פתחתי את הפסטיבל ביום שישי 11.8 בערב. הלכתי ברגל עם חברים משכונת Vallila בהלסינקי למתחם האירוע על יד תחנת הכוח Suvilahti, אזור תעשייתי לשעבר במזרח העיר. עשינו את דרכינו בין הצעירים היפים שהתנקזו לפסטיבל והורדנו לבטן את שארית האלכוהול לפני הכניסה - הבקבוקים והפחיות הלכו לפחי מחזור מסודרים בשער. נכנסנו לאווירה עם טעימות מכוכב האינדי הפיני העולה Jaako Eino Kalevi ואיש הגריים הבריטי Stormzy. לעומת הישראלים שרק מחפשים תירוץ לעלות על השולחן ולהביא בכפיים, קשה יותר לשכנע את הפינים להזיז את התחת כך שרובם פשוט עמדו ובהו - רמת ההתלהבות עלתה רק כשסטורמזי הוריד את החולצה. צינורות קטנים בכל מיני צבעים בצבצו לאנשים מהאוזניים, אטמים מיוחדים לצמצום הנזק למרות שהסאונד היה בווליום מאוד מאוזן. השעה היתה שמונה בערב והשמש עדיין זרחה וסינוורה את העיניים.

פסטיבל פלואו: 75,000 פינים לא טועים (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

זו הפעם ה-13 שהפסטיבל מתקיים. פלואו התחיל ב-2004 בתור יוזמה של מפיק מוזיקלי וחבריו מהקולקטיב Nuspirit Helsinki שרצו להקים אירוע לא שגרתי בבירת פינלנד. הם הרימו פסטיבל סול/ג'אז שהגיעו אליו כ-2000 איש, אך האירוע הקטן הפך מאז לפסטיבל מרכזי בפינלנד שהגיעו אליו השנה כ-75,000 איש. הליינאפ שילב בין אמנים מקומיים להרכבים בינלאומיים כמו Iggy Pop, Massive Attack, The Last Shadow Puppets, אבל בשביל רוב ההלסינקים המוזיקה לא היתה עד כדי כך חשובה. בשבילם פלואו הוא עוד תירוץ לחגוג את סוף הקיץ, לנצל אולי את ההזדמנות האחרונה לראות ולהראות כל עוד יש אור יום והטמפרטורה נמצאת מעל קו האפס. כשם הפסטיבל, זרמתי איתם.

התרגשתי להיפגש שוב עם ההדליינר של הערב: מר איגי פופ. ראיתי אותו ב-2007 כשהוא היה בתל אביב עם הסטוג'ס ונתן את ההופעה הכי טובה אי פעם. הסתקרנתי לראות איך הוא מופיע בשגרה, במיוחד אחרי אלבומו האחרון "Post Pop Depression" שהוא הקליט עם Josh Homme, מנהיג Queens of the Stone Age. כתבתי על ההופעה בהרחבה בעכבר העיר, אז תרשו לי לחזור על עצמי. גם אם פופ לא שיחזר את הקסם המטורף שהיה לפני עשר שנים, הוא עדיין צ'יטה עם לב מלא בנפאלם. מהרגע שפופ עלה על הבמה הראשית הוא לא הפסיק לזוז ולדפוק פוזות, לזרוק אגרופים והצדעות לאוויר, וכמובן, לרדת ולהתחבר עם הקהל. הקול שלו עדיין אותו קול עמוק והעיניים אותן עיניים כחולות שמלאות בתאווה לחיים. הוא עדיין לובש סקיני שחור בלי חולצה ונושא את הקמטים והצלקות שלו בגאווה, הרחק מסכיני המנתחים. לא זיהיתי אף אחד מלהקתו (הומי ושות' ליוו את פופ רק בחלק מהטור), אך הם נתנו לפופ כוח נא ודפקו ביצועים כאסחיסטים לכל הלהיטים כמו "Now I Wanna Be Your Dog", "The Passenger", "Lust for Life". הייתי שם עם Kia, פיה פינית בת 20 וקצת, ואימה הגרובית אירינה. אירינה סיפרה כי היא ראתה את פופ בלוס אנג'לס ב-1977 כשבואי עלה ספונטנית ללוות אותו בפסנתר. שאלתי אותה איך זה היה. היא אמרה שהיא היתה צעירה מדי מכדי להבין מה קרה שם, אבל למזלי אני מבוגר מספיק כדי להבין מה קרה בהלסינקי של 2016 ולהיזרק למעגלי הפוגו לצלילי "Search and Destroy".

איגי פופ: תאווה לחיים (צילום: Flow Festival / Niklas Sandström)

הפסטיבל היה מפוצץ אחרי ההופעה של פופ. נכנסתי לאחד מהזרמים האנושיים שנעו לאורך המתחם והגעתי ל-Other Sound, אולם צידי שאירח הופעות אוונגרדיות. נכנסתי פנימה כאילו לעולם אחר, עולם חשוך של אנשים שישבו על כריות וחלמו בהקיץ לצלילי האלקטרוניקה הניסיונית והוידאוארט של האמנית הפינית Tsembla. זה בעצם היה חלק מהכיף של פלואו, לזרום לתוך פינות נסתרות כמו ה-Other Sound, רחבת המסיבה הבלתי נגמרת של Resident Advisor, או אזור מנוחה בתוך סקייט פארק כחלחל.

הייתי עוד טעון באנרגיות כשהגעתי לבמת האוהל השחור, הישר לתוך ההופעה של צמד הערסים הבריטיים Sleaford Mods. עפתי מההיפ הופ הפאנקיסטי שלהם בפרימוורה בשנה שעברה, ועפתי מהם גם השנה. לבוש בחולצת ביסטי בויז, Andrew Robert Lindsay לחץ כמו תמיד על כפתור הפליי בלפטופ ובילה את ההופעה בריקוד במקום עם בקבוק בירה ביד וחיוך ממזרי. Jason Williamson ירק את הליריקה החדה שלו במבטא אנגלי כבד, מתכוון לכל פאקינג מילה. רצתי להתפרע בשורה הראשונה והצטרפתי לצעקות ה-"סליפורד מודז!" כמו אוהד כדורגל שיכור.

Sleaford Mods: מתכוונים לכל פאקינג מילה (צילום: עידו שחם)

פסחתי על Massive Attack כדי לתפוס מקום בהופעה של רביעיית הפוסט-פאנק הלונדונית Savages. תיארתי לעצמי שהן יודעות להופיע, רק שלא חשבתי שיהיה עד כדי כך אינטנסיבי. סאבג'ס לגמרי הצדיקו את שמן על הבמה. הן נתנו הופעה הדוקה ורועשת עם תחושה חזקה של שליחות. יש להן שני אלבומים די טובים, אבל אני לא חושב שהלהקה הצליחה לתפוס את המידיות והכוח מההופעה החיה שלהן, כך שאני עוד מחכה לקבל מהן את המאסטרפיס. בינתיים קפצתי במקום לצלילי "City's Full" ו-"The Answer", התרגשתי מהבלאדה "Adore", ועזרתי לתמוך בקרסוליים של הסולנית Jehnny Beth בזמן שהיא עמדה על ידי הקהל בנחישות של דיקטטור.

תחושת האחדות מההופעה של סבאג'ס המשיכה איתי הלאה. אם בארץ כל אחד הולך לדרכו אחרי ערב הופעות, בהלסינקי נהוג אחרת. חזרנו לדירה של קיה לפגוש חברים, לשתות כמה דרינקים ולעשן הרבה סיגריות, להירגע ביחד ופשוט לדבר. הפינים קוראים לזה "jatku" (יאטקו), כשהבילוי ממשיך הלאה ממקום למקום ונמצאים בחברה טובה, סיום מושלם ליום עמוס בכיף פסטיבלי.

Savages: הצדיקו את שמן על הבמה (צילום: Flow Festival / Tomi Palsa)

הפוסט להתפרע עם Savages ו-Iggy Pop: הפתיחה של Flow Festival הופיע ראשון בהמאזין

חברים: אני מתרגש להכריז על פסטיבל HIPSTERFEST 2015 שיתקיים בנמל אשדוד ב-28-29 באוגוסט!

אינדינגב ויערות מנשה נהיו לגמרי מיינסטרים. זה סבבה אם בא לכם לראות הופעות סופר-סחיות כמו הדג נחש, מרסדס בנד, ומוניקה סקס, בעוד סצינת האינדי נדחקת, כרגיל, לשוליים.

הבנתי שנמאס לי רק להאזין. נמאס לי שאין בארץ פסטיבל ששווה ללכת אליו, כזה שאשכרה יחדש ויכיר לי להקות מדהימות שמעולם לא שמעתי עליהן. לכן, החלטתי להוריד את האוזניות, ולהקים פסטיבל אינדי חדש: היפסטרפסט 2015.

היפסטרפסט יתקן את כל העוול של פסטיבלי האינדי בארץ. במקום שלושה ימים בלי מקלחת, היפסטרפסט יתקיים במתכונת של יומיים. זה יהיה הפסטיבל האורבאני הראשון בישראל, ואני בקשר מול פסטיבל Primavera מברצלונה בספרד כדי שהיפסטרפסט יהיה רשמית פסטיבל תאום. אז תשכחו מאוהלים ומערכות קפה. היפסטרפסט יתקיים בנמל אשדוד, כך שתוכלו להנות מלינה במלונות, סופרמרקטים, פיצוציות, ואפילו מהים. והכי חשוב: אין מתנדבים. כל המעורבים בפסטיבל היפסטרפסט יקבלו משכורת: היח"צנים, המקימים, המפיקים, עובדי הבמה, וכמובן האמנים. אפילו לבמות שלנו יש שמות יותר חמודים: במת הינשוף ובמת הפנדה.

בחרתי את הליינאפ לפסטיבל לאחר האזנה לכ-1000 קטעים של אמנים חדשים מרחבי הארץ. לקחתי מוזיקאים שלעולם לא הופיעו, אבל יוכלו להיות הדבר הבא בפיצ'פורק, לארוז את המזוודות ולכבוש את ברלין. בחרתי אמנים מכל מיני סגנונות, בכל מיני גוונים, עם מוזיקה בעברית, אנגלית, ואפילו גרמנית. אני לא יכול לפרסם עדיין את הליינאפ המלא, אבל הנה כמה מההרכבים האדירים שיופיעו בהיפסטרפסט בבכורה ארצית:

Megasonic Freaks
Wrangled Sushi Mama
זירו
אוכלי הגטאות
The Zigmonds
דרור וסרמן + העורבים
דובי שובי
אירנה זקס-בכור
שפוס
Rory Giligan + The Satan Band

בשבוע הקרוב יעלה אתר מגניב עם כל המידע, הליינאפ המלא, ומכירת כרטיסים. אם אתם אוהבים את הרעיון ומעוניינים לעבוד בפסטיבל, תצרו איתי קשר, וכמובן תנו לייק בפייס.

שיהיה לכולנו היפסטרפסט 2015 אינטרגלקטי!

הפוסט HIPSTERFEST 2015: פסטיבל אינדי אמיתי הופיע ראשון בהמאזין

הוייבס של ווייבס

אולי בגלל העדר הדליינרים, ווייבס לא פסטיבל מאוד גדול או ידוע, ולכן הוא מושלם בשביל פיינשמקר כמוני. הקהל היה סטודנטיאלי חוץ מכמה שועלים ותיקים מהתעשייה.

כיאה לאוסטרים, כל הלוגיסטיקה היתה מתוקתקת: צמיד הפסטיבל, במחיר של 49 יורו, הקנה כניסה מידית להופעות במועדוני העיר. הן התקיימו בזמן ולרוב היה סאונד מעולה. פסטיבל Waves Bratislava התקיים במקביל במרחק נסיעת אוטובוס קצרה לסלובקיה, רק שהייתי כל כך עסוק בוינה שלא הספקתי לקפוץ.

איך רואים 120 הופעות שמתקיימות במקביל? כמו בכל פסטיבל: שומעים מראש את המוזיקה, מסמנים את מה שחובה לראות, מתפשרים עם החברה, ופשוט זורמים. ראיתי 3-4 הופעות מדי לילה - הספק מעולה שהשאיר את האוזניים שלי חדות ונתן לי להנות מהליכה לאורך נהר הדנובה וברחובות ההיסטוריים של וינה. אפילו אירגנו לכבוד הפסטיבל Raver Tram: רכבת עילית של מסיבת האוס מתמדת ממועדון למועדון. לצערי לא תפסתי את הקרחנה אקספרס, אבל התקרחנתי בהופעות.

Girl Band: האיט גירל

אם יש שם אחד חדש שלקחתי מווייבס, שם שסימנתי במארקר צהוב בוהק כי הוא הולך להיות ענק, זה Girl Band (בתמונה למעלה): רביעיית אירית שהזכירה לי את הכוח של הרוקנרול. רשמתי לעצמי רק משפט אחד בזמן ההופעה שלהם במועדון ה-Flex: "ה-Fall זיינו את LCD Soundsystem בתחת והלכו לרייב". לא היה לי זמן לחשוב או להוציא את האייפון כדי לכתוב: קלטתי תשדורות של הסולן - ילדון בלונדיני בג'ינס וטי-שירט - שעמד בלי לזוז וצווח אל תוך המיקרופון בקתרזיס. הרגליים שלי רקדו למקצבי הפאנקיסט-במועדון-טכנו שהם תופפו כשהראש שלי נע אחורה-קדימה בלי הפסקה לגלי הרעש של הבאס-גיטרה.

זו היתה הופעה של פליאה מתמדת, פליאה איך הם עושים את כל הצלילים האלה ומה הולך לקרות עכשיו. אף שיר לא היה כמו הקודם, עד כדי כך שקשה להגדיר מה הז'אנר של הלהקה. לא תתרשמו אם תפתחו את הבנדקאמפ והיוטיוב שלהם: ההקלטות הראשוניות האלה לא מצליחות לתפוס את האנרגיה החייתית שהם משדרים בלייב. תצטרכו לחכות. הסולן שלהם עוד הולך לקולג' והם לוקחים את הזמן כדי להקליט את אלבום הבכורה שיצא, אולי, בסוף 2015. וכשהוא יצא - הוא יזעזע את העולם.

Repetitor: רוקנרול בסרבית

מדי פעם אני תוהה האם להקה ששרה בשפת הקודש יכולה לייצא את הסחורה שלה לחו"ל. ועדת חריגים הראו שכן (תפסתי אותם במקרה בהופעה בוינה), אך המבחן האמיתי הוא לראות איזה מוזיקה עובדת בשפות אחרות.

אז מסתבר שרוקנרול עובד מעולה בסרבית, או לפחות בגרסה של הפאוור טריו מבלגראד Repetitor. אין לי מושג על מה Boris Vlastelica, הסולן/גיטריסט שלהם שר, או אפילו איך אומרים את שם המשפחה שלו, אבל קלטתי אותו. קלטתי את התדר האנרגטי שהוא צועק למיקרופון. למעשה, זה לא בדיוק קלטתי אותו כמו שהוא הצליח לעורר אצלי המון רגשות מבלי שאבין אפילו מילה אחת.

רפיטיטור היו הרבה מעבר למילים. הם הופיעו על במה קטנה בתוך ה-Flex Cafe (מבנה אחד ליד ה-Flex) ואכלו אותו כמו שטרודל תפוחים מהביל. עושים רוקנרול? תלמדו מרפטיטור: תנו הכל, בלי מעצורים, ותקרעו את עור התוף כאילו שגורל העולם תלוי בהופעה האחת הזו; אחרת אל תעזו בכלל לעלות על הבמה. ועוד שני שליש מההרכב הן נשים - הבאסיסטית והמתופפת הכי אכזריות ברוקנרול:Ana-Marija Cupin שנגנה על הבאס תוך כדי ריקוד מושחת ו-Milena Milutinović שדפקה על התופים עם פרצופים נבזיים בסגנון Lars Ulrich ממטאליקה. זה פאקינג פמיניזם. הקהל דרש הדרן, ובצדק. אלוהים נצור את הרוקנרול הסרבי.

Repetitor (קרדיט: Armin Rudelstorfer)

Koreless: לרקוד אמביינט

האם ראיתם אי פעם מישהו רוקד לצלילי אמביינט? למוזיקה אלקטרונית אבסטרקטית שאין לה ביט? אני ראיתי.

זה קרה במועדון ה-Porgy & Bess בהופעה של Koreless: חנון ג'ינג'י לבנבן מוויילס שלקח אותנו למסע מופלא. האלקטרוניקה שלו לא נשמעת כמו שום דבר אחר שנעשה כרגע ונטולה מכל המניירות המעייפות של האומצה-אומצה וווקודרים למיניהם. זה כאילו שהוא לקח כמה צעדים לאחור, הסתכל על כל הציוד, ושאל את עצמו מה אפשר לעשות עם זה. התוצאה היא אלקטרוניקה חלומית ששואבת מ-Brian Eno כמו שהיא שואבת מ-Mogwai, קרובת משפחה של Fuck Buttons מינוס ההארדקור ו-M83 מינוס הוואקלז.

מעט הוידאו-ארט ששודר ברקע היה מיותר. מערכת הסאונד המשובחת של הפורגי ובס שידרה את התדרים של קורלס בעוצמה צלולה, ובעוד שקורלס סיבב כל מיני כפתורים, התכנסתי לתוך עצמי ונשאבתי לשער הבין מימדי של הדמיון והצבעים שרצים בראש של הג'ינג'י הצנוע הזה. וכן, מישהו אפילו רקד.

Koreless

עוד גלים

"לפני 10 שנים איסלנד היתה מאוד פופולרית עם Sigur Ros, Múm, וכל המוזיקה הנורדית המוזרה הזו; ועכשיו אינדי מדנמרק עם צליל חורפי-מלנכולי [מאוד פופולרי -ע.ש.]" סיפרה לי Kristine Permild, סולנית/קלידנית Alcoholic Faith Mission, בראיון לפני ההופעה (בקרוב ביוטיוב!). ואם יש סאונד דני, זה הסאונד של AFM: אותו חורף מלנכולי של מלודיות שברירות ופרקשן שובב, אבל עם לב פועם שנותן לך חיבוק חם במקהלה. הלהקה ניגנה במועדון ה-Brut חומר מבטיח מהאלבום הבא עם סאונד מהוקצע, הרבה כלים, והמון תשוקה. דנמרק היא לגמרי האיסלנד החדשה.

Alcoholic Faith Mission (קרדיט: Marie-Therese Hildenbrandt)

איך אומרים בשוודית "Lykke Li, זוזי הצידה"? Jennie Abrahamson עושה אינדי/פופ איכותי תוצרת ארץ האיקאה, רק בלי ההייפי של ליקי. היא הרשימה אותי על הבמה עם יכולות ווקאליות קייט בושיות ונגינה על קסילופון בצבע צהוב זוהר בגיבוי של הרכב סופר משופשף (הסקנדינבים האלה אלופים בסאונד). לרגעים שוגרתי ליערות לפלנד המושלגים.

Jennie Abrahamson (קרדיט: Martin Seiwald)

יש סצנה באוסטריה: a basement in bloom נתנו הופעה צנועה ב-Xpedit Lager שהתאימה למוזיקה האלקטרו-אקוסטית האינטימית שלהם. נשמע שהם קיבלו השראה מפורמט הסינגר/סונגרייטר העכשווי של James Blake, רק שלזמר שלהם יש קול בריטון והם מנגנים גם על גיטרה וצ'לו.

a basement in bloom (קרדיט: Patrick Münnich)

Garden City Movement הישראלים גרמו ל-200 ישבנים אוסטריים לזוז. ההופעה שלהם בברוט עשתה כבוד לסצנה המקומית עם סאונד חלק וגרוב עדכני. קצת היה לי חסר סולן, כלומר, שמישהו מההרכב יקח על עצמו את התפקיד לתקשר עם הקהל באופן רציף - המתופף מוקם במרכז הבמה בעוד שזמרי ההרכב התחבאו בצידיה מאחורי המכשירים. הם שרים סבבה, אבל אם הם יצרפו אי פעם זמר נשמה כריזמטי הם יוכלו להתפוצץ בלב המיינסטרים.

Garden City Movement

הפוסט הגל הוינאי: סיקור פסטיבל Waves Vienna 2014 הופיע ראשון בהמאזין

Alcoholic Faith Mission

משהו קורה בממלכת דנמרק. מייצרים שם מוזיקה מעולה בקצב הייצור של מפעל לגו. קחו למשל את Alcoholic Faith Mission: ביג בנד של אינדי פופ כמו אחיהם לגיטרה Efterklang. בעזרת מפלצת הספגטי המעופפת אפגוש אותם לבירה השבוע לברר איך הם עושים את זה.

Blaenavon

כששלישיה של בני 17-18 בשם Blaenavon עושה מוזיקה שנשמעת גרדניוזית כמו Foals ו-U2 לפני שהם דחפו לנו מוזיקה לאוזן, אני בעניין.

Snoww Crystal

בוהי הנעליים העולמיים התאחדו! לנו יש את ועדת חריגים, לאוסטרים יש את Snoww Crystal שמספקים פסקול לסופות שלג סוערות בהרים האלפים.

Ballet School

עוד אחת מהתופעות העולות היא הלהקה הבינלאומית. חברי Placebo, Cheatahs ו-The Kills באים ממקומות שונים בעולם, וכך גם Ballet School. כשאוהבים את ה-Cocteau Twins זה ממש לא משנה מאיפה אתה מגיע.

A Basement In Bloom

מאז James Blake, הסינגר/סמפלר הפך לצורת הביטוי המוזיקלית הכי מרעננת של המאה ה-21: שילוב בין הקול הכי אנושי עם הצלילים הכי מסונתזים שיוצר את החיבור אדם-מכונה שעשרות סופרי מד"ב חלמו עליו במשך שנים. עד שיהיו סייבורגים, A Basement In Bloom האוסטרים מראה לנו את הרוח שבמכונה.

Garden City Movement

אני לא באמת צריך להציג לכם את Garden City Movement, הרי הם משלנו. אבל האלקטרו-אקוסטיקה שלהם נמצאת בחזית האלקטרונית ואין ספק שהם בדרך למעלה.

Koreless

אפשר לסמוך על האפרוריות והגשם הבלתי פוסק של גלזגו שייצרו מוזיקאי כמו Koreless - אמן אלקטרוני שמושפע ממוזיקה קלאסית מודרנית ולא נשמע כמו שום דבר אחר בהיילנדס.

Girl Band

המוזיקה של Girl Band האיריים עשתה לי את אפקט ה-"וואט דה פאק", וכשלהקה עושה לי את אפקט ה-"וואט דה פאק" אני יודע שצריך לשמוע אותם שוב.

Nikki Louder

ב-Nikki Louder תפסו אותי בגלל השם המעולה (ניקי לאודה: נהג מרוצים לשעבר ומיליונר אוסטרי), וגם בגלל שהם עושים רוק נסיוני בסלובניה.

Jennie Abrahamson

תנו לי תנו לי אינדי פופ שוודי. תנו לי ביטים קרירים, קול שברירי-מצמרר, וממש טיפה סינתיסייזר כמו של Jennie Abrahamson.

Jaako Eino Kalevi

אז שמעתי מלא מוזיקה משוודיה, דנמרק, ואפילו נורווגיה, אבל מה עם פינלנד? אולי הסינגר/סונגרייטר Jaako Eino Kalevi יהיה ההליקופטר שלי להלסינקי.

ועוד!

תמצאו עוד מוזיקה שווה ולא מוכרת ברשימת האמנים של Waves Vienna 2014

הפוסט 11 המלצות לדבר הבא מפסטיבל Waves Vienna 2014 הופיע ראשון בהמאזין

מיציתי את וורכטר בערך בפעם הרביעית שלי שם. ההמוניות, הלהקות שחוזרות על עצמן, הזלזול הקל במעריצים שיבואו בכל מקרה. אחלה פסטיבל בסה"כ, שלא תבינו לא נכון, אבל מגיע השלב שצריך לגוון קצת.

פרימורה ב-2011 היה פסטיבל נחמד, זה היה לפני שהוא הפך להיות אתר תיירותי, אבל היפסטרי וכזה שמבטיח הרבה יותר ממה שהוא יכול לקיים, לטעמי. כלומר, זה נחמד מאוד שמביאים לך 300 להקות שהן הדבר הכי חם, היו הדבר הכי חם, יהיו הדבר הכי חם, או שיש להם פוטנציאל להיות הדבר הכי חם. אבל כשמחלקים אותן ל-9 במות שונות, מה הסיכוי שבאמת תצליח לראות אפילו 20% מכולן?

את גלסטנברי ומזג-האויר הבריטי אני כנראה לעולם לא אספוג, כי לא מתאים לי לקנות כרטיס לפסטיבל תוך 15 דקות בלי לדעת בכלל מי ההד-ליינרים (ואגב, לא מפריע לאף-אחד ה-18 במות השונות שיש שם?) שיופיעו.

ואחרי שזחלתי בבוץ של הוריקיין בשנה שעברה (היה באמת אדיר, חייבים להודות), החלטתי למצוא משהו אחר. אז התחלתי לחפש משהו אחר, כי לפסטיבל חייבים ללכת.

בשנה שעברה כמעט הלכתי לפסטיבל שהציע לי כרטיס כעיתונאי, אבל אילוצי לו"ז גרמו לי לוותר על הכרטיס והענקתי אותו לידידה שהלכה ועשתה כיף חיים. בעקבות ההמלצה שלה, והליין-אפ האדיר שהלך והתהווה, החלטנו (אני ואשתי הטרייה) לכוון השנה את הג'י.פי.אס לכיוון יערות טילבורג שבהולנד ולפתוח את ירח-הדבש שלנו בפסטיבל הכי שמור באירופה: Best Kept Secret.

איך מגיעים

קחו 1 מטוס לאמסטרדם (רצוי ללא תחנות עצירה בדרך, אבל גם עצירה קלה באוקראינה, שבה תתקלו בטעות בלהקת theAngelcy בדרכם לטור בצ'כיה, היא גם משהו ששווה לשקול), מהלו ברכבת ישירה מנמל-התעופה היישר לעיירה האין-לי-מושג-אם-היא-ציורית טילבורג, המתינו שעה וקצת להגעה. צאו מתחנת-הרכבת. מצאו את השאטלים לכיוון הפסטיבל והמתינו רבע שעה ביחד עם עשרות הולנדים חייכנים.

מה לעשות כשמגיעים

ובכן, עצרו והריחו את הורדים. סתם, אין ורדים. אבל תעצרו שניה ותרגעו.

נכנסתם לאיזור של קמפסייט מוגדר. לא סתם שדה חרוש שהסבו אותו לאיזור לאוהלים ודחפו לשם כמה שירותים כימיים. ב-"בקס" (בסט קפט סיקרט) כל תאי השירותים והמקלחות שהיינו בהם במהלך הפסטיבל היו שם גם לפניו וימשיכו להיות שם גם אחריו.

בקס ממוקם על גדות אגם victoriameer, שנמצא מול שמורה שבה ממוקמים האוהלים. כלומר, גם במהלך ההופעות ניתן לעמוד בתוך האגם, או לשבת לידו ולהנות מכוס בירה או שתיים.

אוקיי, עכשיו מה?

עכשיו הזמן להנות מכל הטוב שיש לפסטיבל להציע לנו - 5 במות, כאשר הליין-אפ של שתי הבמות המרכזיות אינו מתנגש אחת בשניה. מה זה אומר? זה אומר שאם אינטרפול מופיעים מ-21:15 עד 22:15 בבמה 2, אז הפיקסיז יעלו להופיע בבמה 1 בדיוק דקה אחרי שאינטרפול מסיימים להופיע. זה מאפשר שני דברים עיקריים שאת שניהם מכיר כל מי שהיה נוכח בפסטיבל אי-פעם:

א) אין חלוקת קשב. אתה לא צריך להיות בהופעה ולדאוג מה קורה בינתיים בבמה השניה. שב תראה את כל ההופעה כמו שצריך. בסיומה, תן הליכה מהירה ותוכל לצפות בכל ההופעה שמתחילה בבמה האחרת.

ב) מכירים את זה שאתם בהופעה ויש זליגת סאונד מהבמה האחרת שגורמת לשירים להתערבב לכם באוזן? אז אין.

שאר הבמות מיועדות ללהקות קצת יותר קטנות, לפעמים גם מקומיות, או לרחבת ריקודים של דיג'יי-ים שונים. גם שם, גילינו, ניתן למצוא לא מעט הפתעות.

מה עוד? צ'יפים מיוחדים שמוצמדים לצמידים ומאפשרים לך לטעון לתוכו כסף בעמדות מיוחדות (את הכסף ניתן לטעון דרך מזומן או כרטיס אשראי, אגב) ולשלם באמצעותו על המזון/שתיה שתרצו. זה מקל את כל עניין התשלום במזומן או להסתובב עם קופונים בכיס במהלך כל הפסטיבל. ומתי שתרצו ניתן לפדות בחזרה את כל הכסף שעדיין נשאר לך בצ'יפ למזומן.

בפסטיבל הזה, שמאורגן בצורה באמת נפלאה יש עוד כמה דברים מגניבים, אבל יש דברים שכיף לגלות לבד. כמו מוזיקה.

הו, מוזיקה

כן, הדבר שלשמו התכנסנו בעולם הזה. באופן שמפתיע יחסית לפסטיבל שהתקיים רק בפעם השניה שלו, הליין-אפ איכותי ביותר. אם בשנה הראשונה הופתעתי שהוא מכיל שמות כמו Arctic Monkeys, Sigur Ros, Portishead או Damien Rice (חובה עליכם לראות את ההופעה הזו), השנה הבאה עלינו לטובה הפציצה בשמות אפילו יותר מרשימים.

בגזרת ההד-ליינרים קיבלנו את Pixies בהופעה שסגרה לי את הפינה שנפתחה אי-שם בגיל 15 כשהקשבתי לשירים שלהם בפעם הראשונה. מה שהכי הפתיע אותי בהופעה הזו, היא שלשניה אחת הם לא עצרו. אפילו לא בשביל ה"Shalom Holland. We love you" המסורתי. שיר אחרי שיר. להיט אחרי להיט. בחמשת השירים הראשונים לא הפסקתי לרעוד ולרקוד. טוב שהם היו חייבים לבצע את אחד מהשירים מהאלבום החדש (והפחות מוצלח, חייבים להודות), אחרת לא יודע איפה זה היה נגמר. להופעה שלהם בישראל לא הלכתי. חצי מתוך מחאה על הביטול הפחדני ההוא, חצי מתוך ידיעה שאני אראה אותם בהולנד. עכשיו, אחרי החוויה הזו, אני קצת מתחרט שפיספסתי אותם בארץ הזבת חלב וערס. להקה חד-פעמית כזו לא רואים כל יום.

ביום השני שמענו במעומעם את Franz Ferdinand, שיסלחו לי המעריצים שמושבעים שלהם, אבל אני לא מחובביהם. הספיק לי להתנדנד על אחת הנדנדות שהיו קשורות לעצים ולהקשיב מרחוק.

ביום השלישי חתמו את הפסטיבל Elbow הנפלאים בהופעה אדירה וסוחפת. אמנם הופעה קצת קצרה, אבל יסודית ומאוד אנרגטית. כמות האהבה שגאי גארווי מצליח להעניק ולקבל מהקהל באמת מרשימה.

לא הספיק?

Midlake שמעולם לא הצלחתי לסיים להקשיב לאלבום מלא שלהם אבל בהופעה הם פשוט אדירים.

James Blake נתן הופעה נחמדה אבל לא מרגשת במיוחד.

Interpol, עצומים כתמיד, הורידו גלים של סאונד על האוזניים שלנו (אגב, עושה רושם שהאלבום החדש שלהם הולך להיות חזק כמו הקודמים).

Mogwai, הסקוטים שעושים שם טוב לפוסט-רוק, צרבו לנו את האוזניים. היה מצוין.

Wild Beasts נתנו הופעה שלא שרדנו את כולה עקב סאונד בעייתי מידי. אותו כנ"ל לגבי The Horrors.

Miles Kane המשיך את הטור שלנו אחרינו (כבר שנה רביעית בערך שאני רואה אותו) ונתן הופעת רוק-סטאר בצהריי היום.

Slowdive הגיעו בגזרת הקאמבק-התורן והורידו מטחי דיסטורשן על השירים הנפלאים שלהם.

אחריהם התקמבקו גם Babyshambles ופיט דוהרטי המסטול תמידית בהופעה רועשת ששווה רק בשביל לשמוע פעם אחת בחיים את Fuck Forever בלייב.

על Metronomy ויתרנו, כי הפופ המתקתק הזה אף-פעם לא ישב לי טוב על האוזן. אבל על ההופעה של The War On Drugs הייתה חוויה מענגת שלא התכוונתי לוותר עליה מאז שגיליתי את האלבום האחרון שלה. תנו להם עוד כמה שנים והם יהיו הד-ליינרים בכל פסטיבל שיכבד את עצמו.

Chvrches, אחד הדברים החמים ביותר שמסתובבים באלקטרו-פופ, נתנו הופעה מצויינת ואנרגטית. אולי כדאי שמישהו יביא אותם לארץ כל עוד עדיין אפשר.

RY X האוסטרלים פתחו לנו את היום האחרון כהפתעה נעימה ביותר, ויש לי הרגשה שהם עוד יתגלגלו לכיוונים טובים בעתיד.

גם Elephant Stone היוו הופעת צהריים אדירה של רוק'נ'רול ישן ומשובח, בכלל כיף לפתוח את יום שבת בפסטיבל בלי רגאיי (אהם*אינדינגב*אהם) באוזניים.

Angus & Julia Stone, להקה שאני מאוד מחבב, איכזבו קצת. הבחירה שלהם לבצע בעיקר שירים מהאלבום החדש הייתה די מבאסת והצליחה להשאיר את ההופעה על אש נמוכה גם עבור הקהל ההולנדי.

Lykke Li, שהייפ סביבה גרם לה לקבל את ההופעה הלפני אחרונה בפסטיבל, גם סיפקה הופעת פרווה: ביצועים חלשים וזמרת שבעיקר עפה על עצמה.

אבל Deap Valley, שתי בנות שהיו נותנות ל-White Stripes שתי סטירות אם הן רק היו יכולות, השכיחו אותה לגמרי. גיטרה/תופים מזמן לא נשמעו כ"כ טוב ורועש.

לסיכום

גם הלכאורה פסטיבלים הקטנים של אירופה יכולים להיות מהנים ביותר, אולי אפילו קצת יותר משאר המגה-פסטיבלים של אירופה: קהל קצת אחר, יותר רגוע, יותר מצומצם, ואולי קצת יותר איכותי; אירגון מעולה, אתר אינטרנט (וגם אפליקציה לסלולארי, למי שצריך) שבאמת תומך שמי שלא דובר הולנדית ולא מספק משפטים שתורגמו בגוגל טרסנלייט, וצוות שטח שמכסה כל שאלה שעוד עלולה להיות. נתראה על הטיסה הבאה.

נ.ב - אחרי הפסטיבל עלינו על טיסה לאיסלנד, אבל זה כבר פוסט אחר לגמרי :)

הפוסט הסוד הכי שמור באירופה: פוסט אורח של עמיר חובצי הופיע ראשון בהמאזין

עם ההגעה ליערות מנשה, אותה תחושה אינדינגבית התגנבה לי לעמוד השדרה. אני לא טוב בהערכת גילאים, אבל נראה שרוב באי האירוע היו בני עשרים וקצת. זה טבעי - מיטב פסטיבלי המוזיקה מכוונים לקהל יעד של סטודנטים שיכורים מאשר לבני שלושים ומשהו שקצת עייפים מהחיים. לי טריפון, שעלתה כחלק ממופע "שרות חווה אלברשטיין", ניסחה זאת מעולה כששאלה "מה שלום כל הפיות והשדים?", כשהיא בעצמה נראתה כמו מכשפה מושכת. אם שמים בצד את ההופעות, האווירה בפסטיבל נטתה לכיוון יוצאי בוםבמלה עם דוכנים למכירת דיג'רידו, שורות של ישבנים בסשן יוגה המוני ובחורות מקועקעות קלות שחלו בקדחת ההולה-הופ.

לכתבה המלאה

הפוסט סיקור פסטיבל יערות מנשה 2014 הופיע ראשון בהמאזין

התלהבתי לכבוד האיחוד של Slowdive בפרימוורה. בתוספת עוד כמה להקות שרציתי לראות לפני שאמות, והכרזה של חבר טוב שהולך לכבוד יום הולדתו, שקלתי להצטרף לברנז'ה. אבל רגע, כמה זה עולה? הרבה אנשים מתלוננים על מחירי הכרטיסים בארץ, אך כשמחשיבים את סה"כ המחיר, האם באמת משתלם יותר לראות פסטיבל בחו"ל? בואו נראה.

הוצאות מתוכננות לפרימוורה 2014

180 € כרטיס כניסה לפסטיבל בהזמנה באינטרנט (יש כרטיס VIP במחיר כפול)
410 € טיסה ישירה לברצלונה עם אל על ב-28.5 וחזרה ב-1.6 (להגיע יום לפני, לחזור יום אחרי)
200 € לינה במלון זול בעיר ל-4 לילות (אם נשאר עוד מקום)
250 € תחבורה + אוכל + משקאות + בזבוזים ל-5 ימים
---
1040 € סה"כ - כמעט 5000 ש"ח

אולי תמצאו טיסה יותר זולה עם 12 שעות המתנה בטשקנט, אולי תעשו דאמפסטר דייבינג ותקבלו אוכל בחינם, ואולי יש לכם דודה בברצלונה. קשה לי להאמין שתצליחו לחסוך יותר מ-100-200 €. להיפך, בטח תשקיעו במלון יותר מפנק ותשתו סרווסה כמו מלך ספרד.

אם כרטיס להופעה של להקה מחו"ל עולה בארץ 200 ש"ח בממוצע, זה אומר שפסטיבל פרימוורה אחד שווה ל-25 הופעות בארץ. יש כ-150 הופעות בפרימוורה אבל אין סיכוי לראות את כולן אלא אם כן אתם יכולים לפצל את עצמכם לשניים. אדם נורמלי בטח רואה כ-10 הופעות ביום מבלי להתעלף, סה"כ 30 הופעות ב-3 ימים.

אני לא רוצה להצדיק את מחירי ההופעות היקרים בארץ, כי הם לא מוצדקים, אבל הטענה שיותר זול לראות הופעות בחו"ל פשוט לא נכונה, לפחות לא בשביל הישראלי שצריך לטוס לראות אותן. ההחלטה אם לנסוע או לא היא בכל מקרה רגשית ולא שוללת את פתיחת הארנק בשביל עוד כמה הופעות בארץ. יאללה, YOLO.

הפוסט כמה עולה נסיעה לפסטיבל Primavera הופיע ראשון בהמאזין

מהפכת הרוקנרול של תחילת העשור הקודם דילגה מעלינו, ועכשיו היא באה עם נקמה. תקראו לזה הגל החדש חדיש ומחודש, תקראו לזה קמבאק הלהקות הצעירות - המפשעות מחזירים את זה לבסיס של גיטרה, תופים, טמבורין וצעקות - אפס תחכום ופול כוח נא. מאור כהן מתהפך במיטת הקינג קומפורט שלו.

אני לא זוכר מתי ראיתי כל כך הרבה אנשים קופצים בכזו התלהבות לצלילי להקה מקומית. הגרסה המוקלטת של המפשעות לא מצליחה ללכוד את כמויות הליבידו שהם שפכו אתמול בהופעה - שילוב בין גראג' רוקנרול אמריקאי וחזה ישראלי שעיר. זה נשמע כל כך טבעי אמיתי ונכון, זה נשמע כמו רדיו חזק.

אם יש סיכוי שהאינדי יפרוץ לתודעת המיינסטרים, זה זה. יש לי וויז'ן של אלפי חיילים מתפרעים לצלילי המפשעות בחמשוש, מאחרים לחזור לבסיס בשביזות יום א' כי הם רצו לסנטר להוריד גיטרה חשמלית מאינספור המתלים בחנות כליזמר. לעזאזל, סולן הלהקה אילון A קורח מוכן לדמם בשביל זה, כפי שהוא עשה אתמול.

המפשעות לא לבד. שעלת נפוצה לא לגמרי שם מבחינה מוזיקלית, אבל כשהחומר יתיישר עם השואו הרדיואקטיבי שהם נתנו אתמול הם יחריבו את המדינה. הזמר שלהם, ברויד, הוא הסולן הכי סולני שראיתי מזה שנים. גם אתמול ראיתי אותו נותן הכל, נאחז בדיבוק ומתפרק לגזרים על הבמה. הוא הזכיר לי סולן על שהשמיעו מיד אחרי המופע בזמן שברויד היה מרוסק על הרצפה, את איגי פופ.

ויתרתי. הכריזמה שלהם לא משאירה אף אחד אדיש בשום מדיום - יוטיוב, בנדקמפ, ולייב. הקהל בהופעה של ויתרתי היה כל כך טעון שגם אם סולן הלהקה איתי זבולון היה אומר "גלעד שליט", כולם היו מתפרצים בצחוק ויוצאים לפוגו בשיר הבא. הם כל כך טפשיים, מתוחכמים, ואנטי ממסדיים שאני מתפלא איך כמויות של בנות 16 לא מתגנבות לחדר האמנים אחרי כל הופעה.

הפוסט הגל החדש חדיש והמחודש הופיע ראשון בהמאזין

איך זה יכול להיות? הרי הלכתי ב-4 השנים האחרונות והמלצתי לכל היקום לבוא. אפילו כתבתי 10 סיבות למה אסור לפספס, כן, לפספס, את אינדינגב. חזרתי לקרוא אותו ואני עומד מאחורי מה שרשמתי. בכל זאת, אין לי חשק לנסוע השנה.

אינדינגב, זו לא את, זה אני. אני בטוח שכל הכרטיסים ימכרו והפסטיבל יהיה מלא ביפים ויפות, אווירה, ומוזיקה כמו כל שנה. האינדינגב הראשון שלי ב-2009 היה מוי כיף, אבל מאז היתה לי ירידה בגרף החוויתיות עד שבשנה שעברה היה לי רק "נחמד" ו-"סבבה". נחמד וסבבה לי להשאר גם בעיר.

אני לא היחיד. הרבה מבני דורי (יליד 80) החליטו לא לנדוד דרומה בשנה שעברה. הקהל בפסטיבל נראה צעיר במיוחד לא רק כי הזקנים לא באו, אלא כי האירוע נפתח לגילאים צעירים יותר. ככה זה אמור להיות - פסטיבלי אירופה הם חגיגות סקס סמים ורוקנרול לבני הטיפשעשרה מאשר אירועי תרבות לבני ה-30 ומשהו.

מוזיקלית אני לא מתחבר לליינאפ. מנווטים את ספינת המדבר לפאטה מורגנה של הפולק והגרוב מאשר לנחשים ולעקרבים. החלטה מעולה מבחינה שיווקית - רוב הקהל הישראלי מעדיף פנאן מאשר פוגו. אבל אני עם החלק השני. תנו לי משוגעים עם גיטרות ולא עוד הופעת אינדינגב של יהוא ירון, עם כל הכבוד לו.

יהיו ההסברים שיהיו, זה לא תהליך רציונלי של השוואות וטבלאות. זו הרגשה פשוטה של רוצה/לא רוצה. אינדינגב מעולה למי שמעולם לא היה בפסטיבל מוזיקה, לא הולך להופעות בשגרה, או סתם מחפש סופש של שכרות עם החבר'ה. זה לא אני.

אם בכל זאת תגיעו למדבר בעוד 3 שבועות סמנו את הלהקות הבאות במארקר צהוב: On And The Off's, Bela Tar, Please The Trees, The Bootsman, שעלת נפוצה, כלבי רוח, אביב מארק, פונץ'.

הפוסט לאינדינגב או לא לאינדינגב? הופיע ראשון בהמאזין

כמאמר פוסטר הקאלט של הסוכן מאלדר, "אני רוצה להאמין". אני רוצה להאמין שאפשר לקיים פה פסטיבל עם אמנים שווים מחו"ל, פסטיבל שימשוך אליו אנשים מרחבי העולם כמו ש-Werchter ו-Roskilde מושכים. הסקפטיקן שבתוכי נשמע אחרת. הוא אומר שזה too good to be true - אין מספיק קהל, יקר מדי להביא לפה אמנים, הם יבטלו מסיבות פוליטיות, ואין מפיק עם ביצים מספיק גדולות.

להפתעתי קמה הפקה עם וואחד קוחונס - Plug Productions, החבר'ה הטובים שהביאו את Nine Inch Nails, Iggy Pop, & The Stooges, ו-Faith No More. הם הכריזו על פסטיבל בים המלח שכולל את !!!, CSS, Aezelia Banks, ואמנים מקומיים כמו עדי אולמנסקי ו-Jack In The Box.

קיבלתי את ההכרזה בטעם חמוץ מתוק. חמוץ כי בטח תהיה אינתיפאדה שלישית בול יום לפני והכל יתבטל, מתוק כי הפסטיבל הזה נשמע פנטסטי. לצערי הסקפטיקן ניצח וביום חמישי ההפקה פרסמה הודעת ביטול. הסיבה לא היתה אינתיפאדה (חאמסה חאמסה חאמסה), אלא חוסר ביקוש:

עקב מכירת כרטיסים והיענות דלה של הקהל, פסטיבל פלאגפסט שהיה אמור להתקיים ב 9-11 למאי- מתבטל.

זו לא הפעם הראשונה שמבטלים הופעות עקב חוסר ביקוש, זה קרה למשל עם Adam Green. אבל מה שהפתיע אותי זה חוסר הביקוש ספציפית לפסטיבל הזה. האם ההפקה פישלה באירגון האירוע? או שמא זה הקהל הציני שהדיר את רגליו? ביררתי עם קוראי הבלוג למה הם לא רכשו כרטיסים.

קוראי הבלוג הצביעו על כשלים בהפקה. "העובדה שהם הוזילו את המחיר רק לא מזמן, אבל לא הפכו את זה למחיר רשמי, אלא קראו לזה 'מחיר מיוחד', לא חשפו את הליינאפ המסודר לפי ימים ושעות מראש, אלא רק לפני כשבוע בערך", אמרה שלי אלעזר, מכורת וכתבת מוזיקה. אכן בפסטיבלים מקבילים בחו"ל מפרסמים את הליינאפ היומי חודשים מראש ולא עושים קונצים במחירים. למרות שפלאג הינה חברת הפקות מנוסה, בארץ כלכלת ההופעות עובדת אחרת.

הטענה הכי שכיחה לסגירת הארנקים היתה האכזבה מהליינאפ. "אני חושב שהבעיה היתה שמדובר בלקט של אומנים שאין להם קהל 'שרוף' בארץ, אלא בעיקר אנשים שיודעים מי הם ואולי שומעים אותם אחת ל.... חסרים שמות גדולים שיימשכו הרבה קהל", אמר יובל לוי. "באופן אישי, המחיר לא תאם את האמנים שבאו להופיע", סיכם עמית דויטשר. קוראים נוספים הביעו עמדה דומה.

אחרים חשבו שיש תמורה בעד האגרה. "אני מבואסת קשות. קניתי כבר כרטיס דרך הקצה. 450 שח לשלושה ימים של פסטיבל אופמיינסטרים במדבר, עם אמנים מחו"ל? זה היה אמור להיות כמו אידינגב הראשון, לפני שהוא נהיה מוגזם, ורק הרבה יותר מגניב. קיצר הקהל מעפן", אמרה בוסמת לוי חברוני. שירה ז. כרמל, זמרת/יוצרת, מצטרפת אליה: "אנחנו גילינו (לא מזמן) שהוזילו את מחיר הכרטיס משמעותית וגם אפשרו לקנות כרטיס רק ליום אחד, כך שרכשנו מיד כרטיסים ליום של אזילייה. כמובן שלפני זה לא שקלנו לרכוש כרטיסים, אבל אחרי ההנחה זה היה הוגן למדי - 350 ש"ח ל-15 מופעים בערך, זה סביר בהחלט".

האם ההפקה לא העריכה נכון את קהל המעריצים הישראלי של האמנים? יכול להיות. ברור שפסטיבל עם Pearl Jam היה מוכר את כל הכרטיסים בקלות. מצד שני, כבר ראינו שלא צריך קהל גדול בשביל להרים פה הופעות שוליים. Of Montreal, למשל, מוכרים באותה מידה כמו CSS ורבים נהרו לראות אותם בבארבי. כרטיס להופעה ההיא עלה 179 ש"ח במכירה מוקדמת. כלומר, אפילו אם הייתם הולכים רק ל-3 הופעות גדולות בפלאג פסט הייתם מכסים את העלות של הכרטיס המוזל עם עודף לבירה ונאצ'וס.

לא משנה על מי נטיל את האשמה, העובדה היא שבסופש הקרוב אשאר בבית במקום לרקוד במדבר. שאלתי את הפקת הפסטיבל האם יביאו לפחות כמה מן האמנים להופעות סולו, אך טרם קיבלתי תשובה. חבל, כי אחד מהביטולים הגדולים הוליד את אחת ההופעות הגדולות בחיי.

הפוסט אנפלאגד הופיע ראשון בהמאזין