לשמוע את "Loser" אי שם ב-94' היה בשבילי קריאה לדגל. אני הייתי הלוזר, חנון מחוצ'קן בן 13 בשוק איך אפס הפך לקול תוך שלוש דקות ו-55 שניות. מרותק, עקבתי אחרי המשך היצירה של בק. הוא העמיק את האקלקטיזם ב-"Odelay", נשאב לעולם הפארנוידי של פוסט-"OK Computer" ב-"Mutations" (נייג'ל גודריץ' הפיק את שני האלבומים), ועלה על הסצנה כמו מכונת סקס עם "Midnite Vultures". התחלתי להאמין שבק הוא הבואי הבא: זיקית שבולעת מוזיקה כמו זבובים.

שינוי הרוח הגיע באלבום "Sea Change". בק נפרד מבת זוגתו ונפרד גם מהאירוניה והקדמה לטובת האקוסטית והאינטרוספקציה. אחרי זה הגיעה סדרה של אלבומים שהיו סך הכל סבבה, אך חזרו לטריטוריות המוכרות וחסרו את פרץ היצירתיות. בק כנראה השתעמם מעצמו וניער את העצמות עם Record Club, הרכב זמני שהקליט גרסאות כיסוי לאלבומים כמו "Kick" של INXS ואלבום הבננה של הוולווט אנדרגראונד. אחרי זה לא ידענו איך הוא נשמע בכלל: בק שחרר ספר תווים בשם "Song Reader" שעשה הרבה באז בפיד, ורבים הוללו אותו על השיווק הגאוני. לדעתי זה היה צעד רכרוכי, כי בק ויתר על הביצוע של המוזיקה שהוא עצמו כתב. שנתיים לאחר מכן הוא הקליט את השירים אך משהו אחר כבר עלה בשאפל.

מה קרה לבק? איך האמן שהיה כמה צעדים הצידה מכל השאר עבר להגרר מאחור? אולי ההיא ששברה לו את הלב שברה לו גם את המוג'ו וגזרה גזר דין מוות ליצירה שלו, לעשות הופעות הדליינר מעולות בפסטיבלים בזכות להיטי העבר. אין עדיין שם או תאריך יציאה לאלבום הבא של בק. אם לשפוט לפי "Dreams", הוא יגיע לעשירייה הפותחת במצעד השנתי של "הקצה". אבל הקטילה של קניה ווסט היתה במקום: הגיע לביונסה לזכות בגראמי.

הפוסט היה לו חלום: "Dreams" של Beck הופיע ראשון בהמאזין

אין צליל חדש. אין להקה אחת או סגנון אחד שסחף את עולם האינדי השנה. אם ב-2013 יצאו חופן של אלבומי קונצנזוס ענקיים של Arcade Fire, Queens of the Stone Age, ו-Primal Scream, השנה לא הרגשתי שיצאו יצירות בסדר גודל הזה. מדברים כבר מזמן על גסיסת האלבום כפורמט בעידן שאפשר לשמוע כל שיר בריפיט ביוטיוב ולדלג בשאפל בתוך ספריית מוזיקה אינסופית. החזון הזה הולך ומתממש. כשהכנתי את הספיישלים לתוכנית שלי ברדיו הבינתחומי, מצאתי לפחות 120 שירים שחיבבתי השנה, אך רק כ-52 אלבומים, כשרובם לא החזיקו אצלי יותר מכמה האזנות בגלל אוברדוז של פילרים.

ואז הגיעו המצעדים. שלושה מהם: המצעד השנתי של הקצה, המצעד של קול הקמפוס, והמצעד של העונג שבת - טקס הבחירות של סצינת השוליים, של אנשים שהטעם שלהם במוזיקה הולך רחוק מעבר לאיגי אזיילה ואיגי פופ. מדובר כולה בכמה אלפים שהשתתפו במצעדים האלה עם כפילויות (אותו אדם יכל לדרג בכל אחד מהם). ובכל זאת, התוצאות של המצעדים האלה היו...משונות.

איך, לכל הרוחות, Damon Albarn - סולן blur ומנהיג ה-Gorrillaz - הגיע למקום הראשון בכל שלושת המצעדים עם "Everyday Robots"? אף אחד מהחברים שלי לא שמע אותו או אפילו דיבר עליו השנה. נתתי לו כמה האזנות וחשבתי שהוא חמוד, אבל לא מעבר לזה. ניסיתי לשמוע אותו שוב, היום, לבדוק אם פספסתי משהו. לא נראה לי. אפילו אתר metacritic, שמשקלל ציונים של ביקורות מאתרים שונים, נתן לו 76 מתוך 100 בהתבסס על 37 ביקורות בעוד ש-51 משתמשים נתנו לו 82. אלבום סבבה, אבל לא אלבום השנה (שלפי מטהקריטיק הוא בכלל "Bloodstone & Diamonds" של Machine Head עם ציון של 96 לפי 5 ביקורות).

אז מה קרה פה? יש לי שתי תיאוריות.

בואו נזכר שהדירוגים הנ"ל לא משקללים ציון או מיקום. כלומר, אם דירגתי 10 אלבומים, כל אחד מהם מקבל קול שווה. גם אם אהבתי את האלבום של Cheatahs פי עשר יותר משאהבתי את זה של Eagulls, מבחינת המצעדים הם קיבלו ממני בדיוק קול אחד. אז כנראה שהמון אנשים חשבו ש-"Everyday Robots" הוא אלבום חמוד ונעים, כזה שקל לחבב וקשה לשנוא, כך שגם אם הם שמו אותו בתחתית הרשימה, הוא צבר המון קולות והגיע לטופ. אני בספק אם זה מה שהיה קורה אם כל אלבום בדירוג האישי היה מקבל משקל אחר.

ואולי יש פה תופעה אחרת. אשאל אתכם שאלה: האם "Everyday Robots" הוא בכלל אלבום אינדי? מצד אחד כן: יש לו סאונד קטן, אינסטרומנטציה לא שגרתית, ואפילו נושאים חברתיים. מצד שני לא: אין באלבום הזה שום דבר חיזרי, כמו שקוואמי אוהב להגיד, הוא לא מפריע לאף אחד. אפשר לנגן את כל אחד מהשירים שלו באמצע היום בגלגלצ מבלי שאף חייל יחליף את התדר. אז אולי אנחנו רואים פה עוד התרחבות קטנה של השוליים אל המיינסטרים והמיינסטרים אל השוליים. דהיינו, "Everyday Robots" הוא אלבום האינדי הסחי של השנה.

דיימון אלבארן כבש בגאווה את כל שלושת המצעדים. אבל מה עם האלבומים האחרים? איפה הם עומדים בין המצעדים? פתחתי Google Spreadsheet, הזנתי את הנתונים משלושת המצעדים, וחישבתי את הדירוג הממוצע - המטהקריטיק של השוליים הישראלים ל-2014. בדירוג של קול הקמפוס היו 20 אלבומים, בעונג 30, ובקצה 60, ורק 16 אלבומים הופיעו בשלושתם. לצורך החישוב, נתתי דירוג 100 במקרה שאלבום לא הופיע באחד מהמצעדים כדי לתת לאלבומי הקונצנזוס לצוף ולאלבומי המחלוקת לשקוע.

והזוכים, לפי דירוג ממוצע, הם:

1. Damon Albarn – Everyday Robots (1)
2. Beck – Morning Phase (3)
3. Alt-J – This Is All Yours (4)
4. The War on Drugs – Lost in the Dream (6)
5. Mac DeMarco – Salad Days (10)
6. Chet Faker – Built on Glass (12)
7. The Black Keys – Turn Blue (13)
8. FKA Twigs – LP1 (13)
9. Interpol – El Pintor (13)
10. Run the Jewels - Run the Jewels 2 (14)

אם כל הדירוגים הכתירו את דיימון כמלך ישראל, מה לגבי שאר האמנים? עד כמה היתה מחלוקת לגביהם? הו! חישבתי את השונות כדי לגלות. כלומר, ככל שהשונות יותר נמוכה, ככל שהדירוגים של אלבום מסויים היו יותר קרובים; וככל שהיא יותר גבוהה, ככל שהיתה אי הסכמה והאלבום קיבל דירוגים שונים בין מצעד למצעד.

הסתבר שיש קונצנזוס חזק לאלבומים של דיימון אלברן ובק עם שונות של 0 ו-1 בהתאמה, וגם למק דמרקו ו-War On Drugs עם שונות של 2 ו-3. לעומתם, גברת FKA Twigs יצאה מאוד שנויה במחלוקת עם שונות של 193 וגם אינטרפול עם שונות של 32.

מה למדתי מכל הסיפור הזה? כרגיל, שהדירוגים האלה מייצגים טעם מאוד רגעי. האם נזכור את "Everyday Robots" בעוד 10 שנים או אפילו בשנה הבאה? אני בספק. ואם אתם לא מאמינים לי, בואו תגידו לי, בלי לגגל, מה היה אלבום השנה של שנת 2011 באיזשהו דירוג? ומה עם 2012? לא זוכרים?

כרגיל את האלבומים החשובים באמת שיצאו השנה נגלה רק בחלוף הזמן. ואולי לא. אלבום כמו "Plowing Into the Field of Love" של Iceage, אלבום במשקל כבד שמצריך המון האזנות וסבלנות, יכול לטבוע בקלות בשצף הגועש של נהר המוזיקה. אני ממש לא אוהב את הרעיון הזה, אבל זו, כנראה, המציאות.

סה"כ הדירוגים האלה לא באמת משנים בשבילי מעבר לשעשוע ולסקרנות. מעולם לא הייתי בשום קונצנזוס - לא במיינסטרים ולא בשוליים. אני אוהב לשמוע את מה שאני אוהב לשמוע, וזה העיקר, שהמוזיקה מדברת אלי, גם אם היא לא מדברת לאף אחד אחר. אלבום השנה שלי של להקת Cheatahs לא נכלל באף אחד מהסיכומים הגדולים. וברור למה. הוא רועש, הוא עמוס ברגש, ואין לו סינגלים ברורים - מוזיקה שמפריעה לרובוטים היום יומיים לגלול את הפיד האינסופי.

* תודה לעמי שלו - לא זה מהמונוטוניקס - על הייעוץ הסטטיסטי

הפוסט רובוטים יום יומיים: סיכום סיכומי המוזיקה של 2014 הופיע ראשון בהמאזין