Pulp - Different Class

ראיתי הופעת איחוד של Pulp ביוטיוב ועפתי מהכיסא. איך לכל הרוחות להקה שלא ניגנה יחד עשור שלם יכולה לבעוט בתחת ל-99% מהלהקות החדשות היום? איזה שירים, איזו נגינה, איזה סולן. מדהים. אם יש אלבום שהוא הכי פאלפ, זה Different Class ולא רק בגלל הלהיטים. לא עושים דברים כאלה היום.

Oasis - (What's The Story) Morning Glory / Definitely Maybe

היה לי יחס מאוד אמביוולנטי לאואזיס. נהניתי לראות אותם ב-MTV אבל לא רציתי לשמוע יותר משיר אחד ברצף. החודש התחברתי ופתאום מצאתי את עצמי חורש את 2 האלבומים האלמותיים האלה ללא הפסקה. ומה קיבלתי? שירים פשוטים מלאים בגיטרות מלוכלכות עם ים של הוקים וליריקה שנדבקת לראש כמו מסטיק בשיער. מעורר השראה מה שני אחים עם מלא תשוקה יכולים לעשות לעולם.

Blur - Leisure

צפייה חוזרת ומהנה לאללה בסרט הקאלט Trainspotting הזכירה לי את קטע השוגייז הנפלא, Sing, מאלבום הבכורה של בלר. לצערי הוא מלא בפילרים שבלר שכחו במהרה עם המצאת הבריטפופ באלבום הבא שלהם, Modern Life Is Rubbish. בכל זאת יש בו כמה רגעים מהנים כולל 2 להיטים שנכנסו לקאנון הפופ.

S.C.U.M - Again Into Eyes

זה היה עניין של זמן עד שיצוצו להקות שמושפעות מההורורז. הבעיה היא שקשה להגדיר את ההשפעה שלהם. מראה גותי-היפסטרי ניהיליסטי? חיבה לקראוטרוק, ניו ווייב, ושוגייז? נוכחות בולטת של סינטיסייזר? כך או כך S.C.U.M הם מהמושפעים. למרות שאלבום הבכורה שלהם לא מגיע לשיאים של ההורורז, הוא בהחלט מהנה ומלא בתשוקה, סולן מלודרמטי שנשמע כמו בריאן מולוקו מפלסיבו, ובהמון סינטי. חסרה רק כתיבת שירים באמת גדולה עם איזה פזמון סוחף מדי פעם. תודה אגב לנמרוד שעודד אותי לחזור לאלבום הזה שנזנח לי בצד ההארד דיסק.

Cocteau Twins - Treasure

נזכרתי החודש עד כמה הקוקטו טווינס מיוחדים וכמה הרכבים שאני אוהב הושפעו מהם. כל מי שרוצה להבין איפה נמצאת חללית האם שהשפיעה על הסאונד של חצי מלהקות האינדי היום חייב להתוודע לקוקטו טווינס. ההפקה מיושנת בצורה וינטג'ית, הגיטרות אינטרגלקטיות, והשירה הקינקית של אליזבת' פרייז'ר מעולם לא שוחזרה ולעולם לא תשוחזר.

Ceremony - Zoo

ה-Pאנק שוב חוזר? בולשיט, הוא לעולם לא מת. יש משהו בהרכב הקליפורני הזה שעושה לי טוב. הם מחוברים לסקס פיסטולס יותר מכל הרכב Pאנק אחר שיצא לי לשמוע, ולא בצורה חקיינית, אלא דרך האש שבוערת בעצמותיהם ומשוחררת במוזיקה ובהופעות האנרגטיות.

British Theatre - EP

אושנסייז התפרקו בשנה שעברה וליבינו המדמם עדיין לא התאחה. איש איש הלך לביתו והמשיך לעשות מוזיקה. מנהיג הלהקה הדגול, Mike Vennart, חבר לגיטריטס/קלידן Gambler תחת השם British Theatre ועכשיו יצא סוף כל סוף אי פי הבכורה שלהם. זו טעימה ממש קטנה, סוג של ניסוי כלים, ולצערי זה נשמע בדיוק כמו 2/5 מהעוצמה והגדולה של אושנסייז. יש פוטנציאל, אך עד שהם יוציאו ריליס יותר מאסיבי אמשיך להתגעגע ללהקת האם. אולי עוד 10 שנים הם יתאחדו לפתע כמו At The Drive In ויחזרו להציל את היקום? אמן.

הפוסט האזנות החודש - מרץ 2012 הופיע ראשון בהמאזין

הסרט רוכב על האיחוד המגה-מתוקשר של בלר מהקיץ הקודם (ג'יזס, כבר עברה שנה!?) כדי להפגש עם ארבעת חברי הלהקה ולספר את סיפורה וסיפוריהם, איש איש מהזווית שלו. זה אגב מאוד מעניין כשלעצמו, כי בדרך כלל ברוקומנטריים לא שומעים מכל חברי הלהקה. בדרך כלל שומעים רק מהדברנים שביניהם ומסתמכים על כל מיני חברים, מנהלים, ועיתונאים כדי להשלים את הפאזל. אבל הפעם הפוקוס הוא 100% על חברי בלר והחוויה האישית שלהם ממה שקרה ומה שקורה.

אז מה קרה שם? (זהירות, ספוילר אלרט! להגרלה דלגו לסוף הפוסט) רוב הסיפור מסופר מפי בלר כפי שהם היום. בוגרים, מאופקים, ובעיקר פיכחים לעומת בלר השיכורים והפרועים הניינטיזים. הם מסתכלים לאחור על מה שקרה עם הלהקה, אבל החלק היותר מעניין הוא על כל אחד מהם כאינדיווידואל.

הסתבר שדווקא הגיטריסט, גרייהם קוקסון, שנראה על הבמה כמו מגה-חנון, היה הבאד-בוי של הלהקה שעשה צרות ובעיקר ברח מהן דרך האלכוהוליזם שלו. דיימון אלברן שתמיד הצטייר לי כאנרגטי ופרוע מתברר בתור המנוע של הלהקה שידע מה צריך להיעשות ודירבן את כולם לעשות את זה. אלכס ג'יימס הבאסיסט התאהב במעמד הסלב וזה היה דווקא הוא שדירבן את האיחוד. והמתופף דייב ראונטרי? כנראה שהוא הכי נורמלי בחבורה, כל כך נורמלי שהוא רצה דייג'וב אחרי הפירוק, למרות שגם הוא הלך מכות עם הלהקה מפעם לפעם מרוב מתח.

משהו שמתסכל בסרט זה הקרירות המוחלטת והאיפוק הלא נורמלי שבה חברי הלהקה מדברים מול המצלמה. כאילו הם לא מסוגלים לחוות כעת שום רגש שהוא. אני לא יודע אם פשוט ככה הם, או שהם הוחלפו על ידי רובוטים, או שזה נעשה בכוונה כדי להסתיר את הכביסה המלוכלכת מתחת לשטיח ולשדר "הכל בסדר" מזוייף לעולם. דווקא אלכס ודייב נראים יותר ישירים מול המצלמה, שהם אשכרה חווים משהו כשהם מדברים. יש גם קטע מאוד קצר שנצרב לי בזיכרון, קטע בו מצלמים תמונת פרומו חדשה של הלהקה. אחרי שוט אחד מבקשים מהם להצטלם שוב, ואז פתאום דיימון אלברן מתחיל לכעוס ולצעוק שאמרו לו שצריכים רק שוט אחד. אילו רק היו עוד קטעים אמיתיים כאלה שלו.

ברקע רץ לו הסיפור הסטנדרטי משהו על כמה חברים שהחלו לנגן ביחד, הפכו למגה סטארים נגד כל הסיכויים, כמובן עד שהם עפו גבוה מדי לשמש וצנחו מטה אל הים. ואז הם שבים לעוד גיחה לאוויר ומתאחדים לסדרה של הופעות בקיץ שהתבררו, לפחות לדעתם, וגם לדעת רבים מהקהל, בתור ההופעות הכי טובות שלהם אי פעם. לא מזמן גם יצא להם שיר חדש, לדעתי שנות אור הרחק מהמוזיקה המדהימה שהם עשו בניינטיז, אבל מי יודע עוד מה יקרה איתם.

ראוי גם לציין שהסרט מדהים ויזואלית, אפילו בקנה מידה אוניברסלי. הצילומים החדשים מאוד צבעוניים וחדים ומציגים שוטים עוצרי נשימה מרחובות אנגליה של בלר. גם הצילומים מהופעות האיחוד החדשות שלהם חזקים, ועושים את הדגדוג הקטן הזה שנותן לך חשק לקפוץ ראש אל תוך המסך. וכן, משולבים גם צילומים ישנים שווים ביותר, למשל מההופעה הראשונה שלהם אי פעם (רוקנרול!), צילומים שיכורים מאחורי הקלעים, הופעות בטופ אוב דה פופס ז"ל, כתבות ישנות על המלחמה שלהם נגד אואזיס, ועוד.

קיבלתם חשק לראות את הסרט? הולכים להקרין אותו ב-7.5 בסינמטק ת"א כחלק מהרצועה המוזיקלית של פסטיבל דוקאביב, והמאזין מגריל 2 כרטיסים להקרנה! להשתתפות אנא השאירו תגובה לפוסט, אתם מוזמנים לספר על הדרך מי מחברי הלהקה הוא האהוב עליכם. הזוכים יקבלו הודעה במייל ב-5.7.

נ.ב. תודה למיכל רון מההפקה של דוקאביב על הכרטיסים וגם לדוויק על ה-DVD של בלר.

הפוסט הריצה של בלר + הגרלת כרטיסים לדוקאביב הופיע ראשון בהמאזין