אחרי ינואר חלש ללא תגליות מוזיקליות, בפברואר זרקתי לא מעט אלבומים מ-iTunes כדי לפנות מקום לחדשים. חדשים מבחינתי לפחות. כיף לגלות שאחרי שחשבתי ששמעת הכל ואי אפשר להפתיע או לרגש אותי יותר, פתאום מגיע עוד משהו שמצליח לעשות את זה. אולי אני לא פלוץ זקן אחרי הכל.

Alex Turner - Submarine

רציתי לשמוע את ה-EP הזה כבר מזמן, אבל לא יצא. צפייה בסרט Submarine נתנה לי להזדמנות לעשות את זה סוף כל סוף. הסרט נחמד, ה-EP מדהים. שירים ענוגים ורגישים עם ניחוחות וריוורב של הפיפטיז. רוב הזמן אלכס טרנר, סולן ה-Arctic Monkeys, חושף את הצד הפרוע והרועש שלו. כיף לראות שיש לו עוד צדדים וכישרון כתיבה הרבה מעבר למה שחשבתי.

The Pains Of Being Pure At Heart - Belong

הביטול כואב למי שטהור בלב, בכל זאת, החודש חזרתי לאלבום הראשון שלהם והתחברתי סוף כל סוף גם לאלבום השני. יותר בומבסטי עם יותר פילרים וחסר הקסם הנאיבי של האלבום הראשון, אבל עדיין כיפי ושוגייזי. לא התחשק לי לשמוע אותם מאז הביטול.

Air Formation - Nothing To Wish For Nothing To Lose

כבר חורף שלישי שאני חוזר לאלבום הגשום והקסום הזה. קפצתי לברר מה קורה עם הלהקה באתר הרשמי, והתאכזבתי לגלות שהם התפרקו. מקווה שלהקת ההמשך בעלת השם המיסתורי You Walk Through Walls תמשיך את הקו ותעוף עוד יותר גבוה.

Apparat - The Devil's Walk

דרמת הנעורים הבריטית הפרובוקטיבית Skins חזרה לעונה חדשה. אחרי כמה עונות מאכזבות ובהתחשב שכותב הסדרה עזב את תפקידו לא ציפיתי לכלום, כך שהופתעתי להנות מהפרקים החדשים. גם בעונות החלשות אחת הנקודות החזקות של הסדרה זו המוזיקה. הו, המוזיקה. לעורכים המוזיקליים שלהם יש טעם שמימי והם לא מפסיקים לפנק ולהעיז. כך גיליתי את Apparat ואת האלבום הקסום הזה. כבד לי להקשיב לו נון סטופ, אבל פאק איט, כמה שהוא טוב.

The Soft Moon - The Soft Moon

עוד תגלית בעקבות פרק של סקינס. הרכב פוסט פוסט Pאנק שפנה לזווית הקיצונית של הז'אנר, ששאב את הנסיוניות והאופל של Joy Division ו-Jesus & Mary Chain והשאיר את הפופיות בצד. מצמרר, קודר, רועש, ומשובח.

The Long Blondes - Someone To Drive You Home

כאנגלופיל וג'אנקי של מוזיקה אני מקבל אורגזמות מצפייה בתכנית הבידור Never Mind The Buzzcocks. באחד הפרקים התארחה הסולנית היפה של להקת ה-Long Blondes ונזכרתי שפעם שידרו אותן ב-MTV2 ושהן היו די חביבות. השגתי את האלבום והתחלתי לשמוע ולהינות. הן עושות פופ גיטרות פאר אקסלנס ששואב מהסמית'ס הפריטנדרז ומבלונדי + סולנית כריזמטית עם קול פעמוני וחוש אופנה מפותח.

Band Of Skulls - Sweet Sour

הכרתי אותם בעקבות שיר כיפי מהסאונדטרק של Twilight הראשון, Friends, אבל לא התעמקתי. החודש הם שחררו את האלבום השני ונתתי האזנה. לא העיף אותי לגלקסיה השכנה, אבל כן סיפק רגעים של רוק ניאו קלאסי עם ביצים. הסולנית/באסיסטית Emma Richardson נראית כמו האחות של תמר אפק מקרוסלה, והקול שלה הוא העונג העיקרי בשבילי באלבום הזה.

הפוסט האזנות החודש - פברואר 2012 הופיע ראשון בהמאזין