הפוסט בכורה: Double Jackal - Where We Were / Where We Are - ראויים לפנתאון השוגייז הישראלי הופיע ראשון בהמאזין

אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

אני נמצא בביתי בקורנוול באנגליה, התעוררתי מוקדם בגלל הג'ט לג. בדיוק הופענו בקוריאה וביפן אז חשבתי שאספיק לעשות כמה דברים. הה!

הלהקה התאחדה רק לפני כמה שנים אחרי פרידה די ארוכה. באיזה אופן סלואודייב של היום שונה מגרסת הניינטיז?

יש לנו הרבה יותר שער אפור. הרבה יותר ילדים.

אם לשפוט לפי המוזיקה שלכם, אתם נשמעים כמו אנשים מאוד מופנמים ורגישים. האם זה נכון? מה אתם עושים בשביל הכיף?

אני לא חושב שמישהו שפגש את רייצ'ל אי פעם חשד שהיא מופנמת באיזשהו אופן! אבל אני מבין את מה שאתה אומר. אני חושב שלכולנו יש דברים שאנחנו אוהבים לעשות. אני אוהב לגלוש, אני חי ליד האוקיינוס אז זה חלק גדול מחיי. לקרוא, לצאת להליכות, לבלות זמן עם משפחה וחברים, כל הדברים הרגילים.

בוא נדבר על האלבום החדש "Slowdive". בשבילי אחד מהאלמנטים הבולטים במוזיקה שלכם זה הסאונד והאווירה שמשתנים מאלבום לאלבום. לאיזה סוג של סאונד כיוונתם הפעם? מה היו הרפרנסים המוזיקליים וההשפעות?

בכל האלבומים שאני עושה, ובהחלט עם סלואודייב, מתחילים עם כמה רעיונות מוזיקליים קטנים. לאחר זמן מה יש לך הרבה רעיונות קטנים שכאלה. חלקים משירים, מלודיות, אטמוספירות. לופים, עריכות, דברים חסרי צורה או יותר מובנים. אולי אפילו שירים. באיזושהי נקודה האלבום מתחיל לקבל צורה. אני מרגיש שאנחנו יודעים איזה צורה זה יתפוס לפני שמתחילים רק לעיתים נדירות. אחד מהחלקים המהנים הוא לראות את זה בא ואז אולי בנקודה הזו מתחילים להתפקס על מה זה יכול להיות ומקבלים חזון למה שעושים ועובדים לקראתו. הפעם עשינו אלבום יותר פופי, אבל אני מרגיש שזה היה יכול להיות בקלות משהו הרבה יותר מופשט. כולנו שומעים דברים שונים ובגלל שזו היתה הפעם הראשונה מזה זמן מה שעבדנו היה לנו חשוב שזה ישמע כמו סלואודייב. נשמע ברור מאליו אבל זה היה שיקול חשוב.

יש באלבום כתיבת שירים מאוד חדה, אבל גם תחושה של תעופה בחלל. האם אתה צופה בכוכבים? האם אתה מושפע ממדע בדיוני או אסטרונומיה באיזושהי צורה?

כוכב נודד (Star roving), לא השיר, באופן כללי הוא מסע דרך הדמיון כמו שהוא מסע בכל מקום אחר. לפחות במובן שג'ק לונדון כתב עליו. אני בהחלט אוהב מד"ב ובהחלט מנסה ליצור אלבומים שמטיילים בחלל שנמצא בין הכוכבים לשכל.

העטיפה של האלבום נראית כמו צללית של אדם בוכה בתוך סוג של קופסה אשלייתית עם רקע שחור. תוכל לספר על תהליך היצירה של האמנות הזו ומה המשמעות שלה בשבילך?

התמונה לקוחה מתוך "Heaven and Earth Magi", אנימציה שנעשתה על ידי Harry Smith בשנות החמישים. אהבתי את האנימציה המוזרה והסוראליסטית הזו וכשחשבנו על האמנות ועל שם לאלבום חשבתי הרבה על הרעיון של קסם השמים והארץ. נראה שזה יושב על מקומות דומים כמו המוזיקה שעשינו באיזשהו אופן.

לגבי השיר הקלאסי שלכם "Alison" - מי הבחורה המסתורית הזו שהחיים המבולגנים שלה עדיין מרתקים אותך? והוידאוקליפ שבו כאילו שכולם מתמזמזים במסיבה, איך צילמתם אותו?

לקחנו את הכסף ש-Creation (הלייבל שלנו) נתן לנו ועשינו מסיבה! הזמנו את כל החבריםשלנו ונתנו לכמה חברים אחרים לצלם את זה. היה לנו כיף לעשות את הוידאוקליפ הזה. אני אוהב לראות אותו עכשיו כי זה כיף לראות שם כל כך הרבה מהחברים הותיקים שלנו. אליסון עדיין נמצאת אי שם אז אני לא יכול לחשוף יותר מדי לצערי. אבל היא גם משתתפת בוידאוקליפ.

להקות שוגייז ידועות בכך שיש להם מלא פדלים לגיטרה (גם אני מודה באשמה). כמה יש לך? מה הפדלים האהובים עליך ובאיזה שירים אפשר לשמוע אותם?

יש לי כמה. יש כרגע כל כך הרבה חברות פדלים שמייצרות אותם לפי דרישה וחלק מהכיף הוא למצוא פדלים חדשים כל הזמן. Mr Black Phaser הוא הפדל החדש האהוב עלי.

איך שרדתם בשנים שבהם סלואודייב היו מקור ללעג? ואיך זה מרגיש היום כשאתם מקבלים את הכבוד הראוי שמגיע למוזיקה שלכם?

הה! ובכן אני חושב שכשעשינו את האלבומים במשך שש שנים היינו ילדים והיה לנו כיף ונהנינו מזה. אף פעם לא נתנו יותר מדי תשומת לב לתקשורת. חלק מזה היה טוב, הרבה מזה ממש גרוע, אבל היה לנו קהל קטן ומגניב שנהנה ממה שעשינו ואני חושב שתמיד הרגשנו שהיינו מחוץ למיינסטרים והיינו די שמחים להיות במקום הזה. אף פעם לא ציפינו שמישהו יאהב אותנו. אז, אתה יודע, לא משנה מה התקשורת המיינסטרימית חשבה בזמנו אני חושב שתמיד הרגשנו שהיינו יותר חכמים מהם. לא בצורה מתנשאת, טוב אולי קצת, אבל ידענו מה אנחנו עושים וזה היה הגיוני בשבילינו גם אם זה לא היה הגיוני לרוב האנשים!

איזה עצה היית נותן ללהקות שוגייז צעירות שהולכות בעקבותיך?

אל תעשו את זה! הה! לא, אני חושב שלא משנה איזה מוזיקה אתה עושה פשוט תעשה את זה, אתה יודע. למה לא? זה רק מוזיקה!

האם אתה רואה את האיחוד שלכם בתור משהו זמני, או שיש לכם תוכניות מסקרנות לעתיד?

יש לנו כמה רעיונות לפרויקטים עתידיים אז נראה. יש לנו כמה הופעות השנה אז אנחנו במצב של טור כרגע וממש נהנים מהחוויה של להופיע ולנגן את השירים החדשים.

יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

תודה על השאלות עידו.

הפוסט Slowdive בראיון: "אליסון עדיין נמצאת אי שם" הופיע ראשון בהמאזין

שעה עם כל מה שצריך לדעת על להקת השוגייז האהובה עלי Slowdive לקראת ההופעה ב-7.9 בבארבי.

1. Slowdive - Alison
2. Slowdive - Morningrise
3. Slowdive - Catch The Breeze
4. Slowdive - When The Sun Hits
5. Slowdive - Souvlaki Space Station
6. Slowdive - Machine Gun
7. Slowdive - Blue Skied an' Clear
8. Slowdive - Star Roving
9. Slowdive - Slomo
10. Slowdive - Sugar for the Pill

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

הפוסט המאזין ברדיו 203: ספיישל Slowdive הופיע ראשון בהמאזין

סלואודייב אולי לא היו מהפכניים כמו My Bloody Valentine, וירטואוזים כמו Ride, ניהיליסטים כמו Jesus & Mary Chain, או ווירדים כמו Cocteau Twins, אבל ההרכב הזה מרדינג באנגליה הוא בקלות הרכב השוגייז האהוב עלי. אולי זה דווקא בגלל שהם לקחו צעד אחד אחורה והתיישבו להירגע לרגע. המוזיקה שלהם מכוונת יותר לכיוון האמביינט, לסוטול פסיכדלי של סאטיבה חזקה, לצלילים פשוטים שמהדהדים במרחב בלי לנסות לגרום לאוזניים שלך לדמם - ועם בסיס חזק של כתיבת שירים פולקית. הם חיזקו את אלמנט הרגישות בז'אנר דרך הדואטים הרכים של צמד הסולנים האקסים ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול (הם נפרדו בדיוק לפני הקלטת "Souvlaki"), אבל במקום ליצור מצע של נויז אכזרי, הגיטרות של הלסטד, גוסוול וכריסטיאן סאוויל הן כמו שמיכה של חמלה שמכינה אותך לחלומות מתוקים. תקשיבו למשל לקטע הנושא "Souvlaki Space Station". הוא מתחיל בריף גיטרה על דיליי בזמן שהגיטרה השנייה יוצרת חוסר הרמוני ופרקשן מעובד של המתופף סיימון סקוט מתגנב פנימה. ואז זה מתפרץ בבת אחת, כמו נוף רחב שמתגלה פתאום מעבר לפניה, עם מי יודע כמה גיטרות וליין הבס הדאבי של ניק צ'פלין והשירה הגבוהה והמטושטשת של גוסוול, קצת כמו זמרת האופרה החייזרית מתוך הסרט "האלמנט החמישי".

כנראה כמו רוב האוכלוסייה גיליתי את סלואודייב ממש מאוחר, מתישהו בעשור הקודם. "Souvlaki" נחשב בזמנו לכישלון, אלבום שיצא ב-1993 וקיבל קטילות מכל המבקרים המפגרים שחגגו את הבריטפופ וקברו את השוגייז שש רגל מתחת לאדמה. למעשה אני לא בטוח איך הגעתי ל-"Souvlaki". אולי זה קרה כי גיליתי את "Allison" דרך יוטיוב או אולי כי חיפשתי משהו חדש לשמוע דרך האתר Allmusic Guide. זו היתה התאהבות מידית ששינתה אותי לא רק בתור מאזין, אלא גם בתור נגן. התחלתי מירוץ חימוש של פדאלים לגיטרה כולל, כמובן, שני פדאלי דיליי: אחד אנלוגי עם מנגנון פידבק שאפשר לעשות איתו נויז טהור, ואחד דיגיטלי עם לופר ודיליי יותר מדויק ונרחב. רציתי להגיע לצלילים הקסומים מקטעים כמו מ-"When the Sun Hits", עם גיטרות שמנגנות במהירות האור עד שהן נשמעות כמו סינתיסייזרים, או הגיטרה האוורירית שעפה עם הרוח כמו ב-"Catch The Breeze" מאלבום הבכורה של ההרכב. יותר מאוחר גיליתי גם את האלבום השלישי "Pygmallion" מ-1995 שירד לצליל הרבה יותר מינימליסטי, הקדמה לכל הפוסט-רוק שעמד להפציע באמצע הניינטיז. סלואודייב היו שם קודם עם קטעים אבסטרקטיים כמו "Blue Skied An' Clear" ו-"Rutti" שלוקח את הזמן להתפתח לאיטו במשך עשר דקות.

סלואודייב הוציאו השנה את "Slowdive", אלבום הקאמבק אחרי שקט של 20 שנה - חברי ההרכב עבדו בזמן הזה על פרויקטים אחרים, למשל Mojave 3 של הלסטד וגוסוול שהופיע אגב בארץ לפני כמה שנים. הרבה אנשים התאכזבו מהאלבום החדש, כי בניגוד לאלבומים קודמים אין פה קפיצת מדרגה קוונטית והגדרה מחדש מה להקת בס-תופים-גיטרה יכולה לעשות. במקום זה, סלואודייב ליקטו את כל הצלילים מהיצירות הקודמות שלהם לתוך אלבום אחד. אפשר לשמוע את האותות מהחלל החיצון בקטע הפותח "Slomo", את המינימליזם בסינגל "Sugar for the Pill" ודרייב אינטרגלקטי ב-"Star Roving". בעיקר, אפשר לשמוע שהם כותבי שירים מנוסים שדואגים שמתחת למעטפת הסאונד יהיה גם מלא תוכן ורגש. בזמן שהרכבי השוגייז החדשים מתפיידים בתוך קלישאות ריוורב, סלואודייב ממשיכים להדהד חזק, והאלבום שהם שחררו הוא בכלל אחד מהאלבומים החזקים של השנה, הרחק מעבר לז'אנר. סימנתי כבר הרבה וי-ים על להקות שאני חייב לראות לפני שאמות. כשסלואודייב יגיעו לבארבי ב-7.9 אסמן עוד אחד, ואני מקווה לספוג מהם את כל הקסם.

הפוסט סנוב מוזיקה: Slowdive היא להקת השוגייז האהובה עלי הופיע ראשון בהמאזין

הופעות קרובות:
7.4 בבית המלאכה, חיפה
18.4 בצימר, תל אביב
11.5 הופעת השקת בלבונטין, תל אביב

הפוסט בכורה: אפור גשום - דלות החומר הופיע ראשון בהמאזין

"חדשות טובות!", כתב לי חבר, "ההאוס אוב לאב באים להופיע בישראל". הצצתי באייפון. בשורת התאריך כתוב שהשנה היא 2017. ההאוס אוב לאב? הנה לך שם שלא נשמע שנים רבות. אבל כעת הוא נשמע שוב, וניצלתי את ההזדמנות להאזנה חוזרת לאחת הלהקות הבולטות שליוו אותי בנעוריי. אח, הזיכרונות.

השנה היא 1988, הסמית'ס התפרקו זה עתה ו-Guy Chadwick, הסולן של להקת ההאוס אוב לאב, מכנס את להקתו לצילומי פרומו קודרים ועגמומיים לרגל צאת האלבום הראשון שלהם. שנה לפני הם כן הוציאו את סינגל הבכורה שלהם, "Shine On", אבל שדרני הרדיו ועיתונאי המוזיקה באנגליה, שהכתיבו את דעת הקהל, לא התרגשו. הלהקה הקליטה פחות או יותר את כל השירים שהיו לה אז, ומתוכם בחרו צ'אדוויק ואנשיו עשרה שירים לאלבום הראשון. הוא יצא בלייבל Creation, אז חברת אינדי קטנה אך משפיעה, הלהקה הצליחה למשוך תשומת לב מהעיתונות וקהל התחיל לזרום להופעות.

לא אמנה את שירי האלבום הזה, אבל הוא אחד מאבני הדרך של הז'אנר המכונה שוגייז: לחנים פשוטים טבועים בנוף של גיטרות מהדהדות ומרחפות. המלים תמיד של גאי צ'אדוויק, לרוב שירי אהבה, אבל יש בהן גם הרבה דכאון ואבדניות נעורים, וגם ישו נוטה להופיע. במיוחד התבלט גיטריסט הלהקה Terry Bickers, שהפך לגיבור שוגייז לונדוני. ההאוס אוב לאב לא ידעו את זה אז, אבל הם היו חלק מדור אחרון של להקות שהוציאו תקליטים לדור של צרכני קסטות ודיסקים, רגע לפני שהאינטרנט הטביע את הפורמטים האלה לנצח (אבל הנציח את התספורות הישנות של רוב האמנים).

האלבום הראשון נקרא בפשטות "The House of Love", ומכיוון שאין להחליף סוסים מנצחים - כך נקרא גם האלבום השני. יש לו גם שם נוסף: "זה עם הפרפר". צ'אדוויק, שמעיד על עצמו שהיה חסר סבלנות, זירז את ההקלטה של האלבום ועצר את ניסיונותיו של ביקרס לנצל את זמן האולפן שנתנה להם החברה כדי לקחת את השירים למחוזות פרוגרסיביים יותר. השיר הפותח, "Hannah", הוא ניסיון כזה. אחריו מגיע שוב "Shine On", הסינגל הכושל שהלהקה החליטה להקליט ולהוציא מחדש. הפעם זה מצליח והשיר מגיע עד גלי צה"ל הרחוקה, ומשם לאוזניי. קסטה של "זה עם הפרפר" עלתה 18 ש"ח ואחרי מאמצים הצלחתי לגייס את הממון. ביקרס הגיטריסט כאילו חיכה לרגע הזה ועזב את הלהקה בקול תרועה כדי להקים את Levitation עם חברים נכבדים כמו Christian Hayes מה-Cardiacs והבסיסט Laurence O'Keefe. צ'אדוויק המשיך להנהיג את ההאוס אוב לאב. הם הוציאו אוסף בי-סיידס מצויין ואלבום שלישי בשם "Babe Rainbow", שכבר התקדם הלאה מאזורי השוגייז והפך נגיש יותר, קרוב למה שהפך לאחר מכן לבריטפופ. כמו קודמיו, גם האלבום הזה כולל כמה שירים נפלאים כמו "The Girl with the Loneliest Eyes". אחריו בא עוד אלבום אחד ("Audience with the Mind") וב-1993 צ'אדוויק פירק את הלהקה.

כלל ידוע במאה ה21 הוא שלהקות של פעם שחבריהן עדיין בחיים, מתאחדות מתישהו ולא מתפרקות יותר. גם גאי צ'אדוויק וטרי ביקרס השלימו והוציאו אלבום ב-2004 בשם "Days Run Away". מאז, פחות או יותר, הם מופיעים ומקליטים ברצף. בתוך בליל להקות השוגייז של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, ההאוס אוב לאב היו כנראה השמרנים ביותר. אבל את מה שהם עשו אז הם עושים גם היום. ההוכחה בזאפה הרצליה ב-15.2.

הפוסט פוסט אורח: ספי אפרתי על The House of Love הופיע ראשון בהמאזין

ספקטרס לא מתחנפים לאף אחד: כמו המוזיקה, עטיפת האלבום והקליפים נוטים לצד האפל של הכוח; הם שיחררו שיר נושא משלהם לסרט הג'יימס בונד האחרון "Spectre" ביום שהסרט יצא, וה-BBC השמיעו אותו בטעות בתור שיר הנושא הרשמי של הסרט; והם הסתכסכו עם מועדון מקומי בבריסטול שהפיץ מייל בנסיון לאסור מהם להופיע, אך הם החלו לארגן הופעות משלהם במקומות לא שגרתיים כמו קריפטה מתחת לכנסייה. עכשיו הם באים להופעה ב-14.12 באוזןבר במסגרת ליין ה-Tel Aviv Shoegazers החלומי, אז ניצלתי את ההזדמנות לשלוח מייל לסולן/גיטריסט ההרכב Joe Hatt (ראשון משמאל בתמונה) ולברר איתו כמה דברים.

אז, איפה אתה נמצא כרגע, ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

אני בדיוק עומד לצפות ב-Match of the Day (תכנית הכדורגל המרכזית ב-BBC -ע"ש) אחרי שעשיתי כמה נגיעות אחרונות באמנות של האלבום החדש שלנו. נחמד להיות בסלון חם לאחר שביליתי את שני הערבים האחרונים במערה.

המוזיקה של ספקטרס נשמעת לי כמו חגיגה של חושך. איך אתם אוהבים להתחבר לצד האפל שלכם?

נחמד לשמוע את זה. אני חושב שאנחנו מתחברים לצד האפל שלנו דרך המוזיקה. זו החדוה שלנו.

הקליפ של "Mirror" היה אחד מהקליפים המטרידים שראיתי ב-2015. מאיפה הגיע הרעיון?

זה קליפ שנוצר על ידי הצלמת/קולנוענית Stephanie Third. אני חושב שהיא הגיעה לרעיון לזה בזמן שהיא צפתה בנו מנגנים את השיר בהופעה. היא רצה אלינו אחרי ההופעה והיה לה את הרעיון המלא בו במקום וזה עבד בצורה מושלמת.

העטיפה של אלבום הבכורה שלכם "Dying" גם מאוד מובחנת. מה הסיפור מאחוריה?

קיווינו ליצור תמונה שתהיה קלסטרופובית ומרשימה באופן מידי ואני חושב שזה מה שעשינו. התמונה יכולה להתפרש בשתי צורות: מישהו שלוקח את הנשימה האחרונה שלו, או את הנשימה הראשונה שלו אחרי שהוא כמעט טבע. התמונה צולמה בבריכה מתנפחת בחצר האחורית שלי, ואני חושב שזה היה די מדאיג לשכנים.

בעמוד הפייסבוק שלכם יש תמונה עם חבל לתליה ליד הבמה והכיתוב "Ain't no party like a Spectres party". תוכל לספר לנו מה קורה שם?

חה! זה היה באירוע ליל הקדושים שלנו "Dark Habbits" שהרמנו במאהל צופים. "Dark Habbits" הוא פנזין שיצרנו בשלושת השנים האחרונות, עשינו שמונה מהם עד עכשיו וזו הפעם הראשונה שעשינו לזה "השקה". היתה שם מוזיקה חיה, צ'יזבטים, והקרנות של סרטי אימה. החבל היה רפרנס לסינגל "The Heights" ששחררנו בליל כל הקדושים. ניסינו ליצור חוש הומור אפל ברוב החומר שלנו, והחבל הוא פשוט ניסיון לעשות קצת כיף ובאותו הזמן לגרום לחוסר נוחות.

אחד מהפוסטים שלכם מספר שנשלח אימייל למפיקים לא לתת לספקטרס להופיע במועדונים שלהם. מדוע זה קרה? האם יש לכם בעיות למצוא איפה להופיע בימינו?

זה סיפור מאוד ארוך, אבל בפשטות זה קרה בגלל שהיה לנו את החוצפה להתווכח עם מועדון כשהרגשנו שהתייחסו אלינו באופן לא הוגן. אני לא חושב שלהקות חדשות בעיר עושות את זה, אז הם הגיבו בכך שהם סיפרו למפיקים אחרים שאנחנו עושים צרות. הכל בסדר בשארית בריטניה ואירופה, אבל בבריסטול אנחנו נוטים להרים כרגע הופעות משלנו וזה הרבה יותר כיף. יש תשובה הרבה יותר ארוכה מזה, אבל עורכי הדין שלנו לא נותנים לנו להגיד אותה.

בהתחשב בכך שהרמתם הופעה בקריפטה, אם הייתם יכולים להופיע בכל מקום בעולם, ללא מגבלות, איפה הייתם מופיעים ולמה?

תמיד חלמנו להופיע בחדר מתים ענק ומתפקד. אנחנו לא בטוחים עם מי אפשר לדבר כדי שיעזרו לנו להגשים את זה.

האלבום שלכם זכה לרימיקסים מאמנים כמו Factory Floor, Hookworms, וגם Stuart Braithwaite מ-Mogwai. איך זה היה לשמוע רימיקסים לשירים שלכם? איזה רימיקס הכי הפתיע אותך?

אני חייב להודות שלא התלהבתי ב-100% מהרימיקס של מוגוואי כשהוא חזר אלינו. בלב רציתי שזה ישמע כמו מוגוואי מתקופת "Like Herod" והתעניינתי לשמוע מה הוא יעשה עם הגיטרות האטונליות הנוראיות שלנו, אבל זה יצא להפך לגמרי. ברגע שהתגברתי על זה, הבנתי שהוא איכשהו הצליח לגרום לאחד מהשירים הכי אפלים שלנו להישמע כמו משהו כמעט יפה. גאוני.

אתם הולכים להופיע בליין ה-Tel Aviv Shoegazers. מה דעתך על כל עניין השוגייז? האם אתם רואים את עצמכם בתור להקת שוגייז?

לא במיוחד. זה אותו הדבר עם תווית ה-"פסיכדלי" שמדביקים עלינו, אבל אני לא באמת בטוח לאן אנחנו מתאימים. כשהתחלנו, הקטע של השוגייז היה קצת יותר הגיוני כי המוזיקה שלנו לא היתה שורטת כמו שהיא היום ואני מניח שחתמנו בלייבל שנחשב טכנית ללייבל של שוגייז אז זה מאיפה שזה מגיע. מה דעתך?

בתור אמנים שאוהבים לאתגר את עצמם, מה הדבר הבא שתרצו לעשות?

אנחנו מאוד רוצים שההופעה החיה שלנו תתאים לשאיפות שיש לנו לגביה. אנחנו תקועים בגלל העובדה שאין לנו כסף או תקציב וכד' שנוכל להשקיע בהפקה החיה. בגלל האופי של הסאונד שלנו ההופעה תמיד מאוד גולמית בלי קשר לעד כמה התכוננו, אבל היינו שמחים לעשות ניסויים עם אורות, ויז'ואלז, ודרכים אחרות לשאוב את הקהל לעולם שלנו.

יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

רק שאנחנו לא יכולים לחכות להגיע אליכם ולנגן בשביל קהל חדש לגמרי!

הפוסט Spectres בראיון: "תמיד חלמנו להופיע בחדר מתים ענק ומתפקד" הופיע ראשון בהמאזין

הרהורים נוספים על חברי להקה והמפגש המוזיקלי ביניהם עלו במוחי כשהתחלתי לחשוב על ההרכבים ופרויקטי הצד השונים שצמחו סביב Air Formation.

הלהקה מברייטון, שחבריה הם מאט ברטראם בשירה וגיטרה, בן פירס בבס, ריצ'רד פּארקס בקלידים, ג'יימס הריסון בתופים ואיאן שרידן בגיטרה, הוציאה את התקליט הראשון שלה בשנת 2000, התפרקה באפריל 2011, והתאחדה שוב ב-2014. הסאונד שלה בורק ושופע, נוטף מלודיות ונעים-לאוזן, עם תפקידי בס מתנגנים, שטיחים מרקיעי-שחקים של קלידים ומפולות של גיטרות עמוסות דיליי וטרמולו. במיטבה המוזיקה שלהם, שמאזכרת מאורות שוגייז ערפיליים כמו Ride, Slowdive ו-Pale Saints, ממזגת גישה קודרת-אפרורית עם תופים בוהקים ולָבָּת זהב מותכת של גיטרות לכדי שירים נוגעים ואלגנטיים. אבל ברגעים הפחות מוצלחים שלה היא נשמעת כמייצגת ז'אנר שאפשר אולי לקרוא לו Midcore – שירים ערֵבים ובלתי-מזיקים בקצב לא אטי ולא מהיר, באמצע הדרך בין הדר וגנרי לצניעות פרוזאית, שנוסעים כל הזמן פחות או יותר באותו מהלך בינוני, וחסרים דינמיקה ואף דינמיות. במינונים גבוהים המוזיקה של Air Formation יכולה להיות חוזרת על עצמה ומתישה, אפילו קצת משמימה. באופן מפתיע, בשביל מוזיקה שמתעסקת לכאורה בחלל ובמרחב, היא משאירה מעט מאוד מרחב לנשימה.

הגיטריסט והזמר מאט ברטראם והמתופף ג'יימס הריסון הקימו גם להקה בשם You Walk Through Walls. בפרויקט הזה הם זנחו את הקלידים והצטמצמו לשלישייה, עם הארי אירווינג בבס. זה לא כל-כך דילל את הסאונד כמו מיקד את המעוּננות שלו, כביכול, תוך שימת הדגש על ה-driver ב-Swervedriver. התופים מוכנסים יותר פנימה לתוך המיקס, הבס יותר עגול ודוחף, וההפקה חוסכת באופן משמעותי בברק אולפני. מה שדווקא משאיר יותר מקום לסאונד הגיטרות רב הניואנסים, המגוון, המחוספס והעוטפני להפליא. הקול של ברטראם – רך, חם, צרוד בעדינות – עדיין מזכיר מאוד את קולו של גרנט מקלנאן הנהדר ז"ל מה-Go-Betweens, אלא שהפעם המוזיקה, למרות שהיא שונה כמובן בסגנונה, מצטיינת גם בסוג הקסם הכובש שהלהקה האוסטרלית היתה כל-כך ידועה בו.

מאז 2012 הבסיסט של Air Formation, בן פירס, הוציא גם הוא כמה תקליטים תחת השם I Am Your Captain. לאלבומים האלה יש פיל של הקלטות חדר-שינה במובן הטוב ביותר של הביטוי: הן סתורות, מופנמות, לא מפחדות מהרפתקנות, מרגשות ולגמרי מלבבות. פירס, שעושה כאן מחווה לאהבות ישנות משוערות כמו Dinosaur Jr, Sebadoh, Pastels, Cocteau Twins ו-MBV, יוצר ניסויי לואו-פיי צמריריים שממזגים כתיבת שירים אינדי-פופית, הלכי-רוח משתנים ואפקטים רועשים.

לאחרונה הופיעו גם ההקלטות הראשונות של פרויקט הצד של מתופף Air Formation ג'יימס הריסון, הרכב שנקרא Code Ascending. האי.פי שלהם נקרא 'מה שאני בוחר לשכוח', שזה לדוגמא את השירה הממולמלת וההפקה המרוחה והנחבאת את הכלים של החברים שלו. במקום זה Code Ascending, שבו ג'יימס מנגן בס ושר לצד אלכס בגיטרה ולורנס בתופים, הוא הרכב לַפָּנים, פאנק כַּתער ומוחצן, עם סאונדים גיטרות ממש מעניינים. הוא משלב את ההוד האורבני של Editors, השוויץ המטרוסקסואלי המסוגנן של Suede, והחשיבות העצמית הבומבסטית והקצת מגוחכת של The Horrors, Simple Minds ו-Killing Joke.

מיכל ספיר היא מנהיגת הרכב השוגייז אפור גשום, הפוסט נכתב במקור בבלוג האינדי שלה Loose Grains of Sonic Dust

הפוסט שרשור צדדי: מיכל ספיר על השוגייז סביב Air Formation הופיע ראשון בהמאזין

אז, איפה היית ומה עשית בדיוק לפני שענית על השאלות?

אני בוואן כרגע בדרך מאוסטין לניו אורלינס ובדיוק התעוררתי משינה קלה.

אתה מוירג'יניה במקור אבל לא שמענו על יותר מדי אינדי שהגיע מהמקום. איך סצנת המוזיקה שם? תוכל להמליץ לנו על אמנים מקומיים?

כן, לא יצאה הרבה מוזיקה מוירג'יניה אם אהיה כנה לגמרי, כנראה שלפחות לא יותר מדי להקות "אינדי". יש הרבה אמני היפ הופ מפורסמים שהגיעו מוירג'יניה. הלכתי לבית ספר בעירה קטנה בשם Blacksburg. היתה סצנה לא רעה של הופעות בית, רוב האנשים שהכרתי פשוט ניגנו במרתפים כי לא היו הרבה מועדונים. זה בהחלט היה מאוד כיף, נראה לי שזה עדיין קורה שם. אני פשוט כבר לא בן 19 יותר אז אני לא יודע איפה.

הקלטת את כל האלבומים שלך לבד, חוץ מתופים וכלים נוספים מדי פעם. איך תהליך הכתיבה שלך עובד? האם אתה שומע את כל השיר בראש ואז פשוט כותב את החלקים השונים?

לא הייתי אומר שזה מוכן לגמרי. רוב השירים שלי פשוט נולדים מחלק או מרעיון ראשוני על כלי נגינה מסוים שאני מקליט ואז מנגן מעליו. אך ברגע שהדברים מתחילים לזוז בצורה מסוימת בדרך כלל יש לי מושג טוב איך השיר הסופי אמור להישמע. משם והלאה פשוט מתעסקים בפרטים, למצוא את הצלילים הנכונים לכל הכלים ולשחק עם המבנים.

"Life of Pause" הוא האלבום השלישי שלך. שיר הנושא נשמע כאילו שהוא על מערכת יחסים בלונג דיסטנס, כשהמסקנה היא "I take a life of pause / Just so I could be dancing you". אם כך, למה אתה מתכוון כשאתה אומר "חיים של פאוזה"?

למעשה הליריקה היא "I'd take a life of pause / just so I could be near to you", אבל אתה בכל זאת צודק לגבי המשמעות. השיר נכתב על איזון של מערכת יחסים מהדרכים אבל הרגשתי שהסנטימנט של "חיים של פאוזה" למעשה עובד בכמה רמות וזה הגיוני לאיפה שאני נמצא כרגע. זה פשוט עוסק באיזון של כל החלקים של חייך ופשוטו כמשמעו לקחת את הזמן כדי לעשות הפוגה בשביל הדברים בחיים ששווה להתבונן בהם.

עטיפת "Life of Pause": בהשפעת Brian Eno ו-Robert Fripp

השיר הראשון באלבום נקרא "Reichpop" ויש בו מקצב מרימבה מחזורי. אני מניח שהוא על שם המלחין המודרני סטיב רייך? איך רייך השפיע על השיר?

כן, זו הוקרה לסטיב רייך. "Reichpop" היה במקור שם זמני שהיה בזמן ההקלטות אבל לפעמים דברים פשוט נדבקים בין אם אתה רוצה בכך או לא. בסופו של דבר חשבתי שזה קצת מצחיק להיות פשוט שקוף לגבי ההשפעות עד כמה שאפשר. אהבתי את הרעיון לחבר את האופי הרפטטיבי של המוזיקה שלו עם שיר פופ ניו ווייב מסורתי יותר. אמנים כמו Talking Heads וגם פיטר גבריאל כבר עשו משהו דומה ורציתי לנסות את זה בעצמי.

האלבום "Life of Pause" מציג שירי פופ ישירים יותר מאשר הטקסטורות השוגייזיות/חלומיות של האלבומים הקודמים שלך. איך השינוי הזה קרה? פחדת שהמעריצים אולי לא יבינו את הקטע?

כן לגמרי. כלומר אני עדיין דואג ואני יודע שיהיו אנשים ומעריצים ותיקים יותר שלא יהיה אכפת להם לגבי האלבום החדש. אבל זה הסיכון שאתה לוקח עם כל דבר חדש שאתה עושה אז זה לא מפריע לי כל כך. זה האלבום שעשיתי ואני עומד מאחוריו. בהחלט היה מאמץ שזה לא יהיה אלבום "חלומי" כל כך. הרגשתי שכבר עשיתי משהו כזה, אתה יודע? אני פשוט לא מבין את הקטע של לחזור על עצמך. אם אנשים רוצים אלבום שנשמע כמו "Nocturne" אז הם יכולים לשמוע את "Nocturne". האלבומים הישנים לא הלכו לשום מקום רק בגלל שיש אחד חדש.

האלבום הוקלט בלוס אנג'לס ושטוקהולם. האם נסעת לשטוקהולם רק כדי לעבוד עם John Ericsson מלהקת Peter Bjorn and John, או שהיו סיבות נוספות? האם שטוקהולם השפיעה על האלבום באיזשהו אופן?

במקור זה היה אמור להיות בלוס אנג'לס, אבל למפיק שלי Thom Monahan היה את החיבור לג'ון בשוודיה. זה היה חלק גדול מהסיבה למה נסענו לשטוקהולם אבל גם קפצתי על ההזדמנות כדי לצאת מאזור הנוחות שלי ולעבוד על השירים בסביבה אחרת. היה מדהים להיות בשוודיה, בכנות הרגשתי קצת משוגע. לא היה שם הרבה אור יום בזמנו ולא עשיתי כמעט כלום חוץ מלשתות קפה, להקליט ולישון כמה שעות בלילה. הג'ט לג שלי הרס לי את כל השבועיים שהייתי שם. היתה לי אנרגיה עצבנית כל הזמן וזה בהחלט השפיע על השירים.

העטיפה של "Life of Pause" מעניינת, זה נראה כמו ציור שלך יושב בסוג של לובי או סלון אקזוטי, ויש מוטיב של מחזוריות עם כמה תבניות שמופיעות בתמונה הזו. מדוע בחרת בעטיפה הזו ואיפה המקום המוזר הזה נמצא?

זה למעשה מקום שיצרנו ספציפית בשביל הצילומים. אהבתי את הרעיון ליצור משהו יותר "קלאסי" במובן מסוים. הרעיון היחיד שהיה לנו בהתחלה הוא שזה יהיה חלל פנימי. רציתי שזה יהיה דיוקן, משהו סוג של פשוט אבל עם יסוד מוזר. כמו העטיפה של "No Pussyfooting" של Fripp ו-Eno. החלטנו לקחת את זה צעד אחד הלאה וממש הושפענו מעטיפות ישנות של Hipgnosis. כשתראה את החזית, החלק האחורי, ואת החלק הפנימי של האלבום, הכל יתחבר.

אתה מגיע לתל אביב בפעם הראשונה. מה שמעת עליה? יש לך תכניות מלבד ההופעה?

המפיק שלי תום למעשה בילה הרבה זמן בתל אביב בגלל שלאשתו יש משפחה בישראל והוא ממש דרבן את זה בזמן ההקלטות. אני חייב להגיד בכנות שאני לא יודע למה אפשר לצפות מההופעה! לפעמים זה פשוט כיף להגיע בצורה עיוורת ללא ציפיות. זו הפעם הראשונה שמישהו מחברי הלהקה בא לתל אביב. יש לנו יום שלם לבלות בעיר לפני ההופעה אז אני בטוח שנחקור אותה.

קרדיט צילום: Shawn Brackbill

הפוסט Wild Nothing בראיון: "אני פשוט לא מבין את הקטע של לחזור על עצמך" הופיע ראשון בהמאזין

אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני שהתחלת לענות על הראיון?

היי עידו. אני במשרד איפה שאני עובד כרגע. לקחתי כמה דקות כדי לענות על הראיון אבל הבוסים שלי חושבים שאני מקליד משהו חשוב שקשור לעבודה.

נו ג'וי מתוארת בדרך כלל כלהקת שוגייז. בהתחשב בכך שהרבה להקות לא אוהבת להיות תחומים בתוך הז'אנר, איך אתה מרגיש לגבי זה?

זה לא באמת מפריע לי, אבל שימוש במילה אחת כדי לתאר את כל הצלילים שלהקה עושה תמיד יפספס את הפרטים הקטנים. המוזיקה שלנו מהירה וחדה יותר ממה שאני בדרך כלל חושב עליו כשמדמיינים שוגייז. אני לא חושב שהשירים שלנו שוטפים אותך כשאתה מאזין להן, אלא מושכים אותך לכיוונים שונים.

הייתם בטור עם צ'יטאז, אחת מהלהקות האהובות עלי בשנים האחרונות שגם יצא לי לראיין. מה אתה זוכר מהטור ההוא?

אני זוכר שראינו את דין (ריד, בסיסט צ'יטאז -ע"ש) שותה קפה ביום הראשון אז קראנו לו Deano Beano לשארית הטור. בהמשך ראינו אותו אוכל פיצת פפרוני אז גם קראנו לו Deano Pepperino. הופענו איתם ביחד בבירמינגהם באנגליה במועדון בשם Hare & Hounds, המקום שבו UB-40 הופיעו בפעם הראשונה אי פעם. עכשיו אני שותה יין אדם כמעט בכל לילה! החבר'ה האלה אדירים ומאוד נחמדים, הסטים שלהם תמיד היו כיפיים והם הלוו לנו ציוד כל לילה. הייתי מנגן איתם שוב ב-100%.

האלבום האחרון שלכם "More Faithful" היה אחד מהאלבומים האהובים עלי בשנה שעברה, אממה, לקחו לי די הרבה האזנות כדי להכנס אליו. אתה מרגיש שהאלבום הובן וקיבל את תשומת הלב שמגיעה לו?

אני לא יודע. זה בלתי אפשרי בשבילי לזהות איך האלבום הובן בנפרד מהחיבור שלי אליו. עשינו אותו בשבילינו ולא היו לנו ציפיות לגבי מה מישהו אחר יחשוב עליו. למזלנו הרבה אנשים אמרו לנו שהם חושבים שזה אלבום מיוחד אז בתקווה נעשה עוד מוזיקה באותה הגישה.

קראתי בראיון שאתם אוהבים לשמור על הקולות שלכם אבסטרקטיים כדי שלא נוכל לשמוע על מה אתם שרים, אבל ב-"More Faithful" אפשר להבין חלק מהליריקה. האם היו לזה השלכות? למשל, האם מישהו הבין שכתבו עליו שיר והוא התחרפן?

חה, אני לא חושב. כל מי שהיה לו שיר שנכתב עליו כנראה ידע שזה הולך לקרות בכל מקרה. ג'זמין (סולנית ההרכב -ע"ש) שיתפה חלק מהליריקה שלה בפעם הראשונה בעמוד הפייסבוק שלנו. זה תמיד מטורף לשמוע מה הליריקה לפי מה שאנשים חושבים לעומת מה שאשכרה שרים.

האלבום האחרון הוקלט בקוסטה ריקה. אם הייתם יכולים להקליט את האלבום הבא שלכם בכל מקום בעולם, איפה הייתם מקליטים אותו ולמה?

כנראה במקום משעמם ורגיל כך שלא יזכירו את זה כל כך הרבה פעמים במקום אשכרה לדבר על המוזיקה שלנו. מצטער, אני לא מנסה להשמע כמו מניאק, אבל הרבה אנשים השתמשו בקוסטה ריקה כדי לדבר איתנו על השפעות על האלבום כשלמעשה הכל נכתב לפני שבכלל ידענו שאנחנו נוסעים לשם. אז, בכנות, בכל מקום שיש בו אולפן טוב וחלל טוב לעבודה זה איפה שארצה להקליט את האלבום הבא.

הזכרתם בהופעת האולפן שלכם ב-KEXP שאתם משתעממים מוזיקלית. אז מה אתם שומעים היום ואיך אתם מאתגרים את עצמכם?

כן, לפעמים אני מרגיש שיש לי סבלנות רק לדברים מאוד קיצוניים כדי שיהיה לי עניין. אני שומע מטאל קיצוני כמו Demillich, Nails, Gorguts, Krallice/Mick Barr, גם קצת רוק מוזר כמו Un Blonde, Drainolith ו-Carlyle Williams. יש גם מוזיקה חדשה שמעניינת אותי כמו Title Fight, Frankie Cosmos, Dean Blunt. אנחנו עובדים ממש קשה כדי לוודא שאנחנו אף פעם לא חוזרים על עצמנו אפילו בחלקים הקטנים של השירים. אם משהו נהיה נוסחתי מדי או חסר השפעה אז לא נאהב את זה.

פארסקי: "שימוש במילה אחת כדי לתאר את כל הצלילים שלהקה עושה תמיד יפספס את הפרטים הקטנים"

באופן כללי, נשמע שיש התקדמות במוזיקה שלכם משירים יותר נאים ומופשטים לשירים יותר חדים וסוג של פופים. איזה שיעורים חשובים למדתם על כתיבת שירים כשעשיתם אלבומים? איפה אתם נמצאים עם כתיבת השירים היום?

יש לנו סגנונות ממש שונים ואנחנו מביאים רעיונות שונים לשולחן בכל המוזיקה שאנחנו עובדים עליה. למדתי שזה חשוב לתת מקום לאנשים אחרים מאשר רק לנסות לדחוף את הרעיונות שלך פנימה, כי כנראה תקבל משהו יותר חזק שנעשה באופן משותף. אנחנו עדיין כותבים שירים וכל הזמן שולחים דמואים במייל. לפעמים זה כיף לעבוד על שירים ביחד בחזרות, אבל יש גם רעיונות טובים כשעובדים לבד ופשוט מנסרים את הגיטרה באבלטון מאוחר בלילה.

מה התכניות לעתיד הקרוב?

הקלטנו שלושה שירים שיצאו בתור 7" הקיץ. היה ממש כיף להקליט אותם. נשחרר בסתיו עוד אי פי קצר שעבדנו עליו עם החבר הכי טוב שלנו/אחינו Jorge Elbrecht. הרבה דברים משתנים כרגע ובתקווה תראו את כל הצדדים של נו ג'וי בהופעה או באזניות או באיזשהו אופן.

אתם מגיעים לישראל בפעם הראשונה. יש לכם עוד תכניות פה חוץ מההופעה?

וואו, אני לא יודע! אף אחד מאיתנו מעולם לא היה בישראל, אני ממש מתרגש כשיוצא לנו לבקר מקום כל כך רחוק מהבית. אין לנו הרבה זמן חופשי אבל אני מקווה שנוכל לראות כמה שיותר. אוהד, הפרומוטר של ההופעה, הבטיח להראות לנו את המקום אז אני מקווה שנראה את השיט הכי מגניב. האם הסרט "אל תתעסק עם הזוהן" פופולרי בישראל? חשבת שהוא היה מעליב? אני אוהב את הסרט הזה.

יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

לא באמת, אני חייב לחזור לעבודה. תודה על השאלות עידו ומקווה לראות אותך בהופעה!

הפוסט No Joy בראיון: מושכים לכיוונים שונים הופיע ראשון בהמאזין