בשבילי ההופעה שלהם בארץ זו בשורה מאוד משמחת. הם מייצגים, בין היתר, ז'אנר מוזיקלי שהתאהבתי בו בשנים האחרונות ומאוד משפיע על הטעם וגם על הנגינה שלי. אני מדבר על שוגייז.

הזכרתי שוגייז כבר המון פעמים בבלוג. אני לא יודע אם הנהנתם בידיעה, או ששאלתם את עצמכם "שו!?" או שחשבתם שזו מוזיקת נעליים של גייז. אז לכבוד ההגעה של דה פיינז, קבלו סקירה מקוצרת של תולדות השוגייז.

למה שוגייז? בסוף שנות השמונים התהווה גל להקות בבריטניה שלא היו בקטע של רוקנרול. נכון, גם להם היתה תשתית של גיטרה-באס-תופים, אבל הצורה שהם השתמשו בה היתה אחרת לגמרי. הם הושפעו קשות מהרעש החורק של Jesus & Mary Chain, מהחולמניות של Cocteau Twins, ומהספייסיות של Spacemen 3.

הגיטרות הפיקו מפלי דיסטורשן עצומים עם שימוש נרחב בדרונים (השמעה של אותו הצליל או האקורד לכל אורך השיר) והמון אפקטים. חטיבת הקצב ניגנה בדרך כלל מקצבים רפיטטיביים מתפטלים, קונספט שאולי זלג מלהקות הקראוטרוק בגרמניה.

הקולות לא היו בפוקוס של היצירה, אלא קיבלו יחס של כלי נגינה שווה בין שווים. זה אומר שנתנו לקולות את אותו הווליום במיקס כמו שאר כלי הנגינה, אם לא פחות. לעומת הרוק הסטנדרטי שבו הזמר הוא המלך, בשוגייז הקולות נשמעים מעורפלים ומעושנים, ובקושי אפשר להבין את המילים. אבל זה לא העניין. השימוש בקולות לא נועד להעביר מילים ומשמעות, אלא צלילים, תחושות, ורגשות.

הלהקות הראשונות של השוגייז לא הרבו לזוז יותר מדי על הבמה. הם עמדו שם וניגנו על הכלים, מתעסקים בפדאלי האפקטים. הם נראו מאוד אינטרוספקטיביים, נטולי רצון לעשות שואו או להראות איזשהו יחס לקהל. וכך על שם התנהגות הלהקות על הבמה עיתונאים נתנו לסגנון את שמו, shoegaze, יענו בוהי נעליים.

אם יש נקודת זמן מסוימת שהשוגייז התחיל בה, אין ספק שזה קרה עם יציאת אלבום המופת "Loveless" של My Bloody Valentine מאירלנד. חגגנו לו יום הולדת 20 לא מזמן, מה שהחזיר את הסיפורים והמיתולוגיה על העשייה הארוכה שלו והעלויות הגדולות שהיו או לא היו מעורבות בדבר, 250,000 ליש"ט אם אתם מאמינים להייפ.

לאבלס יצר את תבנית השוגייז הקלאסית - שכבות על גבי שכבות של גיטרות צורמות כמו מנועי סילון, שירה מרוחקת באוניסון של גבר ואישה, שירים שמתעלמים ממבנה הבית-פזמון הקלאסי, ומקצבים מחזוריים שמתכתבים עם המוזיקה האלקטרונית או פשוט היו לופים של מכונות תופים.

לכאורה זה חיבור בלתי אפשרי בין מוזיקה מאוד רועשת ומאוד אלימה לעדינות ורגישות עצומה. למרות הסתירה לכאורה השילוב הזה עובד ממש טוב, והאלמנטים הסותרים רק מחזקים אחד את השני. יש גיטרה-באס-תופים, אבל המוזיקה מתכתבת הרבה יותר עם עולם האמביינט והפסיכדליה, עם אמורפיות וריחוף מאשר הישירות והחדות של הרוק הקלאסי.

הרבה אנשים מתארים את ההאזנה ללאבלס כעשיית סקס, או מוזיקה של חיזרים מהעתיד, או סאונדטרק לחלום. לא נשמע לפני כן שום דבר כזה, ולמרות שרבים ניסו לשחזר את הצליל המיוחד הזה, לא נשמע מאז שום דבר כזה.

לכל הרכב שוגייז היה טוויסט קטן על הנוסחה. Ride נשענו על יותר פסיכדליה והרמוניות ווקאליות שמימיות כמו שהכרנו מה-Byrds. להקת Chapterhouse חיברה את השוגייז למאדצ'סטר עם לופים של תופים גרוביים וווה ווה. Slowdive נשענו על המודל של מיי בלאדי וולנטיין, אבל לקחו אותו למקום עוד יותר אפל וחללי בעזרת מתקפת גיטרות משולשת.

השוגייז לא נחל יותר מדי הצלחה מסחרית. שנייה אחרי שהוא התהווה הגיע הגראנג' והבריטפופ וגרפו את הקופה משני צידי האוקיינוס. השוגייז נזנח בצד על ידי העיתונות והקהל.

לדעתי מלכתחילה הפוטנציאל המסחרי שלו היה מצומצם כי המוזיקה נשענת על הרבה יותר נסיוניות מאשר פופ. מצד שני, מי חשב אי פעם שלהקה מחורפנת כמו נירוונה תגרוף את כל הקופה? מצד שלישי, השוגייז השפיע מאוד על להקות שבאו בחזית הבריטפופ כמו blur, Oasis, ואפילו על Radiohead. יש שהאשימו את ה-Smashing Pumpkins באמריקניזציה וגניבה מוחלטת ממיי בלאדי וולנטיין.

שנים לאחר מכן השוגייז נהיה אבא גאה. בסוף שנות התשעים נולד לו הפוסט רוק עם להקות כמו Mogwai ו-Sigur Ros שהושפעו קשות מהאסתטיקה של השוגייז. בעשור הקודם הוא מוחזר לתודעת האינדי תחת השם nu-gaze דרך להקות כמו M83, Silversun Pickups, The Horrors, וכן, גם The Pains Of Being Pure At Heart.

מקווה שקיבלתם תיאבון לשוגייז, זה סגנון שלא קל לעיכול. אם אהבתם את האווירה ותתמידו בהאזנה, עוד תיבלעו בחור השחור שלו לעד. אתם מוזמנים להמשיך לחקור בויקי, לשמוע 10 אלבומי שוגייז מומלצים תודות לשרת העיוור ז"ל, או לדגום להקות להקות שוגייז חדשות ב-last.fm (תקלידו shoegaze בקופסת החיפוש בצד ימין למעלה). אני ממליץ גם לבוא להופעה של דה פיינז בעוד חודש בבארבי ולראות איך זה עובד על הבמה, אני אהיה שם.

הפוסט הכאב בלהיות טהור בלב הופיע ראשון בהמאזין

גרוע מכך, היו כמה אכזבות רציניות השנה. אמנים מאוד איכותיים שציפיתי מהם להרבה הוציאו חומרים בינוניים ומטה. כמובן שכגודל הציפיה, כגודל האכזבה, אבל בזמנים שכאלה כל כך קיוויתי ליצירות מופת חדשות. כשהצלילים הגיעו לאזניי, עפה התקווה מליבי.

אז לפני שנכנס לאורגיית סיכומי השנה ונהלל את השנה במוזיקה עם מפלי שפיך של סופרלטיביים, בא לי להיות מרושע ולמנות את אכזבות השנה במוזיקה.

Elbow - Build A Rocket Boys!

בניגוד לקלישאה, אפשר לשפוט אלבום על פי קנקנו. השם הלא ברור של האלבום והעטיפה האנמית שלו היו חתיכת אות אזהרה. האלבום הזה בינוני. הוא עייף, ולא לוקח את אלבו לשום מקום מוזיקלי מעניין שהם לא היו בו כבר. כן, לסולן אלבו גיא גארווי יש קול מעולה, וצוות הנגנים שלו מושחז. חבל שהם מיחזרו ושיעממו עם עוד שירים פסאודו-יפים.

אני מתאר לעצמי שלא היה קל להקליט את האלבום הזה. הוא נמצא עמוק בצל האלבום הקודם המדהים והעל זמני של אלבו, Seldom Seen Kid, אלבום שכל שיר בו נכתב בגן עדן. אחרי אלבום כזה, היינו אמורים לקבל מאלבו את האלבום האלקטרוני במיטב מסורת הרוק. חבל שזה לא מה שקרה. אני בעד איכות הסביבה, אבל מוזיקה אסור למחזר.

Metallica & Lour Reed - Lulu

אני מודה, לא שמעתי את האלבום מתחילתו עד סופו. לא הייתי צריך. הספיקו לי שיר או שניים כדי להבין ששיתוף הפעולה התמוה אי פעם נשמע נורא. המלמולים הפואטיים של לו ריד וההארד רוק המושחז של מטאליקה פשוט לא מתערבבים.

יש למטאליקה וללו ריד ביצים מאוד שעירות לשתף פעולה ולהוציא את הדבר הזה. סחטיין על היוזמה, חבל שלא השאירו את המוזיקה בחדר העריכה. מדהים שבראיונות שלהם הם רק משבחים אחד את השני ומספרים עד כמה היה להם קל להקליט את האלבום הזה. שמישהו יתן להם פרס נובל בתחום ה-WTF!?

The Drums - Portamento

החשד כלפי הדראמס היה נכון, הם להקה של טריק אחד. הטריק הזה עבד מעולה באלבום הבכורה שלהם שיצא כולה לפני שנה. נהניתי מצלילי הפוסט-פוסט-Pאנק שלהם, מן מחווה מאוחרת לסמית'ס ול-Factory Records מהולים בים של רגש וסולן כריזמטי. מה הם עשו לכבוד האלבום השני? בדיוק את אותו הדבר, רק עם שירים פחות טובים.

זו חתיכת קלישאה, תסמונת האלבום השני, והרבה מאמני הפוסט-פוסט-Pאנק לוקים במחלה הזו. שכן הסאונד שלהם כל כך מובחן ומצומצם שהם לא מסוגלים להתעלות עליו, ואז מדשדשים במקום ברגע שנגמרו השירים הטובים. אולי זה המדד ללהקות טובות, כאלה שהאלבום השני שלהם מעולה ואף יותר טוב מהראשון? קשה לי להאמין שהדראמס יתאוששו וימציאו את עצמם מחדש באלבום הבא.

PJ Harvey - Let England Shake

בשנה שעברה יקירתינו פולי-ג'ין הארווי הוציאה אלבום נחמד עם ג'ון פריש. זכור לי שיר אחד אדיר ממנו, Black Hearted Love. לאן נעלם כל הקישקע והאופל המסתורי והמתוק הזה באלבום החדש? וזה רק אני, או שפתאום פי ג'יי שרה בצורה ממש מעצבנת, כמו נערת אינדי עם קול מאולץ?

זה מעצבן אותי. אני לא שומע יותר מדי זמרות, ופי ג'יי היא יוצאת מן הכלל בשבילי. האלבום עוסק במולדתה, אנגליה, ונושאים כמו מלחמה מה שנשמע הרבה יותר מעניין מאשר עוד שיר אהבה/בגידה. רעיונית אלבום פוליטי של פי ג'יי הארווי נשמע לי אדיר, משהו כמו פי ג'יי הארווי פוגשת את המניק סטריט פריצ'רס המוקדמים. הביצוע אכזב אותי קשות. נתראה בפעם הבאה יקירתי.

M83 - Hurry Up We're Dreaming

מי שעוקב אחרי יודע שאני מת על M83. השוגייז המד"בי שלו כאילו נתפר בדיוק למידות שלי. כששמעתי שהוא עובד על אלבום כפול שעומד לצאת בקרוב, וראיתי את הטריילר המדהים הזה, כמעט גמרתי במכנסיים. שני האלבומים הקודמים שלו היו כבירים, וממש קיוויתי שהאלבום השלישי יהפוך את זה לטרילוגיה של אושר רצוף.

כששמעתי את האלבום סוף כל סוף, עיקמתי את האף. קודם כל, אנתוני גונזלס שהוא הוא M83, שינה פתאום את סגנון השירה שלו. מלחישות נעימות עם מבטא צרפתי לצעקות מרוחקות סטייל Animal Collective. אך הבעיה העיקרית היתה שכמעט שום שיר לא תפס אותי. אלבום כפול גדוש בחומרים ובסינטים מכל הזמנים, וזה נשמע לי כמו שיעמום אחד גדול. אולי עוד אחזור אליו ואשנה את דעתי אי שם בעתיד, בינתיים אחפש את הפופ החלומי שלי במקומות אחרים.

Radiohead - King Of Limbs

מלך האכזבות השנה הוא גם מלך הגפיים. קיוויתי שבמשך הזמן האלבום הזה יתחבב עלי, אבל זה פשוט לא קרה. נחמד לשמוע שיר או שניים מדי פעם. סתם כדי להרגיש מתוחכם. מעבר לזה רדיוהד לא תרמו השנה מאום לעולמי המוזיקלי. שום רגש, שום צליל, שום יבבה תום יורקית.

עסקתי במלך הגפיים בהרחבה לפני חצי שנה. מאז הסימפטיה שלי אליו רק ירדה. התקווה שרדיוהד יחזרו להציל את היקום, כפי שהם הכריזו בקולי קולות ב-OK Computer, הולכת ופוחתת. כנראה שזמנם עבר. לנו נותר לחכות לגיבור האינטרגלקטי הבא.

הפוסט אכזבות השנה 2011 הופיע ראשון בהמאזין

אז אני שואל, אם זה אמור להיות העתיד, איפה החלליות? רובי הלייזר? איפה הג'ט פק שלי? ולמה המוזיקה הפסיקה לצעוד קדימה? אחרי עשור שלם שבו להסתכל אחורה היה שם המשחק, אני רוצה לשמוע אמנים שמסתכלים קדימה. אני מדבר על אמנים שלא נשמעים כאילו הם הגיעו מהאייטיז או מהסבנטיז, אלא כאילו הם הגיעו מהטוונטי-פורטיז, כלומר שעושים את המוזיקה שדמיינו פעם שצריך לעשות עכשיו.

זה למה, בין היתר, אמנים כמו Oceansize, M83, ו-dredg מדליקים אותי, כי הם נשמעים רלוונטיים לימים האלה והזמן הזה, כי הם דוחפים את המעטפת קדימה בתרגום מילולי מאנגלית (2 נקודות למי שמוצא לזה ביטוי מתאים בעברית). והיום בניגוד לזמנים עברו, אין יותר תירוצים. אם לפני שלושים שנה היה דיליי בין המוזיקה בעולם למוזיקה בארץ, שפשוט לא ידעו מה הולך בחו"ל מלבד מה שהיו מדווחים החוזרים והשבים מנתבג, היום אנחנו מחוברים להכל בריל טיים לייב פיד סטטוס פאקינג אפדייט.

לשמחתי גם בארץ יש ייצוג ללהקות שרואות דברים קצת אחרת. דיברנו בשבוע שעבר על לורנה_בי והזווית שלהם איך רוק/פופ אמור להשמע היום. יש גם את Tiny Fingers, סוג של Mars Volta הצברים, עם הפוסט-רוק האינסטרומנטלי הפרוע שלהם. אבל אם יש להקה אחת שמייצגת בשבילי את החזון הזה בצורה הכי מדויקת, אין ספק שמדובר בלהקה קיצו.

צילום אמיר הבר

נתקלתי בקיצו בפעם הראשונה כאשר פספסתי את אינדינגב 2 ורק שמעתי איך מזכירים את שמם שוב ושוב ושוב בתור אחד מהשוסים של אותו הפסטיבל. בפעם השניה זה היה במונוקרייב נייט לייב הראשון איפה שדאגתי להיות נוכח ולראות אותם על גבי הבמה. דיברתי בפוסט של לורנה_בי על לראות הופעה מבלי בדיוק להבין או להכיל אותה. ובכן, זה בדיוק מה שקרה לי גם עם קיצו בערב ההוא.

הנה מופיעה בפני חמישיה ירושלמית מאוד צעירה וקצת משונה, שעושה מוזיקה קצת משונה, ומשום מה בקהל כל מיני אנשים זזו בתנועות קצת משונות לצליליה. אבל נגנבתי. נגנבתי מהשילוב הזה של רית'ם סקשן אסימטרי, עם אלקטרוניקה מרטיטה, עם גיטרה מהחלל החיצון, עם זמרת אדומת שיער בעלת אנרגיות בלתי נדלות. כל החבילה הזאת התחברה לכדי רוק מרגש, אמנותי, וזר מאוד בנוף המקומי. הרבה אנשים תייגו אותו כסקנדינבי. אני אומר שהוא מהעתיד.

ראיתי את קיצו עוד לא מעט פעמים בהופעה, אבל תמיד הרגשתי שמה שחסר מאחוריה כדי להשלים את הפאזל זה אלבום. אלבום שאוכל לשבת בבית ולשמוע אותו, שיתן חוויה וסיפור שהרגשתי שיש שם מאחורי המוזיקה של הלהקה, אלבום שיאפשר שמיעות חוזרות און-דימנד ושיתן למוזיקה לחלחל אלי לאט לאט באוסמוזה. אז לקח לא מעט זמן, אבל הזמן הזה הגיע. קיצו משיקים סוף כל סוף את אלבום הבכורה שלהם "חול".

"חול" הגיע לידי רק לפני שבוע, וחשבתי שיהיה לי משהו חכם לכתוב עליו היום, אבל אני לא מסוגל. הוא מסוג האלבומים שצריך לתת להם זמן ושמיעות כדי לספוג ולאהוב אותו כמו שצריך, ושבוע זה פשוט לא מספיק זמן. בינתיים תפס את אזני החצי הראשון שלו שאני מכיר מההופעות, מהפתיחה הבומבסטית "Inertia" שמצהיר בבירור את כוונות הלהקה קדימה, דרך "Diamonds" שנשמע כמו משהו שהיה יכול להיות בקלות בי-סייד מתוך "In Rainbows" (כן, של רדיוהד) ו-"Balloon" שחותך ממטרונום קצבי למן ג'אז אפלולי. אני מתחיל לעוף גם מ-"במרוצת הזמן", הגראנד פינלה שבו הכל מתרסק והאפוקליפסה שתביא את המדבר הרדיואקטיבי על ראשינו.

מספיק דיבורים, קדימה מעשים. קיצו משיקים את אלבום הבכורה הנפלא שלהם ביום שבת הזה ה-20.3 בתאטרון תמונע בתל אביב, וביום שבת הבא ה-27.3 במועדון הבאסס בירושלים, שניהם עם ויי ג'יי ואורחים מיוחדים. בגלל שהם יודעים שקוראי המאזין הם אוהדי מוזיקה אינטרגלקטית, בין המגיבים לפוסט הזה יוגרלו 2 כרטיסים להופעה של קיצו! אפשר גם לשלוח מייל לכתובת kitzuband@gmail.com ולהצטרף לרשימת ההנחות. האזינו לקיצו, בואו להופעה, נתראה בעתיד.

(ההגרלה עד יום שישי ה-19.3 הזוכים קיבלו הודעה במייל, תודה לכל המשתתפים!)

הפוסט העתיד כבר כאן 2 - קיצו + הגרלת כרטיסים הופיע ראשון בהמאזין