בשבוע שעבר סיכמתי את שנת ה'תשע"ז יחד עם כתבי המאזין, אבל יש עוד דברים שאהבתי מהשנה החולפת שלא הספקתי לשדר. התוכנית הזו מוקדשת להם: מהאינדי רוק הפוסט-פאנקי של Document (בתמונה), דרך הטכנו האנלוגי של The Models ועד לפופ החלומי של Mary Ocher.

1. Document - Intermission
2. Lili Franko - Ruach
3. Kus - Pampers
4. Zaga Zaga - Black Tee
5. vAv - Goat Moon
6. Laila - Lokita
7. DEAF CHONKY - Kosta Kaplan
8. Red Axes - Piper Work
9. The Models - Bound 2 Forget
10. Van Der Blüte - Getting Through The Night
11. Sefi Zisling - Dream Walk
12. Bucharest - Vehicle
13. Mary Ocher - The Endlessness (Song For Young Xenophobes)

התוכנית משודרת ברדיו הבינתחומי בימי חמישי 20:00

הפוסט המאזין ברדיו 207: סיכום שנת ה'תשע"ז באינדי הישראלי, חלק ב' הופיע ראשון בהמאזין

איך ואיפה אתם נוהגים לבלות בתור להקה מחוץ לחזרות והופעות?

אודסטי: אנחנו אוהבים ללכת לבר המקומי שלנו, The Continental Room. לפעמים אנחנו נפגשים בבתים שלנו ופשוט מבלים ביחד. אנחנו גם נהנים מהרבה מסעדות סודיות ומעולות בעיר.

אוריונז: כרגע הבילויים הכי פרועים שלא כוללים חזרות או הופעות מתקיימים בקבוצת הווטסאפ שלנו, איפה שרואים את הממים הכי מצחיקים ואת חידודי הלשון הכי שנונים.

דף צ'ונקי: הלהקה זה תמי ועדי אז אנחנו פשוט כל הזמן בבילוי להקתי. בדרך כלל אנחנו נפגשות בבתים שלנו, ובכל מקום אחר, נגיד בסופר, בהופעות (של להקות אחרות), ברחוב. החיים הם בילוי אחד גדול.

חסן: בהרי קליפורניה בחוות וויד, קוטפים וויד ומעשנים אותו יחדיו, וכותבים שירים לחסן.

סווטשופ בויז: בעיקר בבתים החמימים והנעימים שלנו. אפשר למצוא את קרישר מבלה הרבה בספרייה כי הוא בדרך להיות דוקטור; דין נמצא לעתים קרובות בקולנוע כי הוא פשוט חי בסרט; נדב אוהב להסתובב בהרים עם הבגלמה שלו; ואיתי הוא היחיד שמשתולל ומרים את כל העיר עם הלהקה השנייה שלו: האוריונז.

מה השיר שאתם הכי גאים בו ולמה?

אודסטי: "Alpine Driver" כי יש בו ארבעה שינויי סולם וכתבנו אותו לפני 15 שנה!

אוריונז: "Wray of Light/Sun Syrup", שני שירים שכתבנו וחיברנו יחדיו, אני חושב שכרגע הם גם מקבלים את התגובה הכי טובה בהופעות ובכל מקרה הם מייצגים איזושהי דרך או כיוון חדש שאנחנו הולכים בו לקראת האלבום הבא.

דף צ'ונקי: תמי: "Kontrol", כי זה שיר ממש ישן ששנאנו והצלחנו לעבוד עליו ולשפר אותו לשיר שאנחנו פחות שונאות.
עדי: אממ.

חסן: שיר הנושא מהאי.פי האחרון שלנו, "רודיון". לא רק שזה שיר טירוף טירופים, זה מתמצת את חייו של רודיון כמלך העולם החופשי, את השנאה שלו לעבודות יום, את ההליכות שלו על החוף בבת ים, וחשוב ביותר את האהבה שלו ללהקת החסן (בס"ד).

סווטשופ בויז: "The Boy Who Only Locks His Door". שיר מטריף שכתבנו בחזרה האחרונה - שווה לחכות לו!

מה הסיפור הכי מוזר שקרה לכם בטור?

אודסטי: פעם יצאנו מרכבת בטוקיו ומי שנסע איתנו נפל לתוך הרציף והיה צריך לקבל נסיעה באמבולנס יפני כדי להגיע לבית החולים. זו היתה פציעה נוראית!

אוריונז: נעצרנו בגבול אוסטריה/גרמניה לבדיקה שגרתית ע"י המשטרה הגרמנית. השוטרים בדקו לכולנו דרכונים ורישיונות לרכב. במושב האחורי הבעלים של הוואן התקין מיטה שתשמש או למנוחה בין לבין או ללילות קשים. על המזרן שמנו את כל התיקים והחפצים שלנו. אחד השוטרים שהתעניין במיוחד שאל מה יש מתחת למזרן ואמרנו לו שאין כלום. חבר שלנו שנהג שאל אותו אם יירצה לראות בעצמו, וכשהשוטר השיב בחיוב התחלנו להעיף את כל הציוד מעל המזרן. הנהג הרים את המזרן ולהפתעת כולם חיכתה לנו שם חוברת פורנוגרפית. השוטרים נקרעו מצחוק ושחררו אותנו לדרכנו. אין טעם היה להסביר להם (או כנראה לכל אחד אחר) שזה לא שלנו וזה שבר את הקרח.

דף צ'ונקי: לא יצאנו עדיין לטור בחו"ל אבל זה יקרה בקרוב. אנחנו מאמינות שקורים לנו דברים מוזרים כל הזמן אבל אנחנו לא קולטות שהם מוזרים. הכי קרוב למקרה מוזר היה מקרה מעצבן ב...חיפה! הופענו בוונדרבר בערב התרמה למרכז אשה לאשה. שם האירוע היה "פאנק נגד סקסיזם", וכשישבנו בחלל האמנים וכתבנו סטליסט ליד כל כלי הנגינה שלנו, נכנס המנהל והעיף אותנו מהחלל כי היה בטוח שאנחנו סתם גרופיות. הוא לא האמין לנו שאנחנו אמניות. יפה!

חסן: טור זו חוויה מוזרה בפני עצמה, הרגעים המוזרים ביותר שקורים הם לרוב בתוך האוטו, אבל פעם הופענו בטובינגן בדרום גרמניה, והיה שם בחור אמריקאי, ששירת במלחמה באפגניסטן, שלעולם לא הוריד את משקפי השמש שלו, ובכל מקום שהיינו הוא "סרק" את השטח, ובגדול די עקב אחרינו. בבוקר שאחרי ההופעה הוא עדיין היה שם, עם המשקפי שמש, והשמיע לנו עופרה חזה.

סווטשופ בויז: בטור השני שלנו, אחריי הופעה די פושרת בעיירת סטודנטים גרמנית בשם בילאפלד, המתופף שלנו נדב תקלט מזרחית אולדסקול ישראלי והרקיד חדר מלא בגרמנים במשך שעות. אחריי זה הוא והפרומוטר הלכו למסיבת רגאיי ועשו באף.

מי לדעתכם הכי פּאנק כרגע ולמה?

אודסטי: אני (סולן הלהקה מאט -ע"ש) כי לא החלפתי את התחתונים שלי שלושה וחצי שבועות ואני לא שם זין על זה!

אוריונז: ברק כהן. הבן אדם עם דם בטמפרטורת קיפאון. איזה מאבק הוא מנהל באופן עצמאי מול גופי ענק והוא לא ממצמץ לרגע. אחד האנשים היחידים שמבינים שאם רוצים לשנות ולהזיז משהו צריך לקום מהכורסה ולעזוב את הפייסבוק. הוא גם התארח בהופעה של הפוסי של לוסי אז בכלל!

דף צ'ונקי: כרגע לילה נמצאות במחשבות שלנו. הן מוציאות עכשיו אלבום, אחרי 4 שנים ללא. הן עושות הכל לגמרי בעצמן. לילה לא מנסות להיות משהו שהן לא והן מצליחות בצורה כל כך יפה ליצור מוזיקה כנה. כנות זה פאנק. זה לא משנה בכלל אם הסגנון נופל בדיוק בז'אנר, הגישה שלהן מעוררת בנו השראה. וגם בתכלס חוץ מזה כל סצנת הפאנק היא הכי פאנק כרגע כי כל המקומות נסגרו והכל גרוע אבל עדיין יש אנשים שמתעוררים בבוקר ועושים ומארגנים ויוצרים. יפה.

חסן: איגי פופ, זה מסביר את עצמו, לא?

סווטשופ בויז: רודי מחאסן. יש צורך להסביר?

מה העצה הכי טובה שלכם ללהקות חדשות?

אודסטי: תזהרו ממה שאתה מבקשים; אל תעזבו את הדיי ג'וב שלכם. העליות והירידות האמוציונליות והרוקנרול יכולים לפעמים לדרדר בן אדם לצורת הקיום הבסיסית ביותר. תשמרו על ראש נקי, זה עובד אם עובדים על זה, אז תעבדו על זה אתם שווים את זה! (אחד מהסלוגנים של Alcoholics Anonymous -ע"ש).

אוריונז: בעיקר ליזום יותר בכל מה שנוגע להופעות. אנחנו חיים בתקופה שהופעות DIY הצטמצמו למצב שבו הן כמעט ולא קיימות. להקות מצפות שייגשו אליהן ויזמינו אותן להופיע במועדון או להצטרף לערבים שכבר קורים, שזה טוב ויפה, אבל הכי חשוב לנסות לשבור את המעגל הזה של ה-2-3 מועדונים קטנים שכן יתנו לכם במה באמצע השבוע, לנסות למצוא מקומות אלטרנטיביים ויצירתיים ולהביא את המוזיקה שלכם לכמה שיותר אוזניים. אה ולהשתפר. כל הזמן.

דף צ'ונקי: אל תיקחו את עצמכם יותר מדי ברצינות. תעשו הכל בעצמכן כי זה הכי כיף. כשתאהבו את עצמכם כמו שאתם - כנראה תמצאו קהל שאוהב אתכם. זהו אשכרה זהו.

חסן: אל תשימו זין על אף אחד.

סווטשופ בויז: בגיל 30 תנגנו הרבה יותר טוב מעכשיו, אבל תהיו יותר מבואסים מהחיים מאי פעם. אם רק הקמתם להקה בגיל 30 - ניצחתם את כולם.

הפוסט ראיון מחומש עם Audacity + The Orions + Deaf Chonky + Häxxan + Sweatshop Boys הופיע ראשון בהמאזין

צילום: דודו רוזן

הפוסט Eagulls בתמונע: נוכחות נוצצת בין טיפות הגשם הופיע ראשון בהמאזין

"רציתי תמיד להגיע לנקודת רוויה מסוימת בעבודה היום יומית שלי שאני יכול כאילו לנתב את יכולות היח"צ שלי ואת כל השטויות האלה", מספר הרינג על כוס קפה ליד כיכר הבימה, "לקחת להקות לא דווקא כזה שבעות, אלא כאילו בני 17-18 מקסימום 20 ומשהו שמוציאים אלבום ראשון, אפילו דברים שהם בוסריים שם בסאונד לפעמים, וממש ממש להיות מסוגל לתת להם איזה מן מענה בסיסי מאוד SST כזה (לייבל עצמאי של מקים להקת Black Flag -ע"ש), לתת להם ריליס ראשון ברוטלי כזה, ולהוציא להם את זה ולעזור להם עם היח"צ, להדפיס את השיט".

למעשה, לא מדובר בלייבל הראשון של הרינג: הוא הקים בעבר את Fish In The Water שהוציא בזמנו ריליסים לשאריות מסצנת הפטיפון כמו אכזבות' ואדם קומן. בנוער אבוד הרינג הולך לשחרר אלבומי בכורה לדור חדש של הרכבים כמו סאל חרדלי וסילבי ז'אן - למרות שאין ללייבל משרד או אולפן והוא בכלל לא עושה הקלטות. "סילבי למשל זה פרויקט שבן (אבגיא -ע"ש) הקליט בבית שאני שמעתי את האי פי שהוא העלה ליוטיוב, וממש התלהבתי שמישהו הקליט את זה בבית. אחר כך הוא השמיע לי עוד דברים שהוא הקליט, ואמרתי לו, בונ'ה, אתה מפיק קטן ממזר, מדהים הדברים שאתה עושה בבית!"

סילבי ז'אן: מפיק קטן ממזר

מה הדהים אותך?

"יש לו דרייב מטורף להקליט, הוא כל הזמן שולח לי שירים חדשים, כל הזמן, שהוא הקליט פשוט! שנשמעים פיצוץ, כאילו - ג'יז ג'אז מק דמרקו כזה, הקלטות חדר אבל טובות, שהתופים נשמעים סבנטיז - כי הוא יודע, הוא יודע איך למקם שיט, והוא יודע איך להוציא ממעט הרבה. זה נפלא! בגיל שלו? 20 ומשהו. סאל זה קלאסי להקת תיכון שלקח לה הרבה זמן - כמו קין והבל - להגיע לרמה גבוהה של שפה אמנותית, אבל אז, מביאים את זה, אלבום מאוד יפה בעיני, מאוד שאפתני טקסטואלית, מוזיקלית, נשען על הג'אז הזה שבא מהתיכון כשאתה רוצה להרשים בנות ואתה ג'אזיסט! ואתה רוצה שיראו שאתה יודע לנגן נורא טוב: המתופף מנגן מהר, הגיטריסט מנגן מהר. יש בזה משהו מאוד נעורי בעיני, זה רק אגרסיות שיש עד גיל מסוים. ובאמת עם הלייבל, אני רוצה לתת מענה לדברים כאלה, אני רואה שיש עוד ועוד כאלה. יש את Bonjour Machines שיש בה את הבן של יזהר, יזהר אשדות, אילי, וגם שם יש קסם של איזשהו סוג של אימו בעברית כזה, אבל לא קליפורני רגיל, אלא שבור כזה, כמו Hotelier כזה, הגל החדש של אימו כזה. מדהים אותי שילדים מחוברים לטרנדים, מנסים לעשות אותה בעברית אינטואיטיבית - אני מוקסם מזה כנראה בגלל המצב הנפשי שלי כבן אדם. אני מוקסם מזה כי ככל הנראה זה נעדר מחיי באיזושהי צורה, אני שואב את זה כהשראה מהם, אני רואה את העיסוק הזה שלהם ואני מתמלא בזה מחדש - גם בשביל עצמי, גם בשביל להזין את עצמי כיוצר, ולא רק כאיש משרד".

ואם אתה אומר שהם באים עם ההקלטות והכל, אז מה הערך המוסף שאתה נותן להם בתור לייבל? כי הם היו יכולים לעשות לבד עמודי פייסבוק ופרסומות.

"אני כמו עמוד אש כזה. מה אני עושה? אני מייצג את האפשרות שאנשים ישתפו פעולה ביחד. הם לא היו חושבים לעשות את זה קודם, כי הם היו עסוקים בלהשיק את האלבום שלהם ולעשות את ההופעה בבארבי וכל הדבר הזה, ואולי הם היו מופיעים עם הלהקות האחרות, עם בונז'ור, הם היו מגיעים להופיע עם חריגים. אני חושב שיש הרבה מאוד כוח בכוונון של המאזין לבית מסוים. נגיד ל-Touch n' Go יש סאונד, ל-Sub Pop יש סאונד - מגוון היום יותר, כי הם לייבל גדול יותר, אבל היה מצומצם יותר כשהיה נגיד את ה-"Sub Pop 200", את האוסף, והיה להקות נשמעו כמו נירוונה - היה איזשהו רצף מסוים של איכות פילוסופית זהה יחסית ללהקות על אותו לייבל. ואיכויות פילוסופיות זהות הם דברים שניתן לשווק בצורה קלה יותר - זה גם עוזר ללהקות. אני בעצם מייצג את האפשרות להדבקה אסתטית של כמה דברים ביחד. אני לא באמת ערך מוסף טכנולוגי או כלכלי. אבל אני חושב שגם אם הייתי ערך מוסף כלכלי זה היה נגמר מהר מאוד, כי הם היו חושבים שאני בנק. למעשה אני מדפיס, מיחצ"ן, ודוחף אותם לשאוף להיות רציניים בקשר למה שהם עושים, ולשתף פעולה עם אנשים אחרים, ככה שהם חזקים יותר מאשר להיות אינדיבידואלים. זה הכל. וזה מה שאני עושה, אני דוחף אנשים צעירים, מוכשרים, לשאוף ליותר. זה הכל. ממש כמעט על גבול הקואוצ'ינג פילוסופי של DIY, זה הכל. וכן, אני נותן יח"צ, שזה תשמע ערך של כמה אלפי שקלים, אני מדפיס שזה ערך של כמה אלפי שקלים, לפעמים אני עוזר בקליפים שזה ערך של כמה אלפי שקלים. זה מצטבר לתקציב לא מבוטל שבסופו של דבר אני יכול לעזור ללהקה, אם אתה רוצה ממש להיות Ian MacKaye כזה, האם שווה לעבוד במקדונלדס או בזה, בסביבות ה-15,000-20,000 של עבודה".

ואיך הלייבל מתקיים מזה?

"הוא לא! אני עובד, ואני משקיע ואני מפסיד כסף על הלהקות. ואני מפסיד בצורה כזו שאני יודע שמה שאני מפסיד, זה כמו שמישהו שיש לו תחביב כלשהו, ואני דווקא אוהב תחביבים, אני לא משתמש במילה הזו בשביל להמעיט במה שאני עושה. אני אפילו תמיד אומר על ועדת חריגים שאנחנו לא להקה מקצועית: גוטה הוא עורך וידאו, דן יש לו חברת לוגיסטיקה לקידוחים, ואני יועץ תקשורת, ואנחנו עושים לפעמים טורים ומוציאים אלבום פעם בשנתיים-שלוש, ואנחנו לוקחים מאוד ברצינות את התחביב הזה, מאוד. היתה תקופה שניסיתי שמוזיקה תהיה העבודה שלי, ואני מצאתי באופן אישי שאני סובל יותר, משום שמערך הציפיות שלי הגיע ממקום משיגני, כי רציתי להיות הכי טוב בעבודה שלי שיכלתי, אז העדפתי, אני חושב, להפנות את המשיגנות שלי לתחום אחר, וממש ממש רק לעשות את מה שאני נהנה ממנו במוזיקה, וזה יותר תואם את ישראל בסופו של דבר, לדעתי".

הדבר האמיתי

נוער אבוד מצטרף לשרשרת של לייבלים עצמאיים בארץ כמו פאסט מיוזיק, פאקט רקורדס, ופית/קית שהוציאו אלבומים להרכבי שוליים כמו המיותרים, יאפים עם ג'יפים, ומורה חיילת. "בא לי להיות ליד דברים בוסריים כשהם קורים", משתף הרינג. "יש נגיד להקות כמו לילה ודף צ'ונקי, כל מיני ילדים סופר מוכשרים שצורכים אובר-אינפורמציה ביוטיוב ואינפורמציה מוזיקלית מספוטיפיי שממליץ להם על אינסוף דברים, ויש להם את כל הכלים האלה בידיים שלהם, במחשב, הקלטות ביתיות, והם יודעים לייצר דברים עם כמות אינפורמציה מאוד גבוהה, והם עושים את זה בפאשן כי הם ילדים". לפיו המצב השתנה. "היום זה הכל מוצרי יצוא, export ready, האם אתה פיזיבילי כדי שאני אשקיע בך, מנהלים/מפיצים כאלה שעובדים רק עם פרויקטים שהם הוכיחו את עצמם מבחינת כרטיסים - אין מקום התפתחות לכל האינטואיטיביות הזו שנמצאת כמו ענן בתחתית".

הרבה לפני שועדת חריגים טסה לכבוש את שולי אמריקה, הרינג היה נער אבוד בעצמו שהקים הרכב פוסט-רוק קטן בשם הבקרים הרועשים ונהפך בהמשך ללהקת לבנון. היום הוא רוצה לתת להרכבים חדשים את מה שהוא קיבל אז. "עשינו קסטת דמו פעם לבקרים הרועשים. נתתי את זה ברעד וחיל ופיק לאמיר שור, שאולי הוא יפיק את האלבום של לבנון. וזה היה משהו, וכשהוא אמר כן, ואני יעשה לכם מחיר, (צוחק) לא משנה מה המשמעות של זה. הוא באמת עשה לנו מחיר, והם באמת תמכו בנו, והיה לנו מועדון, והוא הוציא לנו את האלבום, ויכולתי לשבת שם עם מכונת למינציה ולניילן את הדיסקים שלי, ולקבל אותם מהמפעל, ולראות איך אני מכניס את הדיסק פנימה. וישבתי שם כמו ילד אצל הסבתא, וזה היה האולפן שלהם, וזה הרגיש נורא אמיתי".

וזה באמת היה אמיתי.

"אני מרחם על הילדים האלה שהכל קורה להם בפייסבוק, אני מרחם על זה. אני ישבתי שם, היה באנגים, הזמנו אוכל, היינו שם, כאנשים. אז מקום אמיתי, מקום אמיתי. הלוואי והיה לי גם מקום, אין לי כסף לדברים האלה. יום אחד נגיד אם אני חברת תקשורת גדולה. הדבר הראשון שאני עושה, מה שבסגנון המינוס שתיים שנסגר, או לפני זה, איך קראו לזה, היה משהו אחד לפני זה…"

הקורו.

"הקורו, לרוגטקה לא התחברתי, אבל דברים כאלה. ספייס, עם עשייה, שהם עושים, הטברסקים של העולם".

זה חבורה של להקות שמנגנות ביחד, והם צריכים ספייס, אז הן עושים את זה.

"זה נפלא!"

הלהקות שלך יכולות לעשות את זה באותה מידה.

"על הזין שלי אם הם יעשו או לא. הייתי נותן את זה אם הייתי יכול, אם היה לי אולפן. זה לא העיסוק שלי, אני לא טכנאי, אין לי אולפן - אם היה לי אולפן זה היה יותר קל, הם היו יכולים לבוא ולהתארח".

יותר קל גם בשבילך אם יש לך אולפן.

"לאנובה יש למשל אולפן, והם נהנים מזה, וזה נפלא. אבל הייתי רוצה לתת משהו אמיתי - זו השורה התחתונה, לתת משהו אמיתי, גם אם זה פורמט של אלבום ומישהו שתומך בך. הם לפעמים קוראים לי בצחוק "דוד", אתה מבין? אני אוהב את זה! מישהו עוזר להם לחשוב על הכל".

סאל חרדלי: מקסימים (צילום David Doh Doh Rosen)

הרינג השתפשף חזק במשך השנים בעשייה מוזיקלית, בין אם בתפעול לייבל או מאות ההופעות שהוא עשה בארה"ב ובאירופה עם להקתו הקודמת TV Buddhas. הוא משתף את כל הידע שלו עם ההרכבים הצעירים בלייבל ודואג לדרבן אותם כדי לקדם את העשייה. הרינג אף מחזיק ברשימה של להקות שהוא שם עליהן אוזן כי הן שלחו לו הקלטות דמו בסמארטפון, אך לא כל להקה יכולה להתקבל ללייבל - הוא חייב להידלק על הסאונד.

באיזה סאונד מדובר?

"אמיתי, לא יודע, אמיתי זה המילה היחידה. באמת בעולם שבו, אני חושב, קשה לדעת מה זה אמיתי בגלל שאנשים חווים לפעמים קשת סכיזופרנית של דברים".

אז מה זה אמיתי בעיניך? כששמעת את סאל חרדלי, בונז'ור משינס.

"אני ראיתי את ההופעות. בהופעות, זה הרגיש לי, מקסים. זה המילה. אפילו אם זה ממש ממש רועש ומת' רוק, מקסים. סתם. פתאום הם עצרו את ההופעה והסקספוניסט שלהם, שאול, עשה סולו. הוא נראה כמו הבסיסט של הוסקר דו, יש לו שפם כזה, הוא בחור. וכולם כזה ילדים, אז אין את העצב של הבגרות, זה רק מן "קקק!" כזה. יש את הלהקות האלה: איך קוראים לכם? קוראים לנו אנשם. למה? כי זה היה הבדיחה בחדר כשחשבנו על איך לקרוא ללהקה. לא משנה, יש להקות כאלה. איך נקרא לעצמנו? שם מפגר כלשהו. אפילו סאל חרדלי זה שם של להקת תיכון. וזה הרגיש לי כל כך אמיתי ומקסים, פשוט באמת קסום. כמו שהלכתי לראות הופעה של אולי דנון. תקשיב, עזוב את ההפקה של האלבום ואיך יצא בסוף המוצר, אני אוהב לשמור על דברים מאוד ראשוניים. כמובן האלבומים של החריגים מאוד מופקים, אבל אני כן מרגיש שיש בהם אינטואיציה. אתה כן שומע אותם ואתה לא מרגיש שזה הרמטי, אני לא חושב. סרטים ומוזיקה מאפשרים לצופה ליצוק לתוך זה את העולם שלו, כדי שיהיה לו מקום ליצור בעזרת הדבר הזה".

זה גם יוצר עולם שאפשר להכנס אליו, שילוב כזה.

"נכון. ואז באיזשהו מקום, כשאני ראיתי את זה חשבתי שזה מקסים ולא הרמטי. היה בזה משהו כמו סקיצה. אבל כל כך טובה, אתה יודע? סקיצה של פיקאסו, שרואים את היד של גאון. אז גם ככה, כששמעתי את הקול של אולי בהופעה, או כשראיתי את בונז'ור מאשינס, והבסיסטית היתה ככה, והמתופף היה ככה, והיה להם תקשורת מצחיקה אחד עם השני, אבל הם ניגנו מדהים, עדיין ברמה טכנית מאוד גבוהה, אבל מתוך אינטואיציה, לא מתוך הפחד של הבגרות, אלא הגוף באופן אינטואיטיבי ניגן את זה, מתוך אהבה, ראשונית, טהורה, מינית אולי אפילו, למוזיקה - מה ששמעת זה מה שאני רוצה להרגיש זה מה שאני רוצה להוציא!"

אני יודע שאתה מאוד בעניין של מוזיקה בעברית. אבל אם תראה להקה כזו שעושה מוזיקה אינסטרומנטלית או מוזיקה באנגלית שעונה על ההגדרה הזו, אז גם תיקח אותם?

"אם היא עושה מוזיקה אינסטרומנטלית לגמרי שעונה על ההגדרה הזאת, וראיתי כאלה בחיי, ראיתי הופעה של Tera Malos וראיתי הופעה הופעתי עם כל מיני להקות בתקופה של 2003-2006, כשזה היה מאוד חזק הסצנה הזו של המת'-נויז, יצא לי להופיע באמריקה עם המון כאלה, והיה בהם משהו מקסים תמיד, והאמריקאים יודעים ליצור מוזיקה ולהופיע בצורה מאוד אינטואיטיבית גם כשהם מאוד מפורסמים - ההרמטיות לא נשמרת. אז אם אני אראה משהו אינטואיטיבי, בטח. אגב, השמיעו לי את האלבום החדש שלהן, לילה, הוא באנגלית, רצו שאאזור לסדר אותו או משהו כזה, יש הרבה שירים, ואני חושב שהן להקה אינטואיטיבית מאוד! מאוד, מאוד! יש להן יכולת אינטואיטיבית חריגה לישראלים, חריגה! זה פשוט יבוא להן, להחליף תפקיד, פתאום אחת על תופים, פתאום יבוא לה ככה ליצור, וככה - זה אינטואיטיבי, אני מאוד אוהב את זה, מאוד אנדי וורהול".

אז הן יצאו בנוער אבוד?

"לא, כרגע אנחנו עושים יח"צ. מה זה עושים יח"צ? אני עוזר להן פשוט. אבל זה באנגלית. פה זה תפס אותי בדילמה. אמרתי לעצמי, אני חושב שאחכה שיהיה משהו בעברית".

אוקיי. למה?

"אני חושב שזה יכול להיות מדהים בעברית, כאילו, מטמטם, מדהים! הן השמיעו לי פעם משהו בעברית. זה היה נפלא, זה היה רדוף! איפשהו באנגלית, זה עדיין יש לזה צעד אחד ממני. אני צריך שזה יהיה ממש לגמרי איתי כדי שארצה להוציא את זה".

כלומר, אמיתי באנגלית?

"לא שמעתי אף פעם - כולל דברים שאני עשיתי, ברור ביקורת עצמית, טוטלית - לא שמעתי אף פעם אינדי ישראלי באנגלית שהיה נשמע לי לגמרי בתוכי, שלגמרי נכנס לי לספירה. שים את "עטור מצחך", אני אבכה כמו ילדה. אבל לא נכנס עד הסוף. אני יכול להעריך, אני יכול זה. עד הסוף - לא. עד הסוף זה רק בעברית".

בונז'ור משינס לא עשו אגב לפני כן חומר באנגלית?

"אני חושב הם עשו אינטרוואלי כזה, הם עשו חלק מהדברים בעבירת, ואז באנגלית הם עשו אלבום, ואז דיברנו על זה, והם עשו עברית עכשיו".

לדף צ'ונקי יש חלק בעברית, חלק באנגלית, חלק ברוסית אפילו.

"נכון, שזה אגב אפילו פי עשר יותר מעניין באנגלית בעיני".

רוסית?

"כן! רוסית, ערבית, קיבוץ גלויות. מצידי, אם הבן אדם אנגלוסקסי וזה ממש בא לו ממקום כזה... סתם, אתמול ראיתי "The Voice" אז ראיתי איזה שלישיה שבאה ממושב של 40 משפחות של אנשים שעזבו את קליפורניה והם משיחיים כאלה, הם שרים באנגלית, הם שרו סיימון וגרפונקל. עזוב שזה היה ביצוע באמת כמו שאביב גפן אמר "משעמם", ופה אני מסכים איתו לפעמים, זה היה, בעיני, אינטואיטיבי".

הרינג: הרצל של סצנת האינדי

מקום שיקשיבו לך

ועדת חריגים היו חתומים בעבר בלייבל המקומי Anova, וכיום הם חתומים בלייבל הקליפורני Burger Records. בורגר הם לייבל עצמאי שהוקם ב-2007 ושחרר מאות ריליסים ממגוון רחב של הרכבים כמו Ty Segall, Thee Oh Sees, וגם הוצאות מחודשות להרכבים מוכרים כמו איגי פופ והסטוג'ס, הרבה מהם על קסטות. הרינג קיבל המון השראה מדרך הפעולה שלהם. "הם אומרים: שלח מוזיקה. ואז כזה בשלוש בלילה כשהם לא ישנים הם מקשיבים למלא שיט, והם עונים! זה חברי כאילו השנה היא '83, זה לא חברי כאילו השנה היא 2017 ואתה צריך לשלוח ל-info@, ושולחים לך בחזרה "thank you for" טה טה טה טה טה, אם נרצה משהו נחזור אליך. או, אנא שים את ה-mp3 שלך בתוך קופסה בסאונדקלאוד. זה כל כך מנכר. היום לייבלים של קסטות מהווים מבחינה פילוסופית את מה שפעם כל לייבל אינדי היה, שזה מקום שיקשיב לך, אתה יודע, גם אם אתה מוזר, גם אם קוראים לך קורט קוביין ואתה בן 17 או 18 או משהו כזה, ואתה הקלטת קסטת בבית, וכתבת להפיק וציירת קקי ועשית כמה קווים מעל, יקשיבו לך. מישהו יקשיב לך".

אתה הולך להוציא קסטות או וינילים?

"כן. אני הולך להוציא קסטות, אני הולך להוציא קסטות ברמה מאוד מגוונת - כמו שבורגר עושים, כשהם מוציאים ל-Big Star ריאישיויים כאלה, ול-Green Day, ולסטוג'ס - אני הולך להוציא גם ריאישויים ישראלים, בקסטות, גם להקות גדולות מאוד שיוציאו בקסטות אצלי, זה משהו שאני רוצה לעשות סתם בשביל להשטיח באיזושהי צורה את הכל. אני אוהב את זה".

אולי גם לחבר נקודות - אם תוציא קסטת דמו של משינה, אני יודע, מתחילת שנות השמונים, אז יש בזה אולי את הדבר שאתה מתאר, האינטואיטיבי וכל זה.

"משהו כזה, משהו כמו כשאני שומע משינה כשאני מתקלח. יש לי כזה נגן קסטות, שם משינה, אני מתקלח עם משינה".

לרוב האנשים אין בכלל איך להשמיע את הקסטה, זה פשוט יושב יפה על המדף.

"אם אתה רוצה לרדת לרזולוציה של הפורמט, הקסטה היא בסופו של דבר, בימינו, מוצר עיצובי, שאנשים חלק שומעים, והרוב אוספים, ליופי בבית, בדירות תל אביביות כאלה ואחרות, או בוהמייניות כאלה, ויש לזה קוד הורדה, ובייסיקלי אתה יכול למכור את זה כערך מוסף בבנדקמפ או כ-15 שקל בהופעה, לפאן, כדי לתמוך, וזה הנאדג', זו הקריצת עין של האינדי שנשארה. חוץ מזה יש וינילים, ואני בטח אוציא אותם בהמשך, כשהדבר יהיה פיזיבילי. אבל כרגע ההשקעה היא מינימלית, אנחנו נוציא דיסקים בעיקר בשביל תקשורת, ובשביל מי שצריך, ובשביל הלהקה שתוכל למכור, אבל קסטות זה משהו שאני מאמין שהוא מוצר עיצובי שיכול ליצור אנגייג'מנט יפה, וזה פשוט פאן, וזה טרנד, שהוא לא רק כי הוא טרנדי, אני מאוד אוהב אותו כי הוא מאוד זול ליצור יחסית, והוא מכיל בתוכו את אותה משמשעות שיש לוויניל, פחות או יותר, שזה המשמעות הזאת של כאילו הדבר האמיתי. אני אוהב את זה. חתרני כזה".

נוער אבוד האוסף: בקרוב על קסטה ב-Burger Records

נשמע שנוער אבוד מכוון לקהל מקומי קטן של סנובי מוזיקה, אך הרינג מתכנן לייצא את המוזיקה גם לחו"ל. הקסטה הראשונה של הלייבל תהיה אוסף שיצא ב-27.1 כחלק מסדרת Burger World, סדרה שסוקרת סצנות אינדי ברחבי העולם. הרינג בחר 12 שירים של להקות חדשות ששרות בעברית, ומסתבר שזה התקבל בברכה. "שלחתי לו את זה, הוא אמר לי תקשיב, זה מדהים. הוא עף על זה, הוא אמר לי אני שומע את זה בריפיט כבר 20 פעם. הוא סידר לי את זה מחדש - הוא אף פעם לא עשה לי את זה - כאילו הוא נכנס לי לטראקליסט, התחיל לשנות את זה, איך הוא חושב שזה צריך להיות. הוא אמר, אני אשלח את זה דרך היח"צ שלנו, אשיג על הלייבל אייטמים, טה טה טה טה טה - זה הכוח של הרבה דברים יפים בעברית ביחד".

מעניין. טוב, זה כי אתה בלייבל, והוא מקשיב לך, והוא כבר התרגל לשמוע עברית.

"אני לא יודע אם הוא התרגל לשמוע עברית, אבל אני חושב שאם אתה עושה משהו אינטואיטיבית, נשאר בדיוק כאילו מה שאתה עושה, זה כמו הילדים האלה. עושה אינטואיטיבית פשוט, מה שאתה אוהב, מעביר דרכך את האנרגיה ישירות, אז הצד השני מרגיש שהוא מקבל משהו אמיתי ושהוא פְרֶש, שאין תחושה מעובדת. אז זה יצא, וזה סממן למה אני הולך לעשות. מה שאני הולך לעשות בייסיקלי זה לשלוח את האלבומים של הלהקות לאנשים, לעניין אנשים באמריקה בעיקר, ואנגליה, איפה שצורכים מוזיקה אינדית, אנרדרגראונד, ולעניין אותם בלייבל בוטיק שלי כלייבל בוטיק שמוציא אלקטרוני, ואנדרגראונד רוק, בשפה העברית. עכשיו, אתה כצרכן מוזיקה, היית גר באמריקה, זה אנקדוטה מעניינת שיש דבר כזה. אני יכול לדמיין את זה בפוטנציאל של זה הגדול ביותר, לייבלי בוטיק שמוציא דברים טובים בשפה העברית, וזה יכול להיות פשוט קוריוז מעניין, כמו לייבל יפני טוב שאתה עוקב אחריו, אתה יודע?"

סילבי ז'אן ישיקו אלבום בכורה ב-15.2 בתדר

סאל חרדלי ישיקו אלבום בכורה ב-4.3 בבארבי

הפוסט נוער אבוד: יובל הרינג בראיון על הלייבל שלו הופיע ראשון בהמאזין

המאזין בשאלה ל-Red Axes: עם איזה אמן, חי או לא מפה או מחו"ל, הייתם מתים לשתף פעולה, ולמה?

Red Axes: ג'נסיס פי אורידג', הסיבה לכך היא הגישה האותנטית והלא מתפשרת, החופש היצרתי והיכולת לחדש לשנות ולהשפיע.

רד אקסס בשאלה למסך הלבן: מתי הקאתם בפעם האחרונה ולמה?

המסך הלבן: זה קרה באינדינגב האחרון. הבוקר שאחרי ההופעה היה קשה מאוד - שינת עכברושים קצרה ופסיכדלית בתוך האוהל שלאט לאט הלך ונהפך לתנור לוהט, האנגאובר של החיים. החלום ושברו. כל היום הסתובבנו אבודים במדבר, חיפשנו מזון. בזכות התלושים ששמרנו בצד הגרב, יכולנו להרשות לעצמנו לאכול לארוחת הצהריים המבורגר גדול ואמיתי. לקראת הערב התחלנו לשתות כמו חולים והכרנו חבר חדש בשם אדורל, שנתן לנו מרץ לא נורמלי והעלה את הרף בקטע אחר. טסנו לירח ופגשנו שם את אוטארטיק שכבר שיבש אותנו לגמרי. אספנו כמה נפשות טועות לצורך הילולה ברחבת האוהלים. חלצנו את בקבוק היין האחרון שנשאר. שתינו אותו. פתאום נהיה קר. ההמבורגר התחיל לדבר מגרוננו. אדון אדורל נעלם. התחלנו להקיא. ומאז זה לא הפסיק.

(לצערינו גרזן היכתה בשרשרת בנקודה זו ושברה אותה, אז התחלנו מחדש)

Deaf Chonky בשאלה להילה רוח: שלום הילה רוח: באיזו הופעה הכי הרבה סבלת בעולם ולמה?

הילה רוח: ההופעה הכי נוראית שהיתה לי זה ההופעה השניה שלי. בתום לב המתופף קבע לנו להופיע בבומבמלה בבמה ממש גדולה. מן הסתם לא הייתי בבומבמלה בחיים שלי. מגיעים למתחם אמנים, וויבים של נרגילות ולונגים - כבר רוצה לברוח. עולים. מסביב במות עם טראנסים שהמגבר לא יכול לנצח ומולי שטח עצום וריק שבאמצע ישבו שני חברים שבאו איתנו בהתרגשות לראות הופעה. באיזשהו שלב חבורת ילדים התקרבו לבמה אחד מהם עשה מונינג - תחת צעיר ושעיר שלא אשכח כל חיי. עצרתי, עישנתי סיגריה. ירדנו. החלטתי לעזוב את עסקי המוסיקה כמובן. ואז שכחתי מזה. אבל התמונה של התחת שלו בליבי לנצח.

הילה רוח בשאלה ל-Häxxan: איך נראה ריב של חברי להקת חסן? אופציה ב': מה חושבים חסן על חומוס

Häxxan: קשה לתאר את הריבים שלנו בקצרה. מדובר במערכת יחסים פסיכולוגית מורכבת ביותר. אבל כשזה קורה זה כמו התנגשות של כוכבים בחלל. זה כמו קריסה של מגדל. זה כמו לטפס במדרון חלק, להגיע לפסגה ולצעוק לשמיים: "ח-ס-ן!". ואז משלימים ומנגנים-את-זה. ב': הקשר בין חסן לחומוס קיים. אבל הוא מקרי בהחלט.

הפוסט Red Axes, המסך הלבן, Deaf Chonky, הילה רוח, ו-Häxxan בראיון שרשרת לכבוד גרזן פסטיבל הופיע ראשון בהמאזין

יום חמישי

21:00 - במת החיפושית - Deaf Chonky

עידו שחם: הרציניים שיגיעו לאינדינגב ביום חמישי בערב יוכלו לפתוח את הפסטיבל בבום עם אחת הלהקות הרותחות בסצנה: Deaf Chonky. צמד הבנות עושות גאראג'-Pאנק אינטיליגנטי עם הרבה הומור, וההופעה שלהן בטח תהיה מלאה באנרגיות ג'ינג'יות ומוי כיף. הן הוציאו לא מזמן את אלבום הבכורה "Farsh", הבחירה שלי לאלבום השנה העברית שעברה, אז כדאי לשמוע אותו וללמוד את המילים ולקפוץ פוגו בבית. אם אתם ממש רציניים אז תישארו בבמת החיפושית לאחר מכן להופעה של צמד הרוקרים מהחלל החיצון Elephant Hive.

יום שישי

15:00 - במת הקוף - שלום גד והיהלומים

ירדן אבני: הופעה של שלום גד באינדינגב היא אירוע אדיר בעיקר מכיוון שהיא מתרחשת באזור שבו כנראה רוב השירים שלו נולדו - מהגיאוגרפי ("בסוף המדבר") ועד לאירוע עצמו ("אינדינגב") - אין מקום יותר טוב לשמוע את גד. עדיין לא הייתי בהופעה שלו, אבל אני מנחש שהיא תהיה כמו טקס דתי: הקהל יהיה מורכב ממעריצים אדוקים שישירו ביחד עם הזמר את כל השירים שלו, מילה אחרי מילה, כאילו זה הטקסט הכי קדוש בעולם. ככה זה עם השירים של גד, הם מורכבים ממשפטים שנשארים איתך לאורך כל החיים, והמעט שנשאר לנו לעשות זה לשיר ביחד איתו כהוקרת תודה.

22:00 - במת הקוף - נצ'י נצ'

ירדן: כבר הייתי בכמה הופעות של נצ'י נצ', ובכל אחת מהן הייתי בשמים, אבל האווירה המדברית של האינדינגב מרגישה לי הרבה יותר טבעית למוזיקה של נצ'י נצ' - משהו בתערובת הארצישראלית של ההיפ הופ שלו, ביחד עם ההשפעות הבולטות שהוא שואב מרגאיי פשוט גורמות לי לזמזם את השירים שלו בצורה טבעית בכל פעם שאני מטייל בנגב. תוסיפו לזה את האנרגיות התמיד-מטורפות שלו ושל הקהל האדוק, ותקבלו את אחת ההופעות המדוברות של האינדינגב הקרוב.

23:15 - במת הקוף - APE RECORDS

ירדן: תמיר מוסקט הוא אחד מהמפיקים העסוקים והפוריים במוזיקה הישראלית, וההופעה שלו באינדינגב היא מעין השקה של הלייבל החדש שהקים ביחד עם אייל גרונברג: APE RECORDS. הם כבר הוציאו שיר למרינה מקסימיליאן בלומין ואני לא יכול לחכות לראות איך הוא מבוצע בהופעה חיה. מוסקט יארח בהופעה את בלומין יחד עם תומר יוסף (שותפו ללהקת בלקן ביט בוקס), גלעד כהנא, ו-A-WA. כל השמות כאן הם פרפורמרים מעולים שיודעים לשרוף במות, וההתאחדות שלהם ביחד על במה אחת לא משאירה הרבה סיכוי לבמת הקוף של האינדינגב.

23:30 - במת הפיל - Häxxan (אם בא לכם יותר רוקנרול)

ניצן אגסי: הלהקה היחידה שאני מרשה לעצמי להמליץ עליה לפני שראיתי אותה בהופעה. רק מתוכנית הלייב שחסן הקליטו לרדיו הקצה הבנתי שזאת הולכת להיות אחת מההופעות אחוזות הטירוף באינדינגב הקרוב: להקת גאראז'-Pאנק שזורקת על המאזינים ריפים תזזיתיים עמוסים בפאז, הרמוניות ווקאליות קליטות, ומקצבים בטמפו בלתי אפשרי. "Fight for Your Right to Smoke Cannabis" הוא כנראה שיר הפאנק הטוב ביותר ששמעתי בשנה האחרונה. השורה "open up your mind what you're gonna find" לא יצאה לי מהראש במשך שבוע בפעם הראשונה ששמעתי אותו, ובכל פעם שאני שומע את השיר היא חוזרת לשם בחזרה ומסרבת לצאת. כמו בכל להקת פאנק טובה, המרכיב החשוב ביותר הוא המתופף אורי רנרט, שמזכיר את סגנון התיפוף המדויק אך דפוק של רע מוכיח באלבום הראשון של זקני צפת. אם אתם מרגישים צורך לפרוק אגרסיות בריקוד חסר חוקים זו ההופעה ללכת אליה.

0:30 - במת הפיל - Midnight Peacocks מארחים את יהלי סובול

עידו: אחרי היעדרות של 7 שנים, המידנייט פיקוקס מחזירים למדבר את הסירקוס-קור, ז'אנר מומצא שמשלב בין מטאל למוזיקה ערבית וקברט. במרכז ההרכב נמצא מוח העל הסוטה איתן רדושינסקי, ואפשר לסמוך עליו בשביל שיקבץ סביבו חבורה חדשה של נגנים מוכשרים וינהיג טקס רוקנרול פגני שבו הכל יכול לקרות. בפעם האחרונה התרחשה היסטוריה אינדינגבית כאשר בחור צעיר, שהתברר כלוקה במחלת נפש, לקח את הבס של רדושינסקי וניפץ אותה לגזרים. הייתי שם כזה קרה, ואני ממליץ לכם להיות שם כשמי יודע מה יקרה, וגם לרכוש את האלבום החדש שלהם "Katastroffa" שיהיה זמין בינתיים רק בדוכני הדיסקים של הפסטיבל. אגב, למי שנבהל מפוטנציאל הסחיות של יהלי סובול, אפשר להירגע - הוא ניגן בהרכב של אביב מארק והפילהרמונית וכיסח שם את הגיטרה, מה שגם הפיקוקס אירחו באינדינגב את ערן צור כשקרתה התקרית הנ"ל ועזרו לו להתחבר לצד האפל של הכוח.

1:45 - במת הקוף - Shtuby Band Experience

עידו: בתקופה האחרונה מתהלך בארץ חיזר ורוד ושמו שטובי. שטובי הגיע מגלקסיה רחוקה ומתקדמת שנמצאת בעידן של שלום בין-כוכבי, כך שכל מה שנשאר לתושביה לעשות זה לחגוג. בגלל טעות בניווט, שטובי עבר ליד כדור הארץ. הוא ירד לכוכב שלנו כדי לקדם את השלום ולהרים את המסיבות-הופעות של החיים עם הרכב נגנים שעושה סוג של אלקטרוניקה עם הפרעת קשב. אני יודע שעמדתם כל היום והשעה כבר מאוחרת, אז תצרכו את החומרים הרלוונטיים ותתכוננו לזוז.

יום שבת

15:00 - במת הקוף - האחים רמירז ודני דורצ'ין

ניצן: החיבור בין האחים רמירז לדורצ'ין הוא לא רק מתבקש, אלא בשנה האחרונה הפך להיות עניין שבשגרה. האחים רמירז פועלים ביחד ולחוד במספר לא קטן של הרכבים באינדי המקומי בעשור האחרון, והם חברו לדורצ'ין בתחילת השנה להקליט את אלבומו השני "So The Story Goes". התוצר הוא שילוב טבעי בין הבלוז המחוספס שדורצ'ין מספק ל-Fאנק, גרוב, והרוקבילי של האחים רמירז. החיבור הזה יצר כמה שירים שהוציאו מדורצ'ין את המיטב, וכמה שירים אחרים שמרגישים כאילו הם היו יכולים להיכנס בקלות לאלבום הרביעי של האחים. גם בהופעה חיה, דורצ'ין מרגיש כמו האח מאמא אחרת של הרמירזים. האווירה המשוחררת והג'אמים החופשיים והארוכים אליהם נכנסת החבורה המוכשרת הזאת נותנים לפעמים את התחושה שנכנסנו לחזרה פרטית ומהוקצעת במיוחד. את ההשפעה של הרמירזים על המוזיקה של דורצ'ין אפשר כאמור לשמוע בקלות באלבום המשותף, אבל יהיה זה מעניין יותר לשמוע את דורצ'ין משלב את נגינת המפוחית והגיטרת סלייד שלו לתוך שירים של הרמירזים כמו "Sweet Lady" הבלוזי, "Pirlo" הפאנקי, או "Baby Chicken Walk" הרוקנרולי.

16:00 - במת הקוף - חיה מילר

עידו, ניצן, וירדן: לכל אחד מאיתנו יש טעם מוזיקלי קצת שונה, אבל אם יש להקה אחת שכולנו מסכימים עליה זו חיה מילר. הטריו הזה מנגן רוק עברי כבר זמן מה, אך בשנה האחרונה הם הוציאו את "+1" שסחף אותנו עם ליריקה עכשווית וגיטרה-באס-תופים בלוזיים. המילרים אפילו יותר חייתיים בהופעות, אז זו תהיה כנראה ההזדמנות האחרונה שלכם בפסטיבל להוציא את האייר גיטאר מהקייס הבלתי נראה שלה ולתת איזה סולו ממיס פנים.

17:00 - במת הקוף - שי בן צור

ניצן: אם אני צריך להמר על ההופעה שתהיה ההפתעה של אינדינגב 2016, זאת תהיה ההופעה של שי בן צור. כדי להבין למה, צריך להכיר ארבע עובדות:

1. שי בן צור הוציא בסוף שנה שעברה את אלבומו השלישי בשם "ג'ונון", בהפקה משותפת עם ג'וני גרינווד מרדיוהד ולהקת הרג'אסטן אקספרס, המכילה לא פחות מ-19 נגנים הודים.
2. בן צור והלהקה נמצאים בעיצומו של מסע הופעות לקידום האלבום, אשר החל בהודו ועובר בתחילת נובמבר לאירופה, שם יחברו לגרינווד.
3. באתר הפסטיבל לא פורט מה יהיה הפורמט בו בן צור ינגן. בסיבוביו הקודמים בישראל הופיע בן צור עם הרכבים שונים, ביניהם שילוב של מוזיקאים ישראלים כשהבולט בהם היה יוסי פיין, וחלק מהמוזיקאים הרג'אסטנים, כאשר לאחת ההופעות הצטרף גם גרינווד.
4. מפיקי האינדינגב נוטים לספק במהלך הפסטיבלים הפתעות שלא ניתן למצוא בליינאפ המפורסם. בשנה שעברה למשל, ההפתעה הגיעה בצורת הופעה של פורטיס שפרץ לבמת הקוף ללא התרעה. השנה ההפתעה עלולה לבוא בצורת להקה של 19 נגנים מופלאים או אפילו בהגחה של גרינווד לבמה. אף העובדה שבן צור יהיה זה שלמעשה ינעל את הפסטיבל במיקום לא סקסי במיוחד בליינאפ, לא מורידה בעיני מהאפשרות שגרינווד יקח חלק בהופעה - למרות שהוא רגיל לעלות עם רדיוהד כהדליינר, גרינווד מתורגל להופיע בפסטיבלים קטנים בשעות צהריים גם עם פרויקט אחר שלו, ה-London Contemporary Orchestra.

אבל גם אם נשים בצד את ההימור הפרוע שלי, ובן צור יעלה לבמה עם הרכב אקוסטי מצומצם, ההופעה שלו היא עדיין ההמלצה הראשית שלי לאינדינגב הקרוב. בן צור מצליח ליצור בהופעותיו אווירה אינטימית עם הקהל גם באמפי רחב ידיים. כל תו מנוגן וכל מילה נהגית בתשומת לב מופתית. בן צור מנצח על הלהקה בסימני ידיים ומבטים, תוך כדי שירה ונגינה על גיטרה וחליל. וחשוב מכל, המלודיות המתפתלות והמילים הפיוטיות שלו לוקחות גם את המאזינים שלא חזרו לאחרונה מהודו למסע רוחני.

הפוסט 10 הופעות שאסור לפספס באינדינגב 2016 הופיע ראשון בהמאזין

חיה מילר - 1+

ניצן: לא מעט אנשים מגדירים את חיה מילר בתור הקול של דור ה-Y הישראלי, כנראה כי קוסטה קפלן, סולן ההרכב, כותב מילים שמגיעות מחוויה אישית, אבל נוגעות בביקורתיות בנקודות רגישות לזמן והמקום שבו אנו חיים. "כסף מאמא", שדווקא נכתב על ידי דני הדר, סובב סביב הנושאים הללו. "+1" הוא אלבום רוק מהסוג שאנחנו כבר לא רגילים כל כך לראות: עוקצני ורגיש בו זמנית, ובועט במקומות מוצנעים.

ירדן: ללהקות באינדי הישראלי יש הרגל מגונה להתפרק נורא מהר ולשלוח את חבריהן לקריירות סולו. לעומתן, חיה מילר לא מרגישה כמו נקודת ההתחלה של חברי הלהקה בדרך לקריירת סולו מוצלחת, אלא בתור להקה שמתקיימת בזכות העבודה המשותפת של חבריה. אוהבים להבליט את קוסטה קפלן, בעיקר בגלל שהמוזיקה של הלהקה נצמדת מאוד לטקסטים שלו, אבל גם העבודה של סתו בן-שחר על התופים ושל אודי בונן על הבס חיונית לא פחות כחלק מהנוסחה המנצחת שהלהקה מיישמת ב-"+1", אולי האלבום החברתי (ולא בדיוק "אלבום מחאה" כמו שאוהבים לקרוא לו) הכי מדויק של תקופת פוסט-מחאת-האוהלים, תקופה שבה אנחנו מתרכזים בעיקר בבעיות שלנו, ולאו דווקא באיך לפתור איתן, אלא איך לחיות איתן.

עידו: האלבום היחיד ששלושתנו הסכמנו עליו, ובצדק.

שלום גד - הכל חדש

ירדן: שלום גד הוא הדמות האהובה עליי באינדי הישראלי. כבר עשרים שנה שהוא מוציא אלבומים שלא דומים לשום דבר אחר בארץ, והוא מנצל בהם בגאווה רבה את היכולת המדהימה שלו לכתוב שירי פופ מושלמים, וגם מציג נקודת מבט ייחודית וחשובה על החברה הישראלית מעיניהם של מעמד הפועלים והעולים החדשים (גד עלה לישראל מצרפת בגיל 10). נקודת המבט הזאת לא בדיוק משתנה מדי אלבום, אלא משתדרגת. באלבום החדש, למשל, גד נשמע אופטימי מתמיד - המילים הראשונות שפותחות את האלבום הן "מלחמה זה עובר, אהבה זה לנצח". האופטימיות הזאת היא תוצאה של "לידה מחדש" שגד מספר שעבר בשנים האחרונות. גד נשמע מפוכח יותר מתמיד, ומביא באלבום תובנות על התמודדות עם החיים והבנה שרק אתה אחראי לאושר שלך. האלבום הזה מרגיש אפילו יותר רחב יריעה וגדול מטרילוגיית אלבומי "המצב" שקדמה לו, ומוכיח שגד רק משתבח עם השנים.

חשש אמיתי - הודעה מוקלטת

עידו: אחת מהתגליות הכיפיות של השנה. מדובר בארבעה חברים מגבעתיים שמושפעים מבריטפופ וניו ווייב ישראלי, והאי פי הראשון שלהם משקף נוסטלגיה נעורית שכזו דרך אינדי פופ קליט.

רם אוריון - גרמנים באוגנדה

עידו: לדעתי, אלבום הסולו הכי טוב של רם אוריון. הוא כתב אותו במשך שהות באיסלנד ולקח צעד אחורה מבחינה הפקתית כדי לעשות אלבום לואו פיי יותר מהרגיל. בכלל, רם אוריון נהיה לעמוד התווך של האינדי הישראלי: החל מההשפעה שלו כחבר בנושאי המגבעת, דרך עבודת הפקה נרחבת (חיה מילר, הילה רוח, שילה פרבר, ועוד), ועד לניסור גיטרה בהרכבים שונים (ערן צור, אביב מארק, ועוד). רם אוריון גם הולך להרבה הופעות, משהו שלא הרבה אומנים עושים - אפילו בשוליים.

אלון עדר - קסיו זעם

ניצן: אלון עדר יוצר בד"כ בלדות אהבה באלבומי הלהקה שלו. ב-"קסיו זעם" הוא מוציא את כל הרעל והתסכול שיש לו על כל העולם, כולל על עצמו. האלבום הוקלט כולו על מקלדות וגיטרת קסיו, מה שהופך אותו למעין אלבום לואו-פיי. חלק מהשירים חושפניים מאוד, ברמת ה- TMI, בחלקם אלון עדר חוטא בניסיון לעשות ראפ ונכשל קשות, ובחלקם האחר הוא יוצר מהקסיו דברים שקשה להאמין שניתן להוציא מהכלים הנחותים האלה.

ענבל פרלמוטר ורם אוריון - Inbalance

ניצן: מדובר באלבום של ענבל פרלמוטר מהמכשפות שהוקלט לפני 20 שנה עם רם אוריון, היה אמור לצאת כקלטת לואו-פיי ויצא רק השנה. ענבל נהרגה בתאונת דרכים בשנת 97', ומאז הוצאת הקלטת הוקפאה. רם אוריון הוציא את האלבום בחודש מרץ להורדה בבנדקמפ. ההכנסות ממנו נתרמות כולן לאגודת צער בעלי חיים.

טל פוגל - אל החצר הגדולה

ירדן: האלבום החדש של טל פוגל הצליח לפגוע לי ברגש החשוף בזמן שאני חווה את התקופה שהכי נכונה לשמוע אותו: בין תחילת הצבא לסיום הלימודים, כשאני לא בטוח אם אני ילד מגודל או מבוגר טרי. פוגל מתעסקת באלבום בהתבגרות, והיא מתעסקת בה כאילו היא טראומה. היא מנסה להתכחש אליה, וכל הזמן חוזרת אל העבר הפשוט יותר, שלאורך כל האלבום הזה נשמע מרוחק, כמו תמונה ישנה. "אל החצר הגדולה" לא מרגיש כמו השיא של פוגל, אלא יותר מסמן את הפוטנציאל שטמון בה, ולכן אני לא יכול לחכות לדבר הבא שהיא הולכת לעשות.

REO - מכונת הזמן של הלב

עידו: דיסקו-פופ חלומי בעברית מהצמד זואי פולנסקי (בלה טאר, Ex Lion Tamer) ואור אדרי (Monti Fiori, אביב מארק, ועוד). בראיון שהן עשו פה במאזין, הן ציינו בתור רפרנסים להקות רוק ישראלי כמו מוניקה סקס והרכבי פופ כמו מנגו, והמוזיקה שלהן יושבת בדיוק בין המשבצות האלה, והכל בהפקה חלקה של שיק אירופאי.

ארמון - ארמון

ירדן: התאהבתי באלבום של ארמון לפני כמעט שנה, והתחלתי לחזור אליו רק בקיץ האחרון, כשהצלילים המתוקים שלו נשמעו לי נכונים. ארמון עושים את המוזיקה האלקטרונית הכי אהובה עלי: אלקטרוניקה "חמה", עם אסתטיקה ששוטפת אותך מכל הכיוונים, שהכי מרגשת דווקא ברגעים הכי סינתטיים שלה. דרך האלקטרוניקה הזאת ארמון עושים שירי פופ מושלמים, פסיכדליים לעתים, שמרכיבים אלבום גדוש ושלם של להקה שכל חבריה נמצאים בשיאם.

אדם כהן - קשת

ירדן: הייתי רוצה להגיד שהעובדה שאדם כהן נשאר אלמוני למרות האלבום המעולה שלו היא הפשע הכי גדול שנעשה במוזיקה הישראלית בשנת ה'תשע"ו, אבל חלק גדול מהפשע הזה נגזר מכך שכהן עצמו בוחר להסתיר את עצמו מאור הזרקורים: הוא בקושי מתראיין, אין עליו שום מידע בעמוד הבנדקמפ שלו, ואין לו דף אמן בפייסבוק. הכל נראה רבה יותר הגיוני ברגע ששומעים את המוזיקה שלו: מינימליסטית, ביישנית, עם הקול של כהן ברקע ולא בפרונט, כאילו הוא שר לעצמו במקרה. זה לא מונע מהאלבום החדש שלו, הרביעי בחמש השנים האחרונות, להיות האלבום הכי טוב ששמעתי בשנה האחרונה. כהן הוא הזמר/יוצר הכי עדכני שפועל כרגע בדרך שהוא משלב בין צורה לתוכן. בעוד זמרים/יוצרים אחרים משתמשים בכלים מסורתיים יותר כמו גיטרה, כהן משתמש בסינתיסייזרים, לופרים, וסמפלרים. הוא מדבר על החיים היומיומיים שלו וההתמודדות איתם מעל למצע הזה, ועל סוג של מציאת משמעות בחיים שכאלה. נכון, זה לא מהפכני - אביתר בנאי, לדוגמה, עשה את בדיוק אותו דבר ב-"שיר טיול" מ-1999, אבל הגיע הזמן שיותר אמנים ישאבו השראה מהאלבום ההוא של בנאי, וכהן עושה זאת בצורה מבריקה, ובעיקר מרגשת.

Totemo - Desire Path

ירדן: אם האי פי הקודם של טוטמו היה מינמילסטי וקודר יחסית, כי הוא עסק בהתמודדות של רותם אור עם מחלת הסרטן, האי פי החדש מציג את אור לאחר ההתגברות על המחלה. היא באה לכאן עם כוחות מחודשים וסאונד גדול יותר, כולל כלים יפניים שתורמים לאווירת ה-"זן" והאיזון של השירים. אישית, יותר התחברתי להוצאה הזאת, אבל אני בעיקר אוהב להאזין לצמד האי פיז ביחד, אחד אחרי השני, ולשמוע את הניגוד הגדול שקיים ביניהם, למרות שמדובר רק בשנתיים.

שי בן צור עם ג'וני גרינווד והרג'טסאן אקספרס - ג'ונון

ניצן: שי בן צור הוא מוזיקאי ישראלי שיוצר שילוב בין מוזיקה הודית מסורתית לטקסטים בעברית ובשפות הודיות. באלבום האחרון הוא חבר לג'וני גרינווד מרדיוהד, שהיה שותף לעיבוד והפקת האלבום. ראיתי אותו בהופעה השנה בשוני, ונראה שהקהל שלו היה מורכב בעיקר מבוגרי טיול בהודו. בעקבות ג'ונון והשת"פ עם גרינווד, הוא קיבל את כרטיס הכניסה הראשון לקהל האינדי הישראלי, ויופיע באינדינגב הקרוב.

דוד פרץ - ארץ שלא שם

ירדן: את דוד פרץ, ובעיקר את השירים מהאלבום שהוא הוציא השנה, אני מכיר כבר זמן מה. פרץ כתב והופיע איתם בשנים שעברו מאז אלבומו הקודם "הייקו בלוז". ועדיין, הופתעתי לגלות איך השירים האלה, שחלקם כבר מוכרים לי, הצליחו להתלכד ביחד ליצירה שלמה שנשמעת עדכנית ורעננה. פרץ מנסה פה לתפוס את ההוויה המוזיקלית של עיר מולדתו באר-שבע, והפולק המדברי שלו לגמרי עושה את העבודה יחד עם יכולות הכתיבה והעיבוד הנהדרות של פרץ.

TATRAN - Soul Ghosts

ניצן: TATRAN אמנם לא הוציאו אלבום אולפן השנה, אבל כמעט כל הופעה שלהם יכולה להיות מוקלטת לאלבום מכובד כפי שהיא. הם בחרו להוציא לאור הקלטה של הופעה בזאפה עם וויב מחשמל, ובמקרה יצא לי להיות בה. הקטע "Lemon" מתוכו הוא כנראה אחד מהקטעים הסוחפים והאנרגטיים ביותר שהם יצרו עד היום.

Alaska Snack Time

ניצן: להקה חדשה ומעניינת בגל האינסטרומנטלי הישראלי שהוציאה אלבום בכורה. AST יוצרים שילוב מפוזר בין מוזיקה אלקטרונית, ג'אז, ביטים, והיפ הופ. בשירים כמו "Gutza" הם משלבים בין האווירה המטרידה שאפשר למצוא אצל חלוצי הגל Tiny Fingers, והתחכום ההרמוני והוירטואיזיות של TATRAN.

Kutiman - 6AM

ניצן: זאת הייתה שנה מוצלחת מאוד לקותימאן. הפרויקט "thru you" קיבל תשומת לב נוספת בזכות הסרט הדוקומנטרי "Presenting Princess Shaw" שעוקב אחרי זמרת שקותי השתמש בקטעי היו-טיוב שלה ליצירת שירים בפרויקט. בנוסף, קותי הוציא לראשונה מזה כ-9 שנים אלבום אולפן מלא של יצירות שהן כולן שלו בשיתוף עם חברים מהאורקסטרה, איתה הוא מופיע.

כהן@מושון - ימים ארוכים

ירדן: יש אלבום אחד עיקרי שאני לוקח מהשנה המצוינת שהייתה להיפ הופ הישראלי, והוא של הצמד מיכאל כהן ומיכאל מושונוב. בחמש השנים מאז האלבום הקודם שלהם (שאני אישית פחות אהבתי) הצמד הספיק להקליט באמריקה, להשתתף בפרויקטי צד ולהפיק בשביל אמנים אחרים, וכל זה כדי להיות מנוסים יותר ועם רעב להגיע לשיאים חדשים. ובחיי, כמה שהם הצליחו. כל אחד מהשירים ב-"ימים ארוכים" יכול להתמודד בתור אחד השירים הטובים של הצמד, שהצליח למקסם את מה שהם עושים הכי טוב: היפ הופ כיפי שמסמפל באהבה מוזיקה ישראלית ישנה, עם ראפ עברי שנון וזורם, והפקה שעומדת בסטנדרטים של הז'אנר בשאר העולם.

Raaul - לשרוף לטרוף

עידו: צמד של נגני העל עידו אגמון וגיא שכטר שעובדים עם פורטיס ועוד אמנים רבים. הם הוציאו אלבום שני עם סוג של סטונר-רוק/אלטרנטיב עברי שלא קיבל מספיק תשומת לב. התופים הגדולים והצעקות בקטע הנושא "לשרוף לטרוף" מזכירים את ביסטי בויז בקטע ממש טוב..

I Was A Bastard - I Was A Bastard

עידו: עברית היתה השפה המועדפת לאינדי-רוק השנה, אבל להקת I Was A Bastard עשו את זה מעולה באנגלית. אחרי אי פי שקט ואיטי הם הלכו על סאונד גדול ורועש, וזה הצליח. האלבום כולל השפעות של להקות כמו Radiohead ו-Elbow רק מבלי שזה ישמע כמו חיקוי, והפקה מקומית שסוף כל סוף מכבדת את הגיטרות במיקס.

Dia Malo - Stillness

עידו: שוגייז תל אביבי באנגלית בהנהגתו של מקים הלהקות הסדרתי דיוויד בלאו (Bill & Murray, David Blau & Good Band, ועוד). אלבום הבכורה שלהם מאוד רועש, אך מתחת לחריקות הסוניק יות'-יות יש שירים מאוד קליטים ורגישים.

Double Jackal - Decay

עידו: להקה חיפאית צעירה שהוציאה השנה רק שני קטעים, אך עוררה את הסקרנות שלי בגלל סאונד לא שגרתי: שילוב בין זמר נשמה מדוכא לנגנים חובבי נויז. הגיטריסט שלהם סיפר במדור "אינטרו" פה במאזין שהוא רוצה "להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז", ומרגישים שיש להם משהו וירטואוזי שמחכה להתפרץ החוצה, בתקווה בקרוב.

Deaf Chonky - Farsh

עידו: אלבום השנה שלי מגיע משתי בנות שנפגשו בסניף של מרכנתיל ברחובות והקימו להקה. "Farsh" מלא בגאראג'-רוקנרול Pאנקיסטי ויש אפילו מוזיקת עם על הדרך, הכל באנרגיות משתוללות ומלא כיף וגם ותחושה שיש פה מסר חשוב.

אלבומים שלא נכנסו לתוכנית:

דני דורצ'ין -So The Story Goes

ניצן: דני דורצ'ין התחיל כלהקת בלוז של איש אחד. באלבום השני שלו הוא חבר לאחים רמירז והתפתח גם לכיוונים של Fאנק, קאנטרי, ורוק. למרות שההפקה של ספי רמירז מוציאה את המירב מהשירים, תוכלו לקבל את החוויה המיסטית של דורצ'ין מנגן לבדו רק בהופעות ובאלבום הראשון.

רועי פרייליך - הריגוש שבנפילה

ניצן: פרייליך, הזכור מנערות ריינס, אמור להוציא בקרוב את אלבום הסולו השני שלו "הריגוש בנפילה". שני הסינגלים הראשונים שיצאו ממנו מסמנים שפרייליך ממשיך באלבום החדש בכיוון הדיסקו שהוא עשה באלבום "מעלה עשן", כשנראה שההשפעות של דוויד בואי מתקופת "Let's Dance" תופסות מקום נרחב יותר בעיבודים ובהפקה. לפרייליך יש יכולות כתיבת להיטים, סטייל, ופרמופנס נדירים באזורנו. זה יוצר רף ציפיות גבוה לאלבום הקרוב.

תומר ישעיהו - אופניים חשמליים

ניצן: תומר ישעיהו ממשיך ליצור פולק אמריקאי עם השפעות מהודו-פקיסטאן והמזרח התיכון כמו שהוא יצר בלהקת Isaiah, אחד השילובים המעניינים ששמעתי בשנים האחרונות. בניגוד לאייזאה, הפעם המילים הן בעברית, ונכתבו על ידו ובעזרת עמיר לב, סיפורים קטנים וויזואליים על החיים. רצועה מומלצת: "חורף של ים תיכון", שם ניתן להיזכר ביכולות הנגינה הווירטואוזיות של ישעיהו על גיטרה ובוזוקי.

Benjamin Esterlis - The Blue Bay

עידו: אם דיוויד לינץ' היה עושה רימייק לסדרת האייטיז ספינת האהבה, הייתי ממליץ להשתמש ב-"The Blue Bay" של בנימין אסתרליס (AKA מורפלקסיס) בתור הפסקול. המיני-אלבום הוקלט על טייפ ארבע ערוצים, אך הוא נשמע מאוד עשיר ומחוספס בו זמנית, מעין שילוב בין בלאדות תמימות של שנות החמישים לטריפ הופ פרנואידי של סוף שנות התשעים, קצת כמו הוייב מ-"Moon Safari" של להקת Air.

הפוסט המאזין ברדיו 157: סיכום שנת ה'תשע"ו באינדי הישראלי הופיע ראשון בהמאזין

1. מי חברי הלהקה?

תמי ועדי.

2. מאיפה אתן ואיך נפגשתן?

אנחנו מרחובות, נפגשנו לפני שלוש שנים במרכנתיל ׁ(הבנק) שברח' הרצל, רחובות.

3. איך אתן מתארות את המוזיקה שלכן?

העתק הדבק.

4. כיצד בחרתן בשם ההרכב?

אבא של תמי תמיד היה קורא לנו "דפצ'ונקי", שזה "ילדות" ברוסית. אנחנו כותבות את השם Deaf Chonky כמחווה ללהקה האהובה עלינו Blind Man Deaf Boy.

5. מה אתן שואפות לעשות מבחינה מוזיקלית?

להיות Blind Man Deaf Boy.

6. מה אתן עושות חוץ מלנגן?

עדי: אוכלות פלאפל.
תמי: עובדות.
עדי: אוכלות פלאפל אחרי שאנחנו עובדות.

7. ממה אתן מושפעות?

תמי: מחולצות שחורות.
עדי: מפסים.

8. איזה אלבום הייתן לוקחות לנסיעה בכיוון אחד למאדים?

תמי: Doolittle - Pixies.
עדי: אם אפשר לרמות אז You Are the Blood - Sufjan Stevens, שזה לא אלבום אלא שיר די ארוך שאף פעם לא באמת שוחרר על אלבום אמיתי. אם אי אפשר, אז Swidden - Blackbird Raum.
תמי ועדי: אה, והאלבום ההוא של Ankylym.

9. איזה אלבום הייתן מוחקות מדפי ההיסטוריה האנושית?

כל דבר של Swans.

10. איזה אמן הייתן רוצות לחמם ולמה?

תמי: The Runaways.
עדי: Billy Childish.
תמי ועדי: או Skarate Kid.

11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?

עדי: תקדמו תחבורה ציבורית שפועלת על אנרגיה סולרית 24-7 בארץ.
תמי: עצה לחיים - תכבו את הטלוויזיה כשמתיישבים לאכול ארוחת ערב.

הופעות קרובות:
5.2 - פסטיבל חורף, הקסטה, ירושלים
11.2 הפאנק חוזר לחיפה, המרתף 10, חיפה
29.2 הופעה עם Hiss, לבונטין 7, תל אביב

הפוסט אינטרו 14: Deaf Chonky - המהומה שהתחילה במרכנתיל רחובות הופיע ראשון בהמאזין