היום השני של פלואו היה לי דווקא פחות מהנה. אולי זה בגלל שפיתחתי ציפיות אחרי היום הראשון, אולי בגלל שהלכתי לבד (חברי המקומיים קנו כרטיס רק ליום אחד), ואולי בגלל שפחות התחברתי לליינאפ. למרות שהם נתנו הופעות מאוד מהוקצעות, לא הצלחתי להתרגש והצטרפתי למועדון הפינים הבוהים בהופעות של CHVRCHES, The Last Shadow Puppets, ו-FKA Twigs. לא התרשמתי מפוזות האלביס השיכור שאלכס טרנר דפק על הבמה, מהסטליסט האוורירי של צ'רצ'ס, או מהכוראוגרפיה המתוחכמת והלוק ההו-כה-מגניב של טוויגס. הייתי צריך משהו אחר.

אלכס טרנר: פוזות של אלביס שיכור (צילום: Flow Festival / Tomi Palsa)

FKA Twigs: לוק הו-כה-מגניב (צילום: Flow Festival / Niklas Sandström)

קיבלתי את מה שהייתי צריך בתחילת ובסוף הערב. בתחילה עם Liima, רביעייה דנית/פינית אלקטרונית שהופיעה על הבמה הראשית. הם שילבו בין פופ לאוונגרד עם סינתיסייזרים רובוטיים, מקצבים אסימטריים, וקולות מרחביים בסגנון Simple Minds. הסולן של לימה נראה כמו ישו עם חלוק מעבדה לבן, והמסכים היו מלאים בוידאוארט ששילב בין פיד חי עם אפקטים פסיכדליים לבין יצירות מוכנות מראש שכללו פתאום את אובמה ומרקל בריצוד על המסך. הלהקה חתומה בלייבל 4AD איפה שאמנים כמו Future Islands, Purity Ring, ו-Grimes חתומים, ואפשר להבין למה. בסוף הערב הגעתי לאולם ה-Zalando Factory איפה שבחורות התנדנדו על נדנדות ענק באחורי האולם ואנשים רקדו בעיניים עצומות מול תאורה בצבע אדום בוהק. Moa Piller המוסקבאי רקד בהתלהבות על העמדה ושיגר טכנו חי וקשוח דרך הרמקולים שסחף אותי לריקוד. בין לימה למואה תפסתי את הרכב הפסיכדליה השבדי Dungen בבימת ה-Bright Balloon 360°, הבמה הכי גרובית בפסטיבל. מדובר בבמה עגולה שהקהל מוקם סביבה על מושבים ומעליה ריחף בלון גדול שהוקרנו עליו שלל צבעים. זו היתה הבמה המושלמת לדונגן שניגנו קטעים אינסטרומנטלים ארוכים בנונשלנט.

Dungen בבימת ה-Ballon Stage 360 הפסיכדלית (צילום: עידו שחם)

Moa Pillar: טכנו חי וקשוח (צילום: עידו שחם)

נדנדות במתחם ה-Zalando Factory (צילום: Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

ניצלתי את חוסר החיבור למוזיקה כדי לנוח ולאכול. במקום קייטרינג פסטיבלים מטוגן בשמן עמוק, מארגני האירוע הזמינו מזללות שוות מהלסינקי לבוא ולפתוח דוכנים. שמו דגש על איכות הסביבה, כך שכל כלי האוכל היו עשויים מחומר מתכלה והיה שפע של אוכל טבעוני. ניגשתי לדוכן של מקום בשם Cargo וקניתי את אחד מהבורגרים הטבעוניים הכי טעימים שזללתי בחיי - 12 היורו הכי מוצדקים אבר. פלואו לא היה פסטיבל זול. כניסה לכל הסופש עלתה 182 יורו, ובירת Lapin Kulta (הגולדסטאר הפיני) עלתה 5 יורו + 1 יורו פיקדון לפחית. אם היה חסר למישהו יורואים בארנק, כל מה שהיה צריך לעשות זה להרים פחיות בירה ריקות שעצלנים השאירו מאחור וללכת להזדכות, מה שעשיתי מדי פעם כמו ישראלי טוב.

הגעתי ליום האחרון של הפסטיבל עם אנרגיה מחודשת והלכתי לבדוק את ההרכב המקומי Räjäyttäjät. אין לי מושג איך מבטאים את שמם ועל מה הם שרים, אבל נהניתי מהאנרגיות והמוזיקה המטורללת שנעה בין פולק ל-Pאנק לסינת'פופ. הם הרגישו לי כמו משהו בין המסך הלבן ללטאות הענק מכוכב הניבירו, קולקטיב של כוכבי הייר-מטאל מהאייטיז שנסעו בדלוריאן שלהם 30 שנה לעתיד כדי להביא לנו את מסר השלום הבין-כוכבי. ההופעה שלהם הסתיימה עם בלאדת סינת' בשם "Saunan Jälkeen" ("אחרי הסאונה" בפינית על פי בירור עם הלהקה בפייסבוק). אומרים שהפינים מכורים לסאונה, כך שהקהל הצטרף לשירת הפזמון, וגם אני, בחיקוי של פינית קלוקלת.

קולינריה ידידותית לסביבה בפלואו (צילום: Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

Räjäyttäjät: בין המסך הלבן ללטאות הענק מכוכב הניבירו (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

Daughter מוקמו גבוה ברשימת ה-"לראות לפני שאמות" שלי. התאהבתי ביוצרת Elena Tonra וחבריה כשראיתי סשן חי שלהם בתחנת הרדיו KEXP, סשן ששילב בין שבריריות אינסופית ואנרגיית חיים מתפרצת. באוהל ה-Lapin Kulta תלו באנר ענק של עטיפת אלבומם האחרון "Not to Disappear". הלהקה עלתה לבמה ונכנסה מיד לתוך "How", השיר הכי סוחף מהאלבום. הכל היה שם: הגיטרות המרחפות, קולה החרישי של טונרה, התופים הגרנדיוזיים. טונרה בהתה הצידה וזרקה מידי פעם "תודה רבה" חפוז לתוך המיקרופון. מי שתקשר עם הקהל היה הגיטריסט והאקס שלה Igor Haefeli. "נהניתם לשתות?" הוא שאל את הקהל, "ובכן, זה שיר בשביל האנשים האחרים שמרגישים מאוד פגיעים היום", והלהקה יצאה ל-"Smother" מאלבום הבכורה "If You Leave". דוטר העצימו על הבמה את הדינמיקה בין השקט לרועש, והשילוב שלהם בין פולק לפוסט-רוק נשמע מאוד טבעי גם בגרסה החיה. למרות שזו לא הופעת גוד-טיים פסטיבלית רגילה, הם הצליחו למלא את האוהל באלפי אנשים ומלנכוליה. כשהם ניגנו את "Youth", הקהל שר חרישית את המילים והצליח להעלות חיוך חפוז על פניה של טונרה. זו היתה הפעם הראשונה שלה בפינלנד, וכנראה שהיא עוד תחזור.

Daughter: שירים בשביל האנשים הפגיעים בקהל (צילום Flow Festival / Kondrukhov Konstantin)

רציתי להחליף את האווירה ולתפוס את להקת הPאנק האגדית The Descendants, רק איך שעמדתי להכנס להופעה יצא משם נער מגואל בדם. האירופאים הצדיקו את סטריאוטיפ הקרירות הפעם ואשכרה לא התייחסו אליו, אז ניגשתי לבדוק אם הוא בסדר. הוא חטף מכה באף ופחד שהוא נשבר. אני בטוח שבארץ היו כבר מזניקים אליו חובשים בסנפלינג מהליקופטר, אבל בפלואו המאבטחים שלחו אותנו למחלקת העזרה הראשונה בצד השני של הפסטיבל. אז גנבתי סטפה של ממחטות מאחד דוכני האוכל וליוויתי אותו את כל הדרך בין ההמונים. שתי הנשים המבוגרות שהיו בקראוון העזרה הראשונה קיבלו אותו בקור רוח, וידאו שהאף שלו עדיין בחתיכה אחת, ושלחו אותו לדרכו. אולי בארץ אנחנו קצת אובר-דרמטיים ברגע שרואים קצת דם ועדיף לשמור על קוּל אירופאי?

אם נשאר לי איזשהו קוּל, איבדתי אותו בהופעה של New Order. כל הכוכבים התישירו עבור הלהקה האגדית: סט ליסט מאוזן בין החומר החדש לישן והאהוב - כמו "Plastic", "Regret", "Blue Monday" - סאונד חד, וידאוארט ותאורה יצירתיים, וביצועים מלאי נשמה. ההופעה הזו העמיקה לי את מערכת היחסים עם ניו אורדר, כמו שקורה בהופעות גדולות באמת, וגרמה לי להבין עד כמה המוזיקה שלהם היתה מהפכנית. החבורה המנצ'סטרית הזו הצליחה להשיל את עורה האפל מ-Joy Division וליצור מוזיקה חדשה שהגוף, השכל, והלב יכולים להנות ממנה במקביל - בדיוק כמו שקרה בהופעה. סולן ההרכב Bernard Sumner כבר בן 60, ואולי הוא זייף מדי פעם והיה קצת עייף או ציני - "זה היה שיר טוב במיוחד, לא כמו האחרים", הוא זרק אחרי ביצוע אלוהי לשיר "Bizarre Love Triangle". אבל זה לא שינה בכלל. כשניו אורדר שרו וניגנו נוצרה תחושה של התעלות, שהגענו לארץ האהבה כמו שהם שרים עליה ב-"Perfect Kiss". הם חזרו להדרן עם שני שירי ג'וי דיוויז'ן כולל הפינלה הטוב מדי מכדי להיות אמיתי "Love Will Tear Us Apart". יכלתי למות מרוב אושר, אבל במיטב מסורת ה-"jatku" הפינית, החגיגות של פלואו המשיכו הלאה.

ברני מ-New Order: ציניקה והתעלות (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)

הפוסט סיום Flow Festival 2016: התעלות עם Daughter ו-New Order הופיע ראשון בהמאזין