The Vaccines, אחת מלהקות ההייפ הראשונות של השנה הזו, נמצאת בדיוק במצב הזה. הם נבחרו כאחד מאמני ה-Sound of 2011 של ה-BBC לצד הייפסטרים אחרים כמו James Blake ו-Jessie J (שזכתה), התארחו בתכנית הנפלאה של Jools Holland אחרי האי פי הראשון שלהם בלבד, ונראה שה-NME התאהב בהם קשות. עכשיו גם אני נפלתי שבי בקסמם.

כבר שבוע שלם שאני שומע את אלבום הבכורה הטרי והמודע עצמית שלהם, What Did You Expect From The Vaccines. זה לא שהם מחדשים משהו מבחינת סגנון, סאונד, תוכן, או פרזנטציה. מדובר סך הכל בהרכב גיטרה-באס-תופים מן המנין שנשען על הסאונד המטרונומי של הסטורקס, בתוספת של מלודיות מהפיפטיז וקצת לכלוך אה-לה Jesus And The Mary Chain. אין חדש תחת השמש.

אז מה כן יש? יש פופ גיטרות מהוקצע, פשוט, קליט ומרגש. כמעט כל שיר באלבום הוא סינגל פוטנציאלי תודות לעבודת הגיטרות המעולה של פרדי קאוון והקולות של ג'סטין יאנג. קאוון שוזר לכל אורך האלבום הוקים, לכלוך, וסולואים מפעם לפעם (זוכרים שיש דבר כזה?), בעוד שיאנג מרחף מעל עם קולו העמוק והחשוף וליריקה פשוטה וישירה שנקלטת מיד בבוקסה. אגב, משהו בהגשה שלו מזכיר לי לפעמים את הגוונים של תום סמית' הנפלא מהאדיטורז.

מה שמפתיע במיוחד בוואקסינז זה שהכל נשמע כל כך אמריקאי, אבל ברגע שהם פותחים את הפה באיזשהו ראיון בוקע מהם לפתע מבטא לונדוני. ההיסטוריה המוזיקלית מוכיחה שדברים טובים קורים במלחמה המוזיקלית בין אמריקה לאנגליה, ואולי הוואקסינז הם לא המהפכניים שבהם, אבל לפחות הטובים ממה שיצא השנה. אם The Drums האמריקאיים לקחו את הסמית'ס והסאונד של Factory Records ויצא להם משהו טוב, קיבלנו תזכורת שזה עובד גם בכיוון השני.

אז אם אתם מתגעגעים למוזיקת גיטרות פשוטה וטובה, משהו שלא דורש מחשבה אבל בכל זאת יש לו אדג' וביטוי עצמי, אל תאמינו להייפ, תשמעו בעצמכם את הוואקסינז.

הפוסט למה ציפיתם מהחיסונים הופיע ראשון בהמאזין