The Listener 120: Best Albums of 2015 by Idosius on Mixcloud

למה צריך עוד סיכום של 2015? למי זה עוזר לקבל עוד שמות של להקות שבחיים לא שמעתם עליהם מאיזה בלוגר היפסטר? יש כבר מלא סיכומים ובקושי יש כוח לעבור כמו שצריך אפילו על אחד מהם! נכון. אבל את האלבומים שאהבתי השנה כמעט ולא ראיתי בכל הסיכומים האלה - בטח שלא במקומות מכובדים - כי בצד אחד של האינטרנט יש דירוגים שמייצגים את הקונצנזוס, בצד השני של האינטרנט יש דירוגים קיצוניים של אנשים ששומעים מוזיקה רק על קסטות, ובאמצע יש אותי. אני לא מחפש מוזיקה שתעשה לי נעים. אני מחפש מוזיקה שתאתגר אותי ושבכל זאת תנסה להיות קומוניקטיבית, מוזיקה שתהלך על הקרח הדק בין פופ לאוונגרד. אני מחפש מוזיקה של חיים ומוות עם משמעות, עם צלילים חלומיים, מוזיקה יותר אמנותית ועמוקה, מוזיקה שצריך לשבת ולשמוע כמה פעמים בשביל להתחבר אליה. אני יודע שיש עוד אנשים שם בחוץ עם טעם דומה. אני יודע שאנחנו מעטים, אבל אנחנו פה, והפוסט הזה מוקדש לנו: סיכום שנה במוזיקה בלי Tame Impala, בלי Unknown Mortal Orchestra ובלי Kendrick Lamar*. אני מקווה שתמצאו לפחות אלבום אחד ברשימה הזו שיעיף לכם את השכל, בין אם בהאזנה לתוכנית הסיכום שלי ברדיו הבינתחומי בלחיצת פליי למעלה או ברפרוף למטה. דאגתי אגב לקשר את הלא מוכר למוכר למען החברים הסחיפסטרים שלכם שעוד לא ראו את החושך.

* הרשימה מסכמת אלבומים לועזים בלבד. יצאו אלבומים ישראלים מעולים ב-2015 וחלקם כבר כלולים בסיכום שעשיתי לאלבומי התשע"ה.

20. A Place To Bury Strangers - Transfixiation

ההרכב הכי רועש בניו יורק ואולי בעולם (שמעתי שהם רוצחים בלייב) חוזר עם אלבום רביעי שעדיין מושפע מאוד מ-Jesus & The Mary Chain אבל לוקח את הסאונד שלהם הלאה, למסקנה המתבקשת של מתיקות מחרישת אוזניים. מנהיג ההרכב Oliver Ackerman הוא גם מקים חברת Death By Audio שמייצרת אפקטים לגיטרה, והוא מנצל את הידע שלו בשביל לשגר התפרצויות של רעש בכל מיני צבעים.

להיטים: "We've Come So Far", "Supermaster", Deeper"
לחובבי: Jesus & Mary Chaing, Suicide, HEALTH

19. Sleater-Kinney - No Cities to Love

הרכב הריוט גירררל מאולימפיה וושינגטון התקמבק ובגדול. אני אוהב את האנרגיה והגישה הרעננה שלהן לקומבו הישן של גיטרה-באס-תופים, ובהחלט יש להן כמה להיטים בתיק. אגב, הן החריבו את הבמה הראשית של פסטיבל פרימוורה בשמלות ועקבים, זמן קצר אחרי ההופעה של המלכה האם פאטי סמית'.

להיטים: "New Wave", "No Cities To Love", "Price Tags"
לחובבי: Hole, Sonic Youth, Nirvana

18. The Charlatans - Modern Nature

החבורה המנצ'סטרית הזו גם התקמבקה השנה בכבוד עם האלבום ה-12, יצירה מאוד רגשית ומדויקת. מדהים שהם הצליחו להשלים את האלבום. מתופף ההרכב John Brooks נפטר בתחילת העבודה באולפן והשארלטנס בחרו להמשיך הלאה והקליטו את האלבום עם כמה מתופפים אורחים כמו Peter Salisbury מ-The Verve, Stephen Morris מ-New Order וגם Gabriel Gurnsey מ-Factory Floor. חברי ההרכב הרגילים גם מתפקדים מעולה, במיוחד סולן הלהקה Tim Burgess ששר בקול חם וצלול.

להיטים: "Come Home Baby", "Talking In Tones", "Let The Good Times Be Never Ending"
לחובבי: New Order, Stone Roses, Oasis

17. Ash - Kablammo!

"Ash?!.. Ash!" הגיבה ידידה בפייסבוק כששידרתי אותם בתכנית. או שהספקתם לשכוח מהטריו הצפון אירי הזה או שעוד לא נולדתם כש-"Girl From Mars" היה להיט MTV וסולן הלהקה Tim Wheeler היה נער פוסטר בראש 1. "Kablammo!" הוא האלבום השביעי של ההרכב אחרי הפסקה של שמונה שנים, ומסתבר שבזמן הזה הם צברו יופי של השראה לשירים גדולים עם פזמונים סוחפים, מסרף רוק פיקסיזי ועד לבלאדות עם כינורות.

להיטים: "Moondust", "Machinery", "Coocoon"
לחובבי: Pixies, Nirvana, Supergrass

16. Slaves - Are You Satisfied?

אלילי הרוק Royal Blood היו צמד השנה שלי ב-2014, והשנה אלה הם הפאנקיסטים החצופים Slaves. קחו את שני האנגלים הכי אנגליים שאתם יכולים לחשוב עליהם, לבנים ומכוערים כאלה עם בעיות התנהגות ואלכוהוליזם קשה. תנו לאחד גיטרה חשמלים עם דיסטורשן, לזה שיודע לשיר תנו תופים, וקיבלתם את סלייבס: הרכב שלוקח בכיף את הPאנק הבריטי מהסבנטיז ומחייה אותו מחדש עם קריצה לדור הסמארטפון.

להיטים: "Do Something", "Hey", "Cheer Up London"
לחובבי: Sex Pistols, The Clash, The Buzzcocks

15. Pinkshinyultrablast - Everything Else Matters

השוגייז יצא אולי מבריטניה ונחגג בארה"ב, אבל אחת מהלהקות הז׳אנר הטובות של השנה מגיעות בכלל מסנט פטרסבורג ברוסיה. פינקשייני יוצרים פה שוגייז שמושפע מהמקורות המוקדמים שלו פלוס כמה הפתעות. בזמן שהזמרת שלהם, Lyubov Soloveva, מלחששת במתיקות כמו Elizabeth Fraser מה-Cocteau Twins, הגיטריסט Roman Parinov מנגן ליינים כמו The Edge, כאילו לא הגיעו לרוסיה תקליטים של U2 אחרי 1988. המאסטרו Rustam Izmailov מייצר צלילים חורפיים על הקלידים וחטיבת הקצב של ההרכב מנגנת גרוב קופצני, כך שהבהייה בנעליים עלולה להסתיים בריקוד.

להיטים: "Holy Forest", "Uma", "Glitter"
לחובבי: Cocteau Twins, U2, Foals

14. Deafheaven - New Bermuda

עד שהבנתי ש-"Sunbather" של דפהאבן הוא אלבום ניאו-קלאסי חבורת הבלאקרים הזו מסן פרנסיסקו הפגיזה את "New Bermuda". ההרכב השיל את האלמנטים השוגייזים/פוסט-רוקים מהמוזיקה ולקח פנייה ימינה יותר עמוק אל תוך המטאל, עם אקסטרה ריפים הירואים מהגיטריסט Kerry McCoy בזמן שהסולן George Clarke צווח ישירות מגרונו של השטן והמתופף Daniel Tracy דוהר במהירות האור. מדי פעם הם מביאים אותה בטוויסטים מפתיעים ששוברים את הבלאק מטאל ומנגישים אותו לקהל חדש, למשל בסוף השיר "Gifts for the Earth" שסוגר את האלבום בקטע בריטפופי תחת השפעה כבדה של אואזיס. כן, קראתם נכון: היפסטרים שסוגדים לאדון האפל ומושפעים מאואזיס הם נושאי הלפיד של המטאל. אגב, המאזין איתי שומרי כתב ביקורת מעולה לאלבום וגם סיכום ברוטאלי של המטאל מ-2015.

להיטים: "Gifts for the Earth", "Brought to the Water", "Luna"
לחובבי: Pantera, Mogwai, Dream Theater

13. HEALTH - DEATH MAGIC

Depeche Mode חזרו למודה: גם ה-Editors וגם HEALTH הוציאו השנה אלבומים רדופי סינתים אפלים לאנשים שרוקדים עם דמעות בעיניים. לפחות במקרה של הלת' היו לזה רמזים מאז "DIE SLOW" שחיבר בין הנויז-רוק המסורתי שלהם לדיסקו טכנואידי. הם המשיכו את הווייב עד כדי כך שעכשיו הסולן שלהם נשמע כמו Neil Tennant מהפט שופ בויז וההרכב מנגן סינת'פופ אדג'י שיחזיר את כל הפריקים לחדר הדארק אייטיז באזימוט. הרגשתי כאילו שאני ברייב של פאנקיסטים כשראיתי אותם בפרימוורה.

להיטים: "STONE FIST", "MEN TODAY", "LIFE"
לחובבי: Depeche Mode, Human League, Kraftwerk

12. Ringo Deathstarr - Pure Mood

השוגייזרים הטקסנים שחררו את "Pure Mood" רק לפני חודש והוא כבר מאוד התחבב עלי. יש להם נעליים הרבה יותר שוות לבהות בהם מהקולגות. הכתיבה שלהם הרבה יותר חזקה והם שרים יותר יפה ומנגנים יותר טוב מהרכב האינדי הממוצע כולל שרדינג על הבאס, תופי ענק, וסולואי גיטרה. הם משלבים את החלומיות שלהם עם הישירות של ה-Pאנק, הרוק והמטאל ומדלגים בקלילות והומור עצמי מעל הקלישאות.

להיטים: "Guilt", "Heavy Metal Suicide", "Freesbe"
לחובבי: My Bloody Valentine, Sonic Youth, Smashing Pumpkins

11. Cheatahs - Mythologies

אלבום הבכורה של צ'יטאז היה אלבום השנה שלי ל-2014. בזמן שהמשכתי לשמוע אותו בלופים הלהקה עבדה קשה ושחררה שני EP-ים מסקרנים ("Sunne", "Murasaki") ששברו הצידה מהרוק של אלבום הבכורה. כשראיינתי את הלהקה הם סיפרו שדווקא היה להם יותר זמן לעבוד על האלבום השני, "Mythologies", ואחרי שאשמע אותו אבין לאן הם הלכו עם האי פים האקלקטים האלה. עכשיו זה לגמרי מובן. הלהקה החלישה את פדאלי הדיסטורשן לטובת מחוזות יותר פסיכדליים, כמעט אלקטרונים. התוצאה אמנם יותר אסתטית, אך פחות טעונה רגשית לדעתי מאלבום הבכורה. עדיין יש פה ושם קטעים יפים ואני נותן לצ'יטאז נקודות בונוס כי הם מעזים להיות אמנותיים ולחקור צלילים חדשים, תכונה שמשותפת לכמה מהלהקות האהובות עלי אי פעם.

להיטים: "Murasaki", "Signs To Lorelei", "Channel View"
לחובבי: Ride, Doves, Radiohead

10. No Joy - More Faithful

האלבום המענג הזה כמעט ועבר לי ליד האוזניים. הורדתי אותו כי נו ג'וי היו בטור עם צ'יטאז. לא התרשמתי ממנו בשמיעה ראשונית, אך שיריו עלו לי מדי פעם בשאפל והדליקו אותי מפעם לפעם. הם די מגוונים ובכל זאת יש בהם איזושהי אחידות. יש להם ניחוחות של שוגייז, לפעמים יותר על הצד השקט ולפעמים הרועש, אך בהפקה ועיבודים לא שגרתיים (ההרכב הקליט את האלבום בקוסטה ריקה) ועם ההרמוניות המכושפות של מובילות ההרכב Jasmine White-Glutz ו-Laura Lloyd. אני שמח שהשארתי אותו באייפון.

להיטים: "Moon in my Mouth", "I Am An Eye Machine", "Burial in Twos"
לחובבי: Lush, My Bloody Valentine, Cocteau Twins

9. FIDLAR - Too

אחרי אלבום בכורה חזק שהושפע מאלכוהול וסמים קשים וסקייטבורדינג, סולן הרכב הגאראג'-פופ-פאנק Zac Carper הלך לריהאב וחזר כדי לספר לנו שהחיים מחורבנים כשאתה פיכח ושבסופו של דבר כל מה שהוא רוצה זה עוד קצת כסף ואהבה. "Too" פחות הדוק מהראשון של פידלאר, אבל בהחלט שומעים את הלהקה מתבגרת מהתיכון לקולג' איפה שהם מתנסים עם שירים אקוסטיים והפקות ביטלסיות ואפילו את קליפ השנה לשיר "40 oz. On Repeat" (זוז הצידה דרייק).

להיטים: "Why Generation", "Stupid Decisions", "40 oz. On Repeat"
לחובבי: Green Day, Blink 182, Iggy Pop & The Stooges

8. The Cribs - For All My Sisters

לכבוד אלבומה השישי להקת האחים מווייקפילד גייסה לעמדת ההפקה את Ric Ocasek, איש ה-Cars שהפיק גם את Weezer. אחרי האלבום העייף משהו לטעמי "In the Belly of the Brazen Bull", והסטוץ' עם Johnny Marr ב-"Ignore the Ignorant", אוצ'סק מחזיר את הקריבס בחזרה לשורשי האינדי רוק שלהם עם אקסטרה פאנץ' והמנונים מתוסכלים על לבבות שבורים.

להיטים: "Different Angle", "Finally Free", "Simple Story"
לחובבי: Weezer, Libertines, The Replacements

7. Wolf Alice - My Love Is Cool

שנת 2015 היתה שנת הפריצה של רביעיית האינדי רוק הלונדונית וולף אליס. זה אלבום קצת מבלבל: השירים שלו די אקלקטיים והעדינות שלהם יכולה לשלוח את המאזין ללחוץ "נקסט" בקלות. אבל אם מתמידים, מגלים חגיגה של רוק אלטרנטיבי בדגם עדכני. מה שבאמת עושה את האלבום זה רומה של סולנית ההרכב Ellie Roswell שנעה בין קוּליות שוגייזית לנערת רוק. קל להזדהות איתה, והיא מאפשרת ללהקה לייצר להיטי גלגלצ ועדיין להיות אהובה על ילדי האינדי.

להיטים: "Bros", "Lisbon", "Fluffy"
לחובבי: Garbage, Yeah Yeah Yeahs, Daughter

6. Vennart - The Demon Joke

האיש הצנוע הזה ממנצ'סטר, לשעבר מנהיג הרכב הקאלט Oceansize, הראה לעולם איך סולני רוק עכשוויים צריכים לשיר לנו סולו. קודם כל יש מטען רגשי גדול מאחורי האלבום, על שם הניסיון של וונארט להיות ג'וקר ולהצחיק את אביו בזמן שהוא גסס. וונארט שולט בבלאדות במקצבים אסימטריים וגם בקטעי רוק שעירים ומציג שדרוג רציני ביכולות הווקאליות שלו ועבודת גיטרות חכמה. יש מאחורי וונארט הרכב של תותחים, למעשה 60% מחברי אושנסייז תודות לעבודה משותפת עם Steve Durose ו-Gambler. המתופף שלו Dean "Denzel" Parsons אולי לא היה באושנסייז אבל גם הוא תותח.

להיטים: "Operate", "Infatuate", "The Demon Joke"
לחובבי: Radiohead, Elbow, Porcupine Tree

5. Gaz Coombes - Matador

סינגרים/סונגרייטרים בדרך כלל מרדימים אותי, אבל מר גאז קומבס, סולן להקת Supergrass לשעבר (הם התפרקו), הפך את הנוסחה על הראש. הקול שלו מלא בנשמה ובכנות, עד כדי כך שפשוט בא לי לחבק אותו כשהוא צועק "There's panic in my heart" בשיר "Detroit". הוא כתב שירים מבריקים עם עיבודים לא צפויים, כולל השפעות מעודנות ממקצבי דאבסטפ וסינתיסייזרים קראוטרוקים. אפילו הגיטרה האקוסטית שלו נשמעת לי מרעננת. לא ברור לי למה לכל הרוחות האלבום הזה לא הגיע ליותר אוזניים לעומת האלבום הנחגג של הקולגה הבריטפופית המפורסמת מהשנה שעברה (ראה "לחובבי").

להיטים: "Detroit", "Matador", "The English Ruse"
לחובבי: Damon Albarn, Elbow, Badly Drawn Boy

4. Girl Band - Holding Hands With Jamie

מה קורה כשמעריצי The Fall לוקחים אמדי במסיבת טכנו? רוקדים עם טירוף בעיניים ומקימים להקה כמו Girl Band. הרביעייה האירית הזו הוציאה את האלבום עם הצלילים הכי חדשניים ששמעתי השנה: שילוב בין נויז להרמה, גיטרות חורקות ובאס פתלתל ומתופף על מטרונום שמגבים את הליריקה השבורה של הסולן Dara Kiely שהוא כתב בעקבות התמוטטות עצבים מה שגורם לו לצעוק דברים אבסורדיים מהמרחק כמו "נוטלה! נוטלה! נוטלה!". אם ההפקה היתה קצת יותר גרנדיוזית והיו פחות פילרים זה היה יכול להיות בקלות אלבום השנה שלי, בטח אם האנרגיות שלו היו מגיעות לטירוף של הביצועים החיים של ההרכב. סמנו אותם במארקר צהוב זוהר - הם עוד ימשיכו להחריש אותנו בהנאה.

להיטים: "Pears for Lunch", "Paul", "Fucking Butter"
לחובבי: The Fall, Nirvana, Pixies

3. Evans The Death - Expect Delays

מבחינתי להקות שצולחות את משבר האלבום השני צריכות לקבל עמוד שער בידיעות אחרונות עם כותרת ענק בצבע אדום, אבל פה בעולם האמיתי אף אחד לא דיבר על האלבום המדהים "Expect Delays" של Evans The Death. אני מעריץ אותם עוד מאלבום הבכורה שיצא ב-2012. הוא הציג להקה צעירה מלונדון עם חוש חינני לפופ גיטרות ואת הסולנית Katherine Whitaker ששרה עם מבטא בריטי מקסים על הצרות של להיות צעיר ובודד בבירת אנגליה (אגב, נתקלתי בה במקריות מוחלטת מברמנת בפאב לונדוני לפני שלוש שנים). חברי הלהקה הספיקו לחוות מאז משברים במערכות יחסים ועוני, כך שכבר מההתחלה "Expect Delays" מכין אותנו לחשבון נפש נוקב כשקת'רין צועקת "I'll never be anyone else" בשיר "Intrinsic Grey" - הסוף דווקא מלא בחמלה עצמית עם השיר "Don't Beat Yourself Up". המוזיקה של אוונס נעה בין הסמית'ס לפאוור פופ עם המון מלודיה חרוכה. הגיטריסט Dan Moss הוא המוח מאחורי ההרכב והוא מתנסה פה בהצלחה בקולות רקע וגם מציג עבודת גיטרות מבריקה, מעין ג'וני מארר על אמפטמינים. "Expect Delays" הוא ה-"Pinkerton" של זמנינו: אלבום שאף אחד לא מעריך כרגע אך יקבל ציון מושלם מפיצ'פורק עוד איזה 10 שנים.

להיטים: "Sledgehammer", "Bad Year", "Just 60,000 More Days 'Til I Die"
לחובבי: The Smiths, Elastica, The Cranberries

2. Title Fight - Hyperview

אלבום השוגייז הכי טוב של השנה הוקלט בכלל על ידי להקת Pאנק. קוראים להם טייטל פייט. הם קיימים כבר יותר מעשר שנים, והם מעיירת השומקום Kingston פנסילבניה. טייטל פייט רצו לעשות אלבום כבד לטענתם, אבל כשהם הגיעו לאולפן הם החליטו ללכת דווקא על שירים אחרים שהושפעו מ-Dinosaur Jr והביץ' בויז. התוצאה היא "Hyperview": יצירה נקייה ומינימליסטית שמשלבת בין כעס לחלומות, בין ייאוש לתקווה, סוג של שער בין ממדי לאוטופיה מופלאה (כמו שכנראה רואים על העטיפה). האלבום מבקש כבר בתחילתו לפתוח דף חדש עם השיר "Murder Your Memory", אך פוריטני הפאנק נטרו טינה וזרקו להרכב פתקים נבזיים בהופעות כגון "אתם הלהקה הכי פאקינג גרועה ששילמתי בשביל לראות אי פעם". אני רוצה לזרוק להם מכתבי תודה על איך ש-"Hyperview" פתח לי את הדמיון ועזר לי לעבור את השנה הזו בשלום.

להיטים: "Murder Your Memory", "Chlorine", "Your Pain is Mine Now"
לחובבי: Slowdive, The Smiths, My Bloody Valentine

1. Viet Cong - Viet Cong

אני רוצה לשכנע אתכם שאלבום הבכורה של Viet Cong הוא האלבום הכי טוב שיצא השנה, מעבר לטעם הסובייקטיבי שלי. יש לי חתיכת קייס. נכון, זה אלבום פוסט-Pאנק, אבל תשכחו מעוד חקיינית אינטרפול וג'וי דיוויז'ן - וייט קונג הם הדבר האמיתי: חבורה של קנדים אפלים מעיר הנפט Calgary, יוצאי הרכב הארט-רוק Women ששרים על האבסורד הקיומי, על חוסר המשמעות, על המוות. יש באלבום הזה רק שבעה קטעים אבל כל אחד מהם ממיס את השכל בצורה אחרת: החל מ-"Newspaper Spoons", מנטרה על רקע תיפוף מכאני בו סולן ההרכב Matthew Flegel רוטן בקול חמוץ על המציאות של ימינו: "Writhing, violence, essentially without distortion"; דרך "March of Progress", מיני אופרה בשלושה חלקים שהולכת בחכמה על הקו הדק בין מחזוריות לכאוס עם עבודת תיפוף אובססיבית של Mike Wallace; עם "Continental Shelf", "הלהיט" שמתחלף בין צלילי סיקסטיז לגיטרות 12 מיתרים שמזמזמות כמו דבורים; והכל מסתיים בסאגת פרוג פרוע באורך 11 דקות עם השם הקצר והקולע "Death". זה אלבום מושחז שמתפתל ככל שמאזינים לו. הקטעים לוקחים תפניות לא צפויות והפקת הלואו-פיי רק תורמת למסתורין, כאילו שמדובר בלהקת ניו ווייב ממזרח גרמניה שהקליטה אלבום נדיר על צוללת גרעינית בים הכספי. גם אותם ראיתי השנה בהופעה (הקוף הזה הלך לגן עדן) וזו היתה חוויה אינטנסיבית וחשופה, סוג של טקס פגאני. אני מת לשמוע מה יקרה איתם הלאה. בינתיים הלהקה הולכת לשנות את שמה מכיוון שהוא פוגעני לקהילה הויטנאמית.

להיטים: הכל
לחובבי: Public Image Ltd, Interpol, David Bowie

גם האלבומים האהובים עליכם לא נכנסו למקום ראוי בדירוגים? שתפו אותנו בתגובות!

הפוסט 20 האלבומים הגדולים של 2015 הופיע ראשון בהמאזין

Please scroll down for English

צ'יטאז עלו בשעת אחר צהריים בבימת ה-Adidas Originals מול הים - זמן ומקום מושלמים לריחוף. כל כך שמחתי לפגוש זוג מקומי שגם באו במיוחד בשביל צ'יטאז ולא הפסיקו לזוז בהופעה. עמדתי מקדימה והתמסרתי לצלילים.

למחרת נפגשתי עם סולן הלהקה, Nathan Hewitt, מחוץ לבמת הקראוון של Ray-Ban בזמן שאיזשהי להקה מקומית פירקה את הבמה - צ'יטאז היו הבאים בתור. הוא הזמין אותי לאחורי הקלעים איפה שפגשתי גם את מתופף הלהקה Marc Raue ואת הבאסיסט Dean Reid. ניית'ן הוציא בירה מהקולר והתיישבתי איתו ועם מארק לראיון. דיברנו על האלבום השני של צ'יטאז (סקופ!), טכניקות כתיבה חדשות, ולמה הם צריכים להעלות את הליריקה שלהם לרשת.

(בתמונה למעלה, שמאל לימין: דין, ג'יימס, ניית'ן, מארק, ואני)

האם זו ההופעה הראשונה שלכם בספרד?

מארק: "לא, היינו פה לפני שנתיים. ניגנו בפסטיבל פרימוורה במועדון האפולו."

ניית'ן: "כלומר, ביום רביעי, אז זו הפעם הראשונה שאנחנו מנגנים במתחם של הפסטיבל. זו היתה סוג של מסיבה מקדימה שמתרחשת ברביעי. וניגנו גם בברצלונה בפעם אחרת, בטור."

סבבה, שמעתי שניגנתם אתמול כמה שירים חדשים.

ניית'ן: "כן, רובם די חדשים כרגע. אנחנו מנגנים רק שלושה שירים ישנים, שלושה או ארבעה."

כן, השארתם בחוץ כמה להיטים כמו "The Swan" ו-"Get Tight" לטובת חומר חדש, שהוא יותר ניסוני.

מארק: "כן, סוג של ניסינו להתקדם קצת משם, מהצליל השוגייזי, ולכבוש טריטוריות חדשות עם הצליל."

"Murasaki" נשמע שונה לגמרי, יש שם גם קצת פסיכדליה. אני תמיד מנסה להבין איך אתם עושים את צלילי הגיטרות האלה, כי גם אני גיטריסט. אז הקשבתי ל-"מורסקי", ואמרתי לעצמי: איך הם עושים את זה? ואז ראיתי שהשתמשתם בסינתסייזר.

ניית'ן: "כן. למעשה זה סימפול, אבל זה מגיע מסינתי שמארק הקליט לפני מלא זמן, ואין לו את הסינתי הזה יותר, אז פשוט סימפלנו את הצליל כשהקלטנו אותו. זו למעשה הצורה שבה אנחנו כותבים כרגע: זה מגיע בעיקר מלקחת דגימות או קטעים ישנים ודברים כאלה וסוג של לכתוב שיר מסביב לזה, מאשר מלהמציא אקורדים על הגיטרה, ואז לבסס את זה על צליל מסויים או סימפול ולשלב את זה בלהקה. זה בערך איפה שאנחנו נמצאים עכשיו."

אז האלבום האלקטרוני של צ'יטאז בדרך, כמו "Adore" של הסמשינג פמפקינז?

שניהם: *צוחקים*

ניית'ן: "לא, לא. אנחנו בהחלט בראש הזה, פשוט להשתמש בצלילים ואז לכתוב שיר אמיתי מעל זה, מבין למה אני מתכוון? שיר מסורתי."

בפעם האחרונה שראיינתי אתכם, באימייל, זה היה לפני אלבום הבכורה. הוא יצא כבר מזמן ויש לכם שני EP-ים חדשים. איך אתם מרגישים היום לעומת אז מבחינת איפה שהלהקה נמצאת ולאן שאתם רוצים להגיע?

מארק: "שוב, אנחנו כותבים שירים בצורה אחרת לגמרי. אנחנו מתחילים עם אלמנטים שונים. אנחנו מתחילים את כתיבת השירים מסינתים וסמפלרים או משהו כזה. נראה לי שזה השתנה."

ניית'ן: "כן, עכשיו כשהיה לנו זמן לצאת לטור, ופשוט להיות להקה שעושה טורים, ואז להגיד, אוקיי, ובכן, זה היה כיף. מה אנחנו יכולים לעשות הלאה שיותר מרגש אותנו? בגלל שאנחנו מקליטים הכל בעצמינו, עובר עלינו משהו טוב שאנחנו פשוט מנסים כל מיני דברים עד כמה שאפשר ואז בודקים מה עובד ומקליטים ביחד - יותר סוג של הדבקה. אבל, אתה יודע, כמובן שאנחנו מנסים שיהיה שיר, זה חייב להיות שיר. יש לנו את החופש לעשות את זה עכשיו כשאנחנו להקה, להקה אמיתית, וכל ארבעתנו כותבים חלקים באופן שווה ושרים חלקים שונים."

היה שיר אחד שג'יימס (הגיטריסט השני -ע"ש) שר סולו ואתה (ניית'ן -ע"ש) לא שרת.

ניית'ן: "האלבום, שהקלטנו עכשיו, תכלס בדיוק מסרנו אותו."

אה, זה גמור!

ניית'ן: "מסרנו אותו. אז אתה תראה בתקווה. אני חושב שזה יהיה הרבה יותר הגיוני כשהאלבום יצא, מה ה-EP-ים עשו לעומת המקור. זה היה סוג של בואו נחפש את עצמינו קצת. בואו פשוט נשחרר כמה חומר שאנחנו יכולים, כי, אתה יודע, קשה להיות גם להקת שעושה טורים. אפשר פשוט לשחרר כמה שיותר חומר החוצה. זה יהיה יותר הגיוני לדעתי כשהאלבום יצא לאור."

מארק: "היתה לנו סוג של פריבילגיה. אני גר בבניין משרדים ישן, וסוג של הקמנו שם אולפן, וזה נתן לנו הזדמנות ממש נחמדה לנסות דברים שוב ושוב. אז זה היה פחות לנגן ביחד בתור להקה וליצור שירים לאלבום הבא, זה היה יותר לעבוד על חלקים מסוימים שלא הגיעו מגיטרות ולצרף אותם ביחד, לאחר מכן."

ניית'ן: "לא היה לנו לחץ לשלם לזמן אולפן וכל זה, אז יכלנו פשוט ליצור ולהקליט את זה, כן."

מארק: "בדיוק, נכון. אז בילינו די הרבה זמן עם זה, כן."

האם אתם חושבים שמקשיבים למוזיקה, שקהל המעריצים גדל? האם עדיין יש לכם דיי ג'ובס?

שניהם: "כן, כן."

ניית'ן: "עדיין יש לנו (דיי ג׳ובס). אבל זה בהחלט מרגיש שעכשיו אנחנו יכולים להופיע, כמו אתמול, ויש קהל, וזה פנטסטי. אז בתקווה, כן, הם ישארו איתנו כשפשוט ננסה לעשות דברים אחרים."

קשה לי למצוא ליריקה של צ'יטאז ברשת או לשלוף אותה מהשירים. האם זה מכוון שהיא לא נמצאת שם בחוץ?

ניית'ן: "לא, אני חושב שכדאי לנו לפרסם אותה בקרוב. האלבום הבא יכלול את הליריקה. כי למעשה אנחנו עובדים ממש קשה על המילים, ויש להן משמעות גדולה עבורנו, והן יותר אבסטרקטיות. אז, כן, כדאי לנו לעשות את זה."

כן, אני זוכר שקראתי את ההסברים לשירים מאלבום הבכורה.

ניית'ן: "הייתי אומר שאנחנו משקיעים אותה כמות של עבודה במילים כמו שאנחנו משקיעים במוזיקה. אז כדאי לנו."

איזה סוג של דברים השפיעו עליכם לאחרונה מבחינת הליריקה?

ניית'ן: "כלומר, ג'יימס כותב ליריקה, אני כותב ליריקה, דין כותב ליריקה."

למארק: אין ליריקה? אולי בגרמנית?

מארק: "יש קצת באלבום!"

ניית'ן: "אז מי שמביא את הליריקה, זו החותמת שלו על השיר, אז זה מאוד משתנה. קשה להגיד על מה היא, כי היא על דברים שונים. מי שכותב את השיר, זה השיר שלו."

מכירים את הקלישאה שהיו לך את כל חייך לכתוב את האלבום הראשון, ואז רק שנה אחת כדי לכתוב את השני?

ניית'ן: "וזה הקטע: לא היו לנו את כל חיינו לכתוב את האלבום הראשון, אבל היה לנו הרבה יותר זמן לכתוב את השני. האלבום השני כמעט מרגיש כאילו שזה הראשון שלנו בתור להקה אמיתית. כי הדברים קרו כל כך מהר עם הראשון. זה מה שקרה, לא היה לנו זמן ליצור אותו. ועכשיו, היה לנו זמן, ובמובן מסויים זה מרגיש כאילו שהאלבום הבא שלנו הוא הראשון."

איך אתם מרגישים לגבי לנגן בפסטיבלים לעומת מועדונים קטנים? איפה אתם מרגישים יותר בבית?

ניית'ן: "פעם לא אהבתי כל כך פסטיבלים והעדפתי הופעות משלנו, אבל כשפסטיבלים הולכים טוב, זה מרגיש מעולה. מאוד נהנינו בינתיים. מצד שני הופעות שהן רק שלנו זה מעולה, כי אז אתה יודע שכל האנשים באמת שם, כמובן, זו ההופעה שלך, ואתה יכול לתקשר איתם. עם פסטיבלים, בהתחלה היה קשה, כי אתה חושב שאתה צריך לנסות ולבסס את עצמך, אבל אתה לא בטוח אם מישהו בכלל שם זין או סתם מחכה באיזור. הם שונים. שניהם יכולים להיות מאוד כיפיים."

כנראה שאי אפשר לדעת, כי מישהו יכול לעמוד שם מאחור, ולהגיד: הו, מה זה? אלך לבדוק את זה.

שניהם: *צוחקים*

ניית'ן: "כן. וכמובן שהלייבל תמיד יגיד: "לא, פסטיבלים זה טוב, כי יש שם הרבה אנשים." אבל היה כיף לבצע את ההופעות שלנו כי אתה יודע שהקהל רוצה להיות שם."

מארק: "אתה מגיע לקהל הרבה יותר גדול מן הסתם כשמנגנים בפסטיבלים ואתה מציג את הלהקה לעוד אנשים, וזה מעולה."

איזה סוג של טריקים או צלילים פיתחתם לאחרונה לגיטרה?

ניית'ן: "אתה יודע מה? גיטרות, זה בעיקר בהפקה. אני חוזר לסמפלים. בכנות, הגיטרות, במיוחד באלבום החדש, הם יותר עם צליל יפה וטהור. במובן מסוים חזרתי להוריד פדלים. פשוט השגתי צליל טוב ממגבר. זה ישיר. תוסיף רק ריוורב, או משהו כזה. ואני מרגיש כאילו שאנחנו הולכים ליצור יותר עניין עם צלילים מאשר גיטרות. השאר כמובן די רטוב עם גיטרות מוזרות וכאלה. הייתי אומר שהצלילים היותר מוזרים או חוץ עולמיים באים ממקומות אחרים, כמו הקולות שלנו, להקליט אותן, ואז לעשות עליהן מניפולציות או משהו כזה. פשוט תשתמש במה שאתה יכול, זה לא משנה מה."

אז נתחיל לראות לפטופים וסינתים ופאדים על הבמה.

ניית'ן: "משהו יקרה. אבל זה יהיה לא רק ממקלדות, אלא לופים או דגימות או טקסטורות, פאקינג אייפון. זה נשמע מגניב! אנחנו ממקססים את זה עם הגיטרה. פשוט להשתמש במדיות שונות, בצורות שונות."

עוד משהו שתרצו להוסיף?

ניית'ן: "כן. הדבר הכי גדול הוא שיצא לנו אלבום חדש והוא יצא השנה. אין לנו תאריך מדויק, אבל זה בטח יהיה אוקטובר-נובמבר. בתקווה, אחרי זה נעשה כמה טורים שאפשר. לא יכול לחכות לזה. בדיוק מסרנו אותו!"

הקלה גדולה, הה?

שניהם: "כן."

Hipsters from around the globe came down to the Primavera Sound Festival to see headliners like The Black Keys or Alt J. But not me. I came to see the small-huge bands that I've been admiring through countless hours of headphones on my iPhone, bands like Viet Cong, HEALTH, and Cheatahs. I picked Cheatahs debut album as my favorite record of 2014, and I had to see how their guitars rip on stage.

Cheatahs went on in the late afternoon on the Adidas Originals stage right next to the beach, a perfect time and place for floating. I was so happy to meet a local couple who also came down to see Cheatahs and couldn't stop moving during the show. I stood up front and gave myself away to the music.

The next day I met with the band's lead singer Nathan Hewitt outside the Ray-Ban tent stage while some local band tore it apart - Cheatahs were up next. He invited me backstage where I also met drummer Marc Rue and bass player Dean Reid. Nathan got a beer out of the cooler and I sat down with him and Marc to ask some questions. We talked about the band's second album (exclusive!), their new songwriting techniques, and why they should publish their lyrics online.

(Top photo, left to right: Dean, James, Nathan, Marc, and I)

So, is it your first time in Spain?

Marc: "No, we've been here two years ago. We played the Primavera festival inside of the Apollo venue."

Nathan: "On the Wednesday, like, so it's our first time playing this stage on the grounds. It was like a pre-party which happens on the Wednesday. And we played in Barcelona another time as well, on tour."

Marc: "Yeah. So we've been here a few times, yeah."

Alright, and I heard that you played some new songs yesterday.

Nathan: "Yeah, all of it’s quite new now. We're only playing three old ones right now, three or four.

Yeah, you left out some hits like "The Swan" and "Get Tight" in favor of the newer material, which is more experimental.

Marc: "Yeah, we kind of tired to progress away a little bit from that, I guess shoegazy sound, and try to conquer new territories with the sounds."

"Murasaki" sounds totally different, there's some psychedelia there. I always try to figure out how you make these guitar sounds, cause I'm also a guitar player. So I was listening to "Murasaki" and I was like: how do they do it? So then I saw you use a synthesizer.

Nathan: "Yeah. It was actually a sample, but it was from a synth that Marc recorded ages ago, and he doesn't have that synth anymore, so we just sampled that tone once we recorded it. Which is actually kind of the way that we're writing now, it's more from taking samples or old parts and stuff and kind of writing a song around that instead of using a guitar and coming up with a chord progression, and then basing that around like a specific tone or a specific sample and incorporating that into the band. That's kind of where we're at now.”

So there's going to be a Cheatahs electronic album like the Smashing Pumpkins "Adore"?

Both: *Laughing*

Nathan: "No no. We're definitely from that head space, just manipulating sounds and then writing a proper song on top of it, you know what I mean? Traditionally a song."

Last time I interviewed you over email that was before your debut album. That was out ages ago and you have two new EPs. How differently do you feel from back then to now in terms of where the band is at and where you wanna go?

Marc: "Again, we're writing songs completely differently. We're starting with different elements. We're starting the songwriting from music like synths or like samples or something. I guess that's different."

Nathan: "Yeah, now we've had time to tour, and actually just be a band that tours, and then kind of go, OK, well, that was fun. What can we do that's more exciting to us now? Because we record everything ourselves, we got this great thing going where we kinda just try shit out as much as we can and then see what works and record together, and more kind of pasting. But also, you know, obviously try to have like a song written, it's gotta be a song. We have freedom to do that I guess now that we're a band, like a proper band, and all four of us are writing equal parts and singing different parts."

There was one song that James sang solo where you (Nathan -IS) didn't sing.

Nathan: "The album, which we kind of recorded now, basically handed in, like the next record.

Oh, it's finished!

Nathan: "Handed that in. So then hopefully you'll see. I think it will make more sense once that record is out, what the EPs were doing from the original one. It was kind of let's find ourselves a little bit. Let's just put as much shit out as we can, because, you know, it's hard being a touring band as well. Might as well just put as much stuff out. It will make more sense I think when the record comes out."

Marc: "We had this kind of privilege: I live in this old office building, and we kind of set up a studio there, and it gave us a really nice opportunity to like try stuff out over and over again. So it was less playing together as a band and coming up with songs for the new record, it was much more working on specific parts which are not from the guitar, putting it together, afterwards."

Nathan: "We didn't have that pressure to pay for studio time and all that stuff, so that we could actually just properly create and then record it."

Marc: "Exactly, yeah. So we spent quite a lot of time with it all, yeah."

Do you think that the music is being heard, that the fanbase is growing? Do you still have day jobs?

Both: "Yeah, yeah."

Nathan: "We still do. But it definitely feels like now we can play shows, like yesterday, and there's an audience, which is fantastic. So hopefully, yeah, they'll stick with us when we just try keep doing different things."

I've been having a hard time trying to find Cheatahs lyrics online or deciphering them for myself. Is that intentional that they're not out there?

Nathan: "No, I think we probably should post them soon. The next record will include the lyrics. 'Cause we do actually work really hard on the words, and they do mean a lot, and they're more abstract. So, yeah, we should do that."

Yeah, I remember reading the track by track for the debut album which explained what the songs were about.

Nathan: "I'd say we put as much work into the words that we do to music as well. So we probably should."

What kind of things have you been influencing you lately in terms of the lyrics?

Nathan: "I mean, James writes lyrics, I write lyrics, Dean's written lyrics."

Marc: No lyrics? In German, maybe?

Marc: "There is a little on the record!"

Nathan: "So whoever kind of brings in the lyrics, that's kind of their stamp on the song, so it's very different. It's hard to say what they're all about, because they're all kind of about different things. Whoever is the songwriter, that's their song."

You know the cliche that you had your entire life to write the first album, and then you had a year to write the second one?

Nathan: "And this is the thing: we didn't have our entire lives to write the first album, but we've had way more time to write the second one. The second one almost feels like it's our first one as a proper band. Because things happened so quickly with the first one. That's what it was, we didn't have time to come up with it. And now, it's like we've had time, and in a sense it feels like the next one is like our first."

Marc: "We've definitely grown much more together as a band in this process between these two records. It all felt really fresh when we recorded the first record, and this feels much more together now, much more us, where we are standing right now and how we're feeling right now and what the music is like.”

How do you feel about playing festivals versus playing small venues? Where do you feel more at home?

Nathan: "I used to not like festivals so much, and preferred own shows, but when festivals go good, it's kind of the best. We've had a really good time so far. But then your own shows are great, because then you know all the people there, obviously, it's your show, and you can kind of communicate with them. With festivals, in the beginning it was tough, because you're like you should try and establish yourself, but you're not sure if anybody really gives a shit or just waiting around. They're different. They can be both really fun."

I guess you never know, because someone may be standing way at the back, and be like: Oh, what's this? I'll check it out.

Both: *Laughing*

Nathan: "Yeah. And obviously the label will always be like: no, festivals are good, because there's a lot of people around. But it was fun to play our own shows because you know that they wanna be there."

Marc: "You reach such a bigger audience obviously playing festivals and you introduce more people to the band, so that's great."

What kind of guitar tricks or sounds have you been honing recently?

Nathan: "Do you know what? Guitars, it's mainly been in the production of it. I kind of get back to the sampling. To be honest, the guitars, especially on our new record, are more just like a nice pure tone. In a sense I've gone to strip back less pedals as well. Just got like a really nice amp tone. It's direct. Just put on reverb, whatever. And I feel like we're going to try and make more interesting with other sounds instead of guitars. The rest obviously is quite wet and like weirded guitars and stuff. I'd say more the weirder, other worldly things are coming from different places, like our voices, recording that, and then manipulating that afterwards or whatever. Just use what you can, it doesn't matter."

So we're going to start seeing laptops on stage and synthesizers and pads.

Nathan: "There will be something happening. But the shit will all be kind of, not just out of keyboards, I mean, loops or samples textures, fucking iPhone thing. It sounds cool! We mix that in the guitar. Just using multiple media, different ways."

Anything else you would like to add?

Nathan: "Yes. The biggest thing is that we have another record coming out and that it'll come out this year. We don't have an exact date, but it will be like October-November. So hopefully, after that we'll just tour as much as we possibly can. Can't wait for it. We handed it in!"

Big relief, huh?

Both: "Yeah."

הפוסט צ'יטאז בראיון בפרימוורה על אלבומם השני / Cheatahs Primavera Interview on their Second Album הופיע ראשון בהמאזין

The Listener #69 Top Albums 2014 by Idosius on Mixcloud

15. Mogwai - Rave Tapes

אין פה משהו חדש - את המהפכות שלהם מוגוואי כבר עשו. מה שכן יש זה קטעים מקוריים עם סאונד ייחודי ללא קלישאות.

לחובבי Pink Floyd, Talk Talk, Slint

14. Aphex Twin - Syro

המשוגע חזר עם הצפצופים השובבים שלו ובעט לכל סצינת האלקטרוניקה בתוכס הרובוטי שלה. והכי חשוב: אין פה דאבסטפ.

לחובבי Kraftwerk, Brian Eno, Orbital

13. Manic Street Preachers - Futurology

הוולשים הבטיחו אלבום של David Bowie תקופת ברלין, פוגש את Goldfrapp, פוגש את Public Image Ltd, והם קיימו.

לחובבי David Bowie, Goldfrap, Public Image Ltd

12. Weezer - Everything Will Be Alright In The End

השנה ציינו 20 שנה לאלבום הכחול של וויזר, והלהקה חזרה למקורות עם רוק אינטיליגנטי, כיפי ומאוד מודע לעצמו.

לחובבי Buzzcocks, Kiss, Supergrass

11. Tom Brosseau - Grass Punks

אני לא אוהב בד"כ סינגרים/סונגרייטרים, אבל הזמר המקסים הזה מצפון דקוטה כבש את ליבי עם הכנות העמוקה והסיפורים היפים שלו. הוא כתב שיר האהבה שהסמטארטפונים גוזלים מאיתנו, לכל הרוחות.

לחובבי Nick Drake, Bob Dylan, Leonard Cohen

10. Dum Dum Girls - Too True

אינדי פופ נשי מלוס אנג'לס ומלוטש כמו יהלום אפלולי מהאייטיז.

לחובבי The Bangles, The Raveonettes, Stone Roses

9. Eagulls - Eagulls

סולן נבחני עם המון חוצפה וריפים חדים בשירות שירי פוסט-Pאנק פופי. והעיקר, שם הלהקה הפיל רבבות סחים בפח.

לחובבי Public Image Ltd, The Cure, The Clash

8. Sharon Van Etten - Are We There

אלבום מאוד אמוציונלי עם מידה שווה של יופי וכאב והקול המדהד הזה של שרון. תרגישי טוב, מותק.

לחובבי Cat Power, Natalie Merchant, Dolly Parton

7. Howler - World Of Joy

הרביעייה ממינאפוליס מינסוטה התבגרה והוציאה אלבום רוקנרול קליט ומדמם.

לחובבי The Strokes, The Replacements, Hüsker Dü

6. Honeyblood - Honeyblood

צמד חמד סקוטיות באלבום בכורה צבעוני שהולך ומתחבב משמיעה לשמיעה, כולל את שיר הפרידות האולטימטיבי אי פעם.

לחובבי Jenny Lewis, Best Coast, HAIM

5. Metronomy - Love Letters

אין שום דבר אחר שנשמע כמו "Love Letters". זה אלבום שמתעלה מעל הז'אנרים המעורבבים שלו לכדי יצירה שכל חובב מוזיקה אמיתי יאהב. האנגלי הלבנבן ומנהיג ההרכב, ג'וזף מאונט, שר עם המון נשמה, ולמתופפת אנה פריור מגיע את פרס קולות הרקע של השנה. חגיגה שמחה של שברון לב.

לחובבי Prince, Beck, Hot Chip

4. Royal Blood - Royal Blood

איפה הרוק!? הנה הרוק!!! הצמד האינטרגלקטי של השנה יצר אלבום שכולו ריפים מפלצתיים בווליום 11. הם זינקו למקום הראשון במצעדים הבריטיים בלי שום גימיקים שיווקים ורשתות חברתיות, והם עשו את כל זה שנה מהקמת הלהקה. הוכחה מדהימה שמוזיקה טובה יכולה לנצח.

לחובבי Muse, Queens of the Stone Age, White Stripes

3. Iceage - Plowing Into the Field of Love

האלבום הכבד, האינטנסיבי, והקשה של השנה. רוב המוזיקה שיוצאת בתקופתינו היא במשקל נוצה, מוזיקה בין לבין טראקים בשאפל בזמן שמשחקים בקאנדי קראש. אבל לא Iceage. הצעירים הדנים האלה לקחו צ'אנס גדול כשהם החליפו את צלילי הפוסט-Pאנק הג'וי דיוויז'ן-ים שלהם באופל של ניק קייב, ונשברים אל תוך המוזיקה, שיר אחרי שיר. סולנים כמו אליאס בנדר רוננפלט כבר לא עושים היום.

לחובבי Nick Cave, Joy Division, Afghan Whigs

2. I Break Horses - Chiaroscuro

להיטי פופ אפוקליפטיים הישר משבדיה. זה האלבום האלקטרוני הכי טוב השנה שמביא שוגייז חולמני עם סינטיסייזרים מכושפים והקול המצמרר של מאריה לינדן, שמשום מה לא רואה את עצמה בכלל בתור זמרת. חבל שהשם של הלהקה נוראי, כי המוזיקה מעולה.

לחובבי Depeche Mode, Cocteau Twins, The Kinfe

1. Cheatahs - Cheatahs

שוגייז עם אקסטרה דרייב והאלבום הטוב ביותר שיצא השנה מכל בחינה: סאונד מובחן של גיטרות מתפוצצות דרך מגברים עמוסים, נגינה סופר הדוקה, והמון מלודיה עם פאז שעיר במיוחד ושירה מרחפת. זה אלבום שמענג לשמוע בתור יצירה אחת, מההתחלה ועד הסוף, במסע לחלל החיצון וחלל הפנים. שמיעת חובה לכל מי שאוהב גיטרות ונמאס לו מהשוגייז הגנרי שיוצא בימינו.

לחובבי My Bloody Valentine, Ride, Dinosaur Jr

הפוסט האלבומים האינטרגלקטיים 2014 הופיע ראשון בהמאזין

הראיון עם Royal Blood נתן לי טעם של עוד. יצרתי מיד קשר עם Cheatahs, להקת הרוק החדשה האהובה עלי. כבר מזמן לא התרגשתי ככה לגבי להקה, אולי מאז Oceansize. יש משהו בצ'יטאז שלוחץ לי על הכפתורים הנכונים, הגיטרות המפותלות האלה שמשתלבות עם חטיבת קצב מיליטנטית וסולן רגיש. זה השיט, בהייה בנעליים שרוקעות חזק על הרצפה.

התמיילתי עם Nathan Hewitt, סולן וגיטריסט הלהקה, כשהם טסים במהירות האור עם הופעות בשני צידי האוקיינוס האטלנטי ולקראת אלבום בכורה שיצא בפברואר.

איך הטור האירופאי שלכם? קרה משהו מטורף?

"הטור מעולה. Metz הם החברים הכי מפנקים לטור. מאוד שמח לנסוע עם קנדיים. היה לנו בילוי קריוקי-טסטי בברלין, Hayden (מתופף Metz -ע.ש.) ביצע גרסה שוברת לבבות ל-"Pancho and Lefty" כשרובינו צרחנו כל הדרך עם ACDC".

אני מאוד אוהב את החזרה שלכם לרוק. למה אתה חושב שמוזיקת גיטרות לא טרנדית בשנים האחרונות?

"אני לא יודע. אני לא יודע מה הטרנד כרגע בכנות? אני מרגיש שעדיין יש מלא להקות שעושות מוזיקה עם גיטרות, אתה פשוט צריך לדעת איפה לחפש ולחפור קצת יותר לעומק, מה שהרבה יותר כיף מאשר שידחפו לך את זה בכוח לתוך הגרון".

יש בשירים שלכם המון ריפים חכמים והוקים קליטים. איך אתם יוצרים אותם?

"תודה! ובכן, אנחנו מנגנים שעות על גבי שעות ואם משהו צץ אנחנו משתדלים להקליט אותו כדי שלא נשכח! אחרי זה בדרך כלל נחזור ונקשיב לדמואים במשך ימים ונמשיך משם. הרבה מהריפים נכתבו על גיטרה אקוסטית מה שקצת מוזר, אבל אני מאמין שאם אתה גורם למשהו להשמע מגניב בלי פאז, אז זה הרבה יותר מאתגר וכיפי כשאתה סוף כל סוף מוסיף אותו באולפן".

איך אתם עובדים על הצליל שלכם, במיוחד הגיטרות?

"יש לנו כל מיני אפקטים שאנחנו מזיזים כל הזמן ומשחקים איתם. זה מטורף איך הם יכולים להשמע אחרת דרך מגברים שונים, פיקאפים, שרשור, וכו'. זה תמיד יהיה סוג של ניסוי באולפן. ניסינו גם לחבר שתי גיטרות לאחד מהמגברים שלנו וממש להעמיס עליו, זה נתן לנו סאונד ממש מפוצץ שלגמרי התאים לתפקיד".

מה אנחנו יכולים לצפות לקראת אלבום הבכורה שיצא בקרוב?

"ובכן יהיו סך הכל 12 שירים. המון מלודיה ופאז. מקווה שאנשים יאהבו אותו!"

Interviewing Royal Blood gave me a taste for more. I immediately contacted Cheatahs, my favorite new rock band. I haven't been this excited about a band in ages, maybe since Oceansize. There's something about Cheatahs that moves me the right way, those warped guitars intertwined with a militant rhythm section and sensitive vocals. That's the shit, gazing at shoes stomping hard on the floor.

I emailed Nathan Hewitt, vocals/guitar, while the band was traveling at light speed with shows set across both sides of the Atlantic and their debut album about to be released in February.

How’s your current European tour going? Have there been any crazy incidents?

"Tour is going great. Metz are the most accommodating tour mates. Very happy to be traveling with Canadians. We had a pretty karaoke-tastic time in Berlin, Hayden did an absolutely heartbreaking rendition of "Pancho and Leftט" while most of us screamed our way through ACDC".

I really like your return to rock. Why do you think guitar music has been a bit out of trend in the last few years?

"I don't know. I don't really know what's on trend right now to be honest? I feel like there are still tons of bands making music with guitars, you just have to know where to look and dig a little deeper, which is way funner than getting it shoved down your throat".

Your songs have a lot of smart riffs and catchy hooks. How do you come up with them?

"Thanks! Well, we just play for hours and hours and if anything pops up we try and record it so we don't forget it! Then usually we'll get to listen back to demos for days and work from there. A lot of the riffs were written on acoustic which is kind of weird, but also I believe if you can make something sound cool without fuzz, then it's much more challenging and fun when you finally get to add it in the studio".

How do you work on your sound, especially the guitars?

"We've got a bunch of pedals that we are constantly moving around and playing with. It's pretty crazy how different they can sound through certain amps, pick-ups, chains etc. It's always going to be a bit of an experiment in the studio. We also tried plugging in two guitars into one of our amps and really overloading it, that gave it this really blown out sound that totally suited the part".

What can we expect from the up and coming debut album?

"Well there are 12 songs total. Lots of melody and fuzz. Hopefully people will like it!"

הפוסט Cheatahs: מלודיה ופאז / Melody and Fuzz הופיע ראשון בהמאזין