נגה ארז בליווי רן יעקובוביץ' חיממו את גאיה עם אלקטרו-פופ שמיימי: נגה על סינתי וקולות ורן על תופים עם מקלות מצעד, מצילה, וצלצלי רוח. הקהל התיישב בכיסאות של מרכז ענב המעונב (בחיי שלא התכוונתי לחרוז, סורי) בזמן שנגה שידרה לנו את הביטים הרעננים שלה, שגורמים לי לקנא במרחב התנועה שהיה לה שם על הבמה. הכל היה במקום: הסאונד, הלבוש, התאורה, בחירת הקטעים וכמובן השילוב עם רן שהלביש על המוזיקה תוספת של עומק. במהלך כל ההופעה של השניים חשבתי על כך שהמוזיקה כל כך קליטה וכיפית ולא ברור איך השיר "Off the Radar" לא הגיע לגלגל"צ וחרש את מועדוני תל אביב. בו בזמן המוזיקה של נגה הביאה משהו חדש ומהודק לזירה האלקטרונית המקומית עם הרבה אופי וסגנון, מה שמסביר לגמרי את מקום הכבוד ששמור לה באינדי. אחלה חימום של אמנית צעירה ואמיצה לאמנית מאותו הזן.

נגה ארז. צילום: Yifat LY

גאיה, זמרת האינדי הטורקיה, עלתה לבמה בתסרוקת קליאופטרה ומייקאפ לבן, לבושה בחליפת נצנצים כסופה וגלימה עם הדפסי זהב. להשלמת האווירה המסתורית, הנגנים עטו שכמיות שחורות עם כובעים גדולים ומסיכות עיניים. בהתחלה הרגשתי מבולבלת. הלוק היה של כוכבת פופ, המבנה המוזיקלי היה של להקת רוק, והשירה הדיכאונית היתה במבטא תורכי כבד. אך ככל שההופעה התקדמה, נראה כאילו גאיה והלהקה ביקשו להראות לנו איך עושים מוזיקה ים תיכונית מודרנית מגוונת עם נגיעה בכל העולמות. בכל שיר אפשר למצוא אלמנטים של פופ, רוק, ומוזיקה טורקית אתנית כשבכל פעם הסגנון המתאים לקח את מרכז הבמה.

אחד השירים היה כל כך פופ-ישראלי-מזרח-תיכוני שלרגע חשבתי ששמעתי אותו באחת החתונות האחרונות שהייתי בהן. לא אהבתי את השיר הזה. לא היה בו תחכום והוא הזכיר לי את החלק שאני לא אוהבת במוזיקה המזרחית - נראה שגם הקהל קצת פחות שיתף פעולה. אבל חוץ מהשיר הזה, השילוב בין מזרח ומערב הרגיש טבעי לגמרי. החשמלית התנהגה לרגעים כמן בוזוקי, התופים והקלידים שילבו בין תפקידם המסורתי והמודרני, וכמובן הזמרת היתה סתגלתנית ובעלת שליטה מדהימה בקולה - היא שרה כמו צוענייה זקנה שמטילה כישוף בטון נמוך עמוק ומהדהד מחד, וככוכבת פופ קלילה מאידך. גאיה מספרת לנו מדי פעם על משמעות השירים. אחד נכתב על המצב הלא טוב שקיים ברחובות טורקיה מאז שנות השבעים (קאבר לשיר טורקי ידוע), שיר אחר על אהבה נכזבת, ואפילו אחד על החשק לברוח לחלל. היא גם הזכירה לנו שפאק דה גאברמנטס ושמה שאנחנו עושים הערב זה אקט של אהבה בין אנשים, אנשים דומים מאוד, שרק ים וכמה חליפות מפרידים ביניהם. הקהל הריע לה עם הרבה אהבה בחזרה.

קרדיט צילום ראשי: Yifat LY

הפוסט Gaye Su Akyol בפסטיבל Sound Ports: כוכבת פופ עם מבטא תורכי הופיע ראשון בהמאזין

הבחירה של סטלה גוטשטיין: Patrick Watson - Love Songs for Robots

אם לסכם את זה בפשטות, זה אחד האלבומים היחידים ששמעתי השנה שגרם לי להתרגשות המיוחדת הזאת שקורית כשאתה שומע אלבום בפעם הראשונה וברור לך שהוא שישאר איתך. ההיכרות היחידה שלי עם פטריק ווטסון לפני כן הייתה באיזה סשן הקלטות עם עדי רנרט, שבאמצע הסשן החליט שהוא חייב להשמיע לנו שיר ממש יפה. זה היה שיר מתוך אלבום אחר של ווסטון, אבל הוא נשאר לי בזיכרון. שבוע אחרי זה פתחתי רדיו ונתקלתי בשיר עוד יותר יפה שגרם לי לפתוח שזאם, וככה גיליתי את האלבום המדהים הזה. חוץ מזה שהשירים בו יפים בטירוף והקול שלו כמו גם והסאונד הכללי מתמזגים בצורה מושלמת עם הכתיבה וההפקה, הוא מכניס אותך לעולם שלו ולא משחרר לרגע עד שהאלבום נגמר. יש שילוב מאד אלגנטי בין האקוסטי והאלקטרוני ויש הרבה הפתעות קטנות שהוא שומר בשבילך בפנים, בתוך השירים.

הבחירה של דיויד בלאו: Kurt Vile - B'lieve I'm Goin Down

את קרט ווייל שמעתי בפעם ראשונה כש-"Waking on a Pretty Daze" התנגן ב-88FM, שיר הנושא מהאלבום שיצא ב-2013. השיר עשה לי תחושה כל כך טובה, התרוממות נפש, ולמרות שהוא נמשך ונמשך (כ-10 דקות) הייתי שמח שהוא ימשיך כל היום ויתחיל שוב בבוקר. הווייב הנינוח והפסיכדלי השתלב בול עם הנימה העצלה, תו ההיכר של וייל. מאז אני מקשיב לכל מה שהוא מוציא. לאלבום "B'lieve I'm Goin Down", שיצא לפני שלושה חודשים, יש סאונד קצת פחות חלומי ופסיכדלי והשירה של ווייל יותר חשופה וכבר לא טבולה באינסוף אפקטים. מה שלא השתנה הוא הווייב האדיר בעיני של ה-"אין מה להתאמץ כי כלום לא משנה גם ככה", ניינטיז סטייל. ו-"Pretty Pimpin" שיר ממש מגניב.

הבחירה של רן יעקובוביץ': Tame Impala - Currents

אף פעם לא אהבתי פסיכדליה. תמיד אהבתי פופ. היום אני מעריך במיוחד פופ עם טוויסט/גישה מרעננת, כזה שרוצה שכולם יאהבו אותו אבל עושה זאת עם חיוך ממזרי, משחק לפי כללי המשחק ובו בזמן קורא תיגר על קונבנציות מעושות. יש כאלה שבשבילם "הוק" היא מילה גסה, אלה בד״כ אותם האנשים שכבר לא מסוגלים יותר לשמוע טקסטים על אהבה. ויש את אלה שתמיד אהבו פופ.

הפוסט סיכום 2015: אלבומי השנה של Bill and Murray הופיע ראשון בהמאזין