Pulp - Different Class

ראיתי הופעת איחוד של Pulp ביוטיוב ועפתי מהכיסא. איך לכל הרוחות להקה שלא ניגנה יחד עשור שלם יכולה לבעוט בתחת ל-99% מהלהקות החדשות היום? איזה שירים, איזו נגינה, איזה סולן. מדהים. אם יש אלבום שהוא הכי פאלפ, זה Different Class ולא רק בגלל הלהיטים. לא עושים דברים כאלה היום.

Oasis - (What's The Story) Morning Glory / Definitely Maybe

היה לי יחס מאוד אמביוולנטי לאואזיס. נהניתי לראות אותם ב-MTV אבל לא רציתי לשמוע יותר משיר אחד ברצף. החודש התחברתי ופתאום מצאתי את עצמי חורש את 2 האלבומים האלמותיים האלה ללא הפסקה. ומה קיבלתי? שירים פשוטים מלאים בגיטרות מלוכלכות עם ים של הוקים וליריקה שנדבקת לראש כמו מסטיק בשיער. מעורר השראה מה שני אחים עם מלא תשוקה יכולים לעשות לעולם.

Blur - Leisure

צפייה חוזרת ומהנה לאללה בסרט הקאלט Trainspotting הזכירה לי את קטע השוגייז הנפלא, Sing, מאלבום הבכורה של בלר. לצערי הוא מלא בפילרים שבלר שכחו במהרה עם המצאת הבריטפופ באלבום הבא שלהם, Modern Life Is Rubbish. בכל זאת יש בו כמה רגעים מהנים כולל 2 להיטים שנכנסו לקאנון הפופ.

S.C.U.M - Again Into Eyes

זה היה עניין של זמן עד שיצוצו להקות שמושפעות מההורורז. הבעיה היא שקשה להגדיר את ההשפעה שלהם. מראה גותי-היפסטרי ניהיליסטי? חיבה לקראוטרוק, ניו ווייב, ושוגייז? נוכחות בולטת של סינטיסייזר? כך או כך S.C.U.M הם מהמושפעים. למרות שאלבום הבכורה שלהם לא מגיע לשיאים של ההורורז, הוא בהחלט מהנה ומלא בתשוקה, סולן מלודרמטי שנשמע כמו בריאן מולוקו מפלסיבו, ובהמון סינטי. חסרה רק כתיבת שירים באמת גדולה עם איזה פזמון סוחף מדי פעם. תודה אגב לנמרוד שעודד אותי לחזור לאלבום הזה שנזנח לי בצד ההארד דיסק.

Cocteau Twins - Treasure

נזכרתי החודש עד כמה הקוקטו טווינס מיוחדים וכמה הרכבים שאני אוהב הושפעו מהם. כל מי שרוצה להבין איפה נמצאת חללית האם שהשפיעה על הסאונד של חצי מלהקות האינדי היום חייב להתוודע לקוקטו טווינס. ההפקה מיושנת בצורה וינטג'ית, הגיטרות אינטרגלקטיות, והשירה הקינקית של אליזבת' פרייז'ר מעולם לא שוחזרה ולעולם לא תשוחזר.

Ceremony - Zoo

ה-Pאנק שוב חוזר? בולשיט, הוא לעולם לא מת. יש משהו בהרכב הקליפורני הזה שעושה לי טוב. הם מחוברים לסקס פיסטולס יותר מכל הרכב Pאנק אחר שיצא לי לשמוע, ולא בצורה חקיינית, אלא דרך האש שבוערת בעצמותיהם ומשוחררת במוזיקה ובהופעות האנרגטיות.

British Theatre - EP

אושנסייז התפרקו בשנה שעברה וליבינו המדמם עדיין לא התאחה. איש איש הלך לביתו והמשיך לעשות מוזיקה. מנהיג הלהקה הדגול, Mike Vennart, חבר לגיטריטס/קלידן Gambler תחת השם British Theatre ועכשיו יצא סוף כל סוף אי פי הבכורה שלהם. זו טעימה ממש קטנה, סוג של ניסוי כלים, ולצערי זה נשמע בדיוק כמו 2/5 מהעוצמה והגדולה של אושנסייז. יש פוטנציאל, אך עד שהם יוציאו ריליס יותר מאסיבי אמשיך להתגעגע ללהקת האם. אולי עוד 10 שנים הם יתאחדו לפתע כמו At The Drive In ויחזרו להציל את היקום? אמן.

הפוסט האזנות החודש - מרץ 2012 הופיע ראשון בהמאזין

כשלתי לכתוב השנה על הספר הקולח Bit Of A Blur מאת באסיסט blur מר Alex James, ועל הספר הארסי האוטוביוגרפי/ביוגרפי לסירוגין Rotten: No Irish, No Blacks, No Dogs מאת הג'ינג'י הרוטן מר John Lydon מהסקס פיסטולס. לכן החלטתי לנצל מיד את ההזדמנות ולכתוב book report.

הספר לוקח אותנו למסע אל תוך הראש של רוי, כמו המסדרון הצר דרך הדלת הסודית בחצי קומה ששואב את עובדי המשרד האפורים אל תוך ראשו של ג'ון מלקוביץ'. מסע שמתחיל בבית הוריו בכפר Natland בצפון אנגליה ומסתיים על סלע בכפר Drumnadrochit ליד לוך נס בסקוטלנד. איזה הרפתקאות קסומות מחכות לנו בדרך?

רוי מספר את סיפור הלהקה בזווית מצלמה רחבה. יש את סיפור המנהל המוזיקלי המתוסכל עם חזון איך הלהקה שלו תכבוש את העולם, בעוד שחובות הלהקה רק הולכים ותופכים. הביקורות מהללות, המעריצים הדוקים, עוד ועוד סיכות נתקעות על מפת הגלובוס, אך מכירות האלבומים מדשדשות. הם מופיעים עם הליברטינז לפני שפיט דוהרטי ידע את קייט מוס, להקה קטנה בשם הקילרז חיממה אותם, מוזיקאים וסלבס מביעים את אהדתם מחוף לחוף, ואין השמעות רדיו. אבוי.

בינתיים הלהקה עושה חיים משוגעים. לא רק סקס, סמים, ורוקנרול. יש להם חיבור עמוק לטבע, לתרבות גבוהה, ולהיסטוריה. הלהקה נוסעת להופיע בכל מיני מקומות נידחים, מתנגדת לאוטומציה של מגדלי אור, ומשתתפת באירוע חגיגי לכבוד 100 שנה ללידתו של המשורר Betjeman יחד עם ניק קייב כשבקהל יושב הנסיך צ'ארלס ואישתו קאמילה.

כעיתונאי מוזיקה ומומחה עולמי לפיקסיז, רוי הוא כוח ספרותי שלא ניתן לעצור. יש לו יכולת כתיבה שוטפת בשילוב ידע תרבותי עצום. סיפור שמתחיל בהופעה פרועה בסוף העולם (הוא נהג לעלות לבמה בתחפושת של דוב) עלול להמשיך בתיאור אירועים היסטוריים שהתרחשו במקום, תוך כדי חיבור לאושיות שהגיעו משם, דרך טריוויה איזוטרית מעולם הפופ, ובחזרה ללהקה. הוא מסוגל להשוות בין מוזיקאים לציפורים שנראות כמוהם ולניימדרופינג לכל כך הרבה שמות תרבותיים שהשאירו את הראש האנגלופילי שלי מסוחרר. אפילו תיאורים של בירות אקזוטיות שהוא שותה בדרכים כל כך מפורטות שכמעט ואפשר להרגיש אותן בחיך.

מעל לכל שוכן האבא הגאה של האחים והסיפור המלבב שלו. שמו Ronald, הוא בן 87, אבל לפניך! בעקבות כניסת בניו לעולם האינדי רוק, הוא החל להבין את המטריה ואף להפוך למעריץ של ה-Butthole Surfers. מדי פעם רוי מעלה את סיפורו ואת חוויותיו המורבידיות ממלחמת העולם השניה. אך הקטעים הבאמת חזקים הם האהבה האדירה שלו לבריטיש סי פאוור וביקורות המוזיקה החדות שלו לכל להקה אחרת. למשל, ביקורת של רונלד על הסטרוקס, בתרגום ספונטני: "כן, מאוד מקצועי...קול עוצמתי ומעניין. אבל, ת'יודע, בשורה התחתונה, המוזיקה מחורבנת. מחורבנת כמו מאמא עוף!"

לקראת הסוף הסיפורים המפותלים של רוי החלו קצת לעייף אותי, והמוח הקטן שלי לא הצליח להכיל את כל העושר הזה שהוא מרעיף על הקורא. אני לא תולעת ספרים משוננת, אז לרוב לקחתי את הספר בשלוקים קטנים שלא ישרפו לי את הגרון עם מרתון שתייה מזדמן כשעלה החשק להשתכר. זה באמת שולי בהתחשב באיכות הכתיבה הגבוהה, הפרטים המרתקים, והיריעה הרחבה שהוא פורס בספר.

אז כפי שהבנתם "תעשה את זה באמשך" הוא ספר אדיר. התחברתי דרכו יותר עמוק למוזיקה המשובחת של כוחות הים הבריטים ובכלל למג'יקל מיסטרי טור שאנו קוראים לו "חיים". תוכלו להנות מהספר גם אם לא התוודעתם אל הלהקה בכלל, במיוחד אם אתם נמנים על אחת או יותר מהקבוצות הבאות: מאזינים, מוזיקאים, זואולוגים, היסטוריונים, אנגלופילים, שתיינים, או קומיקאים. ודיר בעלאק, תעזרו לתקן את אי הצדק. תנו האזנה לבריטיש סי פאוור ותפיצו את המילה הטובה עליהם. באמשכם.

הפוסט תעשה את זה באמשך: ביקורת הספר של British Sea Power הופיע ראשון בהמאזין

הסרט רוכב על האיחוד המגה-מתוקשר של בלר מהקיץ הקודם (ג'יזס, כבר עברה שנה!?) כדי להפגש עם ארבעת חברי הלהקה ולספר את סיפורה וסיפוריהם, איש איש מהזווית שלו. זה אגב מאוד מעניין כשלעצמו, כי בדרך כלל ברוקומנטריים לא שומעים מכל חברי הלהקה. בדרך כלל שומעים רק מהדברנים שביניהם ומסתמכים על כל מיני חברים, מנהלים, ועיתונאים כדי להשלים את הפאזל. אבל הפעם הפוקוס הוא 100% על חברי בלר והחוויה האישית שלהם ממה שקרה ומה שקורה.

אז מה קרה שם? (זהירות, ספוילר אלרט! להגרלה דלגו לסוף הפוסט) רוב הסיפור מסופר מפי בלר כפי שהם היום. בוגרים, מאופקים, ובעיקר פיכחים לעומת בלר השיכורים והפרועים הניינטיזים. הם מסתכלים לאחור על מה שקרה עם הלהקה, אבל החלק היותר מעניין הוא על כל אחד מהם כאינדיווידואל.

הסתבר שדווקא הגיטריסט, גרייהם קוקסון, שנראה על הבמה כמו מגה-חנון, היה הבאד-בוי של הלהקה שעשה צרות ובעיקר ברח מהן דרך האלכוהוליזם שלו. דיימון אלברן שתמיד הצטייר לי כאנרגטי ופרוע מתברר בתור המנוע של הלהקה שידע מה צריך להיעשות ודירבן את כולם לעשות את זה. אלכס ג'יימס הבאסיסט התאהב במעמד הסלב וזה היה דווקא הוא שדירבן את האיחוד. והמתופף דייב ראונטרי? כנראה שהוא הכי נורמלי בחבורה, כל כך נורמלי שהוא רצה דייג'וב אחרי הפירוק, למרות שגם הוא הלך מכות עם הלהקה מפעם לפעם מרוב מתח.

משהו שמתסכל בסרט זה הקרירות המוחלטת והאיפוק הלא נורמלי שבה חברי הלהקה מדברים מול המצלמה. כאילו הם לא מסוגלים לחוות כעת שום רגש שהוא. אני לא יודע אם פשוט ככה הם, או שהם הוחלפו על ידי רובוטים, או שזה נעשה בכוונה כדי להסתיר את הכביסה המלוכלכת מתחת לשטיח ולשדר "הכל בסדר" מזוייף לעולם. דווקא אלכס ודייב נראים יותר ישירים מול המצלמה, שהם אשכרה חווים משהו כשהם מדברים. יש גם קטע מאוד קצר שנצרב לי בזיכרון, קטע בו מצלמים תמונת פרומו חדשה של הלהקה. אחרי שוט אחד מבקשים מהם להצטלם שוב, ואז פתאום דיימון אלברן מתחיל לכעוס ולצעוק שאמרו לו שצריכים רק שוט אחד. אילו רק היו עוד קטעים אמיתיים כאלה שלו.

ברקע רץ לו הסיפור הסטנדרטי משהו על כמה חברים שהחלו לנגן ביחד, הפכו למגה סטארים נגד כל הסיכויים, כמובן עד שהם עפו גבוה מדי לשמש וצנחו מטה אל הים. ואז הם שבים לעוד גיחה לאוויר ומתאחדים לסדרה של הופעות בקיץ שהתבררו, לפחות לדעתם, וגם לדעת רבים מהקהל, בתור ההופעות הכי טובות שלהם אי פעם. לא מזמן גם יצא להם שיר חדש, לדעתי שנות אור הרחק מהמוזיקה המדהימה שהם עשו בניינטיז, אבל מי יודע עוד מה יקרה איתם.

ראוי גם לציין שהסרט מדהים ויזואלית, אפילו בקנה מידה אוניברסלי. הצילומים החדשים מאוד צבעוניים וחדים ומציגים שוטים עוצרי נשימה מרחובות אנגליה של בלר. גם הצילומים מהופעות האיחוד החדשות שלהם חזקים, ועושים את הדגדוג הקטן הזה שנותן לך חשק לקפוץ ראש אל תוך המסך. וכן, משולבים גם צילומים ישנים שווים ביותר, למשל מההופעה הראשונה שלהם אי פעם (רוקנרול!), צילומים שיכורים מאחורי הקלעים, הופעות בטופ אוב דה פופס ז"ל, כתבות ישנות על המלחמה שלהם נגד אואזיס, ועוד.

קיבלתם חשק לראות את הסרט? הולכים להקרין אותו ב-7.5 בסינמטק ת"א כחלק מהרצועה המוזיקלית של פסטיבל דוקאביב, והמאזין מגריל 2 כרטיסים להקרנה! להשתתפות אנא השאירו תגובה לפוסט, אתם מוזמנים לספר על הדרך מי מחברי הלהקה הוא האהוב עליכם. הזוכים יקבלו הודעה במייל ב-5.7.

נ.ב. תודה למיכל רון מההפקה של דוקאביב על הכרטיסים וגם לדוויק על ה-DVD של בלר.

הפוסט הריצה של בלר + הגרלת כרטיסים לדוקאביב הופיע ראשון בהמאזין