לכאורה ליין חדש של הופעות בתל אביב לא מרגש כל כך. יש בעיר חופן של מועדונים שמקיימים עשרות הופעות מדי יום. מה יוכל "רוק בצהריים" לעשות שלא עשו לפני כן? "אמנם אני עובד בבארבי והכל", מודה לב, "אבל אין לי ספק בתור אחד שראה המון הופעות בארץ ובחו"ל, שהבמה בבארבי היא הבמה הראויה ביותר לאמני רוק. אם באמת רוצים לחוות את חוויית הרוק בארץ עד הסוף, אני חושב שהבארבי זה המקום האולטימטיבי לעשות את זה". לב חי בעבר בבלגיה, שם יצא לו לראות הרבה הופעות ופסטיבלים. הוא הביא מבלגיה את התשוקה לעשייה מוזיקלית, ולמרות שהוא יודע שכאן זה לא אירופה, הוא שאל את עצמו איך לא קורים דברים כאלה בארץ. "במיוחד עכשיו האמנים המבוגרים נמצאים בנסיגה מבחינת מכירת כרטיסים והופעות, וייווצר בקרוב וואקום", טוען לב."חשבתי לעצמי - או שאפשר לעמוד בצד ולתת לזה לקרות, או שאפשר לעזור לזה לקרות".

לכתבה המלאה בעכבר העיר

הפוסט רוק בצהריים: יופי של הרגל הופיע ראשון בהמאזין

לכן הצוללת הצהובה בירושלים מרימה שואוקייס של מוזיקה לחשיפה בינלאומית בשיתוף האגף לקשרי תרבות ומשרד החוץ - ג'אז ומוזיקת עולם כבר נוגנו ב-13-16.11 ורוק ואינדי בהחל מהיום ועד ה-23.11. האירוע הזה, כמובן, מעניין אותי במיוחד. אורחים רבים ומכובדים מחו"ל הוזמנו לאכול חומוס ולגלות כשרונות - מנהלי ואוצרי פסטיבלים, מפיקים, אנשי לייבלים, ועיתונאים.

איך בחרו את הלהקות? היתה קריאה פומבית להגיש מועמדות לפני כמה חודשים. ועדת מומחים החליטה למי להחזיר טלפונים - יואב קוטנר (אין צורך לפרט), אלעד סונגו (MTV ישראל), מתן נויפלד (אינדינגב), בוורלי בורטון (Killerb Music, UK - חברה שאוצרת פסטיבלים ואירועים), והדס ונונו (המנהלת האמנותית של האירוע). פייר אינאף.

תמצאו בשואוקייס את החשודים המידיים כמו גבע אלון, עדי אולמנסקי, והקולקטיב, וגם אמנים שלא שמעתי עליהם כמו רוני אינסומניה, רוסו אנד ויינברג, ו-Bemet. ההופעות פתוחות לקהל הרחב והכניסה חופשית - מהלך חכם מצד מארגני האירוע שיתן וייב של הופעה אמיתית עם תגובה חיה מאשר אירוע סגור לסלבס. אפילו להקות שלא עברו את מבחן הקבלה יוכלו לבוא ולתקוע רגל בדלת.

אם אתם מוזיקאים או סתם סקרנים בטח תהיתם - איך אפשר לתפוס את העין של האורחים מחו"ל? ביררתי את הנושא עם 3 אורחים קוליים במיוחד:

מימין: ג'ואן ויץ', ניק הובס, ו ג'ק פופ

ג'ואן ויץ' הוא בוקר (booker, לא קאובוי) מחברת Marworld שעושה את הבוקינג לפסטיבל בניקסים הידוע בספרד. הפסטיבל מתקיים כ-20 שנה ומושך אליו קהל של 50,000 איש בכל סיבוב. הליינאפ הקודם (תכינו מגבת לניקוי הריר): The Killers, Arctic Monkeys, Queen of the Stone Age, Beach House, The Knife, Azealia Banks ועוד.

ניק הובס הוא הבעלים של חברת Charmenko & Charmworks מאיסטנבול. החברה מתעסקת בפרומושיין ובוקינג של אירועים ופסטיבלים מאז שנות ה-80 ומתמחה בשווקים של מזרח ומרכז אירופה. בין האמנים השווים שהחברה עובדת איתם: Opeth, Black Heart Procession, Goran Bregovich, Wovenhand. גם הקולקטיב חתמו איתם לאחרונה.

ואחרון חביב, ג'ק קולט'ייר, או ג'ק פופ כמו שהוא קורא לעצמו, הוא הבעלים של לייבל לונדוני קטן צעיר וסקסי בשם Alcopop!. הוא מאוד מאמין במכירת דיסקים, וזכה לאחרונה בפרס היוקרתי AIM עבור הלייבל הקטן הכי טוב לשנת 2013. בין אמני הלייבל: Johnny Foreigner, Fight Like Apes, Radstewart.

מה שמעתם על סצינת המוזיקה הישראלית?

ג'ואן: "מצטער לומר שלא הרבה. אני מכיר את גבע אלון ושמעתי עוד להקות טובות בכל מיני סגנונות במהלך השנים, אבל אני לא זוכר את שמן".

ניק: "אנחנו מיצגים את הקולקטיב מחוץ לישראל, ואנחנו עובדים עם אבישר סביר, אני לא מכיר עוד חוץ מהם".

ג'ק: "מעט מאוד בינתיים אם יורשה לי להיות כנה. ראיתי והתאהבתי במונוטוניקס בפסטיבל End of the Road לפני כמה שנים, אבל חוץ מזה - אני מתרגש מזה שהנסיעה הולכת להיות מסע של תגליות! בכתיבת תשובות אלה, בדיוק שלחו לי רשימה של הלהקות שהולכות לנגן - אז בטח אוכל לתת לך תשובה הרבה יותר מפורטת אחרי זה..."

איך אתם מחליטים האם לקחת אמן?

ג'ואן: "זה תלוי באירוע שאני עושה לו בוקינג. אם זה פסטיבל גדול או מועדון, חשוב שיהיה להם כבר פרופיל במדינה או בעיר איפה שההופעה מתרחשת. הציבור חייב להכיר אותם לפני כן. אם זה פסטיבל קטן יותר או אירוע חינמי, הכי חשוב שהם יתאימו לאסתטיקה של האירוע. וכמובן תמיד חשוב שהם יוכלו לתת הופעה טובה על הבמה".

ניק: "אחד מלקוחותינו רוצה את האמן ו/או כסף ו/או אהבה".

ג'ק: "בעיקר תשוקה. בקשר ללעשות בוקינג להופעות, אני מריץ שואוקייס למגזין אינדי בריטי פופולארי (This Is Fake DIY) ומסתמך על תערובת של מידע מעורכים/התרגשות גואה של המעריצים - ועל האהבה שלי למוזיקה כשאני עושה את הבוקינג... מבחינת פסטיבלים, כמובן צריך להיות יותר זהירים שהלהקה 'תעבוד' מבחינת האירוע, ולוודא שהם יביאו קהל - אז כן, כנראה שיש פה תערובות של רגשות!"

הקולקטיב בחשיפה בינלאומית 2012 - צילום יעל נאמן

מה אתם מחפשים כשאתם הולכים לשואוקייס?

ג'ואן: "אני מצפה מהלהקה לעשות הופעה טובה, לא משנה כמה אנשים יש בחדר. אישית אני לא נותן חשיבות ליכולות מוזיקליות כמו שאני נותן לאישיות וכריזמה. אם אני אוהב את הלהקה, אני מנסה לדמיין אותם מנגנים במקום, מועדון או פסטיבל שאוכל להביא אותם אליו".

ניק: "לא להשתעמם! משהו שונה! ביטחון עצמי! מינימום קלישאות שואוביז".

ג'ק: "משהו שמרגש אותי לגבי האמן וגורם לי לרצות לדעת עוד. אני לא בהכרח מחפש את קשקוש אמצע הדרך הבא שיפליג הישר לראש המצעדים בממלכה המאחודת. אני רוצה משהו מעניין, מרגש - שמרחיק אותי מהבר ומשאיר את העיניים שלי על הבמה. זה בטח למה אהבתי את מונוטוניקס. תאהב אותם או תשנא אותם, אין שוווום סיכוי שתוכל לקרוא להם משעממים!"

חוץ משואוקייסים, באיזה צורות נוספות אתם מגלים אמנים?

ג'ואן: "אני מקבל המון מיילים והצעות על בסיס יומי, מחפש מוזיקה חדשה ברשת, קורא בלוגים ומגזינים, מקשיב לרדיו ונותן תשומת לב מיוחדת להמלצות מחברים ואנשי קשר. אם אני אוהב להקה אני עושה מחקר משלי".

ניק: "מפה לאוזן, מדיה מסורתית, מדיה חברתית (לעיתים נדירות במקרה שלי), לתפוס אמנים שאני לא יודע עליהם כלום במקרה בפסטיבל וכו', סוכן או מנהל או אמן שנגשים אלי".

ג'ק: "בכנות, רוב הלהקות 'החדשות' שמוחתמות מגיעות אלינו מפה לאוזן. או שמישהו שאני מכבד/הוצאה לאור שולחים לי מייל על האמן, או שאחת מהלהקות שאנחנו עובדים איתן ממליצה לי על מישהו שחימם אותן, או וואטאבר. לפעמים אני מכיר את הלהקה הרבה זמן ורודף אחריה בצורה אקטיבית, ולפעמים אני באמת מקבל דמו ואוהב אותו כל כך שאני חייב ללכת לבדוק את הלהקה. תמיד יש לי רשימה כללית של בערך 20/25 להקות בראש שאני שם עליהן עין בזמן מסוים, שם עין על התפתחויות/הקלטות חדשות וכו'. אני מקווה להכניס לשם להקות ישראליות :-)"

האם תוכלו לתת עצה לאמנים שלא נכנסו לשואוקייס או שלא יקבל הצעות בעקבותיו?

ג'ואן: "עקרונית אני חושב שהם צריכים לשים פוקוס על לעשות מוזיקה מעולה. אחרי זה הם צריכים להסתכל בבלוגים, מגזינים, אנשי תקשורת שהם אוהבים לקרוא, ולייבלים שמוציאים מוזיקה שהם אוהבים לקנות, וקודם כל לגשת אליהם. אם אתה אוהב את מה שאתה עושה והמוזיקה טובה, יש סיכוי טוב שיקשיבו לך וגם יאהבו את המוזיקה שלך".

ניק: "אם אתם מאמינים בעצמכם, תעבדו על להשתפר במה שאתם עושים, ואל תוותרו בקלות".

ג'ק: "כן. אל תוותרו רק בגלל שכמה מטומטמים מתעשיית המוזיקה בחדר לא אוהבים אתכם. אני חושב שאתם צריכים לכתוב, לנגן, וליצור בגלל הסיבות הנכונות, ומתי שזה יתחיל לרוץ - זה ירוץ! אם להיות כנה בצורה אכזרית, אפשרי להצליח בלי לייבלים ודומיהן היום, אז תתבצרו, תאמינו ואל תרגישו שאתם חייבים לזרוק כסף על יח"צ ועל פלאגרים (=פרומוטרים ע.ש.) כדי לגרום לזה לקרות!"

הפוסט בואו נראה להם הופיע ראשון בהמאזין

זו לא הפעם הראשונה שמוזיקה בעברית מופצת בתפוצות, ואני לא מדבר על "אבניבי" של יזהר כהן. התקדים האחרון, יחסית, היה סרט הטראש של אדם סנדלר מ-2008 "You Don't Mess With The Zohan" שלווה במוזיקה של הדג נחש. הלהקה יצאה לטור או שניים באמריקה והופיעה בעיקר מול יהודים וישראלים לשעבר.

השאלה הגדולה, כמובן, היא כמה רחוק זה יכול ללכת, עד כמה השפה מהווה מחסום למוזיקה? כדי לבדוק את זה, בואו נשאל בכיוון ההפוך - עד כמה רחוק הגיעה מוזיקה בשפות אחרות? האם אנחנו שומעים להקות ששרות בפולנית, קוריאנית, דנית, או אפילו בספרדית או צרפתית?

יש לי חדשות לא טובות - מעט מאוד להקות הצליחו לפרוץ את מחסום השפה. גרוע מכך - ההצלחה שלהן לא פתחה את הדלת לעוד להקות. להיפך, זה נהייה גימיק שאי אפשר לשחזר, אלא אם כן אתה עושה מוזיקת עולם.

יש בגרמניה תעשיית מוזיקה עצומה, אבל רק הגרמנית הנוקשית של Rammstein עברה את חומת ברלין לשעבר. כולם נהנים מהאיסלנדית השוטפת של Sigur Ros, אבל איזה הרכבים ששרים בשפת האלפים קיבלו אפילו חצי מהתהילה שלהם? גם כשחושבים על צרפתית, מהשפות האהובות בעולם, השם שעולה מיד הוא סרג' גינסבורג, ואולי MC Solaar למיטיבי לכת.

רוב המוזיקאים שמו את שפת המקור בצד לטובת הגולה. Myslovitz הפולניים נכנסו לפלייליסטים ברחבי העולם עם הלהיט "Sound Of Solitude", במקור "Długość Dzwięku Samotności". גם Kent השבדיים הושמעו ב-MTV עם השיר "Music Non Stop", הגרסה האנגלית ל-"Musik Non Stop". כמו שפולנית ושבדית נשמעות לנו מוזר, ככה העברית נשמעת מוזר לגויים, אם לא יותר.

בארץ היו נסיונות דומים. להקת היהודים תרגמה את שמה ל-.I.U.D.M ויצאה להופיע בארצות הברית. אפילו ריטה תרגמה את "בוא" לאנגלית שנהיה ללהיט מפתיע ברדיו האמריקאי. כששלום חנוך עבר ללונדון הוא כתב שירים באנגלית למרות הקושי שלו עם השפה, וגם פורטיסחרוף נטשו את העברית כהקימו את Minimal Compact.

אולי יקרה משהו הרבה יותר צנוע. כמו שיש פרנקופילים ואיסלנדופילים אולי נזכה לראות ישראלופילים - אנשים בלי קשר לישראל שיבחרו לאמץ את התרבות שלנו ולהכיר כל צליל שיצא מפה, אולי בקטע היפסטרי של אפריקה זה פסה, I listen to Israeli bands that don't exist yet.

בתמונה הגדולה, ועדת חריגים באה בזמן הנכון עם הסאונד הנכון והבאזז הנכון, וסחטיין על ההישג. אם הייתם אומרים לי לפני שנה שמוזיקה בעברית תגיע למקומות כאלה הייתי מרים גבה גבוהה. אלא אם כן ההיסטוריה תחזור על עצמה, מוזיקאים שרוצים קריירה בינלאומית ימשיכו לשיר בשפת המלכה. תשאלו את אסף אבידן ועדי אולמנסקי. כלומר, Asaf Avidan and Adi Ulmansky.

הפוסט האיסלנדית החדשה הופיע ראשון בהמאזין

שלושת הפנליסטים היו "השגריר" והיועץ לראש העיר איתן שוורץ, בחור חביב בשם ליאור מאייר שעובד על השיווק הבינלאומי של תל אביב, ו-Becky Ayres גם היא ממארגני פסטיבל Liverpool Sound City. לאחר ההצגה העצמית הם פתחו את המיקרופון לשאלות מהקהל.

שאלתי איך זה יכול להיות שעושים פנל כזה בעוד שעיריית תל אביב מתנכלת למוזיקאים, למשל דרך העלאת הארנונה לאולפנים וחדרי חזרות, שלא לדבר על לעשות משהו פרואקטיבי למענם. איתן מרח אותי יאיר לפיד סטייל. הוא טען שחשיבות התרבות והמוזיקה ברורה לכל מי שיושב בעירייה, ועדכן שבעקבות המחאה היא תשנה את קטגוריות הארנונה לאולפנים וחדרי חזרות רק ב-2014. מישהו יודע מה הם אמורים לעשות עד אז?

גם מליאור מאייר לא הגיעה הישועה. שאלתי אותו מה הם עושים כדי לקדם את המיתוג של תל אביב כיעד מוזיקלי ולהביא עוד תיירים להופעות. הוא ענה שהמיתוג נבנה סביב דבר אחד - תל אביב כיעד של היי-טק וחדשנות טכנולוגית - וקיווה שהמוזיקה תהנה מהמיתוג בעקיפין. הוא הוסיף ודיבר על בעיות בהנגשת העיר. יש לטענתו 70(!) הופעות בכל יום בתל אביב ולאנשיו אין את הידע והיכולת להתמודד עם המידע. בינתיים הוא המליץ לאמנים לפרסם הופעות בעמוד פייסבוק לתיירים (לא ניתנה כתובת) ובאתר התיירות החדש של העיר. דיברתי איתו מחוץ לאולם והצעתי עזרה מהשטח.

אני מקווה שנציגי העירייה הקשיבו לבקי הליברפולית. היא סיפרה על פרויקט Liverpool's Baltic Triangle, אזור מוזנח שהעירייה המירה בהצלחה אדירה למגורים זולים וחללים יצירתיים לאמנים. זו עיר שבנויה על רוקנרול. תמר קפסוטו, שדיברה מהלב על אטימות העירייה לנגני הרחוב, היתה פורחת שם. אפילו בחיפה עושים משהו דומה. אולי גם בתל אביב יש תקווה - ניצן הורוביץ פרסם סטטוסים שיש לעירייה עשרות מבנים נטושים שהוא מתכנן להשמיש לטובת התושבים.

לסיבוב האחרון בחרתי בפנל על הרדיו הישראלי. רוב דיבורי הפנליסטים הכרזימטיים בוזבזו על התנגחות בתחנה הזאת שאין לנקוב בשמה (גלגלצ! מווה הה הה!). בוזבזו כי שמענו את אותן הטענות יותר מדי פעמים והן לא שינו דבר.

הנציג של התחנה, דן דן מתיוק, היה ענייני וכנה. הוא נתן הסברים מדויקים כיצד הם עובדים - מפרידים בין שדרנים לעורכים, עושים ישיבות פלייליסט דמוקרטיות, וכו'. הוא טען שהתחנה עובדת עם שיטת הפלייליסט כדי שיהיה לה אופי מסויים. הופתעתי לשמוע שדווקא ב-88fm האהובה עלי יש מאגר של 7000 שירים מתוכו חייבים לשבץ 5 שירים בשעה.

אמיר אשר, איש רדיו ותיק המרצה ומשדר כיום במרכז הבינתחומי, אמר כמה דברים חכמים. הוא טען שיש בעיה של רגולציה ברדיו הישראלי. יש לדעתו יותר מדי תחנות אזוריות שמתחרות על רייטינג או על כסף וצריך לאחד אותן ל-5 תחנות. הוא הוסיף והתלונן, בצדק, על חוסר החדשנות ברדיו הישראלי, וציטט סקר עדכני שהראה שהזמר האהוב עלי חיילי צה"ל הוא אריק איינשטיין. "אני רוצה לקום ולהרגיש שאני ב-2013", הוא סיכם.

בשלב השאלות מוזיקאית שישבה בקהל תהתה אם שומעים בכלל אלבומים ששולחים לתחנות. שדרן אחר שישב בקהל שאל האם משדרים שירים מאלבומים שלא שוחררו כסינגלים. חברי הפנל הסכימו שזה בלתי אפשרי. אמיר ציין שרק ב-2011 יצאו 8 וחצי שנים של מוזיקה.

יצאתי החוצה לבריזת אחר צהריים ושיחות חתרניות עם מוזיקאים ואנשי תרבות. ג'רמי, מארגן הכנס, בא לבקש את עזרתינו בחיסול בקבוקי בירה שנותרו יתומים. ברקע להקת Sawyer נתנה רוק סבנטיז מדרום ארצות הברית. הייתי גמור והלכתי הביתה.

הפוסט סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013: חלק ג הופיע ראשון בהמאזין

Malcolm Haynes הנחה את הפנל. כדאי להכיר את מלקולם. לא רק בגלל החולצה הצבעונית והרוח הקלילה שלו, אלא בגלל שהוא עובד בפסטיבל העל גלסטנברי. הוא אחראי על מתחמי האלקטרוני וההיפ הופ וצריך למצוא כל שנה 220 אמנים שיופיעו אצלו.

לטענתו הוא בוחר 60% מהאמנים דרך סוכנים. את ה-40% הנותרים הוא בוחר לפי טעמו האישי, בין היתר מפניות ישירות של להקות ומנהלים. הוא הבטיח שאם תשלחו לו מייל או קטע לשמיעה הוא יחזור אליכם מתישהו, כי זו העבודה שלו. אני מאמין לו.

מלקולם ממליץ ללהקות ישראליות לקחת סוכן, וכמובן לשיר באנגלית. כפי שסיפר לנו שחר ברטשטיין, גם לפי מלקולם כדאי ללהקות לעבור ולגור במדינה בה הן רוצות לפרוץ. הוא סיפר שהוא היה בכנס גם שנה שעברה, ומתוך 50 אמנים שהוא ראה 4 בלבד קיבלו ממנו פלטפורמה. עוד נקודות לשחר על החשיבות של שואוקייסים בארץ.

הסתקרנתי לשמוע גם את David Pichilingi, ליברפולי גאה עם מבטא ראוי, ממארגני פסטיבל Liverpool Sound City. הפסטיבל נותן במה למוזיקאים חדשים מכל העולם במשך 3 ימים. הקהל בא בציפייה לראות שם את הדבר הבא. ברי המזל ראו בפסטיבל את Coldplay ו-Florence & The Machine לפני כולם.

דיוויד סיפר על תהליך הקבלה לפסטיבל. להקות יכולות להרשם בחינם דרך אתר האינטרנט, או דרך ועדות ברחבי העולם. בניגוד לפסטיבלים אחרים, האמנים לא צריכים לשלם על ההרשמה. הם לא מקבלים תשלום על ההופעה אבל מקבלים שירותים נלווים, למשל בקליין (ציוד ועזרה טכנית), ובעיקר חשיפה אדירה.

בפסטיבל האחרון נרשמו 7,500 להקות, מתוכן התקבלו רק 350. לפי איזה קרטריון? לפי דיוויד הסלקטורים שאלו את עצמם איזה מהלהקות מוכנות להופיע לפני אנשי התעשייה. כששאלתי אותו לגבי קבלה של להקות ישראליות, הוא אמר שזה קשה. לדבריו אפילו להקות מליברפול מתלוננות שהן לא מצליחות להתקבל.

הפנל הרביעי על מדיניות הייצוא של מוזיקה ישראלית היה מאכזב כצפוי. נציגי משרד החוץ ומשרד התרבות מלמלו בעיקר תשובות דיפלומטיות שלא הצלחתי להבין. עם זאת, יש כמה דברים שנאמרו שם בבירור.

רפאל גמזו ממשרד התרבות ביקר את הממסד בכנות מפתיעה. הוא טען שבעוד שלבריטניה יש את ה-British Council ולצרפת את ה-Institut Francais, לנו אין מוסד לקידום התרבות והמוזיקה הישראלית בעולם. הוא הוסיף שהכל קורה אצלינו לאט. למשל, רק בשנה שעברה עשו בפעם הראשונה שואוקייס לרוק ואינדי, מה שהכניס את הממשל לשוק.

הילה אנגלהארד, נציגת קשתו"ם, עדכנה שיהיה שואוקייס של 20 להקות בסוף נובמבר. ההרשמה בעיצומה דרך הצוללת הצהובה. היא הזמינה אמנים ליצור איתה קשר אם הם צריכים עזרה בתקשורת עם גורמים מקומיים בחו"ל, כמו מועדונים ופסטיבלים. תעדכנו אותנו אם זה עבד.

הפוסט סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013: חלק ב הופיע ראשון בהמאזין

נכנסתי באמצע הפנל הראשון של David Grasham ו-Harvey Leeds (מידע מלא על כל הפנליסטים פה), שועלים ותיקים בביזנס. הם היו בעיצומה של שעת סיפור על חוויות מעשרות שנים בתעשייה.

דיוויד סיפר איך איימו על חייו כשהשמיע את Diana Ross ברדיו בדרום אפריקה, תקופת האפרטהייד. הארווי סיפר איך רימו את להקת Good Charlotte שהוא החתים לסוני. תודות למודל פיננסי מיושן, סוני שמרה בצד 5-10% מהמכירות להחזרים על דיסקים שבורים ואלבומים שלא נמכרו. הלהקה עשתה בדיקה עצמאית איפה הכסף, וגילתה ש- $680,000 היו "תקועים בצנרת". משועשע ומזועזע יצאתי לפנל של מעגל הפרומוטרים במועדון השבלול.

להפתעתי המקום נראה חשוך וריק. שאלתי באנגלית את קומץ האנשים שישבו על הבר אם הגעתי למקום הנכון. אחד מהיושבים ענה "אנחנו מקווים שכן". התברר שהוא Marek Szpendowski, המקבילה של שוקי וייס בפולין ומנחה הפנל. 10 דקות לאחר מכן הדליקו את האורות ומשתתפי הפנל העלו לבמה כיסאות ושולחנות. כמה דקות אחרי שהם התיישבו טכנאי המקום נזכר לסדר מיקרופונים. הרגשתי לא נעים.

למרות האירגון הלקוי, הפנל היה מרתק ועסק בהפקת הופעות בארץ ובחו"ל. הסתבר שגם בגולה קשה. לפי Uli Hilger, מקים פסטיבל Waves Vienna, יש באוסטריה מונופול של מפיקי הופעות וחייבים למצוא נישה כדי להצליח.

מרק נלקח למאסר בגלל הנסיונות שלו להביא להקות לפולין. אחרי נפילת השלטון הקומוניסטי לקחו לו 10 שנים לשים את פולין על מפת סיבובי ההופעות. עכשיו כשהצליח, האמנים דורשים את אותו התשלום כמו שהם דורשים ממפיקים בגרמניה, למרות שהכרטיסים יותר זולים בפולין. הוא נעזר בספונסרים כדי להשלים את הפער.

מצב ייבוא ההופעות בארץ בעייתי, אבל לא בגלל מה שחשבנו. הילל ווקס מחברת ההפקה 2B Vibes טען שלרוב האמנים לא אכפת מפוליטיקה - הם רוצים לנגן ולפגוש את המעריצים. לדעתו ישראל לא נמצאת על הרדאר בגלל לוגיסטיקה. הרי הרבה יותר קל לארגן 25 הופעות בצפון אירופה מאשר לבוא לפה. ערן אריאלי מנרנג'ה טען שהספונסרים לא עוזרים למצב. הכסף שהם מציעים קטן מדי ולא שווה את מה שהם מבקשים עבורו.

מפיק העל זאב אייזיק הוסיף שהבעייה היא ה-hate mail שאמנים מקבלים וטען שרובו מגיע מהארץ. אבל לדעתו על כל סרבן הופעות יש אמן שיסכים להתגייס. אולי הפתיע שגם באוסטריה היו בעיות פוליטיות. להקות היפ הופ גרמניות ביטלו הופעות בגלל עלייתו של הפוליטיקאי הימני, יורג היידר, לשלטון. הוא התעקש ושכנע אותם לבוא ולבטא את הדיעות שלהם בחופשיות על הבמה.

יצאתי להפסקת צהריים עם חברי החדשים מהרדיו הבינתחומי. שוחחנו על סנדוויצ'ים של ארומה ובירה משוק האיכרים עד כמה זה קל או קשה להביא קהל להופעות בארץ. הייתי מאוד פסימי אחרי הפנל של הפרומוטרים, אבל אחרים לא הסכימו איתי. טוב שכך. אחרת מי היה לוקח צ'אנס להביא לפה הופעות?

הפוסט סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013: חלק א הופיע ראשון בהמאזין

מבטיחים כמה שמות מעניינים, אורחים מחו"ל שכדאי למוזיקאים לפגוש. למשל, שועל תעשיית המוזיקה Harvey Leeds שעבד בעבר בסוני ועובד ב-5 השנים האחרונות בתאגיד ההופעות לייב ניישן, Malcolm Haynes, פרומוטר ותיק ומגלה כשרונות לפסטיבל העל גלסטנברי, ועוד רבים (תלחצו על All Speakers אחרי שתכנסו לקישור). חשבתי ש-Gene Simmons מלהקת Kiss יבוא, מה שהיה יכול להיות מאוד מבדר, אבל הוא רק פרזנטור. חבל.

יש אירועים מבטיחים בתוכנייה של הכנס, רובם במקביל. אנווט בין פנלים של אינסיידרים, פרומוטרים ומנהלים, שיחשפו איך התעשייה עובדת, לבין פנלים ממבט על, למשל על זכויות יוצרים וקראודסורסינג, שיעוררו דיונים סוערים. אם אחד מהאורחים יתגלה ככריזמטי ועשיר בסיפורים, אקפוץ לראות אותו מקרוב בסשן "בגוב האריות".

שמתי אוזן במיוחד על הפנל "בנינו את העיר הזו על רוק אנד רול". זה אמור להיות דיאלוג בין הקהל לנציגי מפתח בעירייה איך אפשר לשפר את העיר למוזיקאים. וואלה. מעניין מה יש להם לומר על העלאת הארנונה לאולפנים וחדרי חזרות.

לילה לפני הכנס נזכה לעשרות הופעות במקביל בפסטיבל Mad Music, שואוקייס של אמנים מקומיים לאנשי התעשייה. בואו ותוכלו להשוויץ שהייתם שם כשגילו את קין והבל 90210, הרבה לפני שהם עברו ללוס אנג'לס והתמכרו לקוק וחשפניות.

הפוסט התכנסות: Tune in Tel Aviv הופיע ראשון בהמאזין

פעם היה קל. חברות התקליטים הגדולות הכתיבו את הטעם המוזיקלי דרך MTV, קומץ תחנות רדיו ומגזינים, וכמובן דרך המצעדים. אם עקבת אחריהם נשארת בלופ. ברור שלהקות מסכנות נפלו בין הסדקים בחזרה לדייג'ובס. אבל לפחות לנו, מכורי המוזיקה הכבדים, היו חיים פשוטים.

חשבנו לפני 10 שנים שתעשיית המוזיקה תקרוס. טעינו. השחקנים הגדולים נשארו ומצאו דרכים אחרות להרוויח. אממה, האינטרנט השטיח את המגרש. גם מדונה וגם מנומנה מוכרים מוזיקה באייטיוניס ומעלים קליפים ליוטיוב. גם אתם יכולים. יש אינסוף בלוגים ותחנות רדיו אינטרנטיות לכל ז'אנר. אפילו מוזיקה מזמנים נשכחים ומדינות רחוקות זמינה אונליין. המצעדים כבר לא רלוונטיים.

רגע, אני מתלונן על שפע של מוזיקה? על היכולת של להקת אינדי לתת אצבע משולשת למיסטר ביג, לעשות ולהפיץ מוזיקה בלי להתפשר!? ממש לא. מה שאני כן אומר זה שלא משנה כמה זמן ואנרגיה אשקיע, הסיכוי שאשמע דווקא על הלהקה ההיא קלוש.

יש את האירועים הגדולים. הפיקסיז הוציאו שיר חדש? טירוף סביב דאפט פאנק? קנייה ווסט מגלומן? שמעתי על זה. אבל משם והלאה הכל מקרי. אולי קראתי איזה כתבה בגלריה, שמעתי איזה שיר בקצה, בדקתי איזה המלצה בלאסט אף אם. אבל כמה מוזיקה פספסתי בזמן שביליתי 40 דקות בהאזנה לחדש של Queens of the Stone age? האם אשמע אותה אי פעם?

(צילום על ידי loop_oh)

הפוסט אין קצה הופיע ראשון בהמאזין

עיריית תל אביב העלתה את הארנונה לאולפני הקלטות וחדרי חזרות כמעט פי 2.3 לפני כחודש. זה קרה בעקבות שינוי הסיווג הארנוני של אולפנים מ-"תעשייה ומלאכה" ל-"שירותים כללי". העירייה דרשה תשלום רטרואקטיבית מתחילת השנה.

חוסר הצדק לא עבר בשתיקה. מוזיקאים ובעלי אולפנים הקימו קבוצת מחאה בפייסבוק בעקבות המהלך הפתאומי. בכתיבת שורות אלה הקבוצה מנתה מעל ל-5,000 וגרפה קונצנזוס נרחב. מוזיקאים כמו אביב גפן, ברי סחרוף, מארינה מקסימיליאן בלומין ועוד רבים העלו תמונות מחאה כשהם מחזיקים בשלט "תנו לנגן בשקט". כמובן שהבלוגוספירה נרתמה לעזרת המוזיקאים (יובל אראל, האפרכסת, וחדי אוזן). אפילו אקו"ם הצטרפו.

השינוי הבירוקרטי הזה הרסני לסצינת המוזיקה בתל אביב. "לחדרי החזרות לא תהיה ברירה, אלא לגלגל את מחירי הארנונה החדשים בתוך המחיר לשעה של חדר החזרות או האולפן", אמר אייל שכטר, סולן להקת אבטיפוס. "התוצאה תהיה שמוזיקאים לא יוכלו לעמוד במחיר ויחפשו אלטרנטיבות. האלטרנטיבות הן מחוץ לתל אביב. חולון, למשל, רחוקה 10 דקות נסיעה מתל אביב". כפיר גוב מאולפני הכאוס פחות אופטימי. "אם עסקי המוזיקה בתל אביב יאלצו לסגור את דלתותיהם, זה יהיה הסוף ליצירת מוזיקה בארץ", הוא אמר.

רציתי לרדת לתחתית הסיפור. מדוע שוב עשקו את המוזיקאים שבכל מקרה יוצרים פה נגד כל הסיכויים? ודווקא בתל אביב, בעיר שמדביקה על כל פוסטר סיסמאות של "תרבות" ו-"מוזיקה"?

הכל התחיל מתביעה של מספרה. ב-30.6.09 מישל מרסייה הגיש תביעה ייצוגית נגד העירייה בטענה לאפליית בעלי מספרות בעיר. לדעתו גבו מהם ארנונה מוגזמת. ב-20.10.10 הוא זכה בתביעה שהתגלגלה עד בית המשפט העליון, וכך מספרות קומבנו בארנונה מופחתת במכת פטיש הצדק.

איך לעזאזל מספרה קשורה למוזיקה ולחדרי חזרות? לפי העירייה "נקבעו מבחנים חדשים מחייבים להגדרת 'בית מלאכה': עסק ייחשב כ-בית מלאכה אם הוא נכנס להגדרה המילונית של "מלאכה", כגון סנדלר, חייט, נגר וכו'; וכן אם הוא עונה על תכלית ההקלה לבתי מלאכה שהיא סוציאלית בעיקרה ומטרתה לתת מענה לאותם בעלי מלאכה קטנים שנותנים שירות חיוני לציבור המתגוררים בשכונות המגורים בעיר, עסקים שהם פשוטים ונעדרי תחכום טכנולוגי (שמכונים בימינו low tech), ופוטנציאל מתח הרווחים שלהם קטן מאד. לפי מבחנים אלו אולפן הקלטה הוא עסק למתן שירותים ולא בית מלאכה".

בקיצור, על פי העירייה אולפנים וחדרי חזרות רחוקים שנות אור מסנדלריות ולא נכנסים להגדרה המילונית של מלאכה, וזו ההגדרה שתופסת תודות למשפט של מישל מרסייה. ומה קרה שנזכרו פתאום, יותר משנתיים וחצי אחרי פסק הדין, להעלות את הארנונה? הסתבר שחדרי החזרות והאולפנים נזרקו בכוח בין כסאות הבירוקרטיה. על פי העירייה, תודות לאישור מיוחד משר הפנים והאוצר הם זכו להכלל בהגדרה כ-"בנינים שאינם משמשים למגורים" . ובנינים שאינם משמשים למגורים קורעים בארנונה.

לא צריך בתי משפט כדי להבין שאולפנים הם לא סנדלריות, אבל חשוב להבין שהם לא מלאים בקוק וקטיפה. רובם קטנים וצנועים והוקמו על ידי מוזיקאים באיזורים המוזנחים של העיר. המחיר בחדר חזרות סטנדרטי עומד על כ-70 ש"ח לשעה. תקזזו שיפוצים, ציוד, מיסים, ועלויות שוטפת, ותגלו שפוטנציאל הרווח שלהם קטן מאוד. לא יכול להיות שהם יצטרכו לשלם ארנונה גבוהה בעוד שסטודיו לאמנות ואף בתי תוכנה זוכים להקלות.

בעקבות המחאה, גלי צה"ל חשפו את הפרשה ומנכ"ל העירייה הבטיח להפגש עם נציגי האמנים כדי להקל עליהם. שאלתי את העירייה אם זה קרה. זו תגובתם: "מנכ"ל העירייה נפגש עם נציגי המוזיקאים ובעלי אולפני ההקלטות. לאור חשיבותם של אולפני ההקלטות וחדרי חזרות לתרבות בעיר, סוכם כי העירייה תקדם סעיף חיוב נפרד לאולפני הקלטות שיקל עליהם ויפתור את הנושא לשנים הבאות. במקביל, בוחנת העירייה כיצד להקל על תשלומי הארנונה שלהם כבר בשנה הנוכחית. יצוין כי העלאת הארנונה לאולפני הקלטות נעשתה בעקבות פסיקות של בית המשפט העליון והמחוזי המתייחסות לכלל העסקים המחויבים על פי תעריף נמוך יותר."

אני מקווה לא רק שיפתרו כבר את העניין הספציפי הזה, אלא שיתחילו לתת כבוד למוזיקאים בחברה שלנו, ואולי, חס ושלום, אפילו ילכו לקראתם. למשל עם חוק מוזיקה.

הפוסט תנו לנגן בשקט הופיע ראשון בהמאזין

בתגובה :) תאוריה מס' 1. ארז אומר שאנחנו תלויים בספקים מוזיקליים לאור אובר אינפורמציה. הספקים האלה מביאים לנו בינוניות, או לכל הפחות מוזיקה שלא מתאימה לנו, ולכן אנו חושבים שכל המוזיקה החדשה בינונית. הוא ממליץ למצוא דילר אמין יותר, או אפילו לזרוק את הספקים ולגשת ישר למקור.

קודם כל, ההנחה שאנחנו תלויים בספקים מוזיקליים עם אינטרסים וכו' לא כזאת נכונה. תעשיית התקליטים היא לא מה שהיתה פעם, ומכונות הייפ הן לא מה שהיו פעם. נכון, יש עדיין תעשיית מוזיקה עם כספים ומניעים. אבל כל העניין של העידן החדש הוא דמוקרטיזציה של המוזיקה - אתרי להקות רשמייים ולא רשמיים, בלוגים עצמאיים, צפיות ביוטיוב, אפילו לייקים בפייסבוק - לכל אלה יש לנו גישה ישירה. יש ללהקות דרכים חדשות להתפרסם שלא תלויות בערוצים הישנים. צפיות ביוטיוב היום נחשב למדד יותר רציני מנתוני מכירת אלבומים. אכפת למישהו ממצעדי המכירות בכלל?

ארקטיק מאנקיז - התפרסמו בזכות המעריצים, ואז בא ה-NME

שנית כל, ההנחה שהספקים מביאים לנו בינוניות או מוזיקה לא מתאימה לא נכונה. אותם ספקים הביאו לנו דברים אדירים בעבר וגם בהווה ולכן לא צריך לפסול אותם על הסף. אלביס, הביטלס, המי, בואי, פינק פלויד, סקס פיסטולס, הפוליס, נירוונה, רדיוהד, ווייט סטרייפס, אינטרפול, אלבו, וכיוב'. שאלות?

ברור שהיו המון ריליסים בינוניים ונוראיים בין לבין, אלבומים שישכחו לעד בתהום הנשייה, חלקם בצדק, חלקם לא. אי אפשר לצפות לאהוב את כל ההמלצות של הספקים, זה בלתי אפשרי. אבל אי אפשר להתעלם שאותם אנשי האמצע הביאו את תשומת ליבינו במהלך השנים לכשרונות אדירים, לשירים ואלבומים שהולכים איתנו עד היום. תעשו בדק בית ותראו.

לסיכום הנ"ל, זה לא משנה מאיפה שמעת על מוזיקה. אם בשיטוט אקראי בבנדקמפ, מחברים, מה-NME, מקול הקמפוס, מבלוג קטן מאוקלהומה, מפיצ'פורק, או משיר שהשכן שומע בפול ווליום כל שבת בבוקר. באופן אישי, אני לא צמוד לספק מוזיקלי אחד, אלא נהנה מכל האפשרויות ולא באופן אובססיבי. אני נותן מקום לאקראיות, עם אמונה שמה שיעיף אותי יגיע אלי יום בהיר אחד.

עדיין אני שואל את שאלת התקליט השבור שלי שלא זוכה למענה - כמה שירים/אלבומים נזכור מהשנה גם בשנה הבאה? בעוד שנתיים? חמש שנים? מי יכול להגיד בשלוף מה שלושת האלבומים המשפיעים של השנה שעברה? כן, לדעתי מוזיקה חשובה/משפיעה/מרגשת/אדירה/אינטרגלקטית זוכרים וזוכרים היטב. יש הרבה דרכים למכה, רק לא ברור אם עוד יש כזה מקום על המפה, אם מה שיש לנו היום זה הרבה דרכים לחדרה.

תאוריה מס' 2. ארז שואל האם זה הוגן להאשים את המוזיקה, ושואל מה חלק המאזין בסיפור הזה כאשר הוא זה שלא מרוצה מהריליסים החדשים. הוא מציע שרגשות נוסטלגיה עלולים לגרום לכך, או עייפות מהחיפוש המוזיקלי. הוא מביא כדוגמה נגדית אנשים שפירסמו רשימות של 50 אלבומים שאהבו השנה.

ארז צודק לגמרי שאנחנו צריכים לשאול מה החלק שלנו, של המאזינים, בזה. נכון, התבגרתי, ויש תחושה שקשה לי יותר להתרגש ולמצוא חדשנות. ברור שלא אשתגע בהכרח מעוד מישהו שמרים גיטרה ונשמע כמו דה אדג' מ-U2. העניין הוא שזה לא תמידי.

כשאני הכי פחות מצפה לזה, אני שומע צליל, או נוכח בהופעה, ופתאום אני מתרגש שוב ממוזיקה כמו בן 16 מחוצ'קן. כנראה שהכימיקלים במוח שלי מאפשרים מצבים שכאלה בתדירות פחותה, בכל זאת זה קורה. בנוסף, מדובר פה במשהו שיותר גדול מהטעם האישי שלי והיכולת שלי להתרגש. מדובר באיכות ובהשפעה של המוזיקה על כלל האוכלוסיה והעולם. האם היא משנה את העולם? או האם היא מספקת לנו רינגטון חדש? או שככה משנים היום את העולם?

עייפות החיפוש?

לגבי הטענה על נוסטלגיה, אישית אני לא כזה נוסטלגי. ברור שאני מגלה פנינים מהעבר מפעם לפעם, למה לא? זה בעצם עוד פלוס של העידן החדש, הנגישות לכל ההיסטוריה המוקלטת. התרגשתי מאקו והבאנימן? מעולה, בקרוב הדיסקוגרפיה על ההארדיסק. אך אני מת, ממש מת, לשמוע משהו חדש שיפיל אותי מהרגליים. השאלה מה יפיל אותי מהרגליים ומתי ממש לא בשליטתי. זה לא מבחירה, זה פשוט קורה.

בעניין העייפות מהחיפוש המוזיקלי. יש רגעים שזה מעייף כמובן ואני לוקח הפסקה. אך זה הרבה יותר גדול ממני. לפני שאני מודע לכך, אני שוב בחיפוש. דוגם ריליסים חדשים מהניוזלטר של אמ"ג, מקליק על שם להקה ביוטיוב שמעולם לא שמעתי עליה, מחפש מה השיר הנורדי הבומבסטי הזה ששודר ב-106FM. כמובן שיש לי חיים. אני לא מבלה כל הזמן בחיפוש בלתי פוסק אחר מוזיקה חדשה. שלא לדבר על זה שכדי לאהוב משהו צריך לשמוע אותו יותר מפעם או פעמיים. וזה מוביל אותי לפואנטה הבאה.

האנשים שבחרו 50 אלבומי כאלבומי השנה שלהם, עם כל הכבוד, אני לא קונה את זה. איך לכל הרוחות אפשר לעכל 50 אלבומים בשנה אחת ולהכריז עליהם בתור האהובים לעומת מאות אחרים? אני לא מדבר על לשמוע, אני מדבר על לעכל. על ללעוס עם מלא רוק, לבלוע את מלוא הפה, לתת לזה להסתובב בבטן בתקווה שזה ימצא את דרכו לנבכי הנשמה. לשמוע את האלבום מההתחלה ועד הסוף וההיפך ובאקראי, לחשוף עם כל האזנה עוד צלילים שהתחבאו, ולחזור שוב ושוב ושוב, כמו לאקסית שאתה מגלה כל פעם מחדש עד כמה אתה אוהב אותה.

אולי יש קומץ של אנשים שיש להם את הזמן הפנוי, הריכוז, והספייס אשכרה לעכל ובאמת לאהוב 50 אלבומים בשנה. אני חושד שרוב עורכי הרשימות הארוכות למיניהן לא כאלה. שמעו קצת, חשבו נחמד, רצו לפרסם איזה רשימה באינטרנט, סה טו. דובר בתגובות הפוסט על הפרעת קשב? רשימה אישית של 50 אלבומים אהובים מהשנה נובעת לדעתי מהפרעת קשב והתמכרות לסטטוסיאדה, ולא מהאזנה אמיתית. לכן אני לא מקבל את זה כדוגמה נגדית שהיתה שנה מוזיקלית מעולה. המספרים לא משנים, מה לגבי התוכן?

לסיכום. ארז העלה כמה נקודות מאוד יפות למחשבה, אבל יש בהן בעייתיות. אנשי האמצע הם לא באמת הבעיה. בהרבה מקרים הם דווקא עוזרים להגיע למוזיקה מעולה, ובין כה וכה המאזינים מקבלים מוזיקה מכל מיני מקורות שלא בהכרח מתווכים דרכם. הוא צודק שיש לי חלק כמאזין בכך שאני לא מתחבר למוזיקה שיצאה השנה, אם כי בכל זאת יש הפתעות. עובדה שכן מצאתי כמה אלבומים שריגשו אותי השנה. והעובדה שאנשים מפרסמים מגילות עצמאות של אלבומי השנה מעידה לדעתי יותר על הפרעת קשב ו/או רצון להתבטא ופחות על מוזיקה טרנסצנדנטלית.

כשנגיע לסכם את שנת 2012 במוזיקה, מה נזכור משנת 2011? מה אנו זוכרים משנת 2010 עכשיו שסיכמנו את 2011? מה נזכור בעוד 20 שנה ממה ששמענו היום?

הפוסט בדק בית לשמה הטוב של המוזיקה הופיע ראשון בהמאזין