אין צליל חדש. אין להקה אחת או סגנון אחד שסחף את עולם האינדי השנה. אם ב-2013 יצאו חופן של אלבומי קונצנזוס ענקיים של Arcade Fire, Queens of the Stone Age, ו-Primal Scream, השנה לא הרגשתי שיצאו יצירות בסדר גודל הזה. מדברים כבר מזמן על גסיסת האלבום כפורמט בעידן שאפשר לשמוע כל שיר בריפיט ביוטיוב ולדלג בשאפל בתוך ספריית מוזיקה אינסופית. החזון הזה הולך ומתממש. כשהכנתי את הספיישלים לתוכנית שלי ברדיו הבינתחומי, מצאתי לפחות 120 שירים שחיבבתי השנה, אך רק כ-52 אלבומים, כשרובם לא החזיקו אצלי יותר מכמה האזנות בגלל אוברדוז של פילרים.

ואז הגיעו המצעדים. שלושה מהם: המצעד השנתי של הקצה, המצעד של קול הקמפוס, והמצעד של העונג שבת - טקס הבחירות של סצינת השוליים, של אנשים שהטעם שלהם במוזיקה הולך רחוק מעבר לאיגי אזיילה ואיגי פופ. מדובר כולה בכמה אלפים שהשתתפו במצעדים האלה עם כפילויות (אותו אדם יכל לדרג בכל אחד מהם). ובכל זאת, התוצאות של המצעדים האלה היו...משונות.

איך, לכל הרוחות, Damon Albarn - סולן blur ומנהיג ה-Gorrillaz - הגיע למקום הראשון בכל שלושת המצעדים עם "Everyday Robots"? אף אחד מהחברים שלי לא שמע אותו או אפילו דיבר עליו השנה. נתתי לו כמה האזנות וחשבתי שהוא חמוד, אבל לא מעבר לזה. ניסיתי לשמוע אותו שוב, היום, לבדוק אם פספסתי משהו. לא נראה לי. אפילו אתר metacritic, שמשקלל ציונים של ביקורות מאתרים שונים, נתן לו 76 מתוך 100 בהתבסס על 37 ביקורות בעוד ש-51 משתמשים נתנו לו 82. אלבום סבבה, אבל לא אלבום השנה (שלפי מטהקריטיק הוא בכלל "Bloodstone & Diamonds" של Machine Head עם ציון של 96 לפי 5 ביקורות).

אז מה קרה פה? יש לי שתי תיאוריות.

בואו נזכר שהדירוגים הנ"ל לא משקללים ציון או מיקום. כלומר, אם דירגתי 10 אלבומים, כל אחד מהם מקבל קול שווה. גם אם אהבתי את האלבום של Cheatahs פי עשר יותר משאהבתי את זה של Eagulls, מבחינת המצעדים הם קיבלו ממני בדיוק קול אחד. אז כנראה שהמון אנשים חשבו ש-"Everyday Robots" הוא אלבום חמוד ונעים, כזה שקל לחבב וקשה לשנוא, כך שגם אם הם שמו אותו בתחתית הרשימה, הוא צבר המון קולות והגיע לטופ. אני בספק אם זה מה שהיה קורה אם כל אלבום בדירוג האישי היה מקבל משקל אחר.

ואולי יש פה תופעה אחרת. אשאל אתכם שאלה: האם "Everyday Robots" הוא בכלל אלבום אינדי? מצד אחד כן: יש לו סאונד קטן, אינסטרומנטציה לא שגרתית, ואפילו נושאים חברתיים. מצד שני לא: אין באלבום הזה שום דבר חיזרי, כמו שקוואמי אוהב להגיד, הוא לא מפריע לאף אחד. אפשר לנגן את כל אחד מהשירים שלו באמצע היום בגלגלצ מבלי שאף חייל יחליף את התדר. אז אולי אנחנו רואים פה עוד התרחבות קטנה של השוליים אל המיינסטרים והמיינסטרים אל השוליים. דהיינו, "Everyday Robots" הוא אלבום האינדי הסחי של השנה.

דיימון אלבארן כבש בגאווה את כל שלושת המצעדים. אבל מה עם האלבומים האחרים? איפה הם עומדים בין המצעדים? פתחתי Google Spreadsheet, הזנתי את הנתונים משלושת המצעדים, וחישבתי את הדירוג הממוצע - המטהקריטיק של השוליים הישראלים ל-2014. בדירוג של קול הקמפוס היו 20 אלבומים, בעונג 30, ובקצה 60, ורק 16 אלבומים הופיעו בשלושתם. לצורך החישוב, נתתי דירוג 100 במקרה שאלבום לא הופיע באחד מהמצעדים כדי לתת לאלבומי הקונצנזוס לצוף ולאלבומי המחלוקת לשקוע.

והזוכים, לפי דירוג ממוצע, הם:

1. Damon Albarn – Everyday Robots (1)
2. Beck – Morning Phase (3)
3. Alt-J – This Is All Yours (4)
4. The War on Drugs – Lost in the Dream (6)
5. Mac DeMarco – Salad Days (10)
6. Chet Faker – Built on Glass (12)
7. The Black Keys – Turn Blue (13)
8. FKA Twigs – LP1 (13)
9. Interpol – El Pintor (13)
10. Run the Jewels - Run the Jewels 2 (14)

אם כל הדירוגים הכתירו את דיימון כמלך ישראל, מה לגבי שאר האמנים? עד כמה היתה מחלוקת לגביהם? הו! חישבתי את השונות כדי לגלות. כלומר, ככל שהשונות יותר נמוכה, ככל שהדירוגים של אלבום מסויים היו יותר קרובים; וככל שהיא יותר גבוהה, ככל שהיתה אי הסכמה והאלבום קיבל דירוגים שונים בין מצעד למצעד.

הסתבר שיש קונצנזוס חזק לאלבומים של דיימון אלברן ובק עם שונות של 0 ו-1 בהתאמה, וגם למק דמרקו ו-War On Drugs עם שונות של 2 ו-3. לעומתם, גברת FKA Twigs יצאה מאוד שנויה במחלוקת עם שונות של 193 וגם אינטרפול עם שונות של 32.

מה למדתי מכל הסיפור הזה? כרגיל, שהדירוגים האלה מייצגים טעם מאוד רגעי. האם נזכור את "Everyday Robots" בעוד 10 שנים או אפילו בשנה הבאה? אני בספק. ואם אתם לא מאמינים לי, בואו תגידו לי, בלי לגגל, מה היה אלבום השנה של שנת 2011 באיזשהו דירוג? ומה עם 2012? לא זוכרים?

כרגיל את האלבומים החשובים באמת שיצאו השנה נגלה רק בחלוף הזמן. ואולי לא. אלבום כמו "Plowing Into the Field of Love" של Iceage, אלבום במשקל כבד שמצריך המון האזנות וסבלנות, יכול לטבוע בקלות בשצף הגועש של נהר המוזיקה. אני ממש לא אוהב את הרעיון הזה, אבל זו, כנראה, המציאות.

סה"כ הדירוגים האלה לא באמת משנים בשבילי מעבר לשעשוע ולסקרנות. מעולם לא הייתי בשום קונצנזוס - לא במיינסטרים ולא בשוליים. אני אוהב לשמוע את מה שאני אוהב לשמוע, וזה העיקר, שהמוזיקה מדברת אלי, גם אם היא לא מדברת לאף אחד אחר. אלבום השנה שלי של להקת Cheatahs לא נכלל באף אחד מהסיכומים הגדולים. וברור למה. הוא רועש, הוא עמוס ברגש, ואין לו סינגלים ברורים - מוזיקה שמפריעה לרובוטים היום יומיים לגלול את הפיד האינסופי.

* תודה לעמי שלו - לא זה מהמונוטוניקס - על הייעוץ הסטטיסטי

הפוסט רובוטים יום יומיים: סיכום סיכומי המוזיקה של 2014 הופיע ראשון בהמאזין

Evans The Death - Evans The Death

למרות שאין שום דבר חדשני או ייחודי בהרכב Evans The Death חוץ מהשם הלא ברור, עפתי על אלבום הבכורה שלהם. מדובר באינדי רוק מהממלכה הבריטית כמו שאינדי רוק צריך להיות, עם זמרת מעוררת הזדהות, גיטרות מלודיות, באס מלוכלך, ותופים שנותנים את הקרקע המוצקה לכל זה. למעשה, הלהקה מזכירה לי להקות מתקופת הבריטפופ בסגנון Elastica. אם נמאס לכם כמוני מהאנמיות ששולטת כרגע בעולם האינדי, אם אתם מתגעגעים לאלבום חסר גימיקים שמלא ברגש ומלודיות, ליחצו על play.

Ringo Deathstarr - Colour Trip

לא בכדי השלישיה הטקסנית הזו אייתה את המילה 'Colour' באיות אנגלי. גופם במערב, אך ליבם במזרח, יחסית. הלהקה הזו שואבת/גונבת את כל הדברים החלומיים מלהקות השוגייז הקלאסיות כמו My Bloody Valentine, Slowdive, Jesus & Mary Chain ויוצקת שוגייז ניאו קלאסי עם ווקאלס נשי מעורפל וגיטרות שקורעות את החלל-זמן. כל כך התלהבתי שהשקעתי בשמחה $10 באלבום הבא שלהם.

Damon Albarn - Dr. Dee

אחרי לא מעט פרויקטים נער הפוסטרים הלונדוני לשעבר מוציא אלבום סולו שמהווה בעצם סאונדטרק לאופרה. יש פה חיבור בין עולם הפולק לעולם המוזיקה הקלאסית, משהו מרענן שלא שומעים מדי יום (פוסט-בארוק?). הוא נע בין בלאדות על גיטרה אקוסטית לתזמורות ומקהלות שמימיות עם אורגנים כנסיתיים. התנודות של דיימון אלברן בעולם הפופ מזכירות לי את התנודות של אביו הרוחני Paul Weller מלהקת The Jam, גם לו היסטוריה מוזיקלית פטלטלה. כנראה שככה נראית דרכו של אמן.

The Cribs - In The Belly Of The Brazen Bull

הקריבס הם אחת מהלהקות החדשות האהובות עלי. האלבומים הראשונים שלהם היו מלאים בחן נעורי פרוע, אלבום המופת השלישי Men's Need's, Women's Needs, Whatever חידד אותם לכדי סכיני אינדי רוק יפניים, והאלבום הרביעי Ignore The Ignorant הפגיש אותם עם גיטריסט ה-Smiths האדיר Johnny Marr שהוסיף להם סטייל ובגרות. האלבום החדש, החמישי במספר, נשמע כמו צעד אחורה, כמו סתם כמה שירים שהוקלטו באולפן. למזלי אחרי כמה שמיעות הוא החל להתחבב עלי בפשטות ובאנרגיה ובלכלוך שלו. סוג של חזרה למקורות בשביל הקריבס.

הפוסט האזנות החודש - מאי 2012 הופיע ראשון בהמאזין