Pulp - Different Class

ראיתי הופעת איחוד של Pulp ביוטיוב ועפתי מהכיסא. איך לכל הרוחות להקה שלא ניגנה יחד עשור שלם יכולה לבעוט בתחת ל-99% מהלהקות החדשות היום? איזה שירים, איזו נגינה, איזה סולן. מדהים. אם יש אלבום שהוא הכי פאלפ, זה Different Class ולא רק בגלל הלהיטים. לא עושים דברים כאלה היום.

Oasis - (What's The Story) Morning Glory / Definitely Maybe

היה לי יחס מאוד אמביוולנטי לאואזיס. נהניתי לראות אותם ב-MTV אבל לא רציתי לשמוע יותר משיר אחד ברצף. החודש התחברתי ופתאום מצאתי את עצמי חורש את 2 האלבומים האלמותיים האלה ללא הפסקה. ומה קיבלתי? שירים פשוטים מלאים בגיטרות מלוכלכות עם ים של הוקים וליריקה שנדבקת לראש כמו מסטיק בשיער. מעורר השראה מה שני אחים עם מלא תשוקה יכולים לעשות לעולם.

Blur - Leisure

צפייה חוזרת ומהנה לאללה בסרט הקאלט Trainspotting הזכירה לי את קטע השוגייז הנפלא, Sing, מאלבום הבכורה של בלר. לצערי הוא מלא בפילרים שבלר שכחו במהרה עם המצאת הבריטפופ באלבום הבא שלהם, Modern Life Is Rubbish. בכל זאת יש בו כמה רגעים מהנים כולל 2 להיטים שנכנסו לקאנון הפופ.

S.C.U.M - Again Into Eyes

זה היה עניין של זמן עד שיצוצו להקות שמושפעות מההורורז. הבעיה היא שקשה להגדיר את ההשפעה שלהם. מראה גותי-היפסטרי ניהיליסטי? חיבה לקראוטרוק, ניו ווייב, ושוגייז? נוכחות בולטת של סינטיסייזר? כך או כך S.C.U.M הם מהמושפעים. למרות שאלבום הבכורה שלהם לא מגיע לשיאים של ההורורז, הוא בהחלט מהנה ומלא בתשוקה, סולן מלודרמטי שנשמע כמו בריאן מולוקו מפלסיבו, ובהמון סינטי. חסרה רק כתיבת שירים באמת גדולה עם איזה פזמון סוחף מדי פעם. תודה אגב לנמרוד שעודד אותי לחזור לאלבום הזה שנזנח לי בצד ההארד דיסק.

Cocteau Twins - Treasure

נזכרתי החודש עד כמה הקוקטו טווינס מיוחדים וכמה הרכבים שאני אוהב הושפעו מהם. כל מי שרוצה להבין איפה נמצאת חללית האם שהשפיעה על הסאונד של חצי מלהקות האינדי היום חייב להתוודע לקוקטו טווינס. ההפקה מיושנת בצורה וינטג'ית, הגיטרות אינטרגלקטיות, והשירה הקינקית של אליזבת' פרייז'ר מעולם לא שוחזרה ולעולם לא תשוחזר.

Ceremony - Zoo

ה-Pאנק שוב חוזר? בולשיט, הוא לעולם לא מת. יש משהו בהרכב הקליפורני הזה שעושה לי טוב. הם מחוברים לסקס פיסטולס יותר מכל הרכב Pאנק אחר שיצא לי לשמוע, ולא בצורה חקיינית, אלא דרך האש שבוערת בעצמותיהם ומשוחררת במוזיקה ובהופעות האנרגטיות.

British Theatre - EP

אושנסייז התפרקו בשנה שעברה וליבינו המדמם עדיין לא התאחה. איש איש הלך לביתו והמשיך לעשות מוזיקה. מנהיג הלהקה הדגול, Mike Vennart, חבר לגיטריטס/קלידן Gambler תחת השם British Theatre ועכשיו יצא סוף כל סוף אי פי הבכורה שלהם. זו טעימה ממש קטנה, סוג של ניסוי כלים, ולצערי זה נשמע בדיוק כמו 2/5 מהעוצמה והגדולה של אושנסייז. יש פוטנציאל, אך עד שהם יוציאו ריליס יותר מאסיבי אמשיך להתגעגע ללהקת האם. אולי עוד 10 שנים הם יתאחדו לפתע כמו At The Drive In ויחזרו להציל את היקום? אמן.

הפוסט האזנות החודש - מרץ 2012 הופיע ראשון בהמאזין

אני בוחר בהופעה של ארט ברוט ב-2.4 בבארבי. למה? תנו לי להסביר. למי שלא שמע, ארט ברוט זה אמנות של אאוטסיידרים, וגם להקת אינדי-רוק אנגלו-גרמנית. בהתחלה די זלזלתי בהם (ראה תגובה לביקורת בשרת העיוור) בתור דחקה מצחיקה אך חולפת, רק כדי לראות אותם מוציאים עוד אלבומים מוצלחים ואת עצמי ממשיך לשמוע אותם ולהנות מהבדיחות.

את הלהקה מוביל האנטי-סולן עם המבטא הבריטי למהדרין אדי ארגוס. למה אנטי סולן? קשה בדיוק להגיד שהוא שר, הוא יותר מדקלם את המילים. אבל בכל מה שקשור למילים הוא גאון. יש שאומרים שהוא פרק ההמשך לג'רוויס קוקר מפאלפ, ויש בזה משהו. אני לא חובב גדול של ליריקה בדרך כלל, אבל הצורה שבה ארגוס מתאר את חייו הלוזריים בכנות כל כך גמורה, בישירות כל כך חדה, ובצבעונית כל כך מהנה, שקשה שלא להזדהות ולחייך.

ארגוס הוא קודם כל ג'אנקי של מוזיקה בדיוק כמוני, וכנראה כמוכם, ותופס את ההוויה הזו בצורה מדהימה. החל מהארספוטיקה המוחלטת של "Formed A Band" מהאלבום הראשון על איך הוא, וול, הקים להקה ("Formed a band, we formed a band. Look at us! We formed a band!"), דרך "Pump Up The Volume" מהאלבום השני שבו הוא מספר על איך הוא עצר נשיקה בגלל שהוא העדיף להגביר שיר מעולה ברדיו, וכלה בשיר "The Replacements" שבו ארגוס לא מבין למה הוא גילה את הלהקה המופלאה הזו רק עכשיו ("Some of them are nearly as old as my parents"), שזה די מה שקרה לי כשגיליתי אותם.

ארגוס הוא גם גבר רגיש שעדיין מאוהב בחברה הראשונה שלו "Emily Kane", ילד נצחי שעוד אוהב לקרוא קומיקס ולשתות שוקו כפי שהוא מתאר בשיר עם השם האניגמטי "DC Comics And Chocolate Milkshakes", ואלכוהוליסט אנגלי ממוצע כפי שהוא מצהיר בשיר הבועט "Alcoholics Unanymous". בקיצור, הוא בן אדם, ועוד אחד עם כישרון כתיבה בלתי נלאה שפורס במילותיו את כל הקלפים על השולחן. אולי נלמד מזה משהו, אולי נתבדר מזה משהו, אולי משהו ומשהו.

סולן קורע יש, מה עם שאר הלהקה? אז זהו, שלנגנים בארט ברוט יש תואר ראשון מהאוניברסיטה הבריטית הממלכית לרוק עם קורסים מתקדמים בסקס פיסטולזולוגיה, רפרט על הפיקסיזם (פרופסור פרנק בלאק הפיק להם את אלבומם השלישי Art Brut Vs. Satan), וסמינר מחלקתי על פאלפ אנליטי. זה אומר גיטרות רועשות, שפע של הוקים, קולות רקע קליטים, ורית'ם סקשן פשוט וטייט כדי לגבות את העסק, והכל במסגרת של שיר פופ סוחף.

אני חוזה שההופעה של ארט ברוט תהיה כיף גדול של דאחקות במבטא בריטי קשה להבנה, ורוקנרול אנרגטי שיקפיץ את כל הבארבי כמו איזה בארבי. אם זה לא משכנע אתכם, אז זו אחת מהופעות החו"ל הזולות יותר בשכונה, וידידתי הצרפתית החמודה מימים עברו, Elodie, ראתה אותם ומאשרת שההופעה ממש כיפית ושאדי ארגוס אף קופץ יורד למטה לקהל. רק תהיו בני אדם ותרימו ידיים כדי לתפוס אותו, ישראלים פחדנים. ואם זה לא מספיק, הנה הם מכסחים עם "Formed A Band" בהופעה, כולל הומא'ז ללהקה אחרת שתבוא אלינו בקרוב. באנג, באנג, רוקנרול!

הפוסט אמנות ברוטאלית הופיע ראשון בהמאזין