The Listener 118: Some Good Albums from 2015 by Idosius on Mixcloud

יצאו הרבה אלבומים טובים ב-2015. אשדר את 20 הגדולים שלי בעוד שבועיים, ובינתיים החלטתי לאגד לכם חופן של ריליסים ראויים מהשנה האחרונה. להאזנה בלחיצת פליי למעלה או לקריאה למטה.

FFS - FFS

Franz Ferdinand והרכב הפופ Sparks (בתמונה) שיתפו סוף כל סוף פעולה אחרי דיבורים של שנים ויצרו את הסופרגרופ הכי מודע לעצמו אי פעם (ראה ערך הקטע "Collaborations Don't Work"). אלבום טוב מאוד יחסית לסופרגרופ אך בסה"כ די חמוד.

Frankie & The Heartstrings - Decency

הרכב האינדי פופ מסונדרלנד גייס אל שורותיו את הגיטריסט/זמר Ross Millard מה-Futureheads וחזר עם אלבום די הגון.

The Vaccines - English Graffiti

תפנית פופית חלקלקה לוואקסינז שויתרו על הנסיון ליצור קלאסיקת רוקנרול על זמנית והקליטו אלבום מאוד עכשיווי.

Courtney Barnett - Sometimes I Sit and Think, and Sometimes I Just Sit

הסינגרית/סונגרייטרית ממלבורן בעטה לעולם בתוכס עם גיטרה חשמלית ושירים במבטא אוסטרלי על שנאה עצמית ("Pedestrian at Best"), מפעיל מעליות ("Elevator Operator") וחיפוש בתים בפרברים ("Depreston"). עם שורות כמו "Give me all your money and I'll make some origami honey" אני בטוח שעוד נשמע על מעללותיה של בארנט, הלנה דנהאם של האינדי.

MAFF - MAFF

הדואופול הבריטי-אמריקאי נסדק השנה והגיעה הרבה מוזיקה מעולה ממדינות אחרות. אחת מההפתעות הם MAFF, הרכב צ'ילאני חמוד שנע בקלילות בין אינדי רוק לשוגייז, שמתחבר לניינטיז מבלי להשמע כמו חיקוי.

Myrkur - M

מאוד ציפיתי לאלבום הבכורה של אלילת הבלאק מטאל הדנית מירקור. אי פי הבכורה שלה היה אחד מההפתעות של 2014 וכל המסתורין סביבה עם תמונות קסומות בפייסבוק והקריירה בתור דוגמנית שאנל רק הוסיפו לעניין. האלבום לא יצא שטני מספיק - אולי בגלל אובר מאמץ, אולי בגלל חוסר בשירים טובים - ועדיין הוא שווה האזנה רק בשביל לשמוע איך משלבים בין שירי עם נורווגיים לשוגייז ומטאל.

Ceremony - The L-Shaped Man

הרכב הפאנק הקליפורני עבר אבולוציה והוציא אלבום פוסט-פאנק שמושפע מאוד מג'וי דיווז'ן ואקו והבאנימן. התוצאה מעניינת, אך נשמעת קצת חקיינית וז'אנריסטית מדי וחסרים בה שירים טובים ואותנטיות.

Swervedriver - I Wasn't Born to Lose You

השוגייז התקאמבק בשנים האחרונות וכל הלהקות הגדולות חזרו לבהות בנעליים: My Bloody Valentine, Slowdive, Ride, Lush וגם Swervedriver. הם הוציאו אלבום מלטף וחזרו לאחרונה לכותרות בעקבות מכות בין פיט דוהרטי מהליברטינז לסולן ההרכב אדם פרנקלין שככל הנראה שיזגז לפיט את הצורה.

David Hasselhoff - True Survivor

אמנם לא אלבום, אבל קאמבק ענק שלא יכלתי להתעלם ממנו: דה הוף עם שיר הנושא לסרט הפולחן "Kung Fury".

New Order - Music Complete

אלבום ראשון לניו אורדר מזה 10 שנים בלי הבאסיסט פיטר הוק (שתובע אותם על תמלוגים) ועם חזרתה של הקלידנית גיליאן גילברט. ניו אורדר חוזרים פה לצלילי הדאנס מהאייטיז רק בלי לחדש כלום או להתפתח, פשוט חופן שירים ניו אורדרים. הדעות די חלוקות אם זה אלבום גאוני או גרוע, לדעתי הוא סבבה.

Tamaryn - Cranekiss

השוגייזרית הניו זלנדית חזרה עם יותר סינתים מגיטרות ושדרוג רציני לקולות שלה שהפכו מלחישות צרודות לשירת פופ מפתה.

Gwenno - Y Dydd Olaf

גוונו סונדרס, לשעבר מהרכב בנות האינדי ה-Pipettes, יצרה אלבום של אלקטרוניקה מכשפת בוולשית(!).

A Copy For Collapse - Waiting For

בזמן שענקי האלקטרוניקה עשו עוד מאותו הדבר (ראה המשך), Daniele Raguso האיטלקי שיגר אלבום מאוד קצבי ואפל, מסוג הביטים שילדי גיטרות כמוני אוהבים.

Chvrches - Every Open Eye

אלבום שני להרכב הסינת' פופ הסקוטי עם אותה נוסחה מנצחת שמשלבת בין הווקאלז השבריריים-מתוקים של הסולנית לורן מייברי (שהסתבכה השנה עם הטרולים) ומלא הוקים על הסינתי. אם אהבתם את הראשון, תאהבו גם את זה.

The Chemical Brothers - Born In The Echoes

קאמבק חביב למדי של ענקי האלקטרוניקה כולל שיתוף פעולה עם הרובוטית מהעתיד St. Vincent.

רוצים עוד?

Blur - The Magic Whip - רחוק משיאי הבריטפופ ובכל זאת מבדר
Battles - La Di Da Di - רוק מתמטי והפעם בלי ווקאלז
Sexwitch - Sexwitch - שיתוף פעולה מיסטי בין נטשה קאהן (Bat For Lashes) לבין הקראוטרוקרים Toy
Moon Duo - Shadow of the Sun - קראוטרוק פסיכדלי מברית ההזיות העולמית סן פרנסיסקו
The Garden - Ha Ha - זוג תיאומים מקליפורניה מתפרעים בין פוסט-פאנק לדראם אנד בייס למי יודע מה
Sweet Baboo - The Boombox Ballads - סינגר/סונגרייטר מתקתק מצפון וויילס
Telekinesis - Ad Infinitum - אינדי פופ קליט מסיאטל
Alcoholic Faith Mission - Orbitor - אינדי דני נוצץ בתיבול אייטיז
Seapony - A Vision - שירים מתוקים רוויי ריוורב, האלבום האחרון בהחלט להרכב
Totally Mild - Down Time - אותו הוייב רק מאוסטרליה
Crushed Beaks - Scatter - אלבום בכורה שמשלב בין שוגייז, פוסט-פאנק, ואת הווקאלז המאונפפים של השנה
The Virgance - Paradigm 3 - הארדקור שוגייז

הפוסט המאזין ברדיו 118: סיכום אלבומים טובים מ-2015 הופיע ראשון בהמאזין

The Listener 105: Best of Israel HATASHA Prequal by Idosius on Mixcloud

פריקוול? למה פריקוול!? כי אסכם את שנת ה'תשע"ה בחגיגיות ברדיו הבינתחומי יחד עם חברי למיקרופון יובל לוי מהתוכנית "הקוצב" ביום רביעי 16.9 בשעה 16:00. הבעיה היא שיצאה כל כך הרבה מוזיקה טובה בשנה העברית הזו שלא אספיק לשדר את כולה, אז החלטתי להקדיש לה עוד תוכנית אקסטרה, בכבוד. להאזנה בלחיצת פליי למעלה או קריאה ושמיעה סלקטיבית למטה. שנה טובה!

טונה - גם זה יעבור

מה פתאום מיינסטרים בבלוג אינדי? מילת המפתח היא "איכות". לעומת שירי המעליות שיצאו השנה טונה הביא ויז'ן של היפ הופ סינמטי, כמו שהוא קורא לזה, ולעומת ראפרים אחרים שמתחזקים פוזה שקשה לי להתחבר אליה טונה מרגיש מאוד מקומי מאוד אישי ומאוד רלוונטי - במיוחד בשביל בן 35 כמוני.

Whaling Snails - Songs for Yael

"שירים ליעל" נשמע כמו אי פי נשכח מהלייבל 4AD (פיקסיז, רד האוס פיינטרס, קוקטו טווינס) שרק עכשיו זכה לריליס. ההרכב יותר מבוגר מהרכב האינדי הממוצע, והבגרות עובדת לטובתם. הקולות המקוטעים של סולנית ההרכב מיכל גוטמן והגיטרות המצלצלות של ציקי קסטנבאום ריחפו השנה מתחת לראדר, אך הם דורשים האזנה.

Nico Teen - In The Houses

אלבום מטריד, רדוף, משונה. מעולה להליכה לילית ברחובות ללא מוצא או לשוטטות בירושלים.

ירונה כספי - בניין קלפים

די כבר עם נינט - ירונה כספי היא הרוקרית האמיתית של ישראל: מרגשת, נושכת, מלטפת, מבריקה.

מורה מחליפה - מורה מחליפה

מורה חיילת נעלמה ולא באה לכיתה אז קיבלנו את מורה מחליפה, והמורה הזו אשכרה באה ללמד אותנו משהו עם אינדי רוק עברי וטקסטים קודרים ומדוייקים מפרי עטה של דנה קסלר.

יונתן כדן - פח האשפה של ההיסטוריה

אלבום סולו לגיטריסט בית פתקית יוני כדן (ערופי שפתיים, מורה חיילת, ועוד). המוזיקה באותה הרוח כמו מורה חיילת: סוניק יות' פוגשים את נושאי המגבעת עם התמוטטות אישית וארצית כולל סימפולים מהרחוב החיפאי ואזעקה אחת מצמררת.

Pits - Premeditated Endings

למרות שאשמיע את Pits גם בסיכום "הרשמי", הייתי חייב להשמיע אותם שוב כי האלבום הזה אשכרה כזה פאקינג טוב - פוסט-רוק תל אביבי של התמוטטות עצבים בין המכוניות הצופרות בהפקת עמי שלו מהמונוטוניקס. הנה הנה מה שהם אמרו להגנתם.

Lietterschpich - For Fears

הקאמבק של הרכב הנויז המחתרתי ואחת מהלהקות עם השם הכי טוב אי פעם. אם רוב הישראלים מעדיפים לעלות על השולחן ולנענע את התחת למחיאת כפיים, האלבום הזה ישלח אותם להתחבא מתחת לשולחן ולכסות את הראש. אני דווקא נפנפתי אגרופים והוצאתי מהמערכת עוד קצת תסכול קיומי.

Mechonat Hereg - Chaka of Zulu

הארדקור טכנו קליט ומקורי לאוהבי Atari Teenage Riot ו/או Die Antwoord. הם אפילו התארחו אצלי באולפן.

Tiny Fingers - The Fall

פוסט-רוק טווין-פיקסי של להקת החפירות האהובה בארץ. הפעם האלבום הוא לא רק פרומו להופעה אלא יצירה בפני עצמה שמלאה בתשדורות של חבר מכוכב אחר.

I Was A Bastard - In Your Great Heart

זה עצוב, זה איטי, זה ארוך, וזה שמימי. הרביעיה המסתורית הזו מושפעת מלהקות כמו רדיוהד וגלקסי 500 ולא אכפת להם להראות את זה.

Sun Tailor - This Light

אני פחות בעניין של סינגרים/סונגרייטרים נוגים, ובכל זאת נדלקתי על היופי והעדינות וגם ההתפרצות הרגשית של סאן ושות'.

הפוסט המאזין ברדיו 105: פריקוול לסיכום אלבומי ה'תשע"ה הופיע ראשון בהמאזין

אז קבלו את רשימת האלבומים הישראלים שיצאו בשנת ה'תשע"ה. הרשימה אולי לא מקיפה לחלוטין, אבל לדעתי זה עדיף מכלום, ובהחלט רואים שהסצנה המקומית פוריה לאללה בהתחשב בכך שיש ברשימה יותר מ-150 אלבומים.

אם יש לכם תיקונים, תוספות, או שאתם רוצים לעזור בעריכה, אנא תשאירו תגובה בגוף הגיליון (כפתור ימני + insert comment או CTRL+ALT+M). תודה ללאון פלדמן וקול הקמפוס על תרומתם לרשימה.

בתמונה: "וידאודרום" של קין והבל 90210, אחד מאלבומי השנה ה'תשע"ה שלי. בקרוב אשדר ספיישל סיכומי השנה העברית יחד עם יובל לוי מ-"הקוצב" ברדיו הבינתחומי.

הפוסט רשימת אלבומים ישראלים משנת ה'תשע"ה הופיע ראשון בהמאזין

הפוסט New Musik: פופ מתקתק ורובוטיקה אוטופיסטית הופיע ראשון בהמאזין

אין צליל חדש. אין להקה אחת או סגנון אחד שסחף את עולם האינדי השנה. אם ב-2013 יצאו חופן של אלבומי קונצנזוס ענקיים של Arcade Fire, Queens of the Stone Age, ו-Primal Scream, השנה לא הרגשתי שיצאו יצירות בסדר גודל הזה. מדברים כבר מזמן על גסיסת האלבום כפורמט בעידן שאפשר לשמוע כל שיר בריפיט ביוטיוב ולדלג בשאפל בתוך ספריית מוזיקה אינסופית. החזון הזה הולך ומתממש. כשהכנתי את הספיישלים לתוכנית שלי ברדיו הבינתחומי, מצאתי לפחות 120 שירים שחיבבתי השנה, אך רק כ-52 אלבומים, כשרובם לא החזיקו אצלי יותר מכמה האזנות בגלל אוברדוז של פילרים.

ואז הגיעו המצעדים. שלושה מהם: המצעד השנתי של הקצה, המצעד של קול הקמפוס, והמצעד של העונג שבת - טקס הבחירות של סצינת השוליים, של אנשים שהטעם שלהם במוזיקה הולך רחוק מעבר לאיגי אזיילה ואיגי פופ. מדובר כולה בכמה אלפים שהשתתפו במצעדים האלה עם כפילויות (אותו אדם יכל לדרג בכל אחד מהם). ובכל זאת, התוצאות של המצעדים האלה היו...משונות.

איך, לכל הרוחות, Damon Albarn - סולן blur ומנהיג ה-Gorrillaz - הגיע למקום הראשון בכל שלושת המצעדים עם "Everyday Robots"? אף אחד מהחברים שלי לא שמע אותו או אפילו דיבר עליו השנה. נתתי לו כמה האזנות וחשבתי שהוא חמוד, אבל לא מעבר לזה. ניסיתי לשמוע אותו שוב, היום, לבדוק אם פספסתי משהו. לא נראה לי. אפילו אתר metacritic, שמשקלל ציונים של ביקורות מאתרים שונים, נתן לו 76 מתוך 100 בהתבסס על 37 ביקורות בעוד ש-51 משתמשים נתנו לו 82. אלבום סבבה, אבל לא אלבום השנה (שלפי מטהקריטיק הוא בכלל "Bloodstone & Diamonds" של Machine Head עם ציון של 96 לפי 5 ביקורות).

אז מה קרה פה? יש לי שתי תיאוריות.

בואו נזכר שהדירוגים הנ"ל לא משקללים ציון או מיקום. כלומר, אם דירגתי 10 אלבומים, כל אחד מהם מקבל קול שווה. גם אם אהבתי את האלבום של Cheatahs פי עשר יותר משאהבתי את זה של Eagulls, מבחינת המצעדים הם קיבלו ממני בדיוק קול אחד. אז כנראה שהמון אנשים חשבו ש-"Everyday Robots" הוא אלבום חמוד ונעים, כזה שקל לחבב וקשה לשנוא, כך שגם אם הם שמו אותו בתחתית הרשימה, הוא צבר המון קולות והגיע לטופ. אני בספק אם זה מה שהיה קורה אם כל אלבום בדירוג האישי היה מקבל משקל אחר.

ואולי יש פה תופעה אחרת. אשאל אתכם שאלה: האם "Everyday Robots" הוא בכלל אלבום אינדי? מצד אחד כן: יש לו סאונד קטן, אינסטרומנטציה לא שגרתית, ואפילו נושאים חברתיים. מצד שני לא: אין באלבום הזה שום דבר חיזרי, כמו שקוואמי אוהב להגיד, הוא לא מפריע לאף אחד. אפשר לנגן את כל אחד מהשירים שלו באמצע היום בגלגלצ מבלי שאף חייל יחליף את התדר. אז אולי אנחנו רואים פה עוד התרחבות קטנה של השוליים אל המיינסטרים והמיינסטרים אל השוליים. דהיינו, "Everyday Robots" הוא אלבום האינדי הסחי של השנה.

דיימון אלבארן כבש בגאווה את כל שלושת המצעדים. אבל מה עם האלבומים האחרים? איפה הם עומדים בין המצעדים? פתחתי Google Spreadsheet, הזנתי את הנתונים משלושת המצעדים, וחישבתי את הדירוג הממוצע - המטהקריטיק של השוליים הישראלים ל-2014. בדירוג של קול הקמפוס היו 20 אלבומים, בעונג 30, ובקצה 60, ורק 16 אלבומים הופיעו בשלושתם. לצורך החישוב, נתתי דירוג 100 במקרה שאלבום לא הופיע באחד מהמצעדים כדי לתת לאלבומי הקונצנזוס לצוף ולאלבומי המחלוקת לשקוע.

והזוכים, לפי דירוג ממוצע, הם:

1. Damon Albarn – Everyday Robots (1)
2. Beck – Morning Phase (3)
3. Alt-J – This Is All Yours (4)
4. The War on Drugs – Lost in the Dream (6)
5. Mac DeMarco – Salad Days (10)
6. Chet Faker – Built on Glass (12)
7. The Black Keys – Turn Blue (13)
8. FKA Twigs – LP1 (13)
9. Interpol – El Pintor (13)
10. Run the Jewels - Run the Jewels 2 (14)

אם כל הדירוגים הכתירו את דיימון כמלך ישראל, מה לגבי שאר האמנים? עד כמה היתה מחלוקת לגביהם? הו! חישבתי את השונות כדי לגלות. כלומר, ככל שהשונות יותר נמוכה, ככל שהדירוגים של אלבום מסויים היו יותר קרובים; וככל שהיא יותר גבוהה, ככל שהיתה אי הסכמה והאלבום קיבל דירוגים שונים בין מצעד למצעד.

הסתבר שיש קונצנזוס חזק לאלבומים של דיימון אלברן ובק עם שונות של 0 ו-1 בהתאמה, וגם למק דמרקו ו-War On Drugs עם שונות של 2 ו-3. לעומתם, גברת FKA Twigs יצאה מאוד שנויה במחלוקת עם שונות של 193 וגם אינטרפול עם שונות של 32.

מה למדתי מכל הסיפור הזה? כרגיל, שהדירוגים האלה מייצגים טעם מאוד רגעי. האם נזכור את "Everyday Robots" בעוד 10 שנים או אפילו בשנה הבאה? אני בספק. ואם אתם לא מאמינים לי, בואו תגידו לי, בלי לגגל, מה היה אלבום השנה של שנת 2011 באיזשהו דירוג? ומה עם 2012? לא זוכרים?

כרגיל את האלבומים החשובים באמת שיצאו השנה נגלה רק בחלוף הזמן. ואולי לא. אלבום כמו "Plowing Into the Field of Love" של Iceage, אלבום במשקל כבד שמצריך המון האזנות וסבלנות, יכול לטבוע בקלות בשצף הגועש של נהר המוזיקה. אני ממש לא אוהב את הרעיון הזה, אבל זו, כנראה, המציאות.

סה"כ הדירוגים האלה לא באמת משנים בשבילי מעבר לשעשוע ולסקרנות. מעולם לא הייתי בשום קונצנזוס - לא במיינסטרים ולא בשוליים. אני אוהב לשמוע את מה שאני אוהב לשמוע, וזה העיקר, שהמוזיקה מדברת אלי, גם אם היא לא מדברת לאף אחד אחר. אלבום השנה שלי של להקת Cheatahs לא נכלל באף אחד מהסיכומים הגדולים. וברור למה. הוא רועש, הוא עמוס ברגש, ואין לו סינגלים ברורים - מוזיקה שמפריעה לרובוטים היום יומיים לגלול את הפיד האינסופי.

* תודה לעמי שלו - לא זה מהמונוטוניקס - על הייעוץ הסטטיסטי

הפוסט רובוטים יום יומיים: סיכום סיכומי המוזיקה של 2014 הופיע ראשון בהמאזין

The Listener #69 Top Albums 2014 by Idosius on Mixcloud

15. Mogwai - Rave Tapes

אין פה משהו חדש - את המהפכות שלהם מוגוואי כבר עשו. מה שכן יש זה קטעים מקוריים עם סאונד ייחודי ללא קלישאות.

לחובבי Pink Floyd, Talk Talk, Slint

14. Aphex Twin - Syro

המשוגע חזר עם הצפצופים השובבים שלו ובעט לכל סצינת האלקטרוניקה בתוכס הרובוטי שלה. והכי חשוב: אין פה דאבסטפ.

לחובבי Kraftwerk, Brian Eno, Orbital

13. Manic Street Preachers - Futurology

הוולשים הבטיחו אלבום של David Bowie תקופת ברלין, פוגש את Goldfrapp, פוגש את Public Image Ltd, והם קיימו.

לחובבי David Bowie, Goldfrap, Public Image Ltd

12. Weezer - Everything Will Be Alright In The End

השנה ציינו 20 שנה לאלבום הכחול של וויזר, והלהקה חזרה למקורות עם רוק אינטיליגנטי, כיפי ומאוד מודע לעצמו.

לחובבי Buzzcocks, Kiss, Supergrass

11. Tom Brosseau - Grass Punks

אני לא אוהב בד"כ סינגרים/סונגרייטרים, אבל הזמר המקסים הזה מצפון דקוטה כבש את ליבי עם הכנות העמוקה והסיפורים היפים שלו. הוא כתב שיר האהבה שהסמטארטפונים גוזלים מאיתנו, לכל הרוחות.

לחובבי Nick Drake, Bob Dylan, Leonard Cohen

10. Dum Dum Girls - Too True

אינדי פופ נשי מלוס אנג'לס ומלוטש כמו יהלום אפלולי מהאייטיז.

לחובבי The Bangles, The Raveonettes, Stone Roses

9. Eagulls - Eagulls

סולן נבחני עם המון חוצפה וריפים חדים בשירות שירי פוסט-Pאנק פופי. והעיקר, שם הלהקה הפיל רבבות סחים בפח.

לחובבי Public Image Ltd, The Cure, The Clash

8. Sharon Van Etten - Are We There

אלבום מאוד אמוציונלי עם מידה שווה של יופי וכאב והקול המדהד הזה של שרון. תרגישי טוב, מותק.

לחובבי Cat Power, Natalie Merchant, Dolly Parton

7. Howler - World Of Joy

הרביעייה ממינאפוליס מינסוטה התבגרה והוציאה אלבום רוקנרול קליט ומדמם.

לחובבי The Strokes, The Replacements, Hüsker Dü

6. Honeyblood - Honeyblood

צמד חמד סקוטיות באלבום בכורה צבעוני שהולך ומתחבב משמיעה לשמיעה, כולל את שיר הפרידות האולטימטיבי אי פעם.

לחובבי Jenny Lewis, Best Coast, HAIM

5. Metronomy - Love Letters

אין שום דבר אחר שנשמע כמו "Love Letters". זה אלבום שמתעלה מעל הז'אנרים המעורבבים שלו לכדי יצירה שכל חובב מוזיקה אמיתי יאהב. האנגלי הלבנבן ומנהיג ההרכב, ג'וזף מאונט, שר עם המון נשמה, ולמתופפת אנה פריור מגיע את פרס קולות הרקע של השנה. חגיגה שמחה של שברון לב.

לחובבי Prince, Beck, Hot Chip

4. Royal Blood - Royal Blood

איפה הרוק!? הנה הרוק!!! הצמד האינטרגלקטי של השנה יצר אלבום שכולו ריפים מפלצתיים בווליום 11. הם זינקו למקום הראשון במצעדים הבריטיים בלי שום גימיקים שיווקים ורשתות חברתיות, והם עשו את כל זה שנה מהקמת הלהקה. הוכחה מדהימה שמוזיקה טובה יכולה לנצח.

לחובבי Muse, Queens of the Stone Age, White Stripes

3. Iceage - Plowing Into the Field of Love

האלבום הכבד, האינטנסיבי, והקשה של השנה. רוב המוזיקה שיוצאת בתקופתינו היא במשקל נוצה, מוזיקה בין לבין טראקים בשאפל בזמן שמשחקים בקאנדי קראש. אבל לא Iceage. הצעירים הדנים האלה לקחו צ'אנס גדול כשהם החליפו את צלילי הפוסט-Pאנק הג'וי דיוויז'ן-ים שלהם באופל של ניק קייב, ונשברים אל תוך המוזיקה, שיר אחרי שיר. סולנים כמו אליאס בנדר רוננפלט כבר לא עושים היום.

לחובבי Nick Cave, Joy Division, Afghan Whigs

2. I Break Horses - Chiaroscuro

להיטי פופ אפוקליפטיים הישר משבדיה. זה האלבום האלקטרוני הכי טוב השנה שמביא שוגייז חולמני עם סינטיסייזרים מכושפים והקול המצמרר של מאריה לינדן, שמשום מה לא רואה את עצמה בכלל בתור זמרת. חבל שהשם של הלהקה נוראי, כי המוזיקה מעולה.

לחובבי Depeche Mode, Cocteau Twins, The Kinfe

1. Cheatahs - Cheatahs

שוגייז עם אקסטרה דרייב והאלבום הטוב ביותר שיצא השנה מכל בחינה: סאונד מובחן של גיטרות מתפוצצות דרך מגברים עמוסים, נגינה סופר הדוקה, והמון מלודיה עם פאז שעיר במיוחד ושירה מרחפת. זה אלבום שמענג לשמוע בתור יצירה אחת, מההתחלה ועד הסוף, במסע לחלל החיצון וחלל הפנים. שמיעת חובה לכל מי שאוהב גיטרות ונמאס לו מהשוגייז הגנרי שיוצא בימינו.

לחובבי My Bloody Valentine, Ride, Dinosaur Jr

הפוסט האלבומים האינטרגלקטיים 2014 הופיע ראשון בהמאזין

~~

לבלוג של מיכל ספיר

שודר כחלק מסיכום אלבומי 2014

הפוסט פוסט אורח: אלבום השנה של מיכל ספיר מאפור גשום הופיע ראשון בהמאזין

~~

לבלוג של Shira T

שודר כחלק מסיכום אלבומי 2014

הפוסט פוסט אורח: אלבום השנה של Shira T הופיע ראשון בהמאזין

האמנים, לפחות באינדי, התפקסו בשנים האחרונות בנסיונות אסתטיים להשמע רטרו-עדכניים. השנה שמו את הפוזה בצד וחזרו לבסיס - כתיבת שירים - סיפור סיפורים, שיתוף חוויות, העברת רגש. היו הרבה קטעים ואלבומים עם משקל, כאלה שלא מתנדפים במשב רוח של טרנד חולף. צירוף מקרים, או שהמאבקים החברתיים והאבטלה והחיפוש העצמי שכל כך הרבה אנשים עוברים בימינו הציתו את המוזיקה? אפילו הרוק התעורר וחזר לנשוך. זנחו סוף כל סוף את האייטיז והתחילו להתגעגע לניינטיז - להתראות ניאו אפרוביט ופוסט פוסט Pאנק, שלום פאוורקורד ודיסטורשן. Joy Division פינתה את מקומה בתור ההשראה הדיפולטיבית ל-Dinosaur Jr ולהקות יצרו רוק ששואף השראה מפעם ונשמע רלוונטי להיום. גם אם הרוק לא יכול לחדש יותר (איזה ז'אנר יכול?), הוא נתן השנה שוק חשמלי ללב ואגרוף חזק בבטן.

אני שמח לאללה להציג את רשימת האלבומים האינטרגלקטיים של המאזין לשנת 2013. אפשר לעבור על הפוסט או להתרווח בכיסא ולשמוע את התוכנית עם הסברים ושירים מהאלבומים הפנטסטיים. מאחל ששנת 2014 תהיה אינטרגלקטית עוד יותר!

The Computers - Love Triangles, Hate Squares

להקת Pאנק שהוסיפה גריז לתסרוקת וקנתה חליפת וינטג'. התוצאה - גאראג' רוקנרול עם ים של דמעות - מלא נשמה, סולן קורע לב, פול מלודיה, קצב, כעס, כיף. אלבום שלקח אותי לרכבת הרים רגשית עם ידיים מונפות באוויר.

FIDLAR - FIDLAR

נערים משועממים מלוס אנג'לס עם אלבום בכורה כנה על אבטלה, סקייטבורדינג, וצריכה של כל חומר לא חוקי שהם יכלו להשיג, הזרקת חיים לזרוע השמאל המנוקבת של ה-Pאנק עם שירים קליטים וסוחפים. התחברתי בזכותם שוב לאנרגיות של גיל 16 בקטע פאקינג טוב.

Iceage - You’re Nothing

נערים הרסניים מקופנהגן עם הזרקת חיים לזרוע ימין המנוקבת גם היא - Pאנק גותי זועם וישיר עם סולן רדוף שדים.

Savages - Silence Yourself

לונדוניות שורטות שעושות פוסט-Pאנק מתפרץ וטוטאלי, במיוחד הגיטרה החורכת והבאס הסליזי מתחת. סולח להן על חיקוי סוזי והבאנשיז רק בגלל שהן עושות אותו ממש טוב.

Cheatahs - Extended Plays

להקת השנה שלי עם EP שמאגד 2 EP-ים קודמים. אז מה. הוא יצא השנה והחזיר אותי לבסיס - רוק גיטרות מדויק עם ריפים ענקיים וטוויסט שוגייזי. מצפה בטירוף לקראת אלבום הבכורה בעוד חודשיים.

Biffy Clyro - Opposites

פאוור טריו סקוטי + 2/5 Oceansize = אלבום רוק כפול שכל שיר בו הוא הפגזה ארטילרית לאצטדיונים מלאים בקהל אקסטטי. האזנת חובה לחובבי פוגו.

Primal Scream - More Light

האלבום הכי מגוון השנה: סול, בלוז, רוקנרול, מוזיקת ריקודים, בלדות, ואפילו שוגייז. יש בו מתח גדול, איזה תחושה של מחאה חריפה שמדממת לכל אורכו. ריספקט למגה קאמבאק.

Franz Ferdinand - Right Thoughts, Right Words, Right Action

אלבום הפופ האינטרגלקטי של השנה. הלהקה עשתה אותו בסוד בזולה שלהם ויצא אלבום קליט עם אדג', כזה שמתאים גם לקצה וגם לגלגלצ, מלא בשירים כיפיים עם ליריקה מבריקה והוקים נדיבים. כל הכבוד חבר'ה.

Johnny Marr - The Messenger

גיטריסט הסמית'ס עם אלבום סולו ראשון אחרי מי יודע כמה שנים של עבודה בשביל אחרים. מסתבר שהוא יודע לשיר, קצת כמו מנהיג ניו אורדר Bernard Sumner, ועדיין מלמד בבית הספר לרוק/פופ מנצנץ. מארר מבסס סופית את המעמד שלו בתור הגיטריסט המלכותי של הממלכה, מגיע לו תואר אבירות על זה.

The National - Trouble Will Find Me

התחלתי לשמוע את האלבום רק לפני כמה שבועות והתחברתי סוף כל סוף ללהקה שפסלתי שנים כחקיינית אינטרפול. האלבום נגע בי, מאוד אינטימי ומעוות ומדוייק. מתכונן לנבור בקטלוג הלהקה בקרוב.

Daughter - If You Leave

בין The XX ל-Sigur Ros, סינגריט/סונגרייטריט עדינה פוגשת את לוויתיני הגיטרות של הפוסט רוק ועושה אלבום אמוציונאלי ועצום, מלא במעברים אינסטרומנטליים מפעימים.

The Mary Onettes - Hit The Waves

פופ סקנדינבי מושלם משוודיה שלצערי לא זכה לשום התייחסות, כלומר, חוץ מנגינה בריפיט אצלי. למי אכפת מהסאונד האייטיזי כשיודעים לבשל ממתקי פופ שכאלה.

Queens of the Stone Age - ...Like Clockwork

ג'וש הומי, מנהיג הלהקה, היה בניתוח ברך פשוט שלקח תפנית גרועה. הוא כמעט נפטר ורותק למיטה 4 חודשים בדיכאון עמוק. חברי הלקה שיכנעו אותו לחזור ולנגן איתם. איזה מזל. התוצאה היא אלבום טעון שמסתכל למוות בעיניים, עמוק בתוך הערפל. מאחל לו רק בריאות.

Föllakzoid - II

להקה מצ'ילה שנשמעת יותר גרמנית מלהקות גרמניות עם קראוטרוק טריפי רפטטיבי לריקודים אחוזי דיבוק בלב המדבר.

Camera Obscura - Desire Lines

לעזאזל עם הסקוטים האלה. כמה מוזיקה טובה הם יכולים להוציא בשנה אחת? ועוד כל כך מלודית ושברירית, עם הקול הצלול הזה של Tracyanne Campbell שהיא יכולה לשיר מתוך שינה?

Palma Violets - 180

התחיל ברשימת החמודים והתברר כחול טובעני שכל תנועה רק גרמה לי לשקוע בו יותר עמוק. גאראג' רוקנרול מלונדון שמחבר בין ה-highway האמריקאי לחופי בריטניה המעוננים, פסקול נעורים שעוזבים הכל ועולים על הווספות למסע של תשוקה וגילוי עצמי.

David Bowie - The Next Day

אני לא מעריץ גדול של בואי. ברור שאני מעריך את התרומה הפסיכית שלו למוזיקה ואת החיפוש האמנתי האינסופי שלו. זה למה ההפתעה שלי מהאלבום הזה היתה עוד יותר גדולה - אלבום מוזר שהוא לא בדיוק קליט, לא בדיוק נסיוני, לא בדיוק פעם, לא בדיוק עכשיו. קשה אפילו לתייג אותו בז'אנר אלא רק תחת "דיוויד בואי". "היום הבא" הוא אלבום אינדי עקום ומרתק, מוזיקה בהשראת הזמנים המטורפים האלה ממישהו שראה כמה דברים מטוריפים בחייו.

הפוסט האלבומים האינטרגלקטיים 2013 הופיע ראשון בהמאזין

החמודים של 2013 מוצגים בפורמט כפול - האזנה לתוכנית ששודרה ברדיו הבינתחומי או בפוסט קצר וקולע. מתנצל מראש על טעויות בתוכנית, התיקונים בגוף הפוסט.

Frankie & The Heartstrings - The Days Run Away

בריטפופ בטעם של פעם - סולן עם קול טוב ושירי גיטרות קליטים.

When Nalda Became Punk - A Farewell To Youth

צמר גפן מתוק על ספידים ספרדיים.

Suede - Bloodsports

אחלה קאמבאק עם כמה שירים טובים והקול האלמותי של ברט אנדרסון, אבל לא וואו.

Travis - Where You Stand

אינדי פופ סקנדינבי עם שירים חמים ושבריריים מהסקוטים החביבים.

Manic Street Preachers - Rewind The Film

אלבום unplugged חורפי למנוחה מול התנור או האח, פסקול לסופש רגוע בגלגלצ.

Beady Eye - BE

הגזימו עם 17 שירים, אבל ליאם גלאגר, סולן Oasis לשעבר, מציג מנעד רגשי מורחב ואקסטרה פסיכדליה פולקית.

Editors - The Weight Of Your Love

נסיון סופר גרנדיוזי שלא צלח. גיטריסט האדיטורז Chris Urbanowicz עזב את הלהקה ולקח איתו את הטוויסט. 2 החברים החדשים שהצטרפו במקומו הביאו סאונד גנרי, והליריקה של סולן האדיטורז תום סמית' נהייתה חיוורת. אבל בכל זאת יש פה כמה שירים טובים.

Foals - Holy Fire

קוראי ה-NME בחרו בו בתור האלבום האהוב עליהם השנה. הוא מתחיל עם פצצות מרגמה ונחלש עד כדי שיעול מנומס.

The Appleseed Cast - Illumination Ritual

אלבום 9(!) ללהקת אימו שנדדה למדברי הפוסט רוק. אולי עם עוד האזנות הוא יעלה ליגה.

King Krule - 6 Feet Beneath The Moon

ג'ינג'י בן 19 עם גיטרה ופוטנציאל להיות פאקינג גדול. בינתיים אלבום הבכורה שלו ממש חמוד.

Factory Floor - Factory Floor

אכזבה בגרסת ויניל סקסית בלייבל DFA של ג'יימס מרפי. הסינגלים שהם שיחררו עד האלבום העיפו לי את הישבן, אבל באלבום הם ויתרו על האופל והגבירו את הווליום לריקודים מה שעשה לי דווקא לשבת בצד.

Water Liars - Wyoming

קאנטרי אלטרנטיבי צנוע ומושלג.

British Sea Power - Machineries Of Joy

עוד אכזבה של להקה שאני מעריץ. אלבום הרבה יותר שקט, אקלקטי, ומהורהר, נטול גיטרות בועטות. הביקורות היללו אותו אבל אני לא.

עוד חמודים:

Arctic Monkeys - AM - כמה שירים פנטסטיים ויותר מדי פלסטו ופילרים
Atoms For Peace - AMOK - אלקטרוניקה סטנדרטית
Beach Fossils - Clash The Truth - להקת ריוורב מדגדגת
Beach Volleyball - Broadcast - שוגייז אפל אבל כתיבת שירים בירח חסר
Daniel Avery - Drone Logic - רטרו לרחבה האלקטרונית של הניינטיז בקטע טוב, דורש עוד האזנות
Fuck Buttons - Slow Focus - הלהיב אותי בטירוף כשיצא ונזנח לאחר מכן
I Am Kloot - Let It All In - רוק רך וקריר מצפון אנגליה
Jagwar Ma - Howlin - אוסטרלים חמודים עושים כאילו הם מנצ'סטריים
Joanna Gruesome - Weird Sister - הלהקה שרצתה להכנס ל-C-86 רק 17 שנה מאוחר מדי
Kings Of Leon - Mechanical Bull - קאנטרי פוגש U2 פוגש רדיו מסחרי
Mazzy Star - Seasons Of Your Day - מלנכולי, רחב, מרדים
Nine Inch Nails - Hesitation Marks - תירוץ לשחרר כמה שירים מדויקים ויותר מדי היסוסים
Public Service Broadcasting - Inform - Educate - Entertain - אקלטרוניקה פוגשת גיטרות וסימפולים מהארכיון
Radiator Hospital - Something Wild - ניינטיז קולג' רוק
Suuns - Images du Futur - פוסט Pאנק עם מישהו שנשמע כמו הסולן של Clinic
The Stargazer Lilies - We Are The Dreamers - שוגייז נוסחתי מדי
The Strypes - Snapshot - בלוז רוק מהודק
Tripwires - Spacehopper - קצת ניינטיז קצת בהייה בנעליים קצת סבבה
Warm Digits - Interchange - ארוחת בוקר אנגלייה של נקניק ושעועית עם קראוטרוק בצד
Yeah Yeah Yeahs - Mosquito - יתוש חמוד חמוד חמוד

הפוסט האלבומים החמודים 2013 הופיע ראשון בהמאזין