אז מזמן הפסקתי לנסות לחזות את הפופולריות של הופעות אינדי בישראל - לפחות לא כשחוזה גונזלס ממלא את הבארבי שלוש פעמים בשנה, בעוד ש-Preoccupations המופלאים מופיעים מול אולם חצי ריק בתמונע. אבל אחרי שנכחתי בהופעה של אול דם וויצ'ס (שאלבומה האחרון, "Sleeping Through the War", הוא אחד מהאהובים עלי בחודשים האחרונים), קל לי יותר להבין את סוד ההצלחה. המוזיקה של הרביעייה האמריקאית יושבת בול על הטעם הרוקנרולי הישראלי. היא מתחלקת פחות או יותר שווה בשווה בין שירים מלודיים עם התפרצויות דיסטורשן מהירות ושירי ג'ימג'ום בלוזיים ארוכים ומפוזרים. זו להקה שמצליחה לפנות גם לפלצני אינדי כמוני, וגם לחבר הזה שלכם שטוען שלא יצא אף אלבום רוק נורמלי מאז שנה 97'. בחיי שראיתי כמה אנשים שמניפים ידיים מקורננות בקטע לא אירוני בכלל.

ולאול דם יש עוד נכס: הסולן. וכשאני אומר סולן אני לא מתכוון ל-"מי שעמד הכי קרוב למיקרופון כשהקלטנו את סינגל הבכורה, אז זרמנו עם זה" כמו ביותר מדי להקות קטנות. לצ'רלס מייקל פארק ג'וניור יש קול חרוך ומלא אופי, עם מבטא נשווילי שמעלה טעמים של ברבן זול, ושירה שעוטפת היטב את המלודיות של הלהקה במקום לשכב עליהן בעצלתיים. גם הנוכחות הבימתית שלו מזכירה יותר את זאת של הסולנים הגדולים של שנות ה-90, ולא את זמרי האינדי הנבוכים של המאה ה-21. השירים של הלהקה משתמשים בנכס הזה היטב, כשבין חפירה לחפירה השירים נפתחים על מנת לאפשר לשירה לתפוס את המקום המרכזי.

החלק החלש בהופעה היה כנראה השירים מהזן השני, אלה שהתמקדו בחפירות גיטרות ארוכות, ויכלו לעבוד טוב יותר באוויר הפתוח של פסטיבל מוזיקה עם קהל ששרוע על הדשא מאשר במועדון סגור מול קהל צפוף ומזיע. ברגעים אלה מרבית הטלפונים כוונו לפרצופי האנשים ולא אל הבמה. ההופעה הסתיימה בהדרן מיותר למדי - לא רק כיוון שהוא הגיע אחרי הופעה ארוכה וחצי שעה אחרי שהלהקה התנצלה על כך שהם נאלצו לעזוב כל כך מהר, אלא גם כיוון שללהקה חסר את השיר האחד הזה שהוא קונצנזוס שיאחד סביבו את הקהל לרגע שיא של ממש. ובכל זאת, התחושה ביציאה הייתה שצפיתי בלהקה שלא רק מילאה בצדק את הבארבי, אלא שבעידן אחר, קצת יותר ידידותי להמנוני רוקנרול שמשאירים צילצולים באוזניים, היתה יכולה להופיע על במות גדולות בהרבה.

הפוסט All Them Witches בבארבי: יושבים בול על הטעם הישראלי הופיע ראשון בהמאזין

היה קשה להתעלם מתחושת המחזור המסוימת. מבט חטוף על רשימת האמנים אתמול גילה שמרביתם אכן הופיע השנה בפסטיבל המדברי. אינדינגב, יחד עם היותו מפגן עוצמה של יצירה מקומית, סופג בשנים האחרונות ביקורת על היותו קליקה המדירה אמנים "זרים", והדמיון הרב של וינטאג' טורבו מעורר את השאלה: למה זה טוב? נכון, כל הלהקות מוכשרות, כולם מנגנים אש, ובכל זאת משהו הרגיש מיותר. ראינו את זה כבר באותה מתכונת כמעט אחד לאחד לא כל כך מזמן, רק שעכשיו התפאורה היא לא המדבר הקסום והמסתורי, אלא השנדליר המאביק של הבארבי. את התחושה שאני מתאר היה ניתן לראות בבירור במבט חטוף על הקהל, שלא מילא לגמרי את המועדון. בהערכה גסה היו 80 אחוז מוזיקאים בין הצופים, חלקם גם ניגן בהמשך הערב, כך שלמעשה הסצנה ניגנה והופיעה בפני עצמה.

חתכה את הדיסטורשן ברכות. נגה שלו

ואין ספק שזו סצנה, ומכאן גם יתרונותיה וחסרונותיה. גאוות היחידה הזו היא טובה, אך התחושה שעטפה אותי היא שמעבר לערב להקות בנאלי אין כאן שום בשורה. כבר שמענו את הלהקה ההיא וראינו את הלהקה הזו. אם תשאלו אותי אענה בלי היסוס: תמיכה בלהקות מקומיות היא הדבר החשוב ביותר בעיניי. אין צל של ספק שסיקור הזירה המקומית הוא ערך עליון, אך לא יכולתי שלא לחוש מעט מזויף בערב הזה. בעוד שאני מאמין שאינדינגב צריך להיות מטרה ללהקות צעירות ועליהן לעבוד קשה כדי להשיגה, קשה לי להבין מדוע לא היה מקום ליותר הרכבים חדשים באירוע בבארבי. את כל הפסטיבל אפפה תחושת נרקסיסטיות מסוימת, תחושה שהחלה ישר ממופע הפתיחה הארוך מדי של Acid Moon And The Pregnant Sun (בתמונה הראשית), סוג של סופר גרופ של הסצנה הנ"ל שהופיע באינדינגב וחבריו מגיעים ממגוון להקות אחרות שגם בילו לא מעט במצפה גבולות (למשל The Great Machine שלא מזמן חיממו בבארבי את All Them Witches). על חשבון קיצור זמן ההופעה הזו היה ניתן לאפשר ל-2 להקות צעירות יותר להופיע, כאלה שזקוקות לבמה כזו. האירוח בסוף הסט של תמר קוקי אריאל (שגם התארחה אחר כך פעם נוספת אצל קין והבל) היה מיותר לחלוטין וגרם לי לתהות האם כל מה שיש לתמר הכריזמטית להציע זה אירוח גימיקי בהופעות מזדמנות. המחשבה הזו הבליטה יותר מכל את התחושה שהגענו למסיבת כיתה גדולה ולא לאירוע אמנותי.

לאחר מכן החלה לפעול במה נוספת במרכז רחבת המועדון. ראיתי בעבר את הטריק הזה בבארבי וחשבתי שמדובר באקט מגניב, אך הוא נשחק מעט מאז. במופע החימום של All Them Witches האמריקנים, השימוש בבמה נוספת היה בכדי לייצר אינטראקציה בין הבמה הראשית לבמה המשנית. בוינטאג' טורבו השימוש היה בעיקר בכדי להקל על הצוותים הטכניים את כאב הראש של החלפת הלהקות, אך במקביל המחיש שגם בתוך הסצנה הקטנה הזו יש היררכיה. נכון שמקובל בפסטיבלים שלהקות ותיקות יותר מקבלות את הבמה המרכזית, אך בחייאת, זה כולה הבארבי, לא היה יותר הגיוני לפרגן לחבר'ה החדשים? להגיע לבמה בבארבי זה לא עניין פשוט וזו הייתה יופי של הזדמנות. היחידה שנעשה עמה צדק בהדרתה מהבמה המרכזית היא נגה שלו שהגיחה כמו מלאך מאחת מפינות המועדון וחלקה עם הקהל רגע אינטימי ומרגש כשביצעה שניים משיריה עם גיטרה חשמלית. זה היה אחד הרגעים מרחיבי הלב של הערב, ולצערי ולצער הקהל המועט שלא הלך לנשום אויר סיגריות צלול בחוץ, היה קצר מדי.

קין והבל סוף סוף מצאו מישהו שמדבר את השפה שלהם: שי ליטמן

כל האמנים שהופיעו היו מדויקים, אנרגטיים, וסיפקו שואו טוב. מדובר בלהקות שיודעות דבר או שניים על הופעה וממוצע הקילומטראג' מאחוריהם מגיע לשנים. בלטו לטובה The Turbans עם הסרף רוק פסיכדלי שלהם והחבר'ה החדשים בשכונה Elephant Hive. לטאות הענק מכוכב הניבירו הצדיקו את ההייפ סביבם ונתנו מופע מהחלל החיצון (אתם מוזמנים לתת להם תרומה בפרוייקט ההדסטארט שלהם). מי שמעט אכזב אותי היה דני דורצ'ין שמאחורי הגימיק בו הוא מנגן על גיטרה, תופים וכלים נוספים בו זמנית, לא מסתתר הרבה. המוזיקה היא בלוז רוק פשוט ואת הטריק הזה אפשר למצוא בכל רכבת תחתית באירופה.

אחת מהלהקות המובילות בשנים האחרונות בסצנה המקומית, Tiny Fingers, סיפקה את הסחורה כמו תמיד ונתנה מופע הדוק שהעיד על התפתחות מוזיקלית של הלהקה ממחוזות הדאבסטפ אל עבר אפיק יותר פרוגרסיבי קלאסי. את האירוע חתמו קין והבל 90210 שעשו קאמבק אחרי כמה חודשים ללא הופעות. קין והבל הם תופעת טבע. הם מגיחים לבמה כמו סופת טורנדו שכל פעם משתוללת ונושבת לכיון אחר. התחזית אולי תדווח שהיא מגיעה, אתם בטח תזהו את צורתה המסתחררת והמוכרת, אך לעולם לא תדעו בדיוק מה עומד לקרות. הפעם חבר אליהם ילד פלא בשם שי ליטמן, ילד בן 13 שנראה שתלשו אותו מאיזה סרט ג'ק בלקי, והוא הדבר הכי קרוב לרוק מזוכך שראיתי הרבה זמן. שאול לוריא סולן הלהקה והברנש הצעיר החליפו מהלומות בין שיר לשיר. לעיתים זה היה מצחיק, לעיתים מטריד ביותר, אבל הכי חשוב, זה היה מרתק. רמת האנרגיה במופע הציתה מעגלי פוגו בלתי פוסקים, אליהם נשאב גם כותב שורות אלה.

ביציאה מהמועדון לאחר המופע נתקלתי בפנים מוכרות. היה זה מישהו שפעם יצא לי לג'מג'ם איתו, גיטריסט בלהקת רוק. שאלתי לשלומו ומדוע הם (הלהקה) לא הופיעו באירוע הזה, חצי בקריצה חצי ברצינות. הוא ענה לי שפשוט "לא קיבלו אותנו" בחיוך חצי צוחק חצי רציני.

הפוסט וינטג' טורבו פסט 2: הסצנה שחוגגת את עצמה הופיע ראשון בהמאזין

קשה לייצר בימינו מסתורין: האינטרנט והמידע האינסופי שהוא אוצר בתוכו צמצמו את הפער שבין הקהל למוזיקאים וכל פיפס קטן שיוצא למישהו מהפה מוקלט, מצולם, משותף, ומועתק. לכן כשלהקה מצליחה לבלבל אותי ולגרום לי לתהות על קנקנה, אני מוצא את עצמי מרותק. All Them Witches היא כזאת, להקה שבדף הפייסבוק שלה כתוב תחת תיאור הז'אנר המוסיקלי - "תקשיבו". אז הקשבתי.

All Them Witches נמצאת בסביבה מאז שנת 2012 ומייצרת שיח בעולם המוזיקה האלטרנטיבי עם סיקורים במגזינים נחשבים כמו Pop Matters ו-Consequence Of Sound. מפתיע לגלות שאת אווירת המסתורין הזאת הלהקה מייצרת על ידי נגינה בלבד. הם לא מסרבים להתראיין, זהותם ידוע ואין כל כוונה להסתירה, הם פעילים ברשתות החברתיות (יש להם חשבונות טוויטר ואינסטגרם), ואין להם שום גימיק. למראית עין הם להקה שגרתית לחלוטין, אבל אלבומה השלישי כלל לא שגרתי.

כל המכשפות הללו

באופן מסויים האלבום מזכיר לי את הדיזינגוף סנטר - לא פעם הלכתי שם לאיבוד בתור נער. בגלל צורתו הלא שגרתית, אין תחושת מיצוי ומגלים בו משהו חדש בכל ביקור. שלא ישתמע מדבריי שאני איזה עכבר קניונים, אך האלבום הזה מייצר את אותו אפקט. בשמיעה ראשונה הוא מזמין וגם נורא מבלבל ומעייף. אבל יש בו משהו שקורא לך לחזור ולהאזין לו שוב, ובהאזנה השנייה פתאום שומעים עוד פרטים.

האלבום נפתח בקבלת פנים נעימה עם "Call Me a Star", שיר בלוזי חמים במבנה סטנדרטי לחלוטין. מיד אחר כך, כאילו משום מקום, מתחיל קטע אינסטרומנטלי רפטטיבי של למעלה מ-8 דקות בשם "El Centro" שלא מצדיק את אורכו. המבנה הזה ממשיך ככל שצוללים לעומק הדיסק. השיר השלישי "Dirt Preachers", שהוא גם הסינגל היחידי, נשמע כמו גירסה סטונרית של הבלק קיז ומציג גרוב חזק ופסיכדלי. השיר ממשיך אל תוך עוד קטע אינסטרומנטלי בלוזי ממוחזר קצת וצפוי - מרגישים שהלהקה מנסה לייצר עומק סינתטי על ידי הכלאה בין שירים פופים לבין קטעים אינסטרומנטליים ארוכים. המבנה הלא סטנדרטי בחציו הראשון של האלבום לא מטשטש את העובדה שמדובר עד כה באלבום פשוט וצפוי, אך למרות הפילרים האינסטרומנטליים הבינוניים, שני השירים הסטנדרטיים היו מספיק מעניינים כדי לשמור על תשומת ליבי.

התפנית המיוכלת חלה בדיוק באמצע. לפתע נדמה שהלהקה מסגלת את פורמט האלבום והשירים מרגישים יותר אפויים ופחות מאולתרים. הזרימה המוזיקלית נהיית אחידה ומדויקת מרגע השבירה הזה ועד לסיום. "Mellowing" המרגיע הוא קטע קצר ונעים של גיטרות אקוסטיות, ומיד לאחר מכן מגיע "Open Passageways" ההמנוני, בו סולן הלהקה Charles Michael Parks שר את המשפט הנהדר "תלעס את האהבה שלך ותבלע". אחריו מגיע עוד קטע אינסטרומנטלי, שנקרא "Welcome to the Caveman Future", קטע סטונרי שמתאים לאופי של האלבום, אך בשונה מאחיו הוא קצר ולא מעיק. האלבום נגמר עם צמד הקטעים "Talisman" ו-"Blood and Sand / Milk and Endless Waters: השיר הכי טוב באלבום שהולך ומתעצם עד לסולו גיטרה מלא רגש, ועם, איך לא, עוד קטע אינסטרומנטלי בעל אופי גיטריסטי חזק.

מעניין שהחלק הארי של האלבום הוא אינסטרומנטלי מה שמעיד על משיכה של חברי ההרכב לנגן ולא לשאול שאלות. בעוד שהפילרים בחצי הראשון הרגישו מיותרים, בחצי השני הם היו מדויקים ותרמו לשטף האלבום. אין לי ספק ש-All Them Witches הם חיות במה ושהשירים הללו מקבלים בוסט של אנרגיה בהופעות החיות, אך במבחן האלבום הם משיגים תוצאה בינונית. אפשר לגוון עם ג'אמים בהופעה, אבל כשמקליטים אלבום שרובו אינסטרומנטלי זה מצריך צידוק מוזיקלי - מה שהוקלט הוא כאן להישאר, והיה ניתן להשחיז מעט את החלקים האלו. כשהלהקה תעלה על בימת הבארבי בסוף החודש, זה כבר יהיה סיפור שונה לחלוטין.

הפוסט קילר פילר: על האחרון של All Them Witches הופיע ראשון בהמאזין