The Listener + HaKotsev: Best Israeli Music H'ATASHA by Idosius on Mixcloud

איחדתי כוחות עם יובל לוי מ-"הקוצב", ויחדיו סיכמנו את שנת ה'תשע"ה במוזיקה הישראלית מהפולק הרך של ג'יין בורדו ועד הפוסט-הארדקור המחורע של זאגה זאגה וכל מה שביניהם - לשמיעה בלחיצת פליי למעלה או האזנה סלקטיבית פה למטה.

Totemo - Heavy As My Dreams EP

יובל: רותם אור (Totemo) הוציאה בתחילת השנה אי.פי חדש ומשובח. מוזיקה אלקטרונית עם שירה מהפנטת, עשרים דקות של צלילה עמוקה. האי פי הקצר (רק כעשרים דקות אורכו) היה אמור להיות מלווה בסיבוב הופעות בארץ, אבל הוא נדחה בעקבות אבחון של מחלת סרטן השד. בימים אלו רותם אור עובדת על חומרים חדשים, ואנו מקווים שכשיצאו, היא תוכל להשיק אותה כמו שצריך.

עידו: האי פי של טוטמו היה אחד מהיציאות של השנה, בכלל במוזיקה האלקטרונית בעולם. כבר קלישאתי להגיד שזה נשמע "חו"ל", ובכל זאת, היללו את האי פי בבלוגים ברחבי העולם, ובצדק. מאחל הרבה בריאות לרותם בשנה הקרובה ועוד המון שירים חלומיים כאלה.

Garden City Movement - Modern West EP

יובל: לפני כחודש התקיימו ההופעות של Alt-J בארץ. לכל אחד מהמופעים נקבע מופע חימום אחר. אני בחרתי ללכת למופע הראשון בגלל מופע החימום של Garden City Movement, והיה כל כך טוב, שעם כל הכבוד ל-Alt-J, הגארדן לא נפלו מהם בכלל. האי פי שיצא להם השנה, Modern West, ממשיך את הקו האלקטרוני המתוחכם מהשניים הקודמים, ומדגים לנו שוב איך אפשר להכניס כמות עצומה של רגש לתוך ביטים ממוחשבים. תגלית נוספת שגיליתי לגביהם השנה היא שהמוזיקה שלהם מעולה לשחייה. אז אם יש לכם נגן MP3 עמיד למים – אני ממליץ בחום.

BEMET - The Chase After Tomorrow

יובל: הוד מושונוב הוציא אלבום משותף עם ריג'וייסר כחלק מהלייבל Raw Tapes, אלבום בשם The Chase After Tomorrow שכולל גם שיתופי פעולה עם נגני הלייבל. הוד מושונוב הוא נגן קיטאר (הקלידים האייטיזים שלובשים כמו גיטרה על הכתף) שגדל כנגן פסנתר קלאסי, ובשנים האחרונות עבר למוזיקה אלקטרונית ומשלב באלבום הזה בין אלמנטים של ג'אז למוזיקה אלקטרונית. הלייבל חצה את גבולות האינדי בשנה האחרונה עם השינויים המעניינים שהתרחשו בגלגל"צ.

Anatopia - User Experience

עידו: אנטופיה הם הצמד Henrietta Morgenstern ו-Klaus Plötzlich, ישראלית וגרמני שעושים מוזיקה אלקטרונית סקסית, חיבור בין השיק הברלינאי לחוצפה הישראלית עם תהיות קיומיות על העולם הדיגיטלי.

Shtuby Band Experience

יובל: את שטובי גיליתי בפסטיבל יערות מנשה. הוא עלה לבמה לבוש בבגד גוף ורוד שמכסה את כולו מכף רגל ועד ראש, ולרגע אחד הפך את היער לרחבת ריקודים ענקית, שהזכירה יותר דיונות במדבר של פסטיבלי טראנס מאשר פסטיבל רוק. שטובי מופיע לפעמים בהרכב מלא עם נגנים, כמו ביערות מנשה, שכולל מתופף, קלידן (BEMET, הנ"ל), MC וחלילנית, ולפעמים הוא מופיע לבד כדיג'יי במסיבות בפסטיבלים ובמועדונים, בארץ ובחו"ל. אמנם לא יצא לו אלבום, או אי.פי השנה, אבל עדיין הוא ה-תגלית שלי. ממליץ בחום להטות אוזן ואם אפשר לתפוס אותו גם על הבמה בהופעה או דיג'יי סט.

שי צברי - שחרית

יובל: המלך החדש, שמאפשר גם להיפסטרים לתת בכפיים הוציא השנה את האלבום "שחרית" שמצליח לייצר מוזיקה ישראלית ומאוד אותנטית. במקרה של שי הוא מצליח לחבר פיוטים יהודים ישנים עם ז'אנריים עדכניים – רוק, בלקן, דאב ורגאי.

עידו: שי צברי והרכבים כמו A-WA ולירן עמרם והפנתרים עשו נסיון מאוד יפה ליצור מוזיקה ישראלית אותנטית שלא שואבת מהתרבות האנגלו-סקסית של רוק/פופ אלא ממקורות של מוזיקה יהודית ותימנית. באופן אישי פחות התחברתי לזה, אך ברור שזו מוזיקה שהקהל הישראלי הרחב יאהב, מוזיקה שעושה שמח ושתעלה את הישבנים לרקוד על השולחנות ולתת בכפיים - אני פשוט מעדיף פוגו.

TATRAN - Shvat

יובל: שלושה האקס-נגני הג'אז קפצו מדרגה ענקית בשנה האחרונה. הם הוציאו את האלבום "SHVAT", מילאו את הבארבי ואת הבמה המרכזית ביערות מנשה, ואפילו הצליחו להכניס שיר לגלג"צ - הפתעה גדולה בהתחשב במוזיקה הנסיונית שלהם. נראה שזו רק תחילת הדרך של השלישיה הפסיכדלית הזו, וכדאי לתפוס אותם בהופעה מהר, לפני שייגמר והם ילכו לבמות גדולות בניכר.

עידו: הופתעתי איך המוזיקה הנסיונית והאינסטרומנטלית נטולת הווקאלז של טאטרן גרמה לאנשים לעוף השנה. הקהל המיינסטרימי שנתקע בשנות השבעים על פינק פלויד והדורז כנראה פוקח את האוזניים, סוף כל סוף, ומבין שיש טריפ חדש.

Pits - Premeditated Endings

עידו: אלבום שלא קיבל בכלל פוקוס בשנה שעברה ודורש עוד מלא האזנות. מוזיקה נסיונית, סוג של פוסט-רוק חורך עם טירוף שמרחף מלמטה, אולי בגלל הפקתו המושחזת של עמי שלו (המונוטוניקס).

קין והבל 90210 - וידאודרום

עידו: ההרכב הרוצח של השנה ומבחינתי אלבום השנה. זה אלבום שלא מוערך מספיק. הוא גאוני כמו שהוא טפשי, הוא מטורף, הנגינה קטלנית, הוא מלא ברפרנסים תרבותיים לסרטים והצגות ומוזיקה ולחיים שלנו היום. לוקח זמן *סטגדיש* להבין אלבום כזה, וזה יקרה בסוף כמו שזה קרה לאינפקציה והופעות האיחוד המפוצצות שלה השנה. מי שרוצה את ההזייה המלאה שלא יחכה לאיחוד אלא ילך להופעה הבאה של קין והבל 90210 עכשיו עוד כשהם צעירים ומחורפנים.

Cut Out Club - Cut Out Club

יובל: פרויקט הסולו של ניצן חורש (אקלטרה) הפך לסופרגרופ אימתני שכולל שמונה חברים מנוסים שפעילים גם במסגרת להקות אחרות. אחרי שהם מתחו את הסבלנות שלנו עד תום, הם הוציאו ממש לאחרונה את האלבום הראשון שלהם. מעבר לשירים המצויינים אני מציע לתת תשומת לב להפקה המוזיקלית המעולה של ניצן וברוך בן יצחק שצובעת את השירים במלא גוונים ויוצרת רוק אפל אך עדיין מלא ב-FUN.

KIDS FLY - KIDS FLY

יובל: האלבום הראשון, שנושא את שם הלהקה, יצא אי שם בינואר. הלהקה הוקמה על בסיס להקת אומללה ושנתה את פניה אחרי שהסולן עזב. האלבום מלא ברוק מאוד חלומי, כזה שעוזר לי לצלול במחשבות. חברי הלהקה מפוצלים בין ישראל ואנגליה, ולכן קשה לתפוס אותם בהופעה, אז אם נקרית בידכם ההזדמנות אני ממליץ מאוד לא לפספס.

lessAcrobats - Other Selves EP

עידו: EP מאוד איכותי וכיפי עם נגיעות של ניאו-פסיכדליה, עוד ריליס מוצלח מבית אנובה. המיקסוס של Tom Monahan, שעבד עם Peter Bjorn and John וגם Devendra Banhart, מוסיף מגע של קסם זר ומענג (מתנצל על הטעות בשידור - הוא לא עבד עם Tame Impala למרות שזה נשמע מתבקש).

Lola Marsh

יובל: הההפתעה הכי גדולה בלהקה הזו היא שאנחנו כל כך אוהבים אותה למרות שעד היום יצא להם (רשמית) רק שיר אחד. יעל שושנה כהן הגיעה לתודעת הקהל כשעשתה כיסוי לשיר של לאנה דל ריי בתכנית ריאליטי, והקו המוזיקה של לולה מארש ממשיך בדיוק משם, ועושה את זה טוב. הם עשו מלא הופעות, והופעות מלאות, שיר אחד והבטחה לאלבום. בארץ, לדעתי, הם יצליחו, השאלה אם יצליחו לפרוץ את מחסום החו"ל, שם נראה לי שיש עוד הרכבים שעושים מוזיקה דומה, והתחרות יותר קשה. שיהיה בהצלחה!

Private Men - Private Men EP

עידו: ההרכב החדש של רועי דותן (פאנקייק, המועדון, ועוד) הוציא EP עם שירים שבריריים ויפים ברוח תחילת המילניום של הרכבים כמו Doves, Elbow, Kings of Convenience.

Russo & Weinberg - Stay

יובל: ארז רוסו (הג'ירפות) ועדי ווינברג הוציאו באמצע הקיץ אלבום שיהיה כיף להתכרבל לצליליו בחורף, מול האח. הפרויקט המשותף, שהחל במקרה, הוציא כבר לפני שנתיים(!) שיר ראשון מתוך האלבום "Stay", וגם הוא עושה את דרכו במהירות מערבות האינדי למרכז המיינסטרים. השירים נכתבו על ידי ארז רוסו, ועדי ווינברג נתנה לו את הדחיפה לעלות יחד איתה למרכז הבמה, ואפילו לתפוס את המיקרופון. יש לקולות שלהם הרמוניה מדהימה, שמזכירה לי זוגות בסגנון ג'וני קאש וג'ון קארטר או לי אוזוולד וננסי סינטרה, והאלבום הזה התנגן אצלי שוב ושוב, אפילו בחום של אוגוסט.

ועדת חריגים - השעמום שוקע

עידו: "השעמום שוקע" נמצא אצלי במקום השני השנה בתחרות מאוד צמודה למקום הראשון (קין והבל 90210). אני מאוד אוהב את הקונספט של יובל הרינג, סולן ההרכב, הנסיון ליצור מצע של מוזיקה ישראלית חדשה עם רפרנסים מקומיים שתהווה בסיס לדור הבא של האינדי הישראלי. לדעתי האלבום פחות חזק מאלבום הבכורה "העולם אבד מזמן" מבחינת השירים (יש פה כמה פילרים), אם כי בסה"כ זה המשך ראוי שמעגן את השוגייז הישראלי ומצליח לגעת באיזשהו רגש מקומי - ראה למשל הפזמון "דרך יפו, העליה" בשיר "אמפריה אחרונה". גם ועדת חריגים זוכים להרבה סיקור והופעות באירופה וארה"ב, הישג לא נורמלי להרכב אינדי ישראלי ששר בעברית.

הקליק - אני לא בפסקול

עידו: קאמבק ענק של הקליק, להקת הפוסט-Pאנק שהוציאה אלבום חדש אחרי 30 שנה של הפסקה. מסתבר שצריך חבורה של בני 50-60 בשביל לשים מראה מול הריקבון הארץ הישראלי, בשביל לצרוח מהגגות עד כמה המצב מסריח דרך גיטרות מלוכלכות וליריקה א/ערסית בזמן ששאר המוזיקאים בארץ עסוקים באסקפיזם ושירי אהבה שמאלציים. ריספקט.

שעלת נפוצה - ימית 2000 EP

עידו: שעלת נפוצה הם סוג של ממשיכי הדרך של הקליק, של פאנק-רוקנרול חכם בעברית עם סולן שמתפרק על וכותב מדי פעם שורות מבריקות כמו "הבידור שלכם זו הטרגדיה שלנו". שעלת נפוצה התפרקה, אך חברי ההרכב המרכזיים עברו הלאה ללהקת הקאלט המסך הלבן שחורשת במות ומלהיבה את הקהל.

Zaga Zaga - Year One

עידו: אלבום הפוסט-הארדקור פאנק של השנה (כנראה כי הוא היחיד שיצא בארץ!), מלא בשירים דיסוננטיים ב-120 קמ"ש וקורטוב של הומור (ראה למשל "I Just Called To Say I Hate Your Band"). ההרכב חורש בזה הרגע את מרתפי ההופעות המזוהמים של אירופה.

Sweatshop Boys - Always Polite, Never Happy

עידו: גאראג'-פופ-פאנק שמשי מלא בהוקים חזקים ומלודיות קליטות, כאילו שהביץ' בויז שמעו יותר מדי ראמונס והוציאו את האי פי הזה. לא ברור למה זה לא תפס בארץ, אבל בחו"ל הסווטשופ בויז (שם גאוני) מקבלים שבחים רבים - אפילו יובל לוי שמע בפעם הראשונה ואהב.

תעני אסתר - מסקנות מכדור הארץ

יובל: תעני אסתר הוציאו השנה את האלבום השני "מסקנות מכדור הארץ" – אלבום שאמור היה לצאת בשלושה אי.פי'ז קצרים יצא בסוף כאלבום אחד, אבל עדיין ניתן לזהות את שלושת החלקים שלו. למרות שהמוזיקה פסיכדלית והמילים נשמעות הזויות בשמיעה ראשונה (ושניה), אחרי כמה שמיעות, מגלים שיש בהן עומק רב, ולדעתי שי רוט, שכתב את רוב השירים, עשה עבודה נפלאה.

Maya Johanna - Born To Become

יובל: אלבום שהופק על ידי Sun Tailor (ארנון נאור) וההשפעה שלו בו בולטת מאוד (שזה טוב, כן?). אלבום פולק שמגיע לגבהים ועוצמות גבוהים, כמו ב-"Born To Become".

ג'יין בורדו - ג'יין בורדו

יובל: שנה מעולה עברה על ההרכב הזה, ששלושה משירים נכנסו השנה לפלייליסט של גלגל"צ, וששוב ושוב מוכרים את כל הכרטיסים להופעות שלהם. דורון תלמון כותבת שירים יפים ומלאי הומור, ויחד עם מתי גלעד ואמיר זאבי (על הקונטרבס והגיטרה) הם שלישייה שמחה וכיפית, שכיף להפליג איתה לרגע למקומות אחרים, יפים יותר, מלאים בפרחים, ופרפרים ווויסקי..

הפוסט סיכום ה'תשע"ה הסחיפסטרי במוזיקה הישראלית - המאזין + הקוצב הופיע ראשון בהמאזין

The Listener 105: Best of Israel HATASHA Prequal by Idosius on Mixcloud

פריקוול? למה פריקוול!? כי אסכם את שנת ה'תשע"ה בחגיגיות ברדיו הבינתחומי יחד עם חברי למיקרופון יובל לוי מהתוכנית "הקוצב" ביום רביעי 16.9 בשעה 16:00. הבעיה היא שיצאה כל כך הרבה מוזיקה טובה בשנה העברית הזו שלא אספיק לשדר את כולה, אז החלטתי להקדיש לה עוד תוכנית אקסטרה, בכבוד. להאזנה בלחיצת פליי למעלה או קריאה ושמיעה סלקטיבית למטה. שנה טובה!

טונה - גם זה יעבור

מה פתאום מיינסטרים בבלוג אינדי? מילת המפתח היא "איכות". לעומת שירי המעליות שיצאו השנה טונה הביא ויז'ן של היפ הופ סינמטי, כמו שהוא קורא לזה, ולעומת ראפרים אחרים שמתחזקים פוזה שקשה לי להתחבר אליה טונה מרגיש מאוד מקומי מאוד אישי ומאוד רלוונטי - במיוחד בשביל בן 35 כמוני.

Whaling Snails - Songs for Yael

"שירים ליעל" נשמע כמו אי פי נשכח מהלייבל 4AD (פיקסיז, רד האוס פיינטרס, קוקטו טווינס) שרק עכשיו זכה לריליס. ההרכב יותר מבוגר מהרכב האינדי הממוצע, והבגרות עובדת לטובתם. הקולות המקוטעים של סולנית ההרכב מיכל גוטמן והגיטרות המצלצלות של ציקי קסטנבאום ריחפו השנה מתחת לראדר, אך הם דורשים האזנה.

Nico Teen - In The Houses

אלבום מטריד, רדוף, משונה. מעולה להליכה לילית ברחובות ללא מוצא או לשוטטות בירושלים.

ירונה כספי - בניין קלפים

די כבר עם נינט - ירונה כספי היא הרוקרית האמיתית של ישראל: מרגשת, נושכת, מלטפת, מבריקה.

מורה מחליפה - מורה מחליפה

מורה חיילת נעלמה ולא באה לכיתה אז קיבלנו את מורה מחליפה, והמורה הזו אשכרה באה ללמד אותנו משהו עם אינדי רוק עברי וטקסטים קודרים ומדוייקים מפרי עטה של דנה קסלר.

יונתן כדן - פח האשפה של ההיסטוריה

אלבום סולו לגיטריסט בית פתקית יוני כדן (ערופי שפתיים, מורה חיילת, ועוד). המוזיקה באותה הרוח כמו מורה חיילת: סוניק יות' פוגשים את נושאי המגבעת עם התמוטטות אישית וארצית כולל סימפולים מהרחוב החיפאי ואזעקה אחת מצמררת.

Pits - Premeditated Endings

למרות שאשמיע את Pits גם בסיכום "הרשמי", הייתי חייב להשמיע אותם שוב כי האלבום הזה אשכרה כזה פאקינג טוב - פוסט-רוק תל אביבי של התמוטטות עצבים בין המכוניות הצופרות בהפקת עמי שלו מהמונוטוניקס. הנה הנה מה שהם אמרו להגנתם.

Lietterschpich - For Fears

הקאמבק של הרכב הנויז המחתרתי ואחת מהלהקות עם השם הכי טוב אי פעם. אם רוב הישראלים מעדיפים לעלות על השולחן ולנענע את התחת למחיאת כפיים, האלבום הזה ישלח אותם להתחבא מתחת לשולחן ולכסות את הראש. אני דווקא נפנפתי אגרופים והוצאתי מהמערכת עוד קצת תסכול קיומי.

Mechonat Hereg - Chaka of Zulu

הארדקור טכנו קליט ומקורי לאוהבי Atari Teenage Riot ו/או Die Antwoord. הם אפילו התארחו אצלי באולפן.

Tiny Fingers - The Fall

פוסט-רוק טווין-פיקסי של להקת החפירות האהובה בארץ. הפעם האלבום הוא לא רק פרומו להופעה אלא יצירה בפני עצמה שמלאה בתשדורות של חבר מכוכב אחר.

I Was A Bastard - In Your Great Heart

זה עצוב, זה איטי, זה ארוך, וזה שמימי. הרביעיה המסתורית הזו מושפעת מלהקות כמו רדיוהד וגלקסי 500 ולא אכפת להם להראות את זה.

Sun Tailor - This Light

אני פחות בעניין של סינגרים/סונגרייטרים נוגים, ובכל זאת נדלקתי על היופי והעדינות וגם ההתפרצות הרגשית של סאן ושות'.

הפוסט המאזין ברדיו 105: פריקוול לסיכום אלבומי ה'תשע"ה הופיע ראשון בהמאזין

אבל Pits חיים ובועטים. לא רק שגיליתי שהם עדיין ביחד - אם כי בשינוי קל של ההרכב (תום קמינסקי הצטרף לחברים המקוריים אורי סגל וטליה פרי) - אלא שאחרי 7 שנים של שקט אלחוטי יוצא להם אלבום חדש בשם "Premeditated Endings" בהפקת גורו הרוקנרול עמי שלו (סאבווי סאקרס, המונוטוניקס, עמי שלו והפרטיזנים). ואז שמעתי את האלבום: מכה של מינימליזם מקסימלי על עור התוף; ריפים מלוכלכים מנצנצים מבית Slint ו-Shellac; נויז מלודי שמרביץ ומענג.

ראיינתי את הלהקה במייל לפני שהם ישיקו את "Premeditated Endings" ב-26.11 ויפילו סופית את עמוד הלבונטין 7 (קרדיט תמונה: גוני ריסקין).

איך התגלגלתם לעשות אלבום חדש אחרי הפסקה של שבע שנים?

"התחלנו לכתוב את השירים לאלבום הזה בשנת 2010, עוד בתקופה שבה יונתן יידוב ניגן בלהקה בתור הבאסיסט. את חלק מהשירים, בגירסאות מוקדמות וללא מילים ניגנו עוד בתקופה ההיא, אבל מעולם לא הצלחנו למצוא זמן להיסגר באולפן ולתעד אותם. המשפחה של אורי סגל התרחבה באותה שנה (2010), ושוב ב-2012 ובין לבין טליה השקיעה זמן עם הלהקה השניה שלה, ה-Aprons, ויונתן השקיע מזמנו בטריליון הלהקות שהוא חבר בהן - איכשהו לא יצא.

"פרט לכך, למרות הסאונד ה״רזה״ של המוזיקה שלנו, כל שיר של Pits מורכב מחלקים רבים שנשזרים בעדינות בינם לבין עצמם וכוללים ניואנסים, העבודה על כל שיר הצריכה תשומת לב וחשיבה, והשתדלנו להגיע לאולפן רק כשהשירים הבשילו והתגבשו לחלוטין. לקח לנו זמן להגיע למקום הזה".

החזרתם את עמי שלו לעמדת ההפקה על האלבום החדש. מדוע, ואיך העבודה איתו בתור מפיק?

"מאוד רצינו עוד אוזן שתקשיב לשירים ותעזור לנו לסדר אותם - עמי היה הבחירה הטבעית וכחודשיים לפני הכניסה לאולפן (מאי 2014) ביקשנו ממנו להצטרף לחזרות, על מנת שיעזור לגבש סופית את השירים. לעמי יש הבנה עמוקה של רוקנרול (כפי שניתן לשמוע מהמוזיקה של המונוטוניקס), ההערות וההצעות שלו לסידור השירים עזרו להם לקבל פוקוס במקומות הנכונים ולהפוך אותם ליותר מסודרים ו״בוגרים״.

"תוך כדי תקופת העבודה על השירים עמי גם עזר לנו לבחור אולפן שיתאים לרצונות ולצרכים שלנו. עמי עבד איתנו על האלבום הראשון, וכבר אז למד עד כמה עניין הסאונד חשוב לנו. בתקופה ההיא השקענו ימים שלמים בויכוחים ודיונים איתו על נושא הסאונד. כל שיחה בנושא הופכת כמעט תמיד לדיון אמוציונלי וסוער בין אורי ועמי. הקו המנחה היה תמיד שמירה על סאונד של להקה שמנגנת לייב, מתוך רצון שמי שמאזין לאלבום יוכל לעצום את העיניים ולהרגיש שהוא באותו החדר עם הלהקה, ללא עיבודים מיותרים וללא רמאויות דיגיטליות מכל סוג שהוא.

"בסופו של דבר הקלטנו את האלבום באולפני פלוטו בתל אביב, אשר שבו את ליבנו עוד מהביקור הראשון שם. האנשים המקסימים בפלוטו בהחלט עזרו לנו להרגיש בנוח וארבעת ימי ההקלטות שעשינו שם היו קסומים ואינטנסיביים במיוחד.

"בזמן ההקלטות עמי ישב איתנו באולפן, בחדר שבו ניגנו, ולא בחדר הקונסולה, הוא רקד ופיזז, דפק על התופים מדי פעם, צעק (אפשר לשמוע צעקה שלו ב-Closure), ובעיקר הכניס אותנו לאווירה הנכונה בשביל להוציא טייקים טובים. וזה עבד.

"את העבודה הטכנית של ההקלטה עשה בכישרון רב ובצורה מעולה נועם לוינברג מאולפני פלוטו, שהצליח לעמוד בדרישות הסאונד הקפדניות שהצבנו.

"בסופו של תהליך ההקלטות, היינו צריכים להחליט איפה נעשה לאלבום מיקסינג ומאסטרינג - מכיוון שחיפשנו סאונד מאוד מסויים לאלבום, ולא רצינו להתפשר, עמי המליץ לנו לעבוד עם Tim Green, מי שהיה חבר בלהקות The Fucking Champs, Nation of Ulysses, ובין אינספור הלהקות שהקליט היו גם ה-Melvins, ג׳ואנה ניוסום והמונוטוניקס. כבר מהסקיצה הראשונה שקיבלנו ממנו, הבנו שהוא היה בחירה מעולה. לטים יש ניסיון עשיר בעבודה עם להקות מטאל ופוסט-פאנק/הארדקור, והצבע שהוא הביא איתו החמיא למוזיקה שלנו".

מדוע בחרתם לקרוא לאלבום החדש "Premeditated Endings"? אתם צופים את הסוף?

"שורה זו לקוחה מתוך השיר Closure (עוד מילה שעוסקת בסיומים) - צירוף המילים 'Premeditated ending' - הוא בעצם סוג של טייקאוף על צירוף המילים 'Premeditated murder'. השיר מתאר מערכת יחסים שהסוף שלה לא רק ידוע מראש אלא גם מוחלט ומתוכנן בקפידה מבעוד מועד. קצת כמו הפתגם: 'סוף מעשה במחשבה תחילה' - רק בלי ניחוח של הטפת מוסר.

"בהקשר של האלבום כולו, אפשר לחשוב על כל אחד משירי האלבום כמעין הרפתקאה - שכל החלקים שבה נבראו מתוך רגש עמוק - ויחד עם זה אורגנו ונבנו על מנת לספר סיפור עם התחלה אמצע וסוף מדוקדק.

"ובהתייחס לשאלה... השורה הזו בהחלט לא מרמזת שאנחנו "רואים את הסוף" אם כבר אנחנו בעיקר עסוקים בלהנות מהדרך ומההווה שלנו כלהקה".

הייתם פעילים בסצינת האינדי המקומית לפחות מתחילת שנות ה-2000. מה לדעתכם השתנה מאז, עבורכם ובכלל?

"בדיוק חזרנו מפסטיבל אינדינגב, וקשה היה להתעלם מהעושר הסגנוני של הלהקות (וגם מכמות נגני כלי הנשיפה שפרצו בסערה אל סצינת האינדי). עושה רושם שלהקות אינדי מהתקופה הנוכחית מאוד מחוברות למה שקורה בעולם, ואפשר גם לראות התמקצעות ועליה ברמה הטכנית. החשיפה לחו״ל הביאה איתה הרבה יותר גיוון וסגנונות מוזיקליים שונים אל תוך האינדי הישראלי. בתחילת שנות ה-2000 מרבית להקות האינדי שהכרנו וניגנו איתם נעו בטווח שבין גאראג׳-פאנק-רוק והיו בהן שלושה או ארבעה נגנים לכל היותר. היום יש המון להקות חדשות, מהמון סגנונות שונים על כל טווח הקשת המוזיקלית, וברבות מהן אפשר למצוא מספר רב של נגנים על הבמה: שישה, שבעה ויותר, וגם מגוון רב של כלי נגינה שלא היו נפוצים פעם (כלי נשיפה, מיתר, אלקטרוניקה וכו׳). על הרקע הזה, ה״רזון״ היחסי של המוזיקה שלנו הפך להיות חריג בנוף הנוכחי.

"חוץ מזה, אין ספק שיש גם הרבה יותר שיעור פנים (facial hair) בסצינה הנוכחית".

אמרתם בראיון ב-2010 שאין לכם תוכניות לכבוש. האם זה עדיין נכון, במיוחד כשהרכבים ישראלים מקבלים שבחים במגזינים ובלוגים עולמיים ונוסעים להופיע בחו"ל בשגרה?

"הכיבוש משחית, לא? עכשיו ברצינות, המוזיקה ממלאת מקום מאוד חשוב בחיים שלנו. היא מספקת לנו אפיק ביטוי חסר מעצורים וגבולות. היא מאפשרת לנו לשחרר את כל מה שנאגר אצלינו בזמן שאנחנו עסוקים בחיים שלנו, במשפחה, בעבודה, בדאגות ובמחשבות. אנחנו שומרים את המוזיקה כ״דבר השני״ שאנחנו עושים, בדיוק בשביל שהיא תמיד תהיה שם כאמצעי לפורקן - ולא תהפך למשהו תובעני שמעסיק אותנו בצורה אינטנסיבית. המוזיקה היא לא העבודה שלנו, היא הכיף שלנו, ונמשיך לעסוק בזה כל זמן שאנחנו נהנים לנגן ביחד.

"כמובן שהכרה והערכה מצד מאזינים בארץ (ובחו״ל) הם חלק מהותי לתחושת הסיפוק. בחודשים הקרובים אנחנו מתכוונים להשקיע זמן ולעשות סיבוב הופעות בארץ (ואולי גם גיחה קצרה לחו״ל). במיוחד אנחנו רוצים להופיע במקומות ומול קהל שעוד לא פגשנו עד היום: לשבור קצת החוצה מהמשולש שבין האוזןבר, הפסאז׳ והלבונטין 7, לצאת מתל אביב ולהשמיע את המוזיקה שלנו לעוד אנשים".

הפוסט ללא רמאויות דיגיטליות: ראיון עם Pits הופיע ראשון בהמאזין