שחף ואני עמדנו בחדר המדרגות של הבניין בו הוא גר בצ'לנוב. בזמן שחיכינו שתסתיים האזעקה ונשמע הפיצוץ המרגיע של כיפת ברזל שהחזיר אותנו לשגרה, הוא הסביר לי שלדעתו אנחנו צריכים למצוא יחד דירה גדולה ולהפוך אותה לאימפריה.

הייתי כמה שבועות אחרי פרידה, ושם קרשתי. הוא מצדו נתן לי מקום זמני לגור עד שאמצא דירה ואני מצדי דיגמתי לו את הדירה בניקיון שרק מרוקאית מחונכת היטב מסוגלות לספק. חיפשתי דירות, אבל ממש בנחת, כי היה משהו מאוד מרגיע בדירה של שחף ולאף אחד מאיתנו לא בער להתפצל. היה נשמע לי טוב הרעיון, אפילו שדירת שותפים בגיל 29 נשמע רעיון לא הכי ווינרי, אבל היתה לי תחושה שיכול לקרות שם משהו מעצב שאף פעם לא נשכח.

כמה ימים אחר כך הסתיים מבצע עמוד ענן ומצאנו במודעה ביד2 דירה שנשמעת תפורה למידות שלנו בקטע לא סביר: גם זולה בטרוף, גם ענקית, וגם באמצע סלמה בלי שכנים. את הדברים מהדירה הישנה של שחף העברנו אני שחף ורם אוריון (שגם היה שכן שלנו, וגם שחף היה הבסיסט שלו שנים והרבה לפני שאני הפכתי לבסיסטית שלו) עם עגלה שהיתה בחדר מדרגות התעשייתי של ביתנו החדש, זה היה קל כי הפרידו בין הדירה החדשה לישנה בערך 40 מ'. את הסינתים והמכונות שהשארתי בדירה שעזבתי העברתי יחד עם א.א באוטו שלו, וככה אחרי פחות משבועיים אחרי אותו דיון בחדר המדרגות גרנו בדירה עם חדר שינה לכל אחד, פינת אירוח בכניסה לדירה, מטבח גדול של פעם, אלף מרפסות, ולב ליבו של הבית: אולפן לא קטן בכלל, מלא בציוד שלי, של שחף, של א.א, של טל א אברהם ובהמשך גם של זואי.

את כידוד התחלתי בלי לדעת שהתחלתי עוד בדירה הקודמת שחייתי בה לפני הפרידה. הקלטתי שם את "דוידוביץ'" בחדר השינה כמתנת חג לסבא דוידוביץ'. פתאום חייתי בחלל שנראה שזה כל מה שצריך לעשות בו. מערכת התופים הירוקה של א.א עמדה מכוונת להפליא בפינת החדר, מגברים פתוחים תמיד, סינתיסייזרים כיד המלך. רק מי שיש לו אולפן בבית ואין לו שכנים יכול להתעורר באמצע הלילה מחלום ולהפיק אותו מאפס לכדי שיר בזמן אמת שמדבר על ההווה והאווירה שמתחרשת ברגע זה. העבודה על מה שהפך בסוף ל-"כידוד" התנהלה בחופש מוחלט תוך כדי שאני ממשיכה לנגן בעוד מלא הרכבים ולשאוב משם עוד ועוד השראה. סשנים ארוכים ארוכים בלי הגבלה של זמן, כי הכל שלנו. אם יום אחד ישאלו אותי מה זה חופש בשבילי, אז סלמה 76, זה חופש אמנותי שאני מאחלת לכל יוצר.

חודשיים אחרי שנכנסנו לדירה הכרתי את זואי פולנסקי שבאה בסילבסטר שפותח את 2013 עם שני בקבוקי יין לסשן שנמשך עד הבוקר ובעצם היה יריית הפתיחה של להקת המים ריו. מאותו יום זואי הפכה לדמות מפתח קבועה באותה דירה, ושם גם כתבנו והפקנו את אלבום הבכורה של ריו "מכונת הזמן של הלב", מתחילתו ועד סופו. אפילו את הקליפ של "אומץ", הסינגל הראשון של ריו, צילמנו על הגג של אותה דירה. מיליון חברים מתחלפים של שחף ושלי באו לנגן / לשמוח / לגור לתקופות לא מוגבלות (הדירה הזו כבר ידעה ימים בהם היא הלינה בתוכה 7 אנשים ויותר) / לקחת ציוד / להשאיל לנו ציוד / לאפסן אצלנו כלי נגינה (כי היה המון מקום) / לבשל / לאכול / לעשן / לשתות / להתחבא וכו'. ולא רק אנשים. גם המון בעלי חיים כשהכוכבים שבהם היו טאר ואייוי הכלבים של זואי, סטאקה הכלבה הגאונית של רם ולפעמים גם מיציאלה, חתולת רחוב ענקית בצבע כתום שאף פעם לא הצלחנו להבין מאיפה היא נכנסת לדירה, אבל מעולם לא הפריעה או הזיקה. שלוש שנים תמימות העברתי שם כשאני טורחת לצאת משם בעיקר (ולפעמים רק) בשביל להופיע. לאט לאט איבדתי עניין בלצאת "לבלות". כולם היו באים לשם.

למטרת המיקסים של "כידוד" לקראת סוף התקופה בדירה, הזעקתי את ברונו גרייף מטרי פויזן, עוד אחד מהמנטורים הראשיים בחיי והאיש שלימד אותי קיו בייס ומה זה סינתיסייזר, ומה זה מדיטציה ומה זה קרם הגנה מהשמש, שיבוא מסן פטרסבורג אליה העתיק את חייו, לעשות לי מיקס ומאסטר לאלבום. הוא ישב אצלנו באולפן שבוע ימים וגם ישן בו, שכרנו טייפ אוטארי ענקי כדי להעביר דרכו את כל הערוצים של "כידוד", לתת חיזוקית לסאונד האנלוגי החם שמאפיין את האלבום. לא הייתי צריכה לתת לו שום הערה. הוא הכיר אותי כל כך טוב וידע בדיוק למה התכוונה המשוררת. כל האורחים של האלבום באו לשבת איתנו במיקסים והיתה אווירה חגיגית של סגירת מעגלים.

משחף ינון השותף נמסרה הכחשה גורפת: "לא היו דברים מעולם".

הפוסט פוסט אורח: אור אדרי על האלבום "כידוד" הופיע ראשון בהמאזין