היי! קודם כל, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית לפני הראיון?

אני נמצא כרגע בטיסה מבוגוטה בקולומביה לסנטיאגו בצ'ילה בטור בדרום אמריקה עם הטריו שלי. ביליתי את הימים האחרונים בבוגוטה וזה היה הביקור הראשון שלי בעיר.

באלבום האחרון שלך "Electric Trim" שיתפת פעולה עם המוזיקאי הספרדי Raul Fernandez. איך נפגשתם ומדוע החלטת לעבוד איתו?

נפגשנו כשההרכב שלי עבד איתו על האלבום "Acoustic Dust" ב-2013 בברצלונה. האלבום הזה היה אוסף של שירים שהוקלטו באופן אקוסטי. לאחר מכן דיברתי עם ראול על האפשרות לעבוד ביחד על חומר חדש, ובתחילת 2015 קיבלנו את ההזדמנות כשהוא בא לעבוד איתי בניו יורק ולנסות לפתח כמה שירים. שנינו מאוד אהבנו את מה ששמענו והחלטנו לעשות ביחד את האלבום האחרון "Electric Trim".

עבדנו על האלבום לסירוגין במהלך שנה של סשנים באולפן. באלבום מנגנים חברים מההרכב שלי The Dust שכולל את Steve Shelley, Alan Licht, Tim Luntzel ומוזיקאים נוספים (Nels Cline, Sharon Van Etten, Kid Millions), אבל זה לא "אלבום להקה" במובן שבו היה האלבום הקודם שלי "Last Night On Earth". באלבום הזה מעורבת יותר "הפקה" - תהליך מאוד שונה מאשר להקליט להקה "בלייב" בחדר שזה מה שעשינו ב-"Last Night On Earth", על פי המודל שהשתמשנו בו בסוניק יות' במשך שנים. יש באלבום הרבה אלמנטים אקוסטיים וגם גיטרות חשמליות - ערבוב די טוב בין השניים - וגם סמפלים וביטים לצד תיפוף מסורתי. אני מאוד גאה באלבום הזה, אני חושב שזה אחד מהדברים הכי טובים שעשיתי אי פעם. היתה שם הרבה עבודה קשה אבל סך הכל היה כיף לעשות אותו, ושיתוף הפעולה שלי עם ראול עוד ממשיך - למעשה בדיוק סימנו סשנים ראשונים לקראת האלבום הבא שלי.

הזכרת בסשן האחרון שלך ב-KEXP שיש סיפור מאוד מוזר מאחורי הליריקה של "Uncle Skeleton", אבל לא סיפרת אותו. תוכל לשתף אותו בבקשה?

זה לא סיפור מוזר, אבל יש סיפור קטן מאחורי השיר הזה. הכנתי את הלחן - אני חושב שזה סוג של "מערבון היפי" כמו השיר "Me and My Uncle" של Papa John Phillips. היתה לנו ליריקה לפזמון, אבל לא היתה לנו ליריקה לבתים. זה היה אחד מהשירים האחרונים שעבדנו עליהם עבור האלבום, ובנקודה מסוימת ראול אמר שנצטרך להשאיר את השיר הזה להזדמנות אחרת אם לא נוכל לסיים את הליריקה. אבל מאוד אהבתי את הלחן ולא רציתי להשאיר אותו על שולחן העריכה. רוב הליריקה ב-"Electric Trim" נוצרה מתוך שיתוף פעולה שלי עם חברי, הסופר Jonathan Lethem. לפעמים הוא שלח לי ליריקה ששמתי בצד. אחת מהליריקות המוזרות שלו הגיעה על עמוד שנקרא "Let The Skeleton Breathe". כשקראתי את המילים בפעם הראשונה לא התחברתי אליהן בכלל, חשבתי שאין סיכוי שאוכל לשיר אותן, ושמתי אותן בצד. רק זמן מה לאחר מכן גיליתי שהן מושפעות מספר שהוא עבד עליו באותו הזמן, "A Gambler's Anatomy". לקחתי אותן למיקרופון כדי לתת להן צ'אנס - הייתי די נואש כדי למצוא דרך כלשהי להציל את השיר הזה - והפלא ופלא, הן התאימו אליו כמעט באופן מושלם. המילים חסרת ההגיון האלה כמעט התאימו לבית ונהיו לפתע הגיוניות לגמרי בהקשר של השיר! עשינו כמה שינויים קטנים והכל הסתדר.

יש ב-"Electric Trim" הרבה גיטרות אקוסטיות. איך אתה ניגש לאקוסטית לעומת חשמלית?

למעשה, הגישה שלי לא כל כך שונה. אני מנגן בכוונון פתוח ומחפש טקסטורות מעניינות וצירופים הרמוניים. בזמן האחרון אני מרגיש שיותר ברור לי איך אני נשמע על גיטרה אקוסטית - וזה קצת יותר תובעני, בלי כל המעטפת של רעש ווליום. למדתי לנגן על אקוסטית, וזה תמיד יהיה ככה, אפילו אם החשמלית היא הכלי המרכזי שלי במשך שנים - לפחות באופן פומבי! אני מנסה לגשת בכל מה שאני עושה עם גישה די פתוחה ו-"ניסיוניות". בימים אלה אני מנסה לאתגר את עצמי לעשות משהו שונה, לקחת את המוזיקה שלי לכיוונים חדשים. זה די נסיוני בשבילי לנגן כרגע על גיטרה אקוסטית, אחרי היסטוריה כל כך ארוכת שנים עם החשמלית. זה נראה לי כמו המהלך הכי רדיקלי שאני יכול לעשות, בהתחשב בהיסטוריה האישית שלי עם רוק רועש וחשמלי. אבל אפילו כשאני מנגן על גיטרות אקוסטיות יש עדיין קצת חשמל באוויר והגברה, ואני עדיין מגלה טכניקות וכיוונונים חדשים. למעשה, הגיטרה החשמלית מתחילה להתגנב בחזרה פנימה בטור הקרוב - אנגן גם על האקוסטית וגם על החשמלית. ההופעות האקוסטיות האחרונות שלי איפשרו לי להופיע באולמות ישיבה יותר אינטימיים, וזה גם חלק מהאתגר. זה די מתגמל לשתף את החוויה עם הקהל באולמות קטנים - אני מרגיש הרבה יותר מחובר לקהל, אבל שוב, זה גם הרבה יותר חשוף מאשר שתהיה להקה סביבי וכל הרעם החשמלי הזה. אמשיך לעשות מוזיקה ניסיונית והקלטות אבסטרקטיות גם על חשמליות וגם על אקוסטיות. כרגע אני נהנה מהאתגר לעבוד במוד של כתיבת שירים והאקוסטית די מתאימה לפרקטיקה הזו.

אתה מנגן גיטרה כבר די הרבה זמן. באיזה גיל התחלת? איך אתה שומר על עניין ואתגר אחרי כל כך הרבה זמן?

התחלתי לנגן גיטרה בסביבות גיל 13, כשלמדתי שירים של הביטלס, בוב דילן, ניל יאנג, וקרוסבי סטילס ונאש, משהו כזה. היה לי בן דוד מבוגר יותר שהראה לי כמה כיוונונים פתוחים, מה שנהפך לאטרקציה מיידית, ויותר מאוחר הוביל לכדי שיטת עבודה. הגיטרה היא כמו תזמורת ניידת. יש סיבה למה מוזיקאים וטרובאדורים מסתובבים איתה במשך מאות שנה. במובן מסוים הגיטרה היא כלי הליווי המושלם לקול האנושי. אין לי שום בעיה לשמור על עניין בכלי. לכל כלי יש את האופי שלו ובכל פעם שאני מרים אחד חדש אני מגלה דברים מעניינים.

מגזין ספין בחר בך יחד עם ת'רסטן מור בתור הגיטריסטים הכי טובים אי פעם. איך זה גרם לך להרגיש? במי אתה היית בוחר לראש הרשימה ולמה?

ובכן, ההבחנה הזו ניתנה לת'רסטן כמה שנים מוקדם יותר על ידי מגזין הרולינג סטון שמיקם אותנו במקומות ה-33 וה-34. זה נשמע הוגן! כשספין הכריזו עלינו במקום הראשון, ובכן, קודם כל זה היה סוג של כבוד, אני מניח, אבל כבוד קצת מוזר ממגזין שלעולם לא באמת תמך במוזיקה של סוניק יות'! מצד שני, זה נראה לנו אבסורדי שהם ישימו אותנו במקום הראשון! עם כל הגיטריסטים המדהימים שיש, זה נראה לנו טיפשי שדווקא אנחנו נהיה בראש הרשימה. זה לא היה לעניין מבחינתנו. כן, יצרנו סגנון משלנו, אבל איכשהו ההבחנה הזו היתה קצת מפוספסת מצידם. זה כאילו שהם לא באמת ידעו על מה הם מדברים, חה.

לצערנו המלחין/מוזיקאי גלן ברנקה נפטר השנה. איך הוא השפיע עליך בתור מוזיקאי? האם היית איתו בקשר לפני שהוא מת?

גלן היה אחד מהמוזיקאים הכי רדיקאליים ובעלי חזון שפגשתי בחיי. כשנפגשנו בפעם הראשונה בשנות השבעים המאוחרות והקשבתי למוזיקה שלו, מעולם לא שמעתי משהו כזה. היצירה שלו השפיעה עלי בכל כך הרבה צורות. גלן הגיע מעולם התיאטרון והוא היה מאוד מודע לדרמה שהופעה יוצרת על במה. זה היה אחד מהאלמנטים החזקים שהוא עבד איתם, הסוג של דרמה הגדולה של התצוגה - הווליום הקיצוני והדינמיקה של המוזיקה. זה אחד מהדברים שקיבלתי ממנו. הוא נתן לי השראה בכל כך הרבה צורות. כמובן, העובדה שהוא הוציא את שני האלבומים הראשונים של סוניק יות', כשלאף אחד אחר לא היה אכפת מאיתנו - הוא ראה את הפוטנציאל שלנו וזה מדהים להיזכר בזה. נשארנו בקשר, גם אם לא קרוב, עד שהוא נפטר. באופן מסוים, אם לא ראית את המוזיקה שלו בהופעה, אולי לעולם לא "תבין את זה", אבל ההופעות שלו לאורך השנים היו מהחוויות המוזיקליות הכי מאתגרות ומדהימות שחוויתי בחיי. הוא חשב על מוזיקה באופן מעמיק ותמיד נתן 100% בהופעה.

למה נוכל לצפות מההופעה שלך בתל אביב? האם אתה מתכנן לעשות עוד דברים בזמן שתהיה בישראל?

הטור הזה נקרא "Solo Songs and Stories". זו הולכת להיות הופעת סולו, עם כלים חשמליים ואקוסטיים. ההופעה שלי כרגע כוללת בעיקר שירים מ-"Electric Trim" - אם כי בגרסה יותר מופשטת. מאוד מעניין אותי לנגן את השירים בפורמט סולו - בדומה לאיך שהם נכתבו במקור. אספר כיצד הם נוצרו, אדבר או אקריא קטעים מהספרים שלי, אראה קטעי וידאו ואעשה סשן שאלות-תשובות עם קריין ועם הקהל. הרעיון הוא לפתוח קצת את חוויית ההופעה ולנסות לתת להופעות האינטימיות האלה היבט יותר אישי. מה שיקרה בפועל עדיין לא ברור - ברגע שהטור יתחיל נראה מה עובד ומה לא! זה יהיה הביקור השלישי שלי בישראל - לצערי הנסיבות לא מאפשרות לי לעשות הרבה הפעם, אבל אנסה לראות ולחוות את כל מה שאוכל.

יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

רק שאני מאוד שמח לחזור לישראל ולנגן את המוזיקה שלי לכל מי שמעוניין לשמוע אותה.

הפוסט לי רנלדו בראיון: "זה די נסיוני בשבילי לנגן כרגע על גיטרה אקוסטית" הופיע ראשון בהמאזין

אהבת ג'אז?

"לא! (צוחקת) בדיוק. זו שאלה ממש מצוינת כי לא אהבתי ג'אז, מעולם לא שמעתי ג'אז, אבל החלטתי שזה מה שאני רוצה. אז אובייסלי זה לא עניין אותי. הלימודים התחילו ולא היה לי שום עניין בזה. ואז, סתם כדי למלא את המערכת שעות, כולם ברימון אמרו לי: 'תקחי את השיעור אצל יהודה עדר, להלחנת שירים. כולם לוקחים את זה, את חייבת'. אז המציאות היתה שמצאתי את עצמי מתעניינת רק בשיעור הזה, ורק בלכתוב שירים, ולמצוא חן בעיניו, להיות טובה וללמוד כל דבר שאני יכולה ממה שהוא נותן. וזה הפך להיות כל עולמי. וזה הרגע שמצאתי מה אני רוצה לעשות".

באותו קורס של יהודה עדר, פייגלין התחילה לאסוף אצלה את החתיכים במה שהפך להיות כל החתיכים אצלי: זה התחיל עם גלעד מאיר (גיטרה) שלמד איתה באותו קורס, הוד שריד (תופים) שניגן איתו בלהקה אחרת ובסוף נמרוד לביד (בס) שלמד גם הוא ברימון. מפה לשם הם זכו בתחרות רוק רימון עם אחד השירים שפייגלין כתבה. הופעה שהוקלטה והפכה להיות נשק יום הדין של החתיכים כנגד איה.

"כל פעם שהם היו רוצים לעצבן אותי, הם היו שמים פליי. שום דבר שאני אגיד לא יסביר לך עד כמה זה נורא איך שאני שרה שם. זה לא רק זיופים. זה גם בן אדם שבאמת לא יודע לשלוט בקול שלו, מאיפה להוציא את זה: מהבטן, מהחזה, מהראש, מהאף. אני נשמעת כמו קרפדה ומזייפת לאורך כל השיר. זה לקח שנים עד שהגעתי למקום שבו אני נמצאת היום שאני אומרת, יש לי את הדבר הזה, אני יודעת לשלוט עליו, סבבה לפעמים אני יכולה לזייף, אבל אם אני מתרכזת אני יודעת להביא את מה שאני רוצה. אני ממש זוכרת את הקטע הזה, שבאלבום השני עם כל החתיכים אצלי, שגילי הגיטריסט שלנו שעשה את המיקסים, שלח את המיקס לאחד השירים. לחצתי פליי, הליין גיטרות ראשון, והנה 3-2-1 הזמרת נכנסת ואני מכווצת, ואז זה נכנס ואני אומרת, אה וויי מזל וברכה, זה בסדר. אני מחכה שיגיע הקרפד, ולא, זה נשמע נורמלי! (צוחקת)"

בין הרוק רימון לשני האלבומים שהוקלטו, החתיכים יצאו בחיפוש אחרי קהל מחוץ לגבולות פלורנטין, מה שהביא את פייגלין לבדה עד לכוכב נולד לאודישן ותוכנית אחת לפני שנופתה החוצה. "חוץ מזה שאני לא רוצה לצפות בזה, אבר אגן, מבחינת זה שהלכתי על זה, זה היה אדיר. כי כאילו באתי לתוך הדבר הזה שהכי עורר בי סלידה אז. אני כולי ברוקנרול ובפאנק, וזה נגד כל הערכים והאג'נדות שלי. אבל כאילו אמרתי, פאק איט, אני מקבלת במה מטורפת. אני אקח את הבמה הזאת, ואני אנצל אותה כדי להעביר את המוזיקה שלי ואת האטיטיוד שלי, ואת כל החתיכים אצלי, לקהל של בני נוער וחיילים שצופים בתוכנית ולא היה לנו גישה אליהם. היינו כאילה להקה מגניבה תל אביבית כזאת, שמופיעה לתל אביבים, אז עוד לא היתה את המילה היפסטר, אבל זה מה שהיינו. רק שלא היינו נורא מגניבים".

אחרי שש שנים עם החתיכים, פייגלין החליטה שהיא מפרקת את החבילה ויוצאת לדרך עצמאית. האלבום הראשון שהוציאה, "שבעה שירים", בהפקה של הילה רוח, חתך פניה חדה מהפאנק של החתיכים לכיוון הרבה יותר אקוסטי. שני השירים שפייגלין ניגנה בסשן על המרפסת, "חדרה" ו-"ג'וק" הגיעו ממנו. "חדרה" הוא שיר שמספר בציניות על מערכת היחסים של איה עם כיסא השוט-גאן במכונית. שורת הפזמון "אי אפשר לעצום עיניים" נשמעת בהתחלה הכי צ'יזית בעולם ונחשפת כעבור רגע כפשוט דרך מסוכנת לנהוג, כשמתווספת לה שורת ההמשך "באמצע הכביש".

"יש איזה חוויה ואז אני כותבת. זה הקטע המסוכן, שאת כל השירים אני כותבת תוך כדי נהיגה, כי זה הזמן הכי פילוסופי שיש לי ביום. כי אני נוסעת מאיפשהו לאנשהו, אני באוטו לבד, יש דרך וזה הזמן שהמוח חושב את המחשבות, ומעבד את החוויות שהיו היום, או שהיו פעם. בעיקר שם צפים השירים והשורות, ואני לא רוצה שזה יעלם, אז אני רושמת את זה לתוך הטלפון תוך כדי נהיגה. אז השיר הזה אובייסלי לא רק נכתב על החוויה של להיות באמצע הכביש, אלא באמת הייתי באמצע הכביש כשאני כותבת, ואומרת לעצמי שאי אפשר לעצום עיניים כי זה מסוכן. אבל לכתוב בפתקים, תוך כדי, זה סבבה (צוחקת)."

השיר שקיבל את התהודה המשמעותית ביותר מהאלבום הראשון, וגרם לקהל באינדינגב 2017 לשאוג אותו בקולי קולות, הוא "גיבור". רק שבזמן הכתיבה שלו, מסתבר, הוא היה קרוב מאוד להיגנז. "אני חושבת שנכתבו לשיר הזה 80 בתים. כל פעם שיניתי את הסיפורים בבתים. הפזמון הזה של 'לא לפחד ולא לעצור, אני הולך להיות גיבור', אני ידעתי שיש לי אס. אבל באותה מידה שידעתי שיש לי אס, אני כאילו התפדחתי באס הזה, זה היה לי נשמע כמו: מה זה הקיטש המגעיל הזה? מה את ילדה בת 14? איפה העוקץ שלך? איפה הציניות? איפה הרוקנרול הטקסטואלי? מה זה הבושות האלה? זה היה נשמע לי כמו כל מה שבזתי לו בתור נערה, או בחורה צעירה שעושה רוקנרול. אבל גם באותה מידה שבזתי לזה, לא יכולתי להתעלם מזה שיש לי פה פזמון מטורף, שנכנס לראש ולא יוצא. ושאני יודעת שהוא מרגש כי אני יודעת איך ומאיפה ומתי כתבתי אותו. יושבת על הספה בסלון ובוכה. זה אצלי תמיד הראשון בצ'ק ליסט, אם בכיתי או לא בכיתי - גם אם זה השיר הכי מצחיק בעולם, או הכי מתריס. אם כתבתי אותו ובכיתי אז אני יודעת קודם כל, וי ראשון על זה שזה מחובר. זה בא באמת מהלב. עכשיו, מה זה בכיתי. ייללתי! אז גם זה, זה מהתמודדויות של אתה מול התדמית שיש לך לגבי מה אתה אמור להיות, ומה אתה רוצה שאנשים יחשבו עליך, וכל המסע הזה של "שבעה שירים" היה להיפרד מהתדמית הזאת שאני חושבת שיש לי ושאני צריכה להמשיך לקיים, שקשורה לרוקנרול ולמגניבות ולציניות, ולמודעות העצמית. די! עשיתי את זה 6 שנים עם הלהקה, הוצאתי שני אלבומים כאלה, אני רוצה להתבגר מזה. זה לא מעניין אותי יותר כבר".

נראה שאיה התגברה לגמרי על כל השאלות האלו ב-"אמריקה" שיצא באמצע שנת 2017 - אי פי של חמישה שירי אלקטרו פופ בהפקה של אריאל טוכמן, מי שבדרך כלל מפיק שירים לאומני מיינסטרים כמו שרית חדד, עומר אדם ולירן דנינו. זה שיתוף פעולה לא שגרתי שהביא פופ אייטיזי, מלא בסינטים והמנונים קליטים כמו שיר הנושא "אמריקה" ו-"ספורט". ואחריו - תקופת יובש.

את כותבת עכשיו?

"לא. זה מאוד מצער אותי".

מה עושים כשלא כותבים?

"בהתחלה מנסים לכתוב בכוח, שזה מה שעשיתי עד לא מזמן. אנחנו כמה חברות שכולנו מוזיקאיות יוצרות. אנחנו עושות סדנה עם יהודה עדר, של כל מיני זמרות, והוא נותן לנו תרגילי כתיבה. ונפגשים פעם בשבועיים, ומשמיעים את השירים. אז גם ניסיתי כל הזמן לשמור את עצמי במסגרות של כתיבה וגם כל יום להכריח את עצמי לכתוב. אבל אי אפשר להכריח דבר כזה. זאת אומרת אולי כן אפשר אני לא יודעת".

אמרת שלבכות עוזר, את אולי צריכה לראות סרטים עצובים.

"זה גם לא עוזר. אובייסלי אם הייתי יודעת מה לעשות אז הייתי עושה את זה מיד, כי זה גורם לי סבל רב, זה שאני לא כותבת. אני כל כך סובלת מזה, שבא לי לעזוב את המקצוע שאני לא אצטרך להתמודד עם הסיטואציה של חוסר השראה או חוסר יצירתיות. אני מעדיפה להגיד: אני לא רוצה, אני לא מוזיקאית יותר. לחפש את עצמי במקום אחר. אני מקווה באמת שזאת תקופה, ושתגיע תקופה אחרת. רק שיש את הפחד שזה לא תקופה אלא שזה פשוט הסוף. נגמר לך מה להגיד, הבערה הפנימית - כבתה. המעיין - התייבש. וזהו תגידי תודה שהוצאת ארבעה אלבומים, שאת כתבת והלחנת ושרת - אבל פה זה נגמר. זה הפחד. אני לא יודעת אם הפחד הולך להתממש או שזה פשוט תקופה והיא תחלוף".

הפוסט איה זהבי פייגלין בראיון: "הוצאת ארבעה אלבומים. שאת כתבת והלחנת ושרת - אבל פה זה נגמר. זה הפחד" הופיע ראשון בהמאזין

היי איתי, אז איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

אני נמצא בדירה "שלי". אכלתי מלפפון חמוץ. למרות שהתרחקתי משימורים בחודשים האחרונים, עדיין אני מוצא יופי בשימורי חמוצים ובלבבות דקל.

באינטרו שעשיתם אצלי בבלוג כתבתם שתרצו לאחד את להקת גרנדדי ולחמם אותה, ואז להקת גרנדדי אשכרה התאחדה והגיעה לארץ. הלכת להופעה? ניסית לארגן חימום? אם כן, מדוע זה לא צלח?

לא, הייתי בהודו. זה היה מצער שלא יכולתי ללכת להופעה של להקה שאני אוהב ומעריך. מצד שני - היה לי ממש כיף שם.

נראה שלקחת פנייה די חדה מויתרתי למיונזה - עברת מעברית לאנגלית, מפאנק מכסח לאינדי רוק יותר איטי ורך והחלפת את הצחוקים והסאטירה בהרהור ורגש. אתה גם מרגיש שיש הבדל גדול בין שתי הלהקות? מה גרם לך לנסות משהו ממש שונה?

ברור שיש הבדל. מיונסה היא ביטוי שונה עם קונטקסט שונה. קשה לי להגדיר מה "גרם" לעשות את הפנייה, זה פשוט קרה. חלק מהשירים של האלבום שיוצא נכתבו בזמן שטיילתי בחו"ל. אולי שינוי הנוף גרם לי להסתכל על דברים באופן אחר? אולי השפה השונה נתנה לי להביע מקומות שלא הייתי רגיל לכתוב עליהם בעברית. אבל, גם המיונז אוהבים לכסח, נדמה לי ששמעת רק קומץ מהשירים.

איך אתה חושב שמעריצי ויתרתי יקבלו את המוזיקה של מיונזה?

אין לי מושג. אני מקווה שיאהבו ואם לא סחטיין.

הסאונד של מיונזה מזכיר לי אינדי רוק אמריקאי מהניינטיז וגם ריליסים מפאסט מיוזיק כמו ה-Walkie Talkies ו-Plastic Peacocks. יש בזה משהו או שממש פספסתי? מה בעצם היו הרפרנסים שלכם לאלבום?

אנחנו מאוד אוהבים מוזיקה מהניינטיז. יש בשירים של הלהקה (וגם באלה שלא שמעת), מנעד רחב של השפעות: פוסט-רוק, גראנז', מטאל, פאנק, פופ.

אומרים אגב שהיית פעם המנהל של המידנייט פיקוקס. מה נדרשת לעשות בתפקיד? מדוע פרשת?

זה נכון. הייתי מעריץ קרוע של הפיקוקס. מצאתי בהופעה שלהם שילוב פנטסטי של תיאטרון, קברט ומוזיקה. הייתי מגיע להופעות שלהם בכל הארץ. מתי שהוא הציעו לי לנהל אותם. בשביל ילד בן 21, להסתובב עם הלהקה שהוא הכי אוהב, היה פנטסטי. עשינו כל מני דברים ביחד: הפקנו קליפ. ארגנו הופעות. אכלנו בורקס. עשינו צחוקים. היה כיף.

מלא אנשים מכירים אותך בזכות דמויות היוטיוב שלך כמו יניר האחמ"ש או ווהאן. אתה מרגיש שההכרה הזו עוזרת למוזיקה שאתה עושה?

קצת. זה אולי גורם לאנשים שמכירים אותי מדברים אחרים שעשיתי להיחשף למוזיקה שאולי הם לא היו שומעים עליה.

למעשה מזה זמן מה שלא עשית דמות ויראלית חדשה ואני בטוח שרבים היו רוצים לראות את זה. אפשר לשאול למה?

שמע. אני עושה הרבה פחות סרטונים, אבל זה לא שאני לא עושה בכלל. לפני שנה עשיתי את "כביסה מלוכלכת - הטריילר" ולפני כמה חודשים שיחררתי את יצירת האוונגרד "בני, בתי". לא מזמן צילמתי וידאו חדש והוא בעריכות. סטיי טיונד!

9. בכללי, מה אתה חושב על מה שקורה עכשיו בסצינת המוזיקה בארץ? איזה אומנים מקומיים אתה אוהב כרגע?

יש יותר יוזמות, פסטיבלים ואירועים מאי-פעם. מאוד מגניב. צריך להמשיך לתת וליזום. המון אנשים רעבים לתוכן מעניין, מורכב, שונה. יש אחלה להקות, ישנות וחדשות: רגל סברס, דף צ'ונקי, אינגה-דינגו, הגרייט מאשין, קין והבל, לילי פרנקו, נוט און טור, בונז'ור מאשינז, איפהשהו, סווטשופ בויז ועוד.

10. יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

יש לנו הופעת השקה! שהרי היא הסיבה למה הראיון הזה מתקיים! מוצ"ש, 25.8, 22:00, לבונטין 7! אורחים מיוחדים: ערוץ הכיבוד ושוזין!

הפוסט איתי זבולון מ-Mayonesa בראיון: "המון אנשים רעבים לתוכן מעניין, מורכב, שונה" הופיע ראשון בהמאזין

היי קריסטין! קודם כל, איפה את כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

אני הולכת על קצות האצבעות בחדר מלון, מנסה להכין קפה מבלי להעיר את בני ואת הכלבלב שלו.

יש לך חשבון טוויטר מאוד פעיל. למה בחרת במדיום הזה לעומת אחרים? קרה לך משהו יוצא מן הכלל בטוויטר?

כשהיינו בבית הספר, חברי הלהקה ואני הפכנו העברת פתקים לאומנות ואז גם בפגישות בחברת התקליטים. טוויטר מזכיר לי את זה: ליצור חיבורים במעט מילים ותמונות, בתקווה להבהיר את העולם על ידי פיצוץ אנשים מצחוק.

תעשיית המוזיקה השתנתה הרבה לאורך הקריירה שלך. יש משהו שאת מתגעגעת אליו מהעבר? ומה את אוהבת לגבי המצב הנוכחי?

בתור מישהי ביישנית, נהניתי לתת למישהו אחר להתעסק במכירות, אבל בתור מוזיקאית, אני מעדיפה להגיע למאזינים מאשר ל-"מעריצים". צורת הפעולה הישנה היתה מאוד פוגענית; מכרו אופנות מאשר תוכן.

האם הצלחת להתפרנס ממוזיקה מאז שהקריירה שלך יצאה לדרך עם Throwing Muses או שהיית צריכה לקחת דיי ג'ובס לאורך השנים?

הדיי ג'וב היחיד שהיה לי חוץ מלכתוב ספרים היה בחנות טבע כשהייתי בתיכון. אבל השיער הכחול שלי ביאס אותם בזמנו.

הקמת את Cash Music, ארגון ללא מטרות רווח שמספק פלטפורמה בקוד פתוח להפצת מוזיקה. איך נהיית מעורבת בזה? מה קורה עם זה כרגע?

CASH (ראשי תיבות של The Coalition of Artists and Stakeholders) הגיע מתוך הכרח. הרעיון היה לעקוף את תעשיית המוזיקה המסורתית ולשים אומנות ומסחר על אותו השולחן, למצוא את הקהל שלנו מאשר לעבוד עליו. כרגע, בתור אומנית סולו, אני נתמכת על ידי מאזינים וכך גם בשאר הפרויקטים שלי (50FootWave, Throwing Musus).

הזכרת בסשן של KEXP שהאישיות האחרת שלך כתבה את כל השירים שלך. האם ניסית להבין אותם כדי ללמוד על האישיות הזו? האם את כותבת גם שירים שלא מגיעים ממנה?

לא כתבתי אף שיר מאז שנרפאתי. עכשיו אני אחת עם המוזיקה.

הדואט המפורסם שלך עם מייקל סטייפ - איך זה קרה? האם דיברתם אי פעם לשתף פעולה שוב?

מייקל דיבר בטלפון בזמן שהיו לי קשיים למקם מיקרופון לצ'לו. הגוון של הקול שלו כל כך התאים לשיר, שהפרעתי לשיחה וביקשתי ממנו לשיר קולות רקע.

את עומדת להופיע בתל אביב. האם היית פה כבר? אם כן, מתי ואיך זה היה? אם לא, מה שמעת על המקום?

למעשה אני עושה את אותו הדבר במוסך שלי, בתאטרון, במועדון רוק או לפני רבע מיליון איש בפסטיבל, מאיזושהי סיבה. הרבה פעמים אני לא יודעת איפה אני נמצאת בגלל שהעבודה שלי היא רק להתפקס. אבל ככל הנראה יש לי יום חופש לטייל.

מה התוכניות שלך לעתיד הקרוב? יש חומר חדש בדרך?

יש לי אלבום סולו חדש שיצא באוקטובר שבדיוק סיימתי לפני שבוע. Throwing Muses נמצאים במחצית הדרך של סשן בחוף המערבי ואני כותבת עוד ספר. אני די עושה את אותם הדברים שוב ושוב. עד כה, אף אחד לא ביקש ממני לעצור.

יש עוד משהו שתרצי להוסיף?

לא, זה היה מעולה. תודה רבה!

הפוסט קריסטין הרש בראיון: "אני די עושה את אותם הדברים שוב ושוב" הופיע ראשון בהמאזין

"ניגנו מול עשרות אלפי אנשים בפסטיבלים, אפילו מול 100,000 איש. היה ממש כיף. כשניגנתי לבד בחימום, הרגשתי שיותר מתאים לי דווקא אולמות של 2,000 איש. אז זה הרגיש יותר מדויק. זה נשמע מצחיק, אבל אלה היו האולמות הקטנים. והאולמות המאוד גדולים של 6,000 איש, זה היה טו מאצ' לסולו. מבחינת החימומים, פשוט לנגן איתו בהרכב מול קהלים גדולים זה היה כיף".

ואיך זה לחזור אחרי כל אלפי האנשים האלה, להופעות בארץ במקומות קטנים?

"קשה מאוד, כי מתרגלים לטוב מהר. זה סטנדרטים אחרים, אפילו מה שהכי גבוה פה לא מתקרב למה שקורה שם - אני מדברת מבחינת איך שהפרומוטרים מתייחסים להופעות. שם זה ממש תעשיה הרבה יותר גדולה, אז ככה זה נראה. היא גם מתוקצבת. באירופה יש מלא כסף שנותנים לתרבות. הם שוחרי תרבות. הופעתי נגיד בלונדון באיזה מקום קטן. לא היו מלא אנשים, אבל היתה אווירה טובה, ערב של כמה הופעות. ואז יצא לי שוב לחזור ללונדון, וכשהייתי עם אסף, אם היה לי יום חופשי, הייתי הולכת להופיע בהופעה משלי, על הדרך. אז שוב חזרתי לאותו מקום, והיה קהל שבא לראות אותי. אחרי הופעה אחת! וכבר קיבלתי עוד פניה ללכת להופיע בעוד איזה מקום, ולא יכולתי כי לא הייתי באזור יותר. אבל הרגשתי שבמעט מאמץ, אנשים מתעניינים. זה תרבות של ללכת להופעות, של לצרוך מוזיקה. זה עניין גם של לכבד, כשיש הופעה אז לא לדבר. ובישראל זה יותר כמו אמריקה, ולא עשיתי טור באמריקה, אבל הבנתי שזה ככה - יותר רוקנרול, יותר בשיניים, יותר קשה. אנחנו מדינה מאוד קטנה ועדיין אני מרגישה שהקהל פה מגיע פחות סקרן. הקהל שלך זה הקהל שלך".

אלה שכבר זכית בהם.

"בדיוק. או שצריך לעשות באז מאוד גדול. יותר קשה פה להביא אנשים. אפילו גם כשיש קהל, עדיין מאוד קשה להביא אותם. זה קטע. וזה פשוט כי הכמויות פה הם לא גדולות למוזיקה שאני עושה כרגע. למרות שאני מרגישה שאני כן יכולה לפנות גם למיינסטרים, כרגע זה עדיין בתחום האינדי - למרות שבדיוק אתמול שלחו לי הודעה שהשמיעו אותי בארומה, אז מי יודע, אולי זה ישתנה?"

פלורה הוא שם הבמה וגם השם השני של לירון משולם. כששאלתי למה היא בחרה בו כשם במה היא אמרה שהוא נשמע לה מוצלח יותר, וגם שהיא סבלה מהשם כשהייתה ילדה, ככה שזה היה סוג של סגירת מעגל לשים אותו בפרונט. כששאלתי אם יש קשר לשורה "יש שדים ששומרים עלי" בשיר "מותר", היא חייכה ואמרה שזה מעניין, שהיא מעולם לא חשבה על זה ככה, אבל היא אוהבת שכל אחד לוקח מהמילים משהו אחר. עד היום, היא הספיקה להוציא שלושה אלבומים: הראשון "Happy Today" והשני "Everything is Here" הורכבו משירים באנגלית, בעוד שהאלבום האחרון "מקום" כבר הכיל רק שירים בעברית. פלורה היא רק אחת מתוך קבוצה לא קטנה של מוזיקאים ישראלים שהקליטו שירים באנגלית ועשו לאחרונה את המעבר לעברית. ביניהם אפשר למנות את: בן גולן (אנגלית ב-Tree) ותומר ישעיהו (עם אנגלית ב-Isaiah) שהתארחו במרפסת בעבר, גבע אלון ואקו. כששאלתי את פלורה מה הוביל למעבר היא מיד תיקנה אותי.

"לא עברתי לעברית. הקלטתי אלבום בעברית. עכשיו אני עובדת על עוד שלושה פרויקטים שאחד מהם הוא באנגלית. אני אוהבת אנגלית, אבל זה משהו אחר. אני נורא נהנית מהעברית, נורא נהנית מהחופש של השפה, יש כל כך הרבה מה לחקור. הבהירות שלה מאוד מעניינת. לקח לי זמן להרגיש בשלה בשפה הזאת. תמיד כתבתי גם בעברית, יש לי שירים מגיל 16 בעברית. אבל כשהייתי צריכה לבחור הבנתי שהשירים שלי באנגלית הם פשוט הרבה יותר בשלים. אז הלכתי עליה. ואז גם התחיל כל הקטע עם חו"ל ובכלל הלכתי על זה. ואז היה לי בראש שבאיזשהו שלב אני ארצה לחזור גם לעברית ולהתמודד גם עם האתגר הזה".

אז למה בעצם לבחור לעשות את ההפרדה בין אלבום בעברית לאלבום באנגלית?

"זה באמת משהו שאני שואלת את עצמי לפעמים. יכול להיות שאני אכניס איזה שיר בעברית לאלבום הבא באנגלית, אבל אני לא יודעת. זה באמת שאלה. עוד לא הצלחתי להבין אם זה מסתדר לי או שאני צריכה הפרדה מלאה".

מעבר להחלפת השפה, נראה שגם הנושאים שבהם פלורה עוסקת באלבום האחרון עברו שינוי. במקום מילים שפונות החוצה ומתארות סיטואציות שונות בחייה, נראה שהיא התחילה לפנות יותר פנימה, במה שנראה כמו תהליך רוחני שהיא עוברת. "שיר לשיפור המצב רוח" למשל הוא אוסף של תרגולים רוחניים. כששאלתי את פלורה מאיפה היא אספה את כל אותם תרגולים היא צחקה. "'לחייך עד שזה מרגיש טבעי' זה ציטוט של אחד הבודהות. אומרים שאם אתה מצוברח, או לא מרגיש שבא לך לחייך, תכריח את עצמך לחייך. 20 דקות, ואז עצם זה שמתחת את השרירים בצורה של חיוך, הוא יהפוך לאמיתי. ניסיתי את זה כמה וכמה פעמים, לא הצלחתי להגיע 20 דקות. זה לא עזר לי". למרות זאת נראה שהחיוך, בין אם הוא טבעי או לא, משמש את פלורה במצבים בהם היא מרגישה פחות בנוח, למשל כשהיא טועה בנגינה במהלך הופעות. "הדרך שלי להתמודד עם טעויות על הבמה זה לחייך, זה מצחיק אותי. זה באמת מצחיק אותי".

לי זה נראה כמו משהו שיכול דווקא מאוד להוציא מריכוז.

"זה יכול להיות גם נוראי. קרה לי גם בהופעה שהתחלתי לשיר את "It's a Lie" ופשוט לא ידעתי איך זה מתחיל, אז עשיתי בריינסטורמינג עם האנשים, איך הייתם ממשיכים את השורה הבאה? והם ממש זרמו איתי, ונתנו שם הצעות ממש מגניבות וזה התפתח".

"שיר לשיפור המצב רוח" נפתח גם בשורה "כל מה שהיה עד עכשיו נמחק". זה נראה לי כמו התרגול הכי קשה שיכול להיות למוזיקאים, כי את מה שפרסמת עד היום את לא יכולה למחוק באמת, ואת עוד צריכה להופיע עם השירים.

"הלוואי שיהיה שיר בחיים שלי שיצליח כל כך שאני ארגיש שדי, אני לא יכולה לשיר אותו יותר. אני מאחלת לעצמי להגיע לשם. אני התכוונתי למשפט בקטע פשוט של להפסיק לאכול לעצמי את הראש במחשבות, בחרטות למיניהן, לאו דווקא של מוזיקה אלא של החיים. מתוך מקום של דף חלק. מ-עכ-שיו. מבחינת שירים של העבר, אני סבבה עם לשיר את אותם שירים. עברתי עם זה תהליך ואני עדיין עוברת עם זה תהליך, אבל אני פשוט כל פעם מבינה שאני שרה את זה אחרת. ואז הם יהיו חדשים. כמובן שזה יותר כיף לשיר שירים באמת חדשים. אבל אם אתה בהופעה באמת נאמן לעצמך, לקהל ולרגע, אז הכל חדש, ותמיד יהיה".

פלורה ניגנה במרפסת את שיר הנושא מתוך "מקום" שיוצא בימים אלו כסינגל ושיר נוסף וחדש בעברית שנקרא "שמש". הדיוק והכוונה של פלורה בנגינה והשירה השאירו אותי מרותקים למוזיקה עד שלרגע שכחתי שאני מצלם את הפלא הזה. יש משהו בחוויה של לשמוע אותה לייב, ועוד יותר באקוסטי, שמתפספסת מעט באלבום. הצליל החם של הגיטרה הקלאסית והגרסה הערומה מחמיאים מאוד לקול שלה ונותנים לו לצאת החוצה בגוון הרבה יותר בהיר, שאיכשהו נעלם מעט בתוך ההפקה היותר אלקטרונית, שגם לה פלורה אחראית. כששאלתי אותה למה היא בחרה להפיק את עצמה בפעם הראשונה ב-"מקום" היא תיקנה אותי שוב. "לא בדיוק. ככה זה בעצם הוצג, אבל תכלס גם באלבום הראשון זה הפקה שלי בשיתוף עם בן זוגי (כפיר שריד). וגם שם ערכתי הכל, ובאלבום הקודם גם, שני שירים מתוך השישה זה הפקה שלי, וגם הארבעה זה עם בנו (הנדלר -נ"א), סוג של הפקה משותפת. תמיד הפקתי את המוזיקה שלי, פשוט במה שנקרא קרדיטים, זה תמיד השתנה. וגם תמיד יש שותפים לדרך, זה אף פעם לא באמת לבד. גם את האלבום האחרון לא באמת עשיתי לבד. אבל רציתי שהסיי האחרון יהיה שלי, אז בגלל זה הגדרתי את זה מלכתחילה שזה ההפקה שלי, ולי יש את המילה האחרונה. אני אחראית לכל תו וצליל בכל המוזיקה שלי מההתחלה".

את רוצה תמיד שזה יהיה בשליטה שלך? מרגיש לי שדווקא יש חשש מסוים לפספס משהו. צורך באוזן חיצונית.

"לא, בטח צריך. היתה לי אוזן חיצונית. גם בנו, גם דן זייתון שעזר בעיבודים, גם יש את ההרכב שהיה חלק גדול בזה, תמיד יש. בטח. יש את המקום שאתה יכול להגיע אליו בתור הכותב, ואז צריך את הבנאדם הנוסף שאתה סומך עליו, שייתן את האינפוט שלו. ההבדל הוא שבסופו של דבר אני ישבתי על המחשב וערכתי והחלטתי מה נכון ומה לא. הייתי פתוחה ובסופו של דבר אני בחרתי. אבל בוא נגיד שהאלבום לא היה נשמע בכלל אותו דבר בלי דן זייתון. דן הוא ממש חלק מאוד חשוב מהאלבום. מבחינת הסאונד הוא הקליט את הבס תופים, גם המיקסים".

ההפקה גם הייתה הפעם יותר עשירה: היו כלי נשיפה וכינור בין היתר.

"גם נבל. יותר התנסיתי בחיבור בין האלקטרוני לאקוסטי, זה מאוד מעניין אותי. לדוגמה, כתבתי שיר על איזשהו סאונד ופתאום בתוך הסאונד הזה שמעתי כלי נשיפה. אז היה לי ברור שאני רוצה עכשיו להוסיף לפה שלישיית כלי נשיפה. בא לי לתעתע בין הגבולות. שלא תבין לגמרי מה אתה שומע. אני אוהבת את החם ואת הקר ביחד, כיף לשחק בין הצבעים האלה, לטשטש את הגבולות וגם למתוח אותם ולראות מה עובד עם מה, איך זה משתלב - שני עולמות כל כך שונים אבל עובדים כל כך יפה ביחד. וגם לא הקלטתי כינור לפני כן והתחשק לי להתנסות בהקלטה. זה לא שלא עבדתי עם כנרים בחיי אבל לא במוזיקה המוקלטת".

היום, פלורה עובדת על שלושה פרויקטים במקביל: אלבום קצר באנגלית, שירים חדשים בעברית ופרויקט אינסטרומנטלי, כשלא ברור לה בשלב הזה איזה מהם יצא קודם. נראה שבמובן מסוים פלורה אוהבת לא לבחור לעצמה העתידית מה היא צריכה לעשות, אלא מאפשרת לעצמה את החירות לבחור בכל רגע. כמו עם הכתיבה בעברית, היא נותנת לדברים להבשיל כמו מתוך עצמם עד שהם מוכנים. בסוף השיחה חשבתי שאולי אותה החירות מתבטאת גם בדיוק בכוונה שזיהיתי בנגינה ובשירה שלה. הנוכחות שלה יושבת לגמרי ברגע זה, ומאפשרת לה לבחור איך לשיר את השיר עכשיו, כמו חדש.

הפוסט פלורה בראיון: "הקהל הישראלי מגיע פחות סקרן להופעות מהקהל האירופאי" הופיע ראשון בהמאזין

נתקלתי לראשונה בקולו של פרייליך ב-2009, כשיצא הסינגל "יום ראשון", וקצת לא האמנתי שיש מוזיקה כזאת בעברית, ועוד ברדיו. פרייליך היה בזמנו הסולן והגיטריסט של להקת נערות ריינס, שהצליחו ליצור הייפ תל אביבי מוצדק. "הוא אפילו נכנס לפלייליסט ערב (של גלגלצ - נ"א) שזה פוצץ לנו את המוח" מספר פרייליך על "יום ראשון". "ממש לא האמנתי שמשהו כזה יקרה. לא שזה לא שיר טוב - הגרסה שלו היא מאוד ביתית, מאוד דמואית, ועדיין זה הושמע ומושמע. חשבתי שאין לזה שוק. שאין לזה ביקוש. יש קהל מאוד מצומצם של אנשים שיבינו את זה, גם דרך הקושי של הדפינישן, שבכלל יקבלו את התמונה. והופתעתי מאוד ששירים כנראה צריכים להיות פשוט טובים, ולא משנה כמה טוב ניגנתם אותם או באיזה איכות הקלטת אותם, אם יש שם משהו אז זה יקלע. פתאום אמרתי אוקיי, אולי כדאי בכל זאת. בא קצת תיאבון".

אותו תיאבון הוליד בסופו של דבר שני אלבומים מצליחים בממדי האינדי הישראלי: "נערות ריינס" ו-"לשמור על החברים". אחד מהסינגלים, "הילוך איטי", חרך את הפלייליסט של גלגלצ ב- 2012, אבל בתחילת הדרך פרייליך בכלל לא היה בטוח שהוא יכול או רוצה לעסוק במוזיקה - בטח שלא לשיר. "היו לי כל מיני גלגולים מוזיקליים כאלה ואחרים עם להקה בחיפה, ניסיתי גם לבד", הוא נזכר. "ואז החלטתי שאולי זה לא בשבילי כל עניין המוזיקה. הלכתי ללמוד קולנוע. בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי. הייתה לי אימת קהל נוראית. לחשוב על זה שאצליח לשיר אי פעם מול קהל היה מופרך לחלוטין ודמיוני. ובאיזשהו שלב, כמו רוב הדברים לא היתה ברירה. אמרתי שאם אני לא אשיר אז לא יהיה אף אחד שישיר פה. אז נאלצתי לקחת את זה על עצמי. בהופעה הראשונה של נערות ריינס לא ידעתי עד השנייה האחרונה אם אני הולך לעשות את זה או לא. כל שניה יכולתי לשבור את הכלים. אבל הטעימה הראשונה עברה בשלום, ואחר כך המשיכו עוד כמה שנים של ייסורים קשים לפני העלייה לבמה, ועכשיו זה כאילו בסדר".

ועדיין, עם כל הייחודיות שבו, נראה שעד היום לפרייליך יש עניינים לא פתורים עם הקול. "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר. הכי מחמיא לי כשמישהו שולח משהו סופר מגניב מחו"ל ואומר לי שזה נורא מזכיר את השירה שלי, ואני לא מתווכח. אני זוכר את 'The Rapture' למשל - אז הרגשתי נוח פתאום, כי שמתי לב שיש אנשים שיש להם את השירה שלהם, ואתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר. זה היה: פאק איט!"

פרייליך: "בכלל רציתי להיות גיטריסט, זה היה הכיוון שלי". צילום: ניצן אגסי

מבחינת המילים, נדיר היה לשמוע באותו זמן מוזיקה בעיבוד ובלחן כמו שעשיתם בריינס, בעברית.

"היה אז המון רוקנרול באנגלית. היה נדיר למצוא מישהו שעושה את זה בעברית, את הסוג הזה של המוזיקה, שהעטיפה נשמעת מאוד לא מכאן, ההשפעות מאוד חיצוניות. לגבי זה אני מרגיש איזושהי חלוציות. אחרי ש-'הילוך איטי' נכנס לפלייליסט יום, אני חושב שזה קצת פתח אותו לעוד להקות ששרו בעברית".

חשבת פעם לכתוב באנגלית?

"אחת הטכניקות לכתיבת ליריקה זה להבין מה עובד באנגלית, למה משפט באנגלית עובד כל כך טוב על ליין מלודי בזמן שתגיד את אותו הדבר בעברית וזה לא עובד בכלל. עניינים של משקל ומצלול וכל מיני דברים כאלה. אז אם אתה מחפש את זה דרך האסתטיקה, אז זה גם זורק אותך לכתיבה אחרת, מאלץ אותך, מכופף אותך. אתה אומר אני רוצה שזה ישמע טוב למי שלא מכיר את השפה, ישב כמו רוקנרול. אז קודם כל אתה מגיע לשם, ואז את התוכן אתה מכופף לתוך הסידור הזה, ויוצר דברים מעניינים. תמיד כשאתה כותב זה טוב להכניס את עצמך לאיזושהי מגבלה שמאלצת למקד אותך למשהו והדברים מתחילים להסתדר".

פרייליך הגיע למרפסת כדי לנגן שני שירים. הראשון מביניהם, "זאב זאב", הוא סינגל מתוך אלבום הסולו השני שלו "הריגוש שבנפילה", שיושק בשבת הקרובה (24.2). "זאב זאב" הוא מעין תחינה לסליחה ופיוס של גבר לאישה בתוך חדר המיטות. גם בגרסה האלקטרונית והאפלולית וגם בגרסה האקוסטית, פרייליך מצליח להכניס אותנו לעומקי הסצנה, ולראות דרכה סצנה דומה בחיים שלך.

בכללי, נראה שכתיבת המילים של פרייליך התבגרה, ואולי אפילו התברגנה מאז ימי ריינס. מי שהתחיל עם ההצהרה שהוא "רוצה להשאר רעב" ובקריאות טיזינג לאישה "תכבי את הטלוויזיה" כדי "להעיז להביע, להזיע", עבר באלבום הסולו הראשון לרחבת הריקודים עם הדיסקו של "הלילה היא תרקוד", והיום עם שירים כמו "זאב זאב" ו-"אחד מהשניים". הוא חושף בו פרטיים אינטימיים על זוגיות בשלבים מתקדמים, כמו למשל בהודאה "נמנמתי כשסיפרו בחדשות / וחלמתי עלינו" ובהמשך "דפדפתי כשכתבו בעיתונים ונדדתי אלייך / איך על רגע עדיפות שנים / אבל אקח אחד מהשניים". אותה חשיפה לאינטימיות הזוגית, שנראתה לי תמיד קשה ליוצרים, נפתרת בקלות יחסית אצל פרייליך. "אני לא כותב על מה שקרה לי היום. הדברים שאני כותב עברו איזשהו פרוסס שאני מודע אליו. לפעמים אלה אירועים במרחק של שנים ואתה מסתכל עליהם, זה לא בהכרח מדבר על בת הזוג שלי עכשיו. ואני חושב שגם במערכות היחסים הכי בריאות ומלבלבות, עדיין בני הזוג מתעסקים בדברים שהם לא נאמרים בקול רם והם יותר סמויים. אפילו ברמת האינטונציה ותחושות שאתה אפילו לא אומר אותם בקול רם לעצמך, וזה איזשהו תרגום של הדברים האלה. יש משהו מאד אינטואיטיבי בכתיבה. לנסות לייצר פרופיל כנה אבל מעורר אמפתיה, מעורר הזדהות. לפעמים זה מעורפל, לפעמים הזדהות של המאזין שאני מקווה שאתה לא יודע למה בדיוק זה שם. אבל משהו מרגיש נכון. אז לא צריך שההסבר שלו יהיה על השולחן. המאזין יכול לקחת את זה לחיים שלו, אני מקווה".

ועכשיו כשנולד לך ילד, זה משפיע על היצירה? על הכתיבה?

"תראה, בימים הראשונים של האבהות הייתי איתו המון בבית, כי בת הזוג שלי עבדה בבוקר, והוא עדיין רוב הזמן במיטה ולא עושה המון, היתה תקופה שסידרה לי מגירות של הרבה שירים. יש לי כבר איזה שני אלבומים שאני יכול עכשיו להיכנס ולהקליט אותם. אבל אח"כ כשהוא התחיל לגדול אז אין לך שניה. צריך המון אנרגיה והמון יכולות אלתור, איך אתה מעסיק אותו בלי להושיב אותו מול הטלוויזיה".

פרייליך: "אתה לא צריך להישמע כמו מישהו בשביל שיהיה לך את הלגיטימציה לשיר". צילום: ניצן אגסי

יותר מההתבגרות בכתיבת המילים, השינוי המהותי ביצירת הסולו של פרייליך הגיעה בהפקה ובעיבודים - חיתוך חד מהרוקנרול הפוסט-פאנקי שאפיין את ריינס להשפעות ברורות של ניו-וייב, פ'אנק ודיסקו, כמו שאפשר לשמוע בין היתר בביצוע המקורי ל-"סערה חשמלית". "אני לא חושב שההבדל כזה גדול. ההרכב השתנה, זה כן. היינו טריו - גיטרה, בס, תופים וזה היה הצבע והסגנון וגם הדברים נכתבו בשביל שיתאימו לפורמט הזה. אני חושב שמבחינת המהות של השירים אין הבדל. דווקא אם תיקח אותם ערומים, תפשיט אותם מהכל, הם עדיין פחות או יותר עובדים על אותם תדרים, צבעים ונושאים. נראה לי כאילו אם אני צריך לעשות עכשיו הופעה של ריינס ואני צריך להכניס שירים חדשים ופשוט לכופף אותם אז זה יעבוד. זה לא ירגיש מוזר".

רועי פרייליך והמתוקים רצח ישיקו את האלבום "הריגוש שבנפילה" ביום שבת 24.2 בבסקולה

הפוסט רועי פרייליך בראיון: "אני עדיין מחפש לגיטימציה בתור זמר" הופיע ראשון בהמאזין

השמיעה שלך עדיין טובה אני מבין.

"יש לי הבדל בין שתי האוזניים לצערי, הבדל ממש קטן. כי אני רגילה לעבוד עם אוזניה אחת פה (אוזן שמאל -ע"ש), ושנים, ואז בגלל זה פה השמיעה שלי טיפלה יותר נמוכה. אבל זה לא משהו, זה ממש לא רציני. כשאני שמה שתי אוזניות בטיסה, אני לא מרגישה שפה אני שומעת פחות. שמתי לב שזה קורה עם הטלפון - אולי בגלל הזווית, לא?"

גם לי זה מרגיש שונה כשאני מדבר בטלפון בצד אחד לעומת השני, נראה לי שגם פיזית זה מפעיל צד אחר במוח.

"לי זה קורה עם הטלפון דווקא, אז אולי זו לא השמיעה, יכול להיות".

נשמע דווקא שהשמיעה של אנה הלטה (37) בסדר גמור גם אחרי 15 שנה של תקלוטים, מאז שהיא הקימה את ליין הטכנו הירושלמי פאקוטק יחד עם צחי סוזנה. כיום הלטה חתומה בסוכנות הפריזאית No Shelter Booking ותופיע בהמשך החודש במוסקבה, אך ביום חמישי 11.1 תהיה מסיבת ערב של פאקוטק בקן הקוקייה ביפו עם הדי ג'יי הגרמני Richard Zepezauer ("מסיבה קלאסית, שמזמן לא עשינו, ומביאים די ג'יי כזה שהוא פקוטק סטייל - לא מפורסם אבל מאחורי הקלעים הוא מאוד ידוע, וגם מכובד") - כל זאת במסגרת פסטיבל תל אביב ווליום שכולל כנס ושלל אירועי מוזיקה אלקטרונית ברחבי תל אביב.

איפה את חושבת שתל אביב עומדת יחסית לסצנה האלקטרונית בעולם?

"שנינו יודעים (מחייכת) שבמקום טוב מאוד, במקום מדהים!"

אנשים בחו"ל מכירים יוצרים ודי ג'יים שמנגנים פה?

"גם מבחינת היצירה. רד אקסס זה אמא'לה פשוט".

כן, הם ממש הצליחו.

"כן, ובצדק. יותם אבני עכשיו, אמא'לה. לא קשור אם זה הקאפ אוב טי שלי או לא. אבל אמא'לה! פשוט כל הכבוד".

בעצם את פעילה כבר לפחות 14-15 שנה. איך הסצנה המקומית נראית לך היום לעומת מה שהיה אז?

"אני לא הייתי פה בשנות ה-2000/סוף שנות ה-90. אני לא חוויתי פה את כל האוקטופוס. לא יודעת. לא חוויתי כלום, לא הייתי בפינגווין".

זה אייטיז.

"כן, אבל אני חושבת שצחי (סוזנה - ע"ש) כן היה, יכול להיות".

ולפי איך שאת רואה את זה, כשהתחלת את פקוטק לעומת מה שקורה היום?

"אני התחלתי מהרייבים. הייתי בסופהביט, כל המקומות האלה. זה מה שאני מכירה. פשוט זה גם היה בתקופת הפיגועים יחסית אפשר לומר, בירושלים, ואני התחלתי טיפלה אחרי זה וגם תוך כדי, וטיפלה אחרי כל הגילויים שלי. זה כן נפל בול על הדיכוי שהיה בעיר, בירושלים. לפעמים היינו יוצאים לבר, איזה חמישה חברים, והיינו היחידים בעיר שהולכים ברחוב. אז קשה לי להשוות את זה למשהו. אני לא מכירה פאר, אני מכירה רק שיפור".

היום את יוצאת למועדונים? אמרת לי שהיית באלפבית.

"אני בקושי יוצאת, זה מה זה נדיר. כי אלף כל, אין לי זמן אם אני מתקלטת בסופשבוע. ואם אני לא מתקלטת - הנה, עכשיו בשישי לא תקלטתי, אז עשיתי ארוחה עם אחותי, ארוחת שישי כזאת, כיפית, ופשוט הלכתי לישון עם הבן שלי, ראינו סרט. ממש ממש לא רציתי ללכת".

זה באמת קשה לעבוד בחיי הלילה ולנהל חיי משפחה.

"לא, זה לא קשה, להפך, אני פנויה כל השבוע, אפשר לומר. כן, כי יחסית אין לי דיי ג'וב שאני מגיעה בשש בערב הביתה ורואה את הילד שעתיים ביום".

אז איך השגרה שלך נראית בתור די ג'יית? כמה זמן את משקיעה באימון ולמצוא מוזיקה?

"אני לא מתאמנת למען האמת. אני גם לא מאזינה לתקליטים בבית. אני בוחרת להתרגש מהם במסיבה".

באמת? את לא שומעת את התקליט המלא עד שאת שמה אותו במסיבה?

"לא, אם הוא חדש אז בטח שאשמע אותו מהתחלה ועד הסוף, ברור. אבל אני לא שוחקת אותו. אני לא שמה מוזיקת רקע, אין לי דבר כזה מוזיקת רקע. אם אני מקשיבה אני יושבת מול הדבר".

וואלה. זה נדיר, לשמוע מוזיקה בלי הסחות דעת.

"זהו, כי אחרת אתה לא עושה שום דבר באופן טוטאלי. עם מוזיקת רקע זה בלאגן, זה לא טוב".

את אפילו לא הולכת ברחוב ושמה משהו?

"לא, ממש לא. אם יש לי נסיעה ארוכה, אז אני מאוד מחכה לשעות האלה שאשים מוזיקה. אבל, לא".

נגיד בטיסה?

"כן כן, אבל זאת החלטה, אני לא סתם אשים".

זה מאוד נדיר, רוב האנשים לא שומעים ככה מוזיקה היום.

"כן, ויש כאלה ששומעים מוזיקה וקוראים ספר. שזה בכלל בשבילי... (צוחקת)"

אני מכיר את זה, לפעמים זה נחמד שיש משהו ברקע מאשר שקט מוחלט.

"כן, לי אין שום בעיה עם שקט (צוחקת)".

לא תמיד שקט אצל הלטה. היא משקיעה הרבה זמן ואנרגיה בחיפוש אחר ריליסים חדשים, אך לא בסאונדקלאוד או יוטיוב, אלא בעיקר דרך האתרים של Juno והחנות הברלינאית האגדית Hard Wax. למעשה, הלטה מנגנת אך ורק מתקליטים, כפי שהיא עושה מתחילת הקריירה שלה. "יש לי קייס גדול כזה ל-100 תקליטים שבארץ אני משתמשת בו יחסית הרבה, וזה המון!" מספרת הלטה. "לא צריך 100 תקליטים, ממש לא. 100 תקליטים זה מספיק לדעתי ל-12 שעות, לא יודעת, 10 שעות. אבל זה כן מנווט אותך כי מי שמתקלט מדיסק און קי גם יכול לעשות את זה - פשוט פולדר קטן, לא טרהבייט ולהיות מוכן לכל דבר".

אז למה בעצם את מעדיפה עדיין לקחת תקליטים - זה לסחוב את זה, תקליט יכול להשתבש לעומת קובץ דיגיטלי.

"אני אוהבת את זה".

למה את אוהבת את זה?

"לא יודעת, כיף לי. אלף כל התחלתי ככה, אני לא מכירה משהו אחר. ואין לי סיבה מספיק טובה לעבור למדיה אחרת. כאילו, למה? אם הייתי מתחילה עם דיסק און קי ועוברת לתקלוט... פשוט התחלתי ככה. זה כמו קפה שחור. למה קפה שחור ולא במקניטה? כי אני פשוט רגילה לזה! (צוחקת). זה נוח. השוואה דבילית, עזוב (צוחקת). ממש לא, הכי לא".

לפעמים רוצים סוגים אחרים של קפה.

"אני תמיד שותה קפה שונה - גם אספרסו, גם קפה שחור. יש לי בבית גם מקניטה".

אבל אין לך CDJ בבית.

"האמת, CDJ זה אחלה דבר, יש לי כבוד לכלי הזה. זה מוציא סאונד טוב, זה למה הם עולים כל כך הרבה - מנגנון ה-output שלהם. במיוחד החדשים חדשים, הם אפילו יותר חזקים. אני אפילו לא טובה בדגמים - כאילו, האלה היותר חדשים? (צוחקת). אבל מי שקונה WAV-ים, מדהים! יש לי גם קצת, אני מנסה, שיהיה לי קצת גיבוי ב-USB".

איזה דברים קנית לאחרונה?

"וואו, מדהימים! קניתי Pinch, יוצר אנגלי/בריטי. לא יודעת איך לקרוא למוזיקה הזאת, בס יכול להיות? או אלקטרו? זה מהיר יחסית, סאונד מאוד מעניין. שמעתי את זה באינטרנט, ואמרתי, וואו! שמתי את זה בבית, והווליום של זה היה יותר נמוך, ואמרתי לא, לא יכול להיות שטעיתי. ואז שמתי את זה במסיבה, ופשוט יש שם המון תדרים נמוכים שדווקא לא בכל המועדונים בעיר הם בכלל יכולים לעבור, צריך לדעת איפה לשים את זה. אבל שמתי את זה במקום שזה עבר, וזה פשוט, אימוש. יש שם מספיק ווליום והכל. אז זה פינץ', כן".

יש לך העדפה מבחינת סצנת טכנו של מקומות בעולם?

"כן, אני שמה לב שיש לי הרבה מוזיקה מאנגליה. סתם, עכשיו עשיתי כזאת רשימה של כמה דברים, ומלא אנגלים, כן (צוחקת). גם כמובן הולנדים".

יותר אסיד?

"כן, אסיד, גם לא יודעת, מרטין שהוא לא אסיד. לא יודעת מה זה אפילו. זה גם בסים".

נראה שעכשיו הטכנו מאוד טרנדי מבחינת זה שכל המועדונים רוצים טכנו.

"עד היום אני אף פעם לא עשיתי סט עם פיור טכנו".

איך את מגדירה בעצם טכנו?

"טכנו זה מילה כללית לדעתי לכל המוזיקה האלקטרונית/מועדונית מהסצנה שלנו, לדעתי טכנו זה פשוט כיפה. ככה אפשר לקרוא לכל מה שמתנגן טכנו, אבל לא נכניס לזה דיסקו וכאלה דברים. ההאוס שאנחנו מנגנים זה גם די מונוטוני, זה לא soulful. אז זה כן טכנו. והדי ג'יים שמנגנים האוס, השיטה היא לא כמו פעם, כאילו קאטים, זה משהו אחר - זה דיפ האוס וניו יורק, אבל זה עדיין מונוטוני. זה מאוד מונוטוני תכלס. אפילו אם זה עם מילים".

מועדונים אומרים לך לפעמים לא לשים דברים קשוחים מדי?

"אם יש ניסיון כזה זה מצחיק אותי. כמעט ולא אומרים לי, אבל אם כן זה קורה, אני יושבת (מהנהנת), סבבה, כן, בסדר. 15 שנה אני עושה... בסדר, אוקיי, בסדר, כן, בטח, ברור. אני גם לא עקשנית. אני אף פעם לא אנגן דווקא חזק, אלא מה שזורם. זה כן אומנות. אז כאילו, וואלה!?"

זה מצחיק שאם להקה תגיע להופיע אז יגידו להם אה, תנגנו את השירים האלה, אל תנגנו את השירים האלה. זה נשמע לי מוזר.

"זה גם יכול לקרות. למה לא? ככל שהדברים הם יותר מיינסטרים, אז יותר יש לגיטימציה לדרוש, לבקש, כי יש יותר כסף. ואם בן אדם כבר הכניס את האצבע שלו בשלולית של המיינסטרים, אז כבר צריך להיות מודע לזה. זה גם לא משהו רע, כן? אבל צריך להיות מודע שאם מוציאים את האף מהאנדרגראונד אז צריך להבין שגם יבואו בדרישות. שוב פעם, ההחלטה אם להסכים או לא האומן מחליט, אבל שזה לא יפתיע. וגם הלהקות הכי מיינסטרים, בטח שיכולים לדרוש מהם, לבקש לשים להיט כזה וכזה בסטליסט. כי כל הלהקות רוצות לנגן את המוזיקה החדשה שלהם, לא את הלהיטים".

יש לך תוכניות לשחרר עוד טראקים משלך?

"לא, אין לי כאלה תוכניות, למען האמת. צריך לעבוד מאוד קשה כדי לעשות מוזיקה טובה, ואני לא עושה את זה. תכלס, אני אוהבת פשוט לתקלט. אולי מישהו קרייריסט אולי היה יכול להגיד את עצלנית, ואיך תסללי את הדרך לקריירה?"

כן, שכל די ג'יי שרוצה להתקדם צריך לעשות גם הפקות משלו.

"כן, בסדר, הבנו".

את אומרת שזה לא הכרחי?

"זה הכרחי, אבל מה אני אעשה? מה, אני אמציא משהו? מה זה השטויות האלה? לשבת ולעשות מוזיקה, זה דבר קדוש. עכשיו אשב בכוח? את הזמן הזה אני מעדיפה לבזבז בחנויות תקליטים, לשמוע. זה גם עבודה מאוד קשה. ברוב המקרים אני יכולה לשבת לשבת לשבת ואפילו לא למצוא תקליט אחד. ואני יודעת שיש לזה תוצאות, כשפתאום אתה שם תקליט ואתה קולט איזה אפקט יש לזה, זה אפקט מטורף".

הפוסט אנה הלטה בראיון:"אין לי דבר כזה מוזיקת רקע" הופיע ראשון בהמאזין

אז, איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני שענית על הראיון?

זה יום שבת קר ועצל. אני עם המשפחה, נשארנו בבית ואנחנו קוראים ספרים ואוכלים ארוחת בוקר ב-11!

איזה מוזיקה אלקטרונית אתה שומע? אתה יוצא למסיבות?

אני כבר לא יוצא כל כך למסיבות. אבל אחי הגדול לקח אותי לרייבים בתחילת הניינטיז. עדיין הייתי צעיר מדי מכדי לצלול לעומק של התרבות הזו, אבל, זה לגמרי הדהד בי ובהחלט השפיע עלי. כן, אני שומע מוזיקה אלקטרונית. אני יכול לשמוע כל דבר, זה תלוי במצב רוח. אם אני רוצה לשמוע טכנו מרקיד, אז אני מעדיף להקשיב לחומר יותר מינימלי או קצבי מאשר קטעים יותר "פופיים" ומלודיים, למרות שאני אוהב מלודיה טובה! הז'אנר הזה מסוגל לייצר כל כך הרבה דברים, זה ממש מעולה לשמוע מישהו שלוקח את זה לכיוון חדש, לדחוף גבולות ואפילו לאתגר את המאזין.

במקור רציתם ליצור מוזיקה אלקטרונית בלי לופים, חיתוך, או תכנות. האם שברתם את הכללים?

במקור קווי היסוד שלנו היו לאמץ מגבלות. ובאופן אירוני זה הגיע מאימוץ של מגבלות לא רק בתור מוזיקאים אלא גם בעקבות הציוד שהיה לנו באותו הזמן כדי לעשות את המוזיקה שרצינו לעשות. במשך הזמן התפתחנו, כמובן, וכמה מ-"החוקים" המקוריים כבר לא תקפים בהכרח. התחלנו לשלב סמפלר בהופעה שלנו כי הציוד שהשתמשנו בו לפני כן נהיה יותר מדי בלתי יציב (מקלדות צעצוע, ולרוב כלים שהם בכלל לא כלי נגינה). אבל, שוב, ההחלטה הזו הגיעה כדי לאמץ את המגבלות של מה שהדברים האלה מסוגלים לעשות, ולהבין שאולי זה לא בהכרח יעבוד עם הצורה שבה אנחנו רוצים להופיע. אז מצאנו פיתרון שעובד!

ההרכב משתמש בכל מיני מכשירים שהם לא כלי נגינה כמו מצלמת 8 מ"מ ואקדחי צעצוע. באיזה סוג של מכשירים השתמשתם לאחרונה ובאיזה קטעים אפשר לשמוע אותם?

בדיוק קיבלתי ציוד בדיקה ישן למודם טלפוני משנות השבעים שעושה כמה צלילים די מעניינים! זה מכשיר שחיפשתי במשך שנים. סוף כל סוף מצאתי אחד ברשת. זה עדיין לא נכנס לאף הקלטה.

איפה אתם מחפשים מכשירים כאלה? איזה תכונות אתם מחפשים?

חנויות יד שנייה וחנויות צדקה זה איפה שבד"כ תמצא את אקדחי הצעצוע הכי טובים, למרות שמקלדות הצעצוע הכי טובות הן די נדירות, בעיקר בגלל שמוזיקאים כבר מכירים אותן. אם יש משהו מאוד מסויים שאני רוצה, אז אי ביי זה איפה שאפשר למצוא את זה. כמו כל אומן, שיוצר בכל מדיה, אתה מחפש משהו שייצור ניצוץ יצירתי.

מה הקטע עם העטיפה של "Bird Brains"?

חברינו Seth Smith יצר את זה. הוא אומן ויזואלי סופר מוכשר וגם מוזיקאי.

חיממתם אומנים גדולים כמו רדיוהד ו-M.I.A. איך היתה החוויה להופיע איתם לעומת הציפיות? למדת משהו מהטורים האלה?

לעולם לא חיממנו את רדיוהד, אבל הופענו עם M.I.A והרבה להקות מדהימות אחרות שלגמרי היה לנו את הכבוד לחלוק איתן את הבמה. היו לנו מעט מאוד חוויות שליליות בתור להקת חימום. לרוב, כולם מאוד נחמדים וגם, בתור להקת חימום, אתה פשוט חייב לדעת מה המקום שלך בתוך זה, ולהיות עם הכי הרבה כבוד שאפשר, שזה אומר להגיע בזמן ולרדת מהבמה בזמן! ראינו איזה אנרגיה האומנים האלה מביאים לבמה מדי יום, וזה לגמרי מעורר השראה.

אתם עומדים להגיע לתל אביב. מה שמעתם עליה? יש משהו שתרצו לעשות בזמן שתהיו בישראל?

אני לא בטוח כמה זמן יהיה לנו לראות דברים, אבל מאוד אשמח לראות את יפו ואולי אפילו לשחות בים התיכון? לא בטוח מה יהיה מזג האוויר לשחייה בדצמבר. אבל אנחנו קנדיים, אז, זה סבבה גם אם זה יהיה קצת קר!

הפוסט Holy Fuck בראיון: "היו לנו מעט מאוד חוויות שליליות בתור להקת חימום" הופיע ראשון בהמאזין

אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

אני במנצ'סטר כרגע, אנחנו באמצע חזרות. יש לנו קלידן חדש וההופעה בתל אביב תהיה הופעת ההדליין המלאה הראשונה שלו איתנו אז חשוב שנתאמן כדי שנהיה מוכנים!

למיטב ידיעתי היית בישראל פעם אחת. מה אתה זוכר מההופעה ההיא ואיך היתה החוויה שלך פה?

כן, הופענו בתל אביב ב-2011, אני זוכר שזו היתה הופעה מעולה עם קהל מאוד ידידותי ומכיר תודה. היה לנו כיף כי זה היה הביקור הראשון בישראל של כל אחד מאיתנו אז היה ממש נחמד לטייל קצת ותמיד מרגיש טוב להופיע בפעם הראשונה באיזשהו מקום.

אחד מהסרטים האהובים עלי אי פעם הוא "אנשים המסיבות". איך הרגשת בפעם הראשונה שראית אותה? האם לדעתך הוא מייצג באופן נאמן את מה שקרה?

"אנשי המסיבות" באמת סרט מעולה, אבל הוא יותר קומי מאשר נקודת מבט עובדתית לגבי מה שקרה באמת. יש שם כמה שקרים אבל זה יוצר סיפור יותר מבדר. כפי שטוני ווילסון נהג לומר: "אל תתנו לעובדות להפריע לסיפור טוב!"

מה קורה בסצנת המוזיקה של מנצ'סטר בימינו? האם יש אומנים מבטיחים שכדאי לנו לשים לב אליהם?

נראה שמנצ'סטר נמצאת כרגע בתקופת מעבר בכל מה שקשור למוזיקה. יש כרגע להקות כמו Blossoms למשל שהם מאוד פופולריים, אבל אני חושב שאנחנו עדיין מחכים לתנועה הגדולה הבאה.

מי גיבורי הבס שלך?

שני גיבורי הבס הכי גדולים שלי תמיד היו פול סימונון מהקלאש וז'אן ז'אק בורנל מהסטרנגלרס.

יש לך חוש מעולה למצוא שורות בס קליטות. הן מאוד פשוטות ומלודיות, ריתמיות, אוונגרד ובכל זאת פופ. אתה משתמש בתהליך מסוים כדי לכתוב אותן?

לגבי כתיבת מוזיקה, אני חושב שמצאתי דרך כתיבה שעובדת בשבילי ושאנשים אוהבים ואז ניסיתי להיצמד לנוסחה בהמשך הדרך. לפעמים הרעיונות הכי פשוטות יכולים ליצור את השירים הכי טובים.

השפעת בבירור על הרבה בסיסטים - וגם עלי. איך אתה מרגיש כשאתה מקשיב למוזיקה ושומע מישהו שמנגן בסגנון שלך?

אני אוהב את זה, אני חושב שזו מחמאה גדולה. לפעמים אנשים אומרים לי שמשהו נשמע כמו ג'וי דיוויז'ן או ניו אורדר והם מצפים שזה יעצבן אותי? האמת היא שבדרך כלל זה מאוד מחמיא לי, זה תמיד מרגיש טוב לדעת שהצלחת להשפיע על היצירה של מישהו אחר.

זה בטח מעורר הרבה רגשות כשאתה נעמד מאחורי המיקרופון ומבצע שירים של ג'וי דיוויז'ן כפי שאתה עושה בסיבוב ההופעות הזה ובקודם. איך אתה מתכונן לזה? האם זה מלחיץ אותך?

זה הלחיץ אותי הרבה יותר כשהתחלנו לעשות את זה ב-2010 כי אף פעם לא עשיתי את זה והייתי מאוד עצבני. היתה גם תגובת נגד מהרבה אנשים שלא חשבו שאני אמור לעשות את זה מלכתחילה. למרות זאת, אני יודע שאנחנו עושים עבודה טובה ושאנחנו עושים את זה בגלל הסיבות הנכונות, ועכשיו זה מרגיש כאילו שכבשנו הרבה אנשים. אנחנו מתכוננים באופן יסודי ועושים הרבה חזרות כדי לוודא שאנחנו נשמעים טוב כשאנחנו יוצאים לסיבוב הופעות.;

הרבה אומנים מפורסמים עשו קאברים לשירי ג'וי דיוויז'ן במשך השנים. איזה מהם הכי אהבת ולמה?

תמיד אהבתי את הגרסה של Nine Inch Nails ל-"Dead Souls". ביקשו גם מאיתנו (ניו אורדר, כנראה -ע"ש) לעשות לזה קאבר אבל חלק מחברי הלהקה לא רצו. הם ביקשו בסוף מניין אינץ' ניילס ואני חושב שזה יצא די טוב. הייתי מת להביא את טרנט רזנור לשיר איתנו "Dead Souls" באחת מההופעות.

עבר זמן מה מאז ששחררת חומר מקורי. אתה עובד על משהו בימינו?

זה לא כל כך נכון. שחררתי לא מזמן גרסה חדשה לשיר של Captain Beyond בשם "Dancing Madly Backwards", הוצאה משותפת ומאוד מעניינת עם להקת Ministry. לאחרונה היה לי גם להיט בצרפת כשניגנתי בס עם הרכב בשם Liminanas, הקטע יצא מעולה. בתחילת השנה שחררתי גם קטע עם חברי הוותיק Rusty Egan כחלק מאלבום סולו חדש שלו. כרגע אני עובד על קטע חדש עם Wolfgang Flur מקראפטוורק. אני תמיד עסוק!

יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

שום דבר חוץ מזה שאנחנו מתרגשים לחזור לתל אביב ומקווים לראות את כולכם שם ושתהיה הופעה מעולה!

הפוסט Peter Hook בראיון: "מנצ'סטר נמצאת כרגע בתקופת מעבר בכל מה שקשור למוזיקה" הופיע ראשון בהמאזין

אז, איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

אני נמצא בביתי בקורנוול באנגליה, התעוררתי מוקדם בגלל הג'ט לג. בדיוק הופענו בקוריאה וביפן אז חשבתי שאספיק לעשות כמה דברים. הה!

הלהקה התאחדה רק לפני כמה שנים אחרי פרידה די ארוכה. באיזה אופן סלואודייב של היום שונה מגרסת הניינטיז?

יש לנו הרבה יותר שער אפור. הרבה יותר ילדים.

אם לשפוט לפי המוזיקה שלכם, אתם נשמעים כמו אנשים מאוד מופנמים ורגישים. האם זה נכון? מה אתם עושים בשביל הכיף?

אני לא חושב שמישהו שפגש את רייצ'ל אי פעם חשד שהיא מופנמת באיזשהו אופן! אבל אני מבין את מה שאתה אומר. אני חושב שלכולנו יש דברים שאנחנו אוהבים לעשות. אני אוהב לגלוש, אני חי ליד האוקיינוס אז זה חלק גדול מחיי. לקרוא, לצאת להליכות, לבלות זמן עם משפחה וחברים, כל הדברים הרגילים.

בוא נדבר על האלבום החדש "Slowdive". בשבילי אחד מהאלמנטים הבולטים במוזיקה שלכם זה הסאונד והאווירה שמשתנים מאלבום לאלבום. לאיזה סוג של סאונד כיוונתם הפעם? מה היו הרפרנסים המוזיקליים וההשפעות?

בכל האלבומים שאני עושה, ובהחלט עם סלואודייב, מתחילים עם כמה רעיונות מוזיקליים קטנים. לאחר זמן מה יש לך הרבה רעיונות קטנים שכאלה. חלקים משירים, מלודיות, אטמוספירות. לופים, עריכות, דברים חסרי צורה או יותר מובנים. אולי אפילו שירים. באיזושהי נקודה האלבום מתחיל לקבל צורה. אני מרגיש שאנחנו יודעים איזה צורה זה יתפוס לפני שמתחילים רק לעיתים נדירות. אחד מהחלקים המהנים הוא לראות את זה בא ואז אולי בנקודה הזו מתחילים להתפקס על מה זה יכול להיות ומקבלים חזון למה שעושים ועובדים לקראתו. הפעם עשינו אלבום יותר פופי, אבל אני מרגיש שזה היה יכול להיות בקלות משהו הרבה יותר מופשט. כולנו שומעים דברים שונים ובגלל שזו היתה הפעם הראשונה מזה זמן מה שעבדנו היה לנו חשוב שזה ישמע כמו סלואודייב. נשמע ברור מאליו אבל זה היה שיקול חשוב.

יש באלבום כתיבת שירים מאוד חדה, אבל גם תחושה של תעופה בחלל. האם אתה צופה בכוכבים? האם אתה מושפע ממדע בדיוני או אסטרונומיה באיזושהי צורה?

כוכב נודד (Star roving), לא השיר, באופן כללי הוא מסע דרך הדמיון כמו שהוא מסע בכל מקום אחר. לפחות במובן שג'ק לונדון כתב עליו. אני בהחלט אוהב מד"ב ובהחלט מנסה ליצור אלבומים שמטיילים בחלל שנמצא בין הכוכבים לשכל.

העטיפה של האלבום נראית כמו צללית של אדם בוכה בתוך סוג של קופסה אשלייתית עם רקע שחור. תוכל לספר על תהליך היצירה של האמנות הזו ומה המשמעות שלה בשבילך?

התמונה לקוחה מתוך "Heaven and Earth Magi", אנימציה שנעשתה על ידי Harry Smith בשנות החמישים. אהבתי את האנימציה המוזרה והסוראליסטית הזו וכשחשבנו על האמנות ועל שם לאלבום חשבתי הרבה על הרעיון של קסם השמים והארץ. נראה שזה יושב על מקומות דומים כמו המוזיקה שעשינו באיזשהו אופן.

לגבי השיר הקלאסי שלכם "Alison" - מי הבחורה המסתורית הזו שהחיים המבולגנים שלה עדיין מרתקים אותך? והוידאוקליפ שבו כאילו שכולם מתמזמזים במסיבה, איך צילמתם אותו?

לקחנו את הכסף ש-Creation (הלייבל שלנו) נתן לנו ועשינו מסיבה! הזמנו את כל החבריםשלנו ונתנו לכמה חברים אחרים לצלם את זה. היה לנו כיף לעשות את הוידאוקליפ הזה. אני אוהב לראות אותו עכשיו כי זה כיף לראות שם כל כך הרבה מהחברים הותיקים שלנו. אליסון עדיין נמצאת אי שם אז אני לא יכול לחשוף יותר מדי לצערי. אבל היא גם משתתפת בוידאוקליפ.

להקות שוגייז ידועות בכך שיש להם מלא פדלים לגיטרה (גם אני מודה באשמה). כמה יש לך? מה הפדלים האהובים עליך ובאיזה שירים אפשר לשמוע אותם?

יש לי כמה. יש כרגע כל כך הרבה חברות פדלים שמייצרות אותם לפי דרישה וחלק מהכיף הוא למצוא פדלים חדשים כל הזמן. Mr Black Phaser הוא הפדל החדש האהוב עלי.

איך שרדתם בשנים שבהם סלואודייב היו מקור ללעג? ואיך זה מרגיש היום כשאתם מקבלים את הכבוד הראוי שמגיע למוזיקה שלכם?

הה! ובכן אני חושב שכשעשינו את האלבומים במשך שש שנים היינו ילדים והיה לנו כיף ונהנינו מזה. אף פעם לא נתנו יותר מדי תשומת לב לתקשורת. חלק מזה היה טוב, הרבה מזה ממש גרוע, אבל היה לנו קהל קטן ומגניב שנהנה ממה שעשינו ואני חושב שתמיד הרגשנו שהיינו מחוץ למיינסטרים והיינו די שמחים להיות במקום הזה. אף פעם לא ציפינו שמישהו יאהב אותנו. אז, אתה יודע, לא משנה מה התקשורת המיינסטרימית חשבה בזמנו אני חושב שתמיד הרגשנו שהיינו יותר חכמים מהם. לא בצורה מתנשאת, טוב אולי קצת, אבל ידענו מה אנחנו עושים וזה היה הגיוני בשבילינו גם אם זה לא היה הגיוני לרוב האנשים!

איזה עצה היית נותן ללהקות שוגייז צעירות שהולכות בעקבותיך?

אל תעשו את זה! הה! לא, אני חושב שלא משנה איזה מוזיקה אתה עושה פשוט תעשה את זה, אתה יודע. למה לא? זה רק מוזיקה!

האם אתה רואה את האיחוד שלכם בתור משהו זמני, או שיש לכם תוכניות מסקרנות לעתיד?

יש לנו כמה רעיונות לפרויקטים עתידיים אז נראה. יש לנו כמה הופעות השנה אז אנחנו במצב של טור כרגע וממש נהנים מהחוויה של להופיע ולנגן את השירים החדשים.

יש עוד משהו שתרצה להוסיף?

תודה על השאלות עידו.

הפוסט Slowdive בראיון: "אליסון עדיין נמצאת אי שם" הופיע ראשון בהמאזין