רציתי לאהוב את "The Wilderness", באמת שרציתי, אבל הוא פשוט מדי. הוא לא לוקח סיכונים, הוא לא מצליח להעביר את ההרגשה של אלבומים אחרים שהלהקה הוציאה, הרגשה של משהו גדול מעצמך, משהו שמניע אותך. הלהקה הוציאה לפני כמה חודשים את הסינגל הראשון "Disintegration Anxiety" ולא יכולתי לעצור את ההתרגשות שהיתה לי. בהקשבה ראשונה השיר מהנה. הוא מתפתח בצורה אורגנית ומתאר תחושה של העלמות טוטאלית של האדם לתוך עצמו והחרדה מפני מצב כזה. אבל לצערי זהו השיר הכי חזק באלבום - וזה אומר הרבה. אל תבינו לא נכון, אני נהנה מאוד מהאלבום, הוא אסתטי הוא נקי והוא מהנה לשמוע, אבל הוא מרגיש חד ממדי, כמו אוסף של שירים שהלהקה אהבה אבל לא בדיוק ידעה איך להשלים ולא מרגיש כמו היצירה הגדולה ומפוארת שאלבומים אחרים של EITS מציגים כמו "Those Who Tell The Truth" או "The Rescue".

להגנתה של החבורה הטקסנית, המגוון האינסטרומנטלי באלבום הזה התעצם בצורה מרשימה ביותר: ממגוון של כלים אקוסטיים (כלי מיתר אוריינטלים ואסייאתים למיניהם) לסינתיסייזרים עם טקסטורות שמעבירות אותך לעולם אחר בעדינות ובדייקנות למקצבים אלקטרונים קבועים ואמביינטים שמפמפמים במוח בצורה מושלמת. אבל זה כל מה שיש להגיד על האלבום. הוא מגוון, הוא חדש, הוא שונה, אבל זה לא מספיק מבחינתי. הוא לא מתפתח למקום כלשהו ולא מרגיש כאילו שיש לו פואנטה מסוימת ובאופן כללי הוא נראה לי יותר כמו פסקול עם רעיונות לא גמורים מאשר אלבום בוגר ומלא. כנראה שהסיבה לכך היא העובדה שהאלבום מגיע אחרי סדרת פסקולים שהלהקה הוציאה בין האלבום הזה לאלבומה האחרון "Take Care, Take Care, Take Care" שאהבתי במיוחד. וזה מוביל אותי לשאלה אחת חשובה והיא כמה זמן הלהקה יכולה להמשיך? כמה זמן אותם ריפים מצלצלים וגיטרות סרוגות אחת בשנייה יחזיקו את המטען הרגשי שהלהקה הזאת יודעת להביא? אם זה הניסיון של הלהקה להתפרש למחוזות אחרים, אז זהו ניסיון בוסר. הם עדיין לא בדיוק שם ואני מקווה שבבוא הזמן הם ימצאו את המקום שלהם.

הפוסט ביקורת אלבום: Explosions In The Sky - The Wilderness הופיע ראשון בהמאזין

החלק שלי עם המוזיקה הזאת החל בערך לפני שנתיים. בשיחה עם ידידה נזכרתי בלהקה אחת ששמעתי את שמה פעם או פעמיים. למען האמת אין לי מושג איך הכרתי אותם בפעם הראשונה. הלהקה היא סיגור רוס האיסלנדים. פתחתי את יוטיוב והפעלתי סרטון של הלהקה מנגנת בלייב בעמק איסלנדי שכוח אל את אחד השירים האהובים עלי "Olsen Olsen". פתאום הכל התחבר לי: האווירה, הרגישות, הנכונות של המוזיקה. עפתי משם. התחלתי לחרוש את כל האינטרנט ולחפש להקות בצורה אובססיבית.

הרבה יגידו שפוסט-רוק משעמם. פוסט-רוק הוא בדרך כלל אינסטרומנטלי. אנשים לא רגילים לשמוע מוזיקה בלי מילים ויש סיכוי שזה ירתיע בהתחלה את חלקכם וזה בסדר, מתרגלים. עוד משהו מעניין בפוסט-רוק הוא כמה הטווח המוזיקלי של הלהקות שמגדירות את עצמן באופן זה הוא רחב. מאוד רחב. פוסט-רוק יכול לנוע בין יצירות מופת של חצי שעה לכל שיר עם כינורות ובילד אפ של שלוש דקות ("Sleep" של Godspeed You! Black Emperor), או יכול להיות שירים קצרים אנרגטיים עם מלא אנרגיה וכוח ("Run Home" של And So I Watch You From Afar). צריך לזכור למה בכלל התחילו לנגן מוזיקה כזאת וזאת הסיבה למה אני נמשך לז'אנר. לאנשים נמאס מרוק סטנדרטי, הם רצו לקחת את הרוק הקיים ולהפוך אותו על פניו, להשתמש בכלים שלו נגדו. אז התחילו להוסיף פדאלים (והרבה מהם) וסינתים ומחשבים עם מקצבים אלקטרונים שילוו את השירים ופשוט יצרו תנועה נגדית. הרגישות והכוח של המוזיקה הזאת באים מהפשטות שלה ומהאהבה של הנגנים ליצירת מוזיקה ללא גבולות וללא חוקים.

הגיע הזמן לרשימה, ונתחיל מהחשובים ביותר. חמש הלהקות שמבחינתי כל אדם שמתחיל להקשיב לפוסט-רוק צריך לשמוע ולעבור דרכן.

Mogwai

הלהקה הסקוטית שהוקמה ב-1995 הרוויחה את כבודה ביושר. הם קיימים כבר יותר מ-20 שנה ועדיין ממשיכים לייצר אלבומים נהדרים מלאי מלנכוליה ושמחה באותו הזמן. ב-1 לאפריל הוציאו אלבום חדש לסרט "Atomic" שהוא בעצם סאונדטרק לסרט באותו השם.

אלבום מומלץ: Rock Action

Explosions In The Sky

עוד להקה וותיקה היא EITS מטקסס. ברגע שתגידו את השם הזה לכל מישהו ששומע פוסט-רוק הוא ישר יזהה. אין להקה יותר מוכרת מהם בסצנה והרבה להקות מבססות את הסאונד שלהם עליהם. חמושים בשלוש גיטרות, הם יוצרים ריפים עשירים בדיליי וחן. ב-1 לאפריל גם הם הוציאו אלבום חדש בשם "The Wilderness".

אלבום מומלץ: The Earth Is Not a Cold Dead Space

Maybeshewill

אני שם את הלהקה הזאת ברשימה הזו בצער רב: כרגע הם בעיצומו של סיבוב ההופעות האחרון שלהם אי פעם. הלהקה היחסית צעירה הזאת בת 10 ומסיימת את דרכה אחרי רשימת אלבומים מכובדת ואחרי טורים נרחבים ברחבי אירופה. ל-Maybeshewill יש קסם מיוחד במוזיקה שלהם: הם יודעים ליצר רגעים בזמן ולא שירים. הם התחילו בתור להקה אינסטרומנטלית כבדה עם ריפים עצבניים וסימפולים פוליטיים מסרטים, וגדלו ללהקה בוגרת שבאלבום האחרון שלה "Fair Youth" הראתה לעולם שבגרות מוזיקלית זה דבר אמיתי ובועט.

אלבום מומלץ: Not for Want of Trying

Sigur Ros

איך אפשר שלא לדבר על התופעה הזאת? סיגור רוס האיסלנדים פרצו לעולם עם אלבומם השני "Agaetis Byjurn" לאחר שהאלבום הראשון "Von" היה הצלחה קטנה בביתם אבל לא ממש פרץ החוצה. המוזיקה שלהם תמיד נשמעה בשבילי אורגנית. כשאני שומע אותה אני מדמיין את המרחבים של איסלנד ואת הכפור וצמחים גדלים ופשוט טבע והרבה ממנו. מרגש, חי, כואב ותמיד יפייפה.

אלבום מומלץ: Takk

Godspeed You! Black Emperor

למתקדמים בלבד. GYBE הם להקה שקשה להקשיב לה. האלבום הראשון שלהם כלל פשוט 3 שירים באורך של כמעט חצי שעה לשיר. קולקטיב הנגנים הקנדי הזה צועד קדימה כבר מאז 1997 ומוציא שורות של אלבומים שהתקבלו בידיים פתוחות על ידי מעריצים בכל העולם. קחו את הזמן, שבו עם כוס תה על איזה הר ופשוט תקשיבו ואז תבינו את העניין.

אלבום מומלץ: Lift Your Skinny Fists Like Tiny Antennas to Heaven

הפוסט המדריך לפוסט-רוקר המתחיל הופיע ראשון בהמאזין