הכותרות הדהדו והסטטוסים התנפנפו: הומי זה הדוש החדש. בבת אחת אנשים ביטלו לגמרי את הבן אדם שהם העריצו בגלל מעשה אחד ויחיד שכאילו הוכיח לנו מי זה ג'וש הומי "האמיתי". זה מזכיר לי קצת פתגם שתלוי במשרד של אבא שלי: "מרבית שונאיו של האדם הם אלו שנעזרו על ידו מיליון פעם ובפעם האחת והיחידה נבצר ממנו לעזור להם בטובה אחת ויחידה". זה לא משנה מה הומי עשה בעבר, לא אכפת לנו עד כמה אהבנו את האלבום "Songs for the Deaf" או שהומי הפריד קטטה במהלך הופעה - מהיום והלאה הומי הוא דוש.

אני לא מצדיק את המעשים של הומי, הוא בעצמו התנצל על כך כבר כמה פעמים. מה שמרגיז אותי זה הקלות שבה אנחנו מבטלים בן אדם שלם בגלל מעשה אחד - וכך גם את האומנות שלו. יש למשל אנשים שלא מוכנים לשמוע יותר את ת'רסטון מור או סוניק יות' בגלל שמור תומך ב-BDS. לזמן מה היה חרם על הפיקסיז בגלל שהם ביטלו את ההופעה שלהם בארץ, חרם שהוסר כשהם בכל זאת הגיעו להופיע פה והצביע אולי על גודל האגו של הקהל הישראלי.

אבל התמונה האנושית הרבה יותר מורכבת מזה. אף אחד מאיתנו לא טהור. כולנו, בלי יוצאים מן הכלל - חוץ מאולי אמא תרזה ואני בספק גם לגבי זה - עשינו מעשים שפגעו במישהו, בין אם בכוונה או לא, בין אם התחרטנו על כך או לא. לדעתי אגב זו הסיבה למה אנחנו ממהרים לערוך משפטי שדה וירטואליים, כדי להסיט את תשומת הלב למישהו אחר ולהמשיך לחשוב על עצמינו בתור אנשים טובים מאשר כאלה שגם עושים מעשים דושיים לפעמים. אם הומי היה עקבי במעשיו, סבבה, היה פייר לקרוא לו דוש, אבל לשפוט אותו בתור דוש לנצח נצחים לפי המעשה האחד הזה, שהוא למעשה כבר התנצל עליו, זה חוסר מודעות במקרה הטוב, ובאופן אירוני, דושיות במקרה הרע.

מעבר לזה, בואו נדבר לרגע על רוקנרול. רוקנרול לא אמור להיות משהו נקי ופוליטיקלי קורקט ומוסרי, הוא אמור להיות מלוכלך וכאוטי ולגרום לכם לפקפק במוסר, להציב חלל בטוח שמטיל בספק את הנורמות החברתיות. הדוגמה הקיצונית לכך היא אולי ג'י ג'י אלין שהיה מתפשט ומחרבן על הבמה וזורק את החרא שלו על הקהל. הוא היה דמות מאוד פרובוקטיבית ולקח את הדברים לקצה, והיי, אנשים הלכו להופעות שלו בדיוק בגלל זה. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. בהופעה של ניק קייב בהיכל מנורה לפני כמה שבועות, קייב התעצבן על מישהו שתקע לו סמארטפון בפרצוף והעיף כאפה ליד של הבחור ההוא. איפה קריאות הגינוי נגד קייב? אין? מעניין. אני בטוח שאותו גבר התעצבן עליו לאללה, אבל אני ואחרים שמחנו על ההתנגדות של קייב לשימוש המוגזם בסמארטפונים בהופעות. רגע, אני דוש? מי פה הדוש לכל הרוחות!?

אז לפני שאתם ממהרים לערוף את הראש של האומן הבא, תעצרו רגע לנשום ותחשבו על זה. האם זה באמת שווה לבטל אומן או אדם שלם בגלל מעשה אחד שלא אהבנו? למה יש לנו צורך כל כך עז לעשות את זה? האם אנחנו יכולים לקבל את האנושיות של הגיבורים שלנו? האם אנחנו יכולים לקבל את האנושיות שלנו? כנראה שלא.

הפוסט סנוב מוזיקה: מלכות עידן הדוש הופיע ראשון בהמאזין

הם יצאו למתקפה כבר מתחילת המופע עם "You Think I Ain't Worth a Dollar, but I Feel Like a Millionaire" והלהיט "No One Knows" שהקהל שר כמו אוהדי כדורגל שרופים. ג'וש הומי, מנהיג הלהקה הג'ינג'י, הכריז שזו הפעם הראשונה שלהם ברומא. מפתיע בהתחשב שהמוזיקה שלהם נשמעת כמו הפסקול המושלם לקרב גלדיאטורים בקוליסאום.

לכתבה המלאה בעכבר העיר

הפוסט סיקור הופעת Queens of the Stone Age ברומא הופיע ראשון בהמאזין

סנאגאנאבין העיפו אותי כי לא שמעתי שום דבר כזה בארץ. תקשיבו לסינגל הבכורה שלהם [wpaudio url="/wp-content/uploads/Snaganubbin-EarwormV9_14-01.mp3" text="Earworm" dl="0"] ותשמעו צלילים קשים, נויז דחוס ורווי באפקטים עד כדי כך שלא ברור בכלל איזה כלי מייצר אותם. אבל בניגוד לאמני נויז ואוונגארד אחרים, הנויז הזה קוהרנטי, לא כאוס מוחלט מחריש אזניים, אלא משהו עם סוג של הגיון, ולפעמים אפילו מלודיה וגרוב. זה התחבר לי עם הרכבים נסיוניים כמו HEALTH או Lightning Bolt או Fuck Buttons, ומצד שני עם הסטונריות והגרוב המדברי של Queens Of The Stone Age האימתניים, ומצד שלישי לא בדיוק אף אחד מהם. להשמע שונה בסקאלה עולמית, זה כבר הישג.

אז אחרי ההתלהבות התכתבי עם ההרכב לברך אותם על המוזיקה ולברר מי הם ומתי לעזאזל נשמע אותם בהופעה. אז התברר שסנאגאנאבין הם דואו דינאמי של באסיסט ומאסטר אפקטים בשם אורן זיגל ומתופף בשם רון מיניס. הם התגלגלו במהלך השנים בכל מיני הרכבים עד שהגיעו לתצורה הנוכחית. אורן מסביר את זה הרבה יותר טוב ממני:

בתחילה ההרכב נועד ליצור מוסיקה לסרטים שלא קיימים. בתחילת ההרכב ניגנתי בוזמנית בעוד 3 הרכבים, ואת סנאגאנאבין תמיד תיארתי לאנשים בתור "זה בשביל הכיף שלי ושל רון -- אף אחד אחר לא יאהב את המוסיקה". שיחקנו בכל מיני ז'אנרים של מוסיקה ולא סיימנו חצי מהשירים. השירים היו ספציפית בעברית והומוריסטים באותה תקופה, ואפילו חיפשנו אנשים לשיתוף פעולה רנדומאלי תוך כדי. ניסינו ליצור אינטראקציה בין אמני שוליים בארץ, ואפילו לא אמנים כלל, סתם אנשים שיהיו בקטע, אבל זה לא עבד. הרבה קטעים היו במייספייס הישן שלנו, אבל הורדנו אותם כי הם כבר לא מתאימים לסאונד שלנו יותר. אולי יום אחד נוציא אותם שוב.

לסאונד שאתה שומע הגענו לפני כשנה, למרות שאני לא בטוח - יכול להיות שפחות משנה. שמענו על הג'יבוב, תחרות הלהקות העולמית כשלושה שבועות אחרי שכתבנו שני קטעים, וחשבנו שיהיה מצחיק להתחרות בתחרות להקות עולמית בתור הופעה ראשונה. ידענו שלא יהיה סיכוי להתקרב לנצחון, אבל מאוד נהננו. הקהל היה די בהלם ולא ידע איך לאכול אותנו - היו כמה שפחדו מאיתנו, תאמין או לא. אלו שכן דווקא ממש התלהבו, שזה היה מפתיע ומחמיא.

זה לא מפתיע אותי, מוזיקה שכזו חוצה את הקהל לשניים - מתלהבים לעומת מפוחדים - וטוב שככה. לפחות מישהו אחד מתחבר לזה, וזה מאט באיילס שמיקסס לסנאגאנאבין את הסינגל הראשון והמבטיח ועבד עם להקות כמו Mastodon, Pearl Jam, Blood Brothers, ועוד. נראה שפניהם של סנאגאנאבין מועדות לחו"ל, מהלך חכם ואני מאחל ומצפה להם עתיד מזהיר והמון מוזיקה נסיונית מעולה.

נשמע לכם לעניין? בואו להצטלם לקליפ הבכורה של סנאגאנאבין לסינגל שישוחרר ברחבי העולם. זה הולך לקרות ביום שישי הזה ה-4.6 ברח' המקצוע 4 בתל אביב בשעה 20:00. פשוט באים למקום ומאוד חשוב שתלבשו חולצות צבעוניות בצבעים כמו ירוק, אדום, צהוב, תכלת, סגול וכו', זה לא יהיה קליפ של לובשי שחורים. הלהקה מבטיחה שהצילומים לא יקחו הרבה זמן, שתהיה שתייה וחטיפים, ושיטחנו לנו את הסינגל בלייב, יה בייבי. לפרטים אפשר לדבר עם אורן במספר 052-5703130 או במייל snaganubbin@gmail.com

הפוסט העתיד כבר כאן 4 - Snaganubbin הופיע ראשון בהמאזין