמת. ואני צוללת באמת. ויש מלא שיט מבאס ומלא סבבה וזה נראה לי כמו מה שקרוי החיים.

בת ים - אין עלייך ויקיפדיה וזו שערורייה, אבל ככל הידוע לי, יש לך כמה גנים בת ימיים. כמה מילים על בת ים ועלייך בבקשה.

אין עלי ויקיפדיה זה נראה לי סבבה דווקא אבל יש עלי בת ים. ויותר מזה. נולדתי בטבריה, עברנו לבת ים כשהייתי בת 6, שורה ראשונה מול הים בטיילת. אבא שלי אומר שזה "כמו הריביירה" ואני האמנתי. רק כשיצאתי מבת ים שמעתי עליה שהיא לא מקובלת. בת ים זה מקום שדיויד לינץ יכל היה לצלם שם סרט אבל הוא לא יעשה את זה פשוט כי זה בת ים. פרוור אפור הרבה זקנים הרבה רוסים מליון מעדניות. היה מכות בטיילת. חשבתי שפשוט יש מכות איפה שיש קיוסקים. בצפר יסודי היה קשוח אני זוכרת, ואז בתיכון כבר התחלתי להתעסק במוזיקה, אז הרקע שלה היה רק הרמה עבורה. גרנו מול "חוף לדוגמא" וחשבתי שזה שם מטורף וכתבתי על זה שיר מחאה, הלוואי שהייתי מוצאת אותו. בטח הייתי מזדעזעת.

הממ... מה הטקסט הכי ותיק שלך שבסופו של דבר כן הגיע לכדי הקלטה ויצא ב-"רופאה" או "כלבי"? את חוזרת למחברות/תיקיות עתיקות בחיפוש אחרי טקסטים ואם כן האם את מתקנת ומעדכנת את עצמך הישנה?

נראה לי שהטקסט הכי עתיק ב-"רופאה" הוא הקו, שנכתב בטח משהו כמו שלוש שנים לפני שהוא יצא. אני אוהבת לחפש בכל מיני מקומות כי אני אוהבת לכתוב בכל מיני מקומות. אני מוצאת דברים בג'ימייל שלי, או בהודעות קוליות בטלפון שאני מדברת לעצמי. אני תמיד משתדלת להסתכל על טקסטים בקטע של הם קורים עכשיו, נכתבים עכשיו, אין לי ממש סנטימנטים לנסיבות של הסיטואציה שהם הגיעו ממנה, אם יש שם רעיונות טובים הם יכילו אותה. איפה שמשהו מרגיש לא טוב אני מעיפה את הישן וכותבת משהו שירגיש טוב, זה קורה הרבה צריך רק להקשיב טוב לאנטנה.

בס, האם זה הכלי האמיתי שלך? כמה מהשירים ב-"רופאה" נכתבו על בס וכמה היית רוצה להיות בסיסטית בלהקה?

עם בס קרה לי דבר משמח ולא צפוי. שנים ניגנתי בגיטרה, בקטע מגמגם, בעיקר כדי להלחין שירים, בקטע של לחפש שילוב של שני מיתרים שעובד יחד. בהתחלה שנים שהיו הכי פיבי, אח"כ קצת הסתדר לי (הייתי התלמידה הכי גרועה שלך אי פעם - עשינו רק איגי פופ ופיקסיז והברזתי אחרי 3 שיעורים). פעם אחת לפני כ-3 שנים דני הדר הזמין אותי לחזרה לנגן בס במקום קוסטה קפלן שלא יכל להגיע. כמובן שאמרתי לו כן בהתרגשות ושאני לא יודעת בס ואז אמר לבוא בכל זאת בכל מקרה. בחזרה הזאת הוא סימן לי על הבס איפה לשים את האצבעות תוך כדי השיר. אבל בונא זה היה הדבר הכי כיפי שקרה! אז גנבתי לקוסטה את הג'וב והפכתי לבסיסטית של האקסית והוא חזר להיות הגיטריסט. יש משהו בלנגן בס ולשיר שממש מסתדר לי, כאילו ממש מרגיש בנוח, בגוף. זה עוזר לחיווטים שלי להיות במקום בכל ההזיה הזאת של להופיע. תחשוב על זה רם זה נורא מוזר, עולים על במה, מחזיקים כלי נגינה שמחובר לכל מיני דברים צבעוניים, צועקים. מה זה? ואז התחלתי גם להלחין על בס, ב-"רופאה" נראה לי ש-"עייף אני" וגם "תכף בת 30" וגם "הקו" ובטוח עוד הרבה אני לא כל כך זוכרת.

ויניל - יש לך פטיפון? אם לא, מה עמדתך בעניין, ואם כן האם את מטפחת אוסף תקליטים ואיזה את קונה?

היה לי פטיפון מגיל 16 שזז איתי בין דירות. בשנים האחרונות לא השתמשתי בו ונתתי אותו במתנה לחברים. יש לי אוסף תקליטים קטן, הייתי אספנית תקליטים לזמן ממש קצר בתיכון. קו 25 מבת ים לשינקין אוזן השלישית, ואחר קינג ג'ורג' קצת אחרת וחור בשחור. ולפעמים ביריד בכיכר דיזינגוף. מוכרים זעופים היו חיים שלי! הייתי קונה מה שזול בעיקר, אבל בתוך מה שזול היו כלמיני מציאות מטורפות: אוסף אלביס כפול, בילי הולידיי, היו לי לפחות חמישה אלבומים של הקיור, שרה ווהן, סיד בארט, רנדי ניומן, לו ריד.

האם כשאת רואה ושומעת את האלבום בעטיפת תקליט ומחולק לצדדים, את מקבלת פרספקטיבה חדשה על האלבום? ואם כן באיזה אופן?

שהוא חותל, שאני עדיין אוהבת אותו!

טורים - כולם מסביבנו יוצאים לכאלה. עושה לך חשק? מתכוונת לעשות משהו בעניין?

טורים. כן אני מאוד בעניין. לא עשיתי עבור זה הרבה עד כה, זה נראה לי מסורבל ומפחיד הדברים הבירוקרטים שמביאים אותי לקצה של חרדה. אבל זה די אמור לקרות וכנראה בקרוב. היתה לי הופעה עכשיו מאד מרגשת בפסטיבל של אנדרו וודרהול בדרום צרפת יחד עם רד אקסס. עשינו שירים שלי בעברית ובאנגלית וזה היה הכי טירוף לנגן את "תכף בת 30" בווניו ענק מלא בריטים שיכורים. היו מלא בריטים שם. והיה כיף חיים עם האקססים אהבה בלב.

רמיקסים - מה סוג הציפיות שלך כשאת מזמינה רמיקס לשיר שלך ומה היה הרמיקס הכי מפתיע שקיבלת עד היום?

יו הסיפור עם הרימיקסים חדש ממש בחיים שלי, לא כל כך חשבתי על האפשרות הזאת לפני כן. הרימיקס הראשון באיפי נעשה ע"י רד אקסס. שלחתי ערוצים ואחרי יום כבר קיבלתי מייל, נשמע לי כמו עולמות רחוקים, אבל אדירים, ומעוררי השראה. זה לגמרי פתח את החשק לעשות את האיפי הזה, שעלה כרעיון בערב שיכור יחד עם בר זבדה ותומר קריב ("מרימים במערב") ובמשך חצי שנה אנחנו במייל משותף מעלים רעיונות סביב זה. הרימיקס של "תכף בת 30" שעשו נועם חבקין ואסף שי היה הפתעה משמחת ביותר בשבילי. שלחתי להם גם רפרנסים היתה לי איזושהי תחושה לגבי זה, ומה שקיבלתי היה ווהוווו כן! צודקים.

נסי לדמיין דוקו שעושים עלייך. איך היית חושבת שתיראה הסצנה הראשונה בו?

סצנה ראשונה אני בדרך לבנק הפועלים בהרצל-סלמה לבקש שיסכימו לתת לי אשראי שוב, נכנסת יוצאת, קונה מיץ תפוזים באווירת הנגאובר.

אוקיי, ובהנחה ותרשי לצוות להיות איתך מספיק כדי שיהיה ממה לערוך סרט, איך היית מתסרטת היום את סצנת הסיום, איפשהו בעתיד?

איש שלג קורא מוסף ספורט במוסף כתוב על או ג'יי סימפסון שהוא הפך בסוף לחתול. לא יודעת זאת שאלה מסוכנת. בא לי לעשות מלא שירים יפים ושהצוות ילך משם.

היי רם אני מאד אוהבת את גרמנים באוגנדה זה אלבום יפיפה.
וגם האפקט מיקו שקנית לי ליומולדת מושלם.
אז סלמתק

הפוסט הילה רוח מתראיינת אצל רם אוריון + הגרלת כרטיסים הופיע ראשון בהמאזין

10. 3421 - Bipolar
במקום: האולטראס, איתי לוי ודי ג'יי אילון מתנה - מסיבה בחיפה

ירדן אבני: "מסיבה בחיפה" בכלל לא מתעסק בחיפה. התפקיד של חיפה בשיר הוא של עיר משנית, המקום שבו לא סביר שהבחורה שיוצאת עם איתי לוי תימצא, ולכן עצם העובדה שהיא בחיפה הוא הרמז הראשון לבגידה שלה בהמשך הפזמון. התפקיד הזה הולם את חיפה, כי חיפה תמיד הייתה העיר האלטרנטיבית, שתמיד נמצאת במקום השני, והסצנה המוזיקלית שלה מתפקדת בהתאם. זה לא מפתיע שאין הרבה מוזיקאים חיפאים במצעד השנתי - אם כי הבולט מביניהם הוא סטטיק בכבודו ובעצמו.

אז השיר שצריך לייצג את חיפה צריך להיות שייך לסצנה האלטרנטיבית שלה, וההרכב הכי חם מבחינתי השנה הוא 3421 - הרכב שמנגנן דאבסטפ עם כלים חיים, והוציא את אלבום הבכורה שלו "Bipolar" בתחילת השנה. ההופעות שלהם, אגב, הן המסיבות העיקריות שתוכלו למצוא בחיפה עם היפסטרים שרוקדים לצלילי דאבסטפ מוזר וחצי-רקיד ונראים כמו מחזה איזוטרי לעיני צופה מהצד.

9. כהן@מושון - גדות הירקון
במקום: סטטיק ובן אל תבורי - ברבי

ירדן: "ברבי", הלהיט שהביא את סטטיק ובן אל תבורי אל המעמד של כוכבי פופ לגיטימיים, מתעסק באחת הדמויות שכותבי פופ הכי שונאים: אישה שמנפנפת אותם. בעיני אותם כותבים יש רק דרך אחת לנצח אותה: לרדד אותה ולהפוך אותה למישהי שגיבור השיר עושה לה טובה שהוא בכלל יוצא איתה. השיר מתחיל בדיוק בניסיון כזה. האישה שמתוארת בשיר היא מזויפת ("יש לה את אותו חיוך בכל תמונה") ושקרנית ("וסיפורים שאף גבר לא קנה") והיא עומדת בניגוד לגיבור שיש לו ערך ומעמד בעיני כולם ("יש עלי דיבור שאת לא תאמיני"), אבל איכשהו הגיבור כן רוצה אותה, ומשיג אותה בסוף על ידי כך שהוא מעליב אותה וקורא לה "ברבי". השיר הזה מייצג תופעה בעייתית שחוזרת על עצמה יותר מדי בפופ וההיפ הופ הישראלי, של שירי "אהבה" שבהם הגברים הם המלכים והנשים הן הנסיכות חסרות הישע שזכו, איכשהו, שהמלך המושלם הזה יבחר בהן ויושיע אותן.

מי שמצליחים להתחמק מהתופעה הזו והקלישאות שלה הם צמד ההיפ הופ כהן@מושון. מאז האלבום הראשון שלהם ב-2008, היה משהו בשירי האהבה שלהם שהיה אמיתי וכנה יותר משאר שירי האהבה שהפופ הישראלי כל כך אוהב ליפול איתם לקלישאות נוחות. מערכות היחסים שכהן ומושון מציגים בשירים שלהם מורכבות יותר מבחור מתאהב מבחורה, ובעיקר אמיתיות יותר - לכל אחד מהדמויות בסיפור יש אופי שמשפיע על הדרך שאליה מערכת היחסים מתקדמת. אולי הדוגמה לתמצית מערכות היחסים של כהן@מושון מוצגת בסינגל מהאלבום החדש שלהם "גדות הירקון". כהן ומושון פוגשים בחורה שדומה מאוד לברבי של סטטיק ובן אל: בחורה עצמאית ופיכחת, ולכן היא לכאורה קשה להשגה. אם סטטיק ותבורי מרגישים מאוימים מאותה בחורה, כהן ומושון נדלקים עליה בצורה נורא אנושית. הם מודעים לכך שכמוהם, גם לה יש כוונות נסתרות מעבר לאיך שהיא מציגה את עצמה בפומבי, אבל הערמומיות והמודעות החברתית שלה רק גורמים לצמד הראפרים להימשך אליה יותר. זה לא סיפור מושלם, אבל חוסר המושלמות היא מה שהופך אותו לאמין הרבה יותר מסיפור האהבה החיוור של בן אל וסטטיק. כהן מתאר את הבחורה בשיר כ-"פגי באנדי ב'נשואים פלוס' שלי", וזאת מטאפורה הרבה יותר מצחיקה ומדויקת מ-"ברבי".

8. גלעד כהנא - אפריקה שלי
במקום: אליעד - מיאמי

עידו שחם: אליעד הצליח להכניס שני שירי אהבה בכייניים לעשירייה הפותחת, רחוק מעבר לגבול הטעם הטוב. למעשה, העיר המפורסמת מפלורידה היא פרט שולי בשיר ששמו הוא "מיאמי" שמדבר בכלל על רומן עם בחורה מסתורית: "שיכורים מאהבה, שם על החוף / אני חלמתי על מיאמי, מיאמי". לא ברור אם הם אשכרה היו במיאמי או שמדובר באסקפיזם של אליעד שבורח למקום אחר דווקא כשהוא נמצא בים עם בחירת ליבו. שאר השיר מלא ברצף של שורות מסתוריות סטייל שלמה ארצי שכאילו אומרות הרבה אבל בעצם לא אומרות כלום, למשל: "את נמצאת שם תמיד ושותקת / את הסודות שלחשתי בשקט / מילים שאמרנו, הולכות איתי עד היום".

בזמן שאליעד חולם על מיאמי, לגלעד כהנא יש את "אפריקה שלי", איפה שהוא "חושב על פוליטיקה / במקום על רומנטיקה". נכון, גם לכהנא יש טקסטים לא ברורים ולא מובן כל כך מה אפריקה מייצגת בשיר הזה, אבל כהנא מציג מסתורין ועומק אמיתיים במילים שלו לעומת הפסאדה של אליעד. כהנא מהרהר בשיר על בעיות אקזיסטנציליסטיות ("אין לי כלל זמן / לחשב את קצי המובן / בא לי בכלל / להרגיש שאני נמצא כאן"), ובזמן שאליעד מחפש ישועה במערכות יחסים ופנטזיות על עיר מרוחקת, כהנא מתגבר על עצמו ופשוט ממשיך הלאה: "אני כבר לא חושב / אודות זאב זאב / פשוט לוקח צעד / יד אחת פשוטה / יד אחת קפוצה / שוכח את הפחד".

7. איה זהבי פייגלין - חדרה
במקום: עידן עמדי - חלק מהזמן

ירדן: את המשבר הקיומי שחווה עידן עמדי ב-"חלק מהזמן" אפשר להבין בשתי השורות הראשונות: "חלק מהזמן היו לי חששות / על מה שרציתי להגיד / ולא אמרתי ואולי כבר לא אומר". עמדי חווה הרהורים על מה שהוא פספס בחייו ויש פה משהו שבאמת רבים חווים בחיים וקל להזדהות איתו. הבעיה היחידה שאחרי שתי השורות האלו לא קורה כלום. עמדי ממשיך להגיד בווריאציות שונות של משפטים גנריים את אותו הדבר, ומשאיר את מה שהיה יכול להיות שיר עמוק על משבר רציני של שלב מכונן בחיים כסתם הרהור רדוד, שמשמש כרקע למוזיקה היפה שמתנגת ברקע. כל זה לא באמת משנה, כי עמדי הוא לא אמן של מילים. הוא רוצה שתחשבו ככה, אבל המילים שלו הן לא יותר מגיבוב של קלישאות שהודבקו בצורה גסה ביחד ולא באמת אומרות שום דבר. אני לא מאמין לעמדי בשירים שלו, וזה אולי הדבר הכי הכרחי לדמות הזמר-יוצר המוכשר שהוא מתיימר להיות.

עמדי יכול ללמוד קצת מאיה זהבי פייגלין (לשעבר סולנית כל החתיכים אצלי) שהוציאה בתחילת השנה את "שבעה שירים", אלבום בכורה בהפקת הילה רוח. הדבר שהכי קסם לי בשירים הקטנים והיפים של פייגלין, הוא שדרך המילים שלה הרגשתי שאני פוגש ולומד להכיר חברה חדשה. גם היא, בדומה לעמדי, חווה משברים קיומיים - בעיקר שהיא באמת חלק אינטגרלי מעולם המבוגרים שהיה כל כך זר לה עד עכשיו - אבל היא עושה את זה עם הרבה יותר עומק ונפח דרך הטקסטים שלה, שמלאים בתובנות סתמיות לכאורה שבעצם מרחיבות עוד קצת את השקפת החיים המעניינת של הזמרת. הפייבוריט האישי שלי מהאלבום הוא "חדרה". פייגלין מתחילה בשיר הזה בתור נערה חולמנית שחושבת שאם רק היא תעצום עיניים כל מה שהיא תרצה יקרה, אבל בפזמון היא כבר מבינה ש-"אי אפשר לעצום עיניים / באמצע הכביש" וזאת הצהרה שהיא גם מצחיקה וטיפשית כמו שהיא מפוכחת ומלמדת המון על תהליך ההתבגרות שפייגלין עוברת בשירים שלה.

6. REO - אולי
במקום: אליעד - אור

עידו: מדוע אין נשים בעשירייה הפותחת של מצעד השנה של גלגלצ? האם קהל המצביעים מיזוגני? קחו למשל את "אור" של אליעד. מדובר בשיר אהבה שמציג רק את נקודת המבט הגברית, של בחור אבוד שמנסה לחזר אחרי יקירת ליבו עם כל מיני מחמאות ציוריות ("כדור הארץ הוא שלך / כוכבים יאירו לי אותך"). בטוויסט מפתיע בפזמון, מסתבר שלבחורה שמאירה את חייו קוראים, איך לא, אור ("צריך אותך כדי לזכור, להדליק את ה… / אור, אולי תתני לי אור?"). זה גרם לי לתהות: מי זו אור? ומה עם נקודת המבט שלה על החיזור הנואש של אליעד?

אחרי ריסרץ' מעמיק בדיפ ווב וניתוח של נתונים בטבלאות אקסל, מצאתי את התשובה. אותה אור היא אור אדרי מהצמד REO (שחברה בו גם זואי פולנסקי), ונקודת המבט שלה מוצגת בשיר שכבר הכותרת שלו אומרת הכל: "אולי". השיר נפתח בשורות "לא יודעת מה יכול להיות / אני עומדת על ענן רחוק", ומראה שאור קצת מנותקת כרגע רגשית, הרחק מתחנוניו של אליעד שעסוק בלכבוש אותה. הבית השני מבשר בשורות עוד יותר גרועות בשביל אליעד. אם עד כה אור היתה במצב לא ברור, עכשיו אנחנו בספק אם היא תדליק את האור: "השעה היא לכיבוי אורות / הפעם בוא ניתן לזה לקרות". אבל בפזמון, השיר מציג לפתע אופציה אחרת ולא מחייבת: "אולי אבוא מחר / אני לא פוסלת שום דבר / החשק המוכר / אומר עכשיו הכל מותר". אליעד, כנראה שאור לא מוכנה להתחייב אליך כרגע, וכדאי שתתחיל להקשיב לה במקום להתבכיין.

5. רם אוריון - 13 בלילה
במקום: עומר אדם - אחרי כל השנים

עידו: "אחרי כל השנים איתך / רציתי להגיד לך / אוהב אותך הרבה יותר / מכל מה שנדמה לך" - אלה המילים הנוגות שזיכו את עומר אדם במקום החמישי במצעד, מילים ששמענו מזמרים רומנטיים בפופ הישראלי כבר טריליון פעם. לא אמשיך לצטט עוד מהשיר שממשיך ללעוס את אותו הנושא ללא התפתחות. מוזיקלית, הקטע מנסה דווקא להפתיע עם דרמה: הוא נפתח עם גיטרה אקוסטית נוגה, באמצע נכנסים פתאום כינורות, אחריהן חצוצרות מסונתזות, ובסוף פורצת להקה מלאה שאמורה להביא אתכם לים של דמעות בשתי עיניכם.

"לא ידעתי מה לעשות / נגמר לי כל האוויר בריאות / הם אמרו זה ישאיר צלקות", מספר רם אוריון בקטע "13 בלילה". רם אוריון לא מייבב, אלא מספר את הדברים כפי שהם, ואם כבר הוא מלא בכעס. אין לו קלישאות לספר לאהובתו - אם כבר, יש לו רצון שהיא תרגיש את הכאב שלו ותגיב בהזדהות בפזמון "ואמן את בוכה ליד הטלפון". אוריון אף עושה בית ספר לעומר אדם כשהוא לוקח את הקלישאה "אין דבר העומד בפני הרצון" והופך אותה על ראשה בבית השני: "לא ידעתי איפה לקבור / זכרונות שנמאס לי לשמור / זו שעה משונה תסתכלי בשעון / אין דבר העומד בפני הרצון". העיבוד ל-"13 בלילה" מלא באקורדים Pאנקיסטיים על גיטרה חשמלית, ריפים שמנים על הבאס, וקלידים מינימליסטיים שלא מנסים לחקות כלים אחרים אלא נשמעים כמו שהם. הרפטטיביות של הקטע, לעומת האובר-דרמטיות בעיבוד של עומר אדם, מכניסה אותנו למצוקה של אוריון באותה שעה מוזרה בצורה הרבה יותר מדויקת ומשכנעת.

4. שלום גד - מלחמה ואהבה
במקום: סטטיק ובן אל תבורי - סלסולים

ירדן: סטטיק ובן אל תבורי, תופתעו או לא, הם צמד לגיטימי במיינסטרים הישראלי. הפופ המסחרי שלהם עושה בדיוק מה שפופ מסחרי בישראל צריך לעשות: להביא טרנדים עדכניים והשפעות מז'אנרים אחרים (במקרה שלהם R&B והיפ הופ שמעורבבים עם רגאטון ומוזיקה מזרח-תיכונית), לעשות מוזיקה שתענה על הצרכים של קהל היעד המרכזי שלהם, בני הנוער, ולספק אסקפיזם. הסעיף האחרון הוא הדבר שגלגצ היו זקוקים לו נואשות בשנה האחרונה. בשנה כל כך טעונה פוליטית ורגשית, התחנה שמייצגת את המיינסטרים הייתה אמורה לספק את מה שהמיינסטרים תמיד אמור לספק: בריחה מהמציאות. מה שסטטיק ובן אל מבקשים מאיתנו זה לעבור ברחבי הארץ, להנות ולשכוח מהכל. ב-"כביש החוף" הם חושבים מחשבות חיוביות בזמן נסיעה על כביש החוף, וב-"סלסולים" הם שמים את כל הבעיות בצד, בזמן שהם נהנים מהבריזה של אילת ומה-"בלאגן" שיש בתל אביב, בזמן שהם רוקדים איזה ריקוד מוזר.

כל זה מבורך לדעתי, בעיקר בגלל שעד לפני שנתיים גלגלצ הייתה תקועה על "סוף שבוע רגוע" לאורך כל השבוע עם להיטים שקטים ומדכאים, ואמנם צריכה להיות פה יותר מחאה, אבל גם אסקפיזם הוא מצרך חשוב בתרבות הישראלית. ובכל זאת, תבורי וסטטיק צריכים לדעת שאפשר להיות אופטימיים גם בלי לשים את כל הבעיות בצד. שלום גד תמיד מומחה בכתיבת שירי פופ מושלמים, והוא עושה בדיוק את זה באלבום החדש שלו, "הכל חדש". בשנים האחרונות גד התחיל לגעת יותר ויותר בפוליטיקה ואקטואליה (מומלצת במיוחד טרילוגיית אלבומי "המצב" שלו מ-2011-2012) ואת האלבום החדש הוא פותח עם ההצהרה "מלחמה זה עובר / אהבה זה לנצח" - לכאורה משפט קיטשי וסתמי, אך יש כל כך הרבה תקווה בעיבוד של השיר ובדרך שבה גד ונגה שלו שרים את אותה מנטרה חוזרת שלא נותרת ברירה אחרת חוץ מלהאמין שהפתרון היחיד הוא פשוט לאהוב. זה אולי הקסם הכי גדול ב-"הכל חדש". האופטימיות המתחדשת של גד הולכת יד ביד עם המבט המפוכח שלו על המצב המסובך שהחברה הישראלית נמצאת בו, ואלו בדיוק השירים שגלגלצ צריכה עכשיו.

3. Inbalance - Different Girl
במקום: משה פרץ ועומר אדם - היא רק רוצה לרקוד

ניצן אגסי: "היא רק רוצה לרקוד", וזהו. אנחנו לא יודעים כלום על הבחורה במרכז השיר, רק דבר אחד, היא רוצה לרקוד. יש באמת בחורה כזו בעולם? כזו שאפשר לרדד לתכונת אופי (בקושי) אחת? אפילו להגדיר את הדמות הזאת כחד ממדית תהיה מחמאה אדירה לכותב השיר.

רם אוריון לעומת זאת, שר באלבום האחרון של ענבל פרלמוטר "Inbalalnce" על בחורה אחרת, שונה. כזו שטובעת לפעמים ביגון, שחשמל גורם למחשבות שלה להתרוצצות פרועה. זאת שלפעמים לא מרוצה מעצמה ורוצה להיות מישהי אחרת. אחת שאי אפשר לתפוס אותה בקולר, או בזנב. אחת שכשמסיימים לקרוא עליה שיר, נותרת כחידה לא פתורה. האם הבחורה הזאת היא ענבל? יכול להיות, כנראה שלא באמת נדע. איזה בחורה אתם הייתם מעדיפים?

2. ערוץ הכיבוד - ככה זה אצלנו
במקום: דדי דדון - מתוקה מהחיים

ניצן: "מתוקה מהחיים" היא פארודיה רכה יותר מפירה צבאי. איך אנחנו יודעים את זה? כי היא השתלבה בפלייליסט הגלגלצי יחד עם השירים האחרים במקומות הראשונים כל כך בקלות, בלי שאף אחד שם לב שמדובר בפארודיה. כי ילדים על אופניים חשמליים מנגנים אותו ברצף עם "טרמינל 3" ו-"שישי בצהריים". כי סאחיירים בכל הגילאים מזמזמים אותו בלי שמץ של אירוניה או תשומת לב למילים. בסוף, הוא יהפוך להיות כמו "ילדה סוכר" של מוקי, שיר שאף אחד לא ידע שנועד להיות במקור פארודיה.

מהצד השני שלי הפלייליסט, לידוי, אסטמה ושקד פררה בעטו כל כך חזק במילים המגוחכות של זמרים כמו איב אנד ליר וסטטיק ובן אל תבורי, שגם הגלגלצניקים הרדודים ביותר לא יוכלו שלא לצחוק ממילים כמו "יש לי סוללות A4 ואחי צלם מגנטים / טבק טעם אורז ונרגילה עם פייטים". אין פרט מיותר בשיר ובקליפ: משמות אנשי המסיבה כמו" דר קשני", דרך המגן דוד המוטבע על צד השיער של לידוי, ועד אבא של שקד (במלעיל) זיקו פררה. כנראה שלא תרקדו לצלילי הרימיקס של השיר הזה בחתונה של בת הדודה שלכם, וזה בסדר גמור.

1. חיה מילר - כסף מאמא | אלון עדר - קפ"ק | חנן בן ארי - יאללה
במקום: חנן בן ארי - החיים שלנו תותים

עידו: מסתבר שביבי שולט לא רק על "ישראל היום", אלא גם על מצעד השנה של גלגלצ. איך אחרת תסבירו את ההגעה של "החיים שלנו תותים" למקום הראשון? שורה אחרי שורה, חנן בן ארי מודה בשיר המקפיץ הזה על כל הבעיות שיש לנו בארץ, ועוד בחרוזים: פקקים, שחיתויות, ואפילו ליקויי בנייה - והמקהלה מודה ועונה לו בתשובה "קשה". אבל בפזמון בן ארי מבטל את כל הבעיות וטוען כי "אין לנו זכות בכלל להתלונן / הכל טפו חמסה וברוך ה' כי: / החיים שלנו תותים!". בבית השלישי הוא אף לוקח את כל התלונות בחזרה. הוא אומר ש-"פתחנו פה ג'ורה", מודה על דברים שיש לו כמו הרוח, השבת, והילדות, ומסיים ברפרנס ל-"תודה" של עוזי חיטמן, שיר הלל לאותו ה'. להראות עד כמה מדינת ישראל חזקה ומשגשגת בעזרת ה' ולבטל בהינף יד את הסירחון שעולה מבפנים נשמע לי כמו ביביזם במיטבו.

בגלל שרוק קופח לגמרי מהמצעד, אני מציע להחליף את המקום הראשון בשיר "כסף מאמא" של חיה מילר. כמו "החיים שלנו תותים", השיר עוסק בבעיות חברתיות, רק על גבי מצע בס-תופים-גיטרות בלוזי. במקום ססמאות הסטיקר של בן ארי, כותב השיר דני הדר מודה בבעיות של החיים בארץ בגוף ראשון ("שוב זורקים אותי, שוב אני בלי עבודה / יש לי פגישה בחמש עם הבוס ובשבע התקף חרדה"), ובמקום הכחשה עצמית, חיה מילר זורקים לנו את האמת בפרצוף ומספרים בפזמון איך בכל זאת הם מתמודדים עם בעיות האבטלה ויוקר המחיה: "כסף מאמא, כסף מאמא / תמיד אפשר לבקש קצת כסף מאמא". השיר אף נכלל באוסף "אוהלים אדירים" שיצא בעקבות המחאה של 2011, והוא ימשיך להיות רלוונטי עד שכבר לא יהיה יותר כסף לאמא.

ניצן: ב-"החיים שלנו תותים" חנן בן ארי זורק אין ספור ססמאות על כמה שקשה לנו כאיזה גוש קולקטיבי לא ברור, ובסוף פותר את הכל באמירה הנבובה ש-"אין לנו על מה להתלונן" כי החיים שלנו תותים.

ב-"קפ"ק", אלון עדר מודה שהוא "רק מתלונן שהחיים הקשים", אבל חושף צרות אישיות בכנות בוטה כמו "אני שונא את העולם והוא מחזיר לי חרא / זה עצוב לי שנולדתי בשנות הבררה", שמחברות את המאזין הקשוב כיחיד שהוא עולם שלם ולא כפיסה קטנה בפאזל לאומי.

ירדן: האמת היא ששמחתי ש-"החיים שלנו תותים" זכה בשיר השנה - בין היתר בגלל שהוא יותר טוב משאר השירים שהגיעו לעשירייה, ולדעתי יש בו אמירה צינית ומחאתית שקהל שלם של מאזינים פספס בגדול. אני בעיקר שמח שחנן בן ארי קיבל את מלוא תשומת הלב וזכה להצלחה גדולה עם "איזון", אלבום הבכורה שהוא הוציא השנה, שיש בו הרבה יותר מהדאחקה של "תותים". בן ארי מערבב באלבום הזה בין רוק, Fאנק, סול, R&B, היפ הופ וגוספל ומשלב בו רעיונות של אמונה על הצד היפה ביותר שלה. זה נשמע לרגעים כמו חזון אחרית הימים של המצב הנוכחי של המדינה: רעיונות חילוניים ודתיים, מודרניים ועתיקים, שנמצאים זה לצד זה ושואבים השפעות אחד מהשני - כמו הרמוניה שאנחנו צריכים לשאוף אליה.

תמצית האלבום של בן ארי לא עוברת דרך הסינגלים שלו, ולכן את "החיים שלנו תותים" הייתי מחליף בשיר שבאמת מייצג את חנן בן ארי של "איזון": השיר "יאללה". הוא גם שיר מחאה הרבה יותר בוטה מ-"תותים", שקורא לכולם לצאת לרחובות ו-"להתעורר", והוא גם מייצג את התערובת המוזיקלית הנהדרת שחנן בן ארי יוצר בשירים שלו. הבעיה העיקרית שלי עם המצעד של גלגלצ היא שלמרות שתחנת הרדיו התחילה השנה לדחוף יותר מוזיקה שהסאונד שלה רלוונטי ועדכני לא רק מטעמי רייטינג, אף לא אחד משירי המצעד העיד על השינוי הזה. ובכל זאת, התקווה היחידה שיש בו היא העובדה שבמקום הראשון נמצא בן ארי, אולי האמן היחיד במצעד שמראה לאן המוזיקה הישראלית באמת הולכת בשנת 2016.

הפוסט 10 אלטרנטיבות לשירי השנה של גלגלצ הופיע ראשון בהמאזין

חיה מילר - 1+

ניצן: לא מעט אנשים מגדירים את חיה מילר בתור הקול של דור ה-Y הישראלי, כנראה כי קוסטה קפלן, סולן ההרכב, כותב מילים שמגיעות מחוויה אישית, אבל נוגעות בביקורתיות בנקודות רגישות לזמן והמקום שבו אנו חיים. "כסף מאמא", שדווקא נכתב על ידי דני הדר, סובב סביב הנושאים הללו. "+1" הוא אלבום רוק מהסוג שאנחנו כבר לא רגילים כל כך לראות: עוקצני ורגיש בו זמנית, ובועט במקומות מוצנעים.

ירדן: ללהקות באינדי הישראלי יש הרגל מגונה להתפרק נורא מהר ולשלוח את חבריהן לקריירות סולו. לעומתן, חיה מילר לא מרגישה כמו נקודת ההתחלה של חברי הלהקה בדרך לקריירת סולו מוצלחת, אלא בתור להקה שמתקיימת בזכות העבודה המשותפת של חבריה. אוהבים להבליט את קוסטה קפלן, בעיקר בגלל שהמוזיקה של הלהקה נצמדת מאוד לטקסטים שלו, אבל גם העבודה של סתו בן-שחר על התופים ושל אודי בונן על הבס חיונית לא פחות כחלק מהנוסחה המנצחת שהלהקה מיישמת ב-"+1", אולי האלבום החברתי (ולא בדיוק "אלבום מחאה" כמו שאוהבים לקרוא לו) הכי מדויק של תקופת פוסט-מחאת-האוהלים, תקופה שבה אנחנו מתרכזים בעיקר בבעיות שלנו, ולאו דווקא באיך לפתור איתן, אלא איך לחיות איתן.

עידו: האלבום היחיד ששלושתנו הסכמנו עליו, ובצדק.

שלום גד - הכל חדש

ירדן: שלום גד הוא הדמות האהובה עליי באינדי הישראלי. כבר עשרים שנה שהוא מוציא אלבומים שלא דומים לשום דבר אחר בארץ, והוא מנצל בהם בגאווה רבה את היכולת המדהימה שלו לכתוב שירי פופ מושלמים, וגם מציג נקודת מבט ייחודית וחשובה על החברה הישראלית מעיניהם של מעמד הפועלים והעולים החדשים (גד עלה לישראל מצרפת בגיל 10). נקודת המבט הזאת לא בדיוק משתנה מדי אלבום, אלא משתדרגת. באלבום החדש, למשל, גד נשמע אופטימי מתמיד - המילים הראשונות שפותחות את האלבום הן "מלחמה זה עובר, אהבה זה לנצח". האופטימיות הזאת היא תוצאה של "לידה מחדש" שגד מספר שעבר בשנים האחרונות. גד נשמע מפוכח יותר מתמיד, ומביא באלבום תובנות על התמודדות עם החיים והבנה שרק אתה אחראי לאושר שלך. האלבום הזה מרגיש אפילו יותר רחב יריעה וגדול מטרילוגיית אלבומי "המצב" שקדמה לו, ומוכיח שגד רק משתבח עם השנים.

חשש אמיתי - הודעה מוקלטת

עידו: אחת מהתגליות הכיפיות של השנה. מדובר בארבעה חברים מגבעתיים שמושפעים מבריטפופ וניו ווייב ישראלי, והאי פי הראשון שלהם משקף נוסטלגיה נעורית שכזו דרך אינדי פופ קליט.

רם אוריון - גרמנים באוגנדה

עידו: לדעתי, אלבום הסולו הכי טוב של רם אוריון. הוא כתב אותו במשך שהות באיסלנד ולקח צעד אחורה מבחינה הפקתית כדי לעשות אלבום לואו פיי יותר מהרגיל. בכלל, רם אוריון נהיה לעמוד התווך של האינדי הישראלי: החל מההשפעה שלו כחבר בנושאי המגבעת, דרך עבודת הפקה נרחבת (חיה מילר, הילה רוח, שילה פרבר, ועוד), ועד לניסור גיטרה בהרכבים שונים (ערן צור, אביב מארק, ועוד). רם אוריון גם הולך להרבה הופעות, משהו שלא הרבה אומנים עושים - אפילו בשוליים.

אלון עדר - קסיו זעם

ניצן: אלון עדר יוצר בד"כ בלדות אהבה באלבומי הלהקה שלו. ב-"קסיו זעם" הוא מוציא את כל הרעל והתסכול שיש לו על כל העולם, כולל על עצמו. האלבום הוקלט כולו על מקלדות וגיטרת קסיו, מה שהופך אותו למעין אלבום לואו-פיי. חלק מהשירים חושפניים מאוד, ברמת ה- TMI, בחלקם אלון עדר חוטא בניסיון לעשות ראפ ונכשל קשות, ובחלקם האחר הוא יוצר מהקסיו דברים שקשה להאמין שניתן להוציא מהכלים הנחותים האלה.

ענבל פרלמוטר ורם אוריון - Inbalance

ניצן: מדובר באלבום של ענבל פרלמוטר מהמכשפות שהוקלט לפני 20 שנה עם רם אוריון, היה אמור לצאת כקלטת לואו-פיי ויצא רק השנה. ענבל נהרגה בתאונת דרכים בשנת 97', ומאז הוצאת הקלטת הוקפאה. רם אוריון הוציא את האלבום בחודש מרץ להורדה בבנדקמפ. ההכנסות ממנו נתרמות כולן לאגודת צער בעלי חיים.

טל פוגל - אל החצר הגדולה

ירדן: האלבום החדש של טל פוגל הצליח לפגוע לי ברגש החשוף בזמן שאני חווה את התקופה שהכי נכונה לשמוע אותו: בין תחילת הצבא לסיום הלימודים, כשאני לא בטוח אם אני ילד מגודל או מבוגר טרי. פוגל מתעסקת באלבום בהתבגרות, והיא מתעסקת בה כאילו היא טראומה. היא מנסה להתכחש אליה, וכל הזמן חוזרת אל העבר הפשוט יותר, שלאורך כל האלבום הזה נשמע מרוחק, כמו תמונה ישנה. "אל החצר הגדולה" לא מרגיש כמו השיא של פוגל, אלא יותר מסמן את הפוטנציאל שטמון בה, ולכן אני לא יכול לחכות לדבר הבא שהיא הולכת לעשות.

REO - מכונת הזמן של הלב

עידו: דיסקו-פופ חלומי בעברית מהצמד זואי פולנסקי (בלה טאר, Ex Lion Tamer) ואור אדרי (Monti Fiori, אביב מארק, ועוד). בראיון שהן עשו פה במאזין, הן ציינו בתור רפרנסים להקות רוק ישראלי כמו מוניקה סקס והרכבי פופ כמו מנגו, והמוזיקה שלהן יושבת בדיוק בין המשבצות האלה, והכל בהפקה חלקה של שיק אירופאי.

ארמון - ארמון

ירדן: התאהבתי באלבום של ארמון לפני כמעט שנה, והתחלתי לחזור אליו רק בקיץ האחרון, כשהצלילים המתוקים שלו נשמעו לי נכונים. ארמון עושים את המוזיקה האלקטרונית הכי אהובה עלי: אלקטרוניקה "חמה", עם אסתטיקה ששוטפת אותך מכל הכיוונים, שהכי מרגשת דווקא ברגעים הכי סינתטיים שלה. דרך האלקטרוניקה הזאת ארמון עושים שירי פופ מושלמים, פסיכדליים לעתים, שמרכיבים אלבום גדוש ושלם של להקה שכל חבריה נמצאים בשיאם.

אדם כהן - קשת

ירדן: הייתי רוצה להגיד שהעובדה שאדם כהן נשאר אלמוני למרות האלבום המעולה שלו היא הפשע הכי גדול שנעשה במוזיקה הישראלית בשנת ה'תשע"ו, אבל חלק גדול מהפשע הזה נגזר מכך שכהן עצמו בוחר להסתיר את עצמו מאור הזרקורים: הוא בקושי מתראיין, אין עליו שום מידע בעמוד הבנדקמפ שלו, ואין לו דף אמן בפייסבוק. הכל נראה רבה יותר הגיוני ברגע ששומעים את המוזיקה שלו: מינימליסטית, ביישנית, עם הקול של כהן ברקע ולא בפרונט, כאילו הוא שר לעצמו במקרה. זה לא מונע מהאלבום החדש שלו, הרביעי בחמש השנים האחרונות, להיות האלבום הכי טוב ששמעתי בשנה האחרונה. כהן הוא הזמר/יוצר הכי עדכני שפועל כרגע בדרך שהוא משלב בין צורה לתוכן. בעוד זמרים/יוצרים אחרים משתמשים בכלים מסורתיים יותר כמו גיטרה, כהן משתמש בסינתיסייזרים, לופרים, וסמפלרים. הוא מדבר על החיים היומיומיים שלו וההתמודדות איתם מעל למצע הזה, ועל סוג של מציאת משמעות בחיים שכאלה. נכון, זה לא מהפכני - אביתר בנאי, לדוגמה, עשה את בדיוק אותו דבר ב-"שיר טיול" מ-1999, אבל הגיע הזמן שיותר אמנים ישאבו השראה מהאלבום ההוא של בנאי, וכהן עושה זאת בצורה מבריקה, ובעיקר מרגשת.

Totemo - Desire Path

ירדן: אם האי פי הקודם של טוטמו היה מינמילסטי וקודר יחסית, כי הוא עסק בהתמודדות של רותם אור עם מחלת הסרטן, האי פי החדש מציג את אור לאחר ההתגברות על המחלה. היא באה לכאן עם כוחות מחודשים וסאונד גדול יותר, כולל כלים יפניים שתורמים לאווירת ה-"זן" והאיזון של השירים. אישית, יותר התחברתי להוצאה הזאת, אבל אני בעיקר אוהב להאזין לצמד האי פיז ביחד, אחד אחרי השני, ולשמוע את הניגוד הגדול שקיים ביניהם, למרות שמדובר רק בשנתיים.

שי בן צור עם ג'וני גרינווד והרג'טסאן אקספרס - ג'ונון

ניצן: שי בן צור הוא מוזיקאי ישראלי שיוצר שילוב בין מוזיקה הודית מסורתית לטקסטים בעברית ובשפות הודיות. באלבום האחרון הוא חבר לג'וני גרינווד מרדיוהד, שהיה שותף לעיבוד והפקת האלבום. ראיתי אותו בהופעה השנה בשוני, ונראה שהקהל שלו היה מורכב בעיקר מבוגרי טיול בהודו. בעקבות ג'ונון והשת"פ עם גרינווד, הוא קיבל את כרטיס הכניסה הראשון לקהל האינדי הישראלי, ויופיע באינדינגב הקרוב.

דוד פרץ - ארץ שלא שם

ירדן: את דוד פרץ, ובעיקר את השירים מהאלבום שהוא הוציא השנה, אני מכיר כבר זמן מה. פרץ כתב והופיע איתם בשנים שעברו מאז אלבומו הקודם "הייקו בלוז". ועדיין, הופתעתי לגלות איך השירים האלה, שחלקם כבר מוכרים לי, הצליחו להתלכד ביחד ליצירה שלמה שנשמעת עדכנית ורעננה. פרץ מנסה פה לתפוס את ההוויה המוזיקלית של עיר מולדתו באר-שבע, והפולק המדברי שלו לגמרי עושה את העבודה יחד עם יכולות הכתיבה והעיבוד הנהדרות של פרץ.

TATRAN - Soul Ghosts

ניצן: TATRAN אמנם לא הוציאו אלבום אולפן השנה, אבל כמעט כל הופעה שלהם יכולה להיות מוקלטת לאלבום מכובד כפי שהיא. הם בחרו להוציא לאור הקלטה של הופעה בזאפה עם וויב מחשמל, ובמקרה יצא לי להיות בה. הקטע "Lemon" מתוכו הוא כנראה אחד מהקטעים הסוחפים והאנרגטיים ביותר שהם יצרו עד היום.

Alaska Snack Time

ניצן: להקה חדשה ומעניינת בגל האינסטרומנטלי הישראלי שהוציאה אלבום בכורה. AST יוצרים שילוב מפוזר בין מוזיקה אלקטרונית, ג'אז, ביטים, והיפ הופ. בשירים כמו "Gutza" הם משלבים בין האווירה המטרידה שאפשר למצוא אצל חלוצי הגל Tiny Fingers, והתחכום ההרמוני והוירטואיזיות של TATRAN.

Kutiman - 6AM

ניצן: זאת הייתה שנה מוצלחת מאוד לקותימאן. הפרויקט "thru you" קיבל תשומת לב נוספת בזכות הסרט הדוקומנטרי "Presenting Princess Shaw" שעוקב אחרי זמרת שקותי השתמש בקטעי היו-טיוב שלה ליצירת שירים בפרויקט. בנוסף, קותי הוציא לראשונה מזה כ-9 שנים אלבום אולפן מלא של יצירות שהן כולן שלו בשיתוף עם חברים מהאורקסטרה, איתה הוא מופיע.

כהן@מושון - ימים ארוכים

ירדן: יש אלבום אחד עיקרי שאני לוקח מהשנה המצוינת שהייתה להיפ הופ הישראלי, והוא של הצמד מיכאל כהן ומיכאל מושונוב. בחמש השנים מאז האלבום הקודם שלהם (שאני אישית פחות אהבתי) הצמד הספיק להקליט באמריקה, להשתתף בפרויקטי צד ולהפיק בשביל אמנים אחרים, וכל זה כדי להיות מנוסים יותר ועם רעב להגיע לשיאים חדשים. ובחיי, כמה שהם הצליחו. כל אחד מהשירים ב-"ימים ארוכים" יכול להתמודד בתור אחד השירים הטובים של הצמד, שהצליח למקסם את מה שהם עושים הכי טוב: היפ הופ כיפי שמסמפל באהבה מוזיקה ישראלית ישנה, עם ראפ עברי שנון וזורם, והפקה שעומדת בסטנדרטים של הז'אנר בשאר העולם.

Raaul - לשרוף לטרוף

עידו: צמד של נגני העל עידו אגמון וגיא שכטר שעובדים עם פורטיס ועוד אמנים רבים. הם הוציאו אלבום שני עם סוג של סטונר-רוק/אלטרנטיב עברי שלא קיבל מספיק תשומת לב. התופים הגדולים והצעקות בקטע הנושא "לשרוף לטרוף" מזכירים את ביסטי בויז בקטע ממש טוב..

I Was A Bastard - I Was A Bastard

עידו: עברית היתה השפה המועדפת לאינדי-רוק השנה, אבל להקת I Was A Bastard עשו את זה מעולה באנגלית. אחרי אי פי שקט ואיטי הם הלכו על סאונד גדול ורועש, וזה הצליח. האלבום כולל השפעות של להקות כמו Radiohead ו-Elbow רק מבלי שזה ישמע כמו חיקוי, והפקה מקומית שסוף כל סוף מכבדת את הגיטרות במיקס.

Dia Malo - Stillness

עידו: שוגייז תל אביבי באנגלית בהנהגתו של מקים הלהקות הסדרתי דיוויד בלאו (Bill & Murray, David Blau & Good Band, ועוד). אלבום הבכורה שלהם מאוד רועש, אך מתחת לחריקות הסוניק יות'-יות יש שירים מאוד קליטים ורגישים.

Double Jackal - Decay

עידו: להקה חיפאית צעירה שהוציאה השנה רק שני קטעים, אך עוררה את הסקרנות שלי בגלל סאונד לא שגרתי: שילוב בין זמר נשמה מדוכא לנגנים חובבי נויז. הגיטריסט שלהם סיפר במדור "אינטרו" פה במאזין שהוא רוצה "להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז", ומרגישים שיש להם משהו וירטואוזי שמחכה להתפרץ החוצה, בתקווה בקרוב.

Deaf Chonky - Farsh

עידו: אלבום השנה שלי מגיע משתי בנות שנפגשו בסניף של מרכנתיל ברחובות והקימו להקה. "Farsh" מלא בגאראג'-רוקנרול Pאנקיסטי ויש אפילו מוזיקת עם על הדרך, הכל באנרגיות משתוללות ומלא כיף וגם ותחושה שיש פה מסר חשוב.

אלבומים שלא נכנסו לתוכנית:

דני דורצ'ין -So The Story Goes

ניצן: דני דורצ'ין התחיל כלהקת בלוז של איש אחד. באלבום השני שלו הוא חבר לאחים רמירז והתפתח גם לכיוונים של Fאנק, קאנטרי, ורוק. למרות שההפקה של ספי רמירז מוציאה את המירב מהשירים, תוכלו לקבל את החוויה המיסטית של דורצ'ין מנגן לבדו רק בהופעות ובאלבום הראשון.

רועי פרייליך - הריגוש שבנפילה

ניצן: פרייליך, הזכור מנערות ריינס, אמור להוציא בקרוב את אלבום הסולו השני שלו "הריגוש בנפילה". שני הסינגלים הראשונים שיצאו ממנו מסמנים שפרייליך ממשיך באלבום החדש בכיוון הדיסקו שהוא עשה באלבום "מעלה עשן", כשנראה שההשפעות של דוויד בואי מתקופת "Let's Dance" תופסות מקום נרחב יותר בעיבודים ובהפקה. לפרייליך יש יכולות כתיבת להיטים, סטייל, ופרמופנס נדירים באזורנו. זה יוצר רף ציפיות גבוה לאלבום הקרוב.

תומר ישעיהו - אופניים חשמליים

ניצן: תומר ישעיהו ממשיך ליצור פולק אמריקאי עם השפעות מהודו-פקיסטאן והמזרח התיכון כמו שהוא יצר בלהקת Isaiah, אחד השילובים המעניינים ששמעתי בשנים האחרונות. בניגוד לאייזאה, הפעם המילים הן בעברית, ונכתבו על ידו ובעזרת עמיר לב, סיפורים קטנים וויזואליים על החיים. רצועה מומלצת: "חורף של ים תיכון", שם ניתן להיזכר ביכולות הנגינה הווירטואוזיות של ישעיהו על גיטרה ובוזוקי.

Benjamin Esterlis - The Blue Bay

עידו: אם דיוויד לינץ' היה עושה רימייק לסדרת האייטיז ספינת האהבה, הייתי ממליץ להשתמש ב-"The Blue Bay" של בנימין אסתרליס (AKA מורפלקסיס) בתור הפסקול. המיני-אלבום הוקלט על טייפ ארבע ערוצים, אך הוא נשמע מאוד עשיר ומחוספס בו זמנית, מעין שילוב בין בלאדות תמימות של שנות החמישים לטריפ הופ פרנואידי של סוף שנות התשעים, קצת כמו הוייב מ-"Moon Safari" של להקת Air.

הפוסט המאזין ברדיו 157: סיכום שנת ה'תשע"ו באינדי הישראלי הופיע ראשון בהמאזין

תהליך הכתיבה של "הגופה של א"י היפה החל בביקור של שבוע בקיץ שעבר בקיבוץ עין חרוד, בשיאו של גל חום חסר תקדים. בחום הגדול לא נראו כמעט אף פעם אנשים בשבילי הקיבוץ, מה שנתן הרגשה של יישוב רפאים שבשוליו שרידים רבים מעברו ומהעבר של התנועה בקיבוצית בכלל בדמות רכבים חקלאיים מחלידים, מוזיאון עם פוחלצים ומצגות על שנותיו הראשונות של הקיבוץ, מגרשי ספורט מתפוררים ובית תרבות שלא ראה הצגה או הופעה כמה עשורים. צילמתי את כל הדברים האלו וחשבתי על שיר עם הכותרת הזו ושהקליפ שלו יהיה מצגת של כמה מהצילומים שלקחתי. כשחזרתי נפגשתי עם קוסטה קפלן, הסברתי לו את הקונספט, סיפרתי לו על אווירת החידלון המאובקת, הראיתי לו את הצילומים ונתתי לו את הכותרת. על הבסיס הזה הוא כתב את המילים לשיר. הפרויקט שלפניכם הוא מעין תרגיל שבו בחרתי מספר כותבים שאני מעריך במיוחד וביקשתי מהם לכתוב טקסט שמבוסס, בדיוק באותו האופן שבו נכתב השיר, על הכותרת ומקבץ הצילומים (שנשלח אליהם כמצגת אילמת ביוטיוב) בלבד. המשתתפים הם: הסופרת ענת עינהר, המשוררת ריטה קוגן, ערן צור, רוגל אלפר ורועי צ'יקי ארד. אתם מוזמנים ליהנות מהתוצאות המגוונות והמפתיעות.

מצורף היוטיוב של השיר כפי שהוקלט ויופיע ב"גרמנים באוגנדה" על רקע אותה מצגת צילומים שנשלחה לכל הכותבים שלקחו חלק במיני-פרויקט הזה ואני מודה מאד לכולם.
רם.

ריטה קוגן

אני לא זוכרת את הקיבוץ. לא זוכרת מי הביא לקבורה לא נאותה זוג טייפים אילמים. לא זוכרת מי הניח כלאחר יד זוג מגפי גומי על גבי שמשה קדמית של רכב ועורם הגס נמלא סדקים מפאת השמש הקופחת. אני לא זוכרת את השמש. אני לא זוכרת את חיוכה הסתום של עז שהציצה עליי מתוך דיר, לא זוכרת את קרניה החדות.אני לא זוכרת את הילדה שאיבדה דוב צעצוע לבן, מרופט שעל פניו רקום אותו חיוך סתום בחוט וורוד דק. אני לא זוכרת את העצים הנוטים על צדם, לא זוכרת את הדשא הצהוב, הדוקר, את שבילי האספלט המוצלים, את ההרים שנשקפים מהבתים הנמוכים עם הגגות המשופעים.אני לא זוכרת את השלדים הכתומים של מכוניות, את הקלנועית הנטושה - שלד של ברזל ועץ אף היא, את החיות המפוחלצות, את קירות המבנים ועליהם כתובות אותיות. כל כיתוב אומר מה יעודו של המבנה, אך אני לא יודעת להבדיל בין "מאסטר וידאו א ב ג" לבין "בבית זה שכנה מפקדתו של צ'ארלס וינגייט". אני זוכרת את הים על אף שמעולם לא ראיתיו. מזה עשרים שנה אני ניצבת על גבי פיגומים וסביבי רק עפר ושדות. הם בונים אותי לאט, שנה אחר שנה. אך הזקן עומד למות ובנו לא חולם על הים כמוהו. התרנים שלי חדים כמו הקרניים של העז. אבל אני מפוחלצת. עשרות גלגלים מחלידים מקיפים אותי אך אין די בהם כדי להובילני הימה. אני שוקעת על היבשה.

ענת עינהר

חי או מת זה לא אומר לי כלום. אני בוהה בזה בשעמום. דייל קופר היה עושה משהו עם דובי בלי רגל. שרלוק הולמס היה מסדר שורה על פוחלץ של עגל. אבל לי זה לא אומר כלום. הלב שלי נותר אטום. שייפול על הראש של ניוטון איצטרובל. שדיקנס יספר על עוד מפעל שנכשל. אם אשאר כאן עוד דקה אמות משעמום. כי המקום הזה לא אומר לי כלום. בשבילי זה מסטיק בלי מיץ. מחשוף בלי חריץ. בדיחה בלי שפיץ. זיון לא נפיץ. גג רעפים בציור מגיל ארבע. חשבון החשמל בניירת של אבא. לא פגשתי קיבוצניקים עד סוף י"ב. ואז הכרתי מישהי מדגניה ב'. היא שונאת את הקיבוץ עד היום. ירתה בו מטווח אפס ולא אמרה שלום. לפעמים ביקשתי שתספר מה היה שם. אמרה שאם אמשיך כך היא תירה בי גם. נראה שעוזבים קיבוצים בלי בלדות. בוכים עוד יותר על סגירות של אוגנדות. אז לי זה לא אומר שום דבר. בעיניי זה הר שהפיל עכבר. אין לי שירים על גסיסת הקיבוץ. סורי אבל ממש חייבת לרוץ. תסתדרו בלעדיי עם שירים של ג'ון באאז. אחרים יתפייטו על המלטה של עז. אצלנו בעיר לגופה היה פירוש כזה: אחד עם סטרואידים שמקפיץ את החזה.

רוגל אלפר

אנשים אוהבים צילומים של חתולים.
כמות הצילומים של חתולים בפיד היא בלתי נתפשת.
פעם חשבתי שבעיקר נשים מעלות צילומים של חתולים.
אבל זה לא נכון. גם גברים עושים את זה.
אנשים שמעלים צילומים של חתולים לפיד תמיד טוענים
שהחתול בצילום שהם העלו מביע רגש כלשהו.
לא מדובר בהכרח ברגש אנושי.
אבל בהחלט מדובר ברגש שמעורר הזדהות עמוקה בבני אדם.
שמובע על ידי החתול באופן המזוקק, הצלול והמרוכז ביותר.
יש כיום בישראל הרבה מאוד חתולים.
נדמה לי שבעבר היו פחות. על כל פנים,
יש פחות צילומים של חתולים בארץ ישראל מהעבר.
כנראה כי בעבר לא היה פיד.
כעת מצלמים בעיקר חתולים. ואוכל. חתולים ואוכל.
מאוד יכול להיות שאני האדם היחיד בפיד
שמתייחס אל חתולים כאל אוכל.
בשבילי צילום של חתול הוא צילום של אוכל.
לכן אסור לי להיות בפיד.
הסיבה שבגללה יש כל כך הרבה חתולים עכשיו בארץ
היא שהם אוכלים את הארץ. הארץ נהפכה לגוויה, והחתולים אוכלים אותה.
הם אוכלים את הגופה של ארץ ישראל שלנו
שעדיין רואים עליה שהיתה פעם יפה מאוד.
ועכשיו חתולים משוטטים במרחביה ואוכלים אותה.
אני מתחבא בכל מני גרוטאות. בשדות או בצדי הדרך.
הם לא שמים לב אליי. הם מלקקים את האדמה.
כשהם יגמרו לאכול את הגופה של ארץ ישראל היפה
הם ישתו את הים של עזה
ויקיאו.
איכס.
בטח את זה אף אחד לא יצלם, אני מוכן להמר.

צ'יקי

מגפיים צרודים
וצרוד
גם הדובי

ערן צור

עשרות שנים עברו מאז ביקרתי ברחובות הילדות.
בית אחד התנוסס אז גבוה מעל כולם.
היו בו שלוש קומות והוא היה בית פרטי ששייך לאדם אחד.
בשכונה קראו לבית הזה ׳וילה קמח׳.
שמועות הסתובבו שהוילה נבנתה מכספים שהושגו במרמה.
לבעל הבית היתה טחנת קמח במפרץ חיפה.
אומרים שהוא קנה חיטה מקולקלת בזול, טחן ומכר אותה ביוקר.
אנשים קלקלו את הקיבה בגללו.
בסוף עלו עליו והוא ריצה עונש בבית סוהר.
הוילה היתה מסתורית אדמדמה ועצובה.
לא היכרנו את האיש ולא ידענו אם יש לו ילדים.
אף פעם לא ראינו אנשים שנכנסים ויוצאים מהבית הזה.
אבל ההורים אמרו שיש שם מישהו, והוא מסווה סוד מר.

ועכשיו אני עומד מול בניין בן 12 קומות, שנבנה במקום ׳וילה קמח׳.
מרגיש שאני רואה כלב שגדל איתי. כלב שאהבתי, האכלתי וליטפתי.
והוא הפך לפוחלץ.

הפוסט רם אוריון בפוסט אורח + בכורה: "הגופה של ארץ ישראל היפה" הופיע ראשון בהמאזין

אדריאן בלו

כל אחד מהגיטריסטים שבחרתי כאן מייצגים לא רק אהבה והשראה ספציפית אלא גם תחום בנגינה ובסאונד שאני חושב שנטמע גם בעבודת הגיטרות שלי. אדריאן בלו מייצג מקום שבקלות היה יכול להיות מיוצג גם על ידי רוברט פריפ או פיל מנזנרה (רוקסי מיוזיק) והוא של שימוש מאסיבי באפקטים, פידבקים, ידית טרמולו והמון דמיון פרוע כדי לייצר עולמות שלמים של סאונד טקסטורות ורעשים יפים (החל מ-3:20 בוידאו).

דניאל אש

השנים המעצבות שלי כמו של כל אחד אני משער הן גילאי 13-22 ובמקרה שלי מדובר בדיוק באייטיז. למרות שזה לא מובן מאליו ברמת הסטריאוטיפים האייטיזיים, מדובר בעשור גיטרות מרתק ומעולה לא פחות מקודמיו וללא ספק מעניין יותר, גיטריסטית, מהניינטיז. באוהאוס הם אמנם לא דוגמה קיצונית במיוחד אבל את דניאל אש ראיתי עם באוהאוס בשיאם בהופעה בקולנוע דן והוא התחבר אלי בול לאהבה של הנקודה בה הגיטרה נדחסת לתוך מאסה חולנית של ווליום ודיסטורשן, מפיקה סאונד מפלצתי גם אם אתה לא נוגע בה וכל הנגינה היא בעצם התנהלות ומשחקי שליטה בעזרת תנועה, זוויות סגירות ופתיחות על כלי עם רצון משל עצמו. עד עכשיו אין דבר שאני אוהב יותר מלרכב על פידבקים.

אלי אברמוב

כמו דניאל אש גם אלי אברמוב היה בחור עם טלקסטר שהשאיר עלי רושם עצום אבל מכיוון אחר לגמרי, סאונד ונגינה מינימליסטיים חכמים וקשוחים, שילוב מבריק של מלודיות עם קצב עד רמת ההקשה ונוכחות בימתית של עוצמה מאופקת.

ג'ואי סנטיאגו

סולו של צליל אחד לא היה דבר חדש, במשך כל האייטיז היו כאלו אבל תמיד בהקשרים מונוטוניים. סנטיאגו הבריק עם ליינים סופר מינימליסטיים אך אפיים שנוגנו לתוך ההרמוניות המפוארות של הפיקסיז והכל בסאונד הכי סקסי וחצוף.

האנק מארווין

הרבה לפני שידעתי מה זה סרף הייתי קרוע על קטעים אינסטרומנטליים מבוססי גיטרות כמו "Walk Don't Run" של הונצ'רס שהיה אות פתיחה של תכנית יומית בקול השלום, מוזיקת מערבונים של אניו מוריקונה, ויותר מכל תקליט מיטב הלהיטים של השדואוז. אז אם ברצונכם לשמוע איך מספרים סיפור עם סטרטוקסטר, ריוורב, וקצת סלאפ-דיליי, פנו להאנק מארווין.

קרדיט צילום: גוני ריסקין

הפוסט פוסט אורח: גיבורי הגיטרה של רם אוריון הופיע ראשון בהמאזין

הגיע הזמן לתת כבוד. ביום שישי הבא ה-26.11 יתקיים באוזןבר לכלוך באוזן מס' 20. למי שלא מכיר, זו סדרת ערבי הופעות מעולה בניצוחו של לאון פלדמן שמוקדשת כל פעם לנושא אחר. והפעם, חברי, הולכים לתת לנו בראש עם לכלוך באוזן של גיבורי גיטרה.

לכבוד המאורע המבורך, החלטתי לכתוב על גיבורי הגיטרה הישראלים. לא תראו פה חשודים מידיים כמו סינגולדות וסחרופים ורוקרים נשכחים מהסבנטיז. תראו פה גיטריסטים צעירים, בועטים, ומקוריים שבועטים בתחת כבר עכשיו וימשיכו לבעוט עוד יותר חזק. גילוי נאות - אני מכיר אישית חלק מהגיטריסטים ברשימה. הם אנשים טובים, אבל הסיבה היחידה שהם פה זה בגלל שהם יודעים לתת בראש/לקרוע את המיתרים/לנסר את הלילה.

גיבור רוקנרול - רם אוריון

נתחיל בזה שהוא ניגן בנושאי המגבעת, ויצר שם עם יחד תמיר אלברט התקפה על כל החזיתות של הוקים ומלודיות ונויז. בתור סוליסט הוא הראה לנו שהוא גם פרונטמן עוצמתי, והמשיך להרביץ בנו תורה עם הגיטרה. משהו בנגינה שלו נהייה פשוט יותר, מדויק יותר, וקורע יותר, שהוא לא סתם לוחץ על פדאל הדיסטורשן כדי להרעיש אלא משתמש בזה להביע מקסימום רגש וכאב. יש לו אפילו שיר מעולה שנקרא "גיבור גיטרה".

לא לפני יותר מדי זמן רם אוריון הראה לנו שהוא יודע את השורשים שלו, והטיף לנו רוקנרול מלוכלך ורוקבילי כמו שעשו פעם בהרכב The Come On Baby Don't Say Maybes. גם תמיד תראו את רם אוריון בהופעות של מוזיקאים אחרים ברחבי העיר בעוד יוצרים אחרים נשארים בבית. הוא נראה צנוע ושקט, בניגוד מוחלט לפרסונה החזקה שלו ברגע שהוא עולה על הבמה ופורט במיתרים. גיבור גיטרה אמיתי.

גיבור כבד - רון בונקר

רון בונקר הגיע משום מקום והעיף אותי לגמרי כשהוא הצטרף למידנייט פיקוקס. הוא יודע איך להרביץ ריפים כבדים ולהמיס את המוח עם סולואים מהשאול בסולמות מזרחיים ופדאל ווה-ווה. רון יודע לשלוט ביד רמה בסאונדים של הגיטרה שלו, ולקפץ בין סגנונות כמו כלום מה שהפך את התפקידים שלו במידנייט פיקוקס לשטניים במיוחד.

לצערי רון עזב את המידנייט פיקוקס, אבל תוכלו לראות אותו היום חושף את הצד הרגיש שלו באותה כמות של כישרון אצל אביב גאדג' וגם גבריאל בלחסן. לא אתפלא אם נראה אותו בעוד הרבה הפקות וגם בזליגה למיינסטרים, סינגולדה זה פסה.

גיבור חלל - אורן בן דוד/נועם הלפר

לאור תחרות מאוד צמודה וכשרונות מאוד גדולים, גיבור החלל הוא מפלצת חלל דו-ראשית של אורן בן דוד מ-Tiny Fingers ונועם הלפר מ-Kitzu. כל מי שראה את אורן בהופעה יודע שהוא חי, נושם, ובטח ישן עם הגיטרה שלו. הוא יודע בדיוק איך לעשות איתה אהבה ולהוציא החוצה צלילים גלקטיים, על הגבול הטעים בין הפשטות לסיבוך ועם ביצים ממימד אחר.

נועם הלפר מקיצו מוכשר לא פחות, רק שהוא הולך על מתקפה יותר ערמומית של מלודיה ורגש שמשתלטת על הגוף כמו פולשי הגופות מהחלל החיצון. נועם הוא נגן שיודע לבטא את עצמו דרך כלי הנגינה שלו, שלא מנסה להשמע כמו משהו בכוח אלא מתחבר לזרימה הטבעית שלו, נגן שיודע לנגן מוזיקה מאוד צבעונית. ריספקט.

גיבור הים התיכון - אורי כינרות

חמוש בשפם נצחי ופנדר ג'אזמאסטר, אין ספק שאורי כינרות מבום פם הוא גיבור הבלקן והסרף. יש משהו שובב בנגינה שלו שמלא בהומור, שלוקח למסיבת ניפוץ צלחות במסעדה מקומית ביוון, לריקוד עם הפאם פאטאל של הכפר, ואז לגלישה אינסופית במרחבי הים התיכון. הבחור הזה יודע לנגן ועוד בכזאת קוליות מעוררת קנאה. מה הפלא שלהקות כמו Firewater ו-Balkan Beat Box שוכרות את שירותיו? אם רק הפופ המזרחי היה לומד דבר או שניים מהמוזיקה שלו.

גיבור ג'וניור - עידן כץ

כמו רובין של באטמן, עידן כץ מ-Drunk Machine הוא גיטריסט חדש בשכונה שנמצא בדרך המהירה למעלה. כל פעם שאני רואה ושומע את Drunk Machine זה ברור, עידן יודע מה הוא עושה. הוא שמע יותר מדי גיבורי גיטרה מהניינטיז כמו תום מורלו מרייג' אגיינסט דה משין, קורט קוביין מנירוונה, ומת'יו בלאמי ממיוז, ערבב את הכל, הרים את הגיטרה, והתחיל לעשות רעש. שימו עליו אוזן.

הפוסט גיבורי גיטרה כחול לבן הופיע ראשון בהמאזין