10. 3421 - Bipolar
במקום: האולטראס, איתי לוי ודי ג'יי אילון מתנה - מסיבה בחיפה

ירדן אבני: "מסיבה בחיפה" בכלל לא מתעסק בחיפה. התפקיד של חיפה בשיר הוא של עיר משנית, המקום שבו לא סביר שהבחורה שיוצאת עם איתי לוי תימצא, ולכן עצם העובדה שהיא בחיפה הוא הרמז הראשון לבגידה שלה בהמשך הפזמון. התפקיד הזה הולם את חיפה, כי חיפה תמיד הייתה העיר האלטרנטיבית, שתמיד נמצאת במקום השני, והסצנה המוזיקלית שלה מתפקדת בהתאם. זה לא מפתיע שאין הרבה מוזיקאים חיפאים במצעד השנתי - אם כי הבולט מביניהם הוא סטטיק בכבודו ובעצמו.

אז השיר שצריך לייצג את חיפה צריך להיות שייך לסצנה האלטרנטיבית שלה, וההרכב הכי חם מבחינתי השנה הוא 3421 - הרכב שמנגנן דאבסטפ עם כלים חיים, והוציא את אלבום הבכורה שלו "Bipolar" בתחילת השנה. ההופעות שלהם, אגב, הן המסיבות העיקריות שתוכלו למצוא בחיפה עם היפסטרים שרוקדים לצלילי דאבסטפ מוזר וחצי-רקיד ונראים כמו מחזה איזוטרי לעיני צופה מהצד.

9. כהן@מושון - גדות הירקון
במקום: סטטיק ובן אל תבורי - ברבי

ירדן: "ברבי", הלהיט שהביא את סטטיק ובן אל תבורי אל המעמד של כוכבי פופ לגיטימיים, מתעסק באחת הדמויות שכותבי פופ הכי שונאים: אישה שמנפנפת אותם. בעיני אותם כותבים יש רק דרך אחת לנצח אותה: לרדד אותה ולהפוך אותה למישהי שגיבור השיר עושה לה טובה שהוא בכלל יוצא איתה. השיר מתחיל בדיוק בניסיון כזה. האישה שמתוארת בשיר היא מזויפת ("יש לה את אותו חיוך בכל תמונה") ושקרנית ("וסיפורים שאף גבר לא קנה") והיא עומדת בניגוד לגיבור שיש לו ערך ומעמד בעיני כולם ("יש עלי דיבור שאת לא תאמיני"), אבל איכשהו הגיבור כן רוצה אותה, ומשיג אותה בסוף על ידי כך שהוא מעליב אותה וקורא לה "ברבי". השיר הזה מייצג תופעה בעייתית שחוזרת על עצמה יותר מדי בפופ וההיפ הופ הישראלי, של שירי "אהבה" שבהם הגברים הם המלכים והנשים הן הנסיכות חסרות הישע שזכו, איכשהו, שהמלך המושלם הזה יבחר בהן ויושיע אותן.

מי שמצליחים להתחמק מהתופעה הזו והקלישאות שלה הם צמד ההיפ הופ כהן@מושון. מאז האלבום הראשון שלהם ב-2008, היה משהו בשירי האהבה שלהם שהיה אמיתי וכנה יותר משאר שירי האהבה שהפופ הישראלי כל כך אוהב ליפול איתם לקלישאות נוחות. מערכות היחסים שכהן ומושון מציגים בשירים שלהם מורכבות יותר מבחור מתאהב מבחורה, ובעיקר אמיתיות יותר - לכל אחד מהדמויות בסיפור יש אופי שמשפיע על הדרך שאליה מערכת היחסים מתקדמת. אולי הדוגמה לתמצית מערכות היחסים של כהן@מושון מוצגת בסינגל מהאלבום החדש שלהם "גדות הירקון". כהן ומושון פוגשים בחורה שדומה מאוד לברבי של סטטיק ובן אל: בחורה עצמאית ופיכחת, ולכן היא לכאורה קשה להשגה. אם סטטיק ותבורי מרגישים מאוימים מאותה בחורה, כהן ומושון נדלקים עליה בצורה נורא אנושית. הם מודעים לכך שכמוהם, גם לה יש כוונות נסתרות מעבר לאיך שהיא מציגה את עצמה בפומבי, אבל הערמומיות והמודעות החברתית שלה רק גורמים לצמד הראפרים להימשך אליה יותר. זה לא סיפור מושלם, אבל חוסר המושלמות היא מה שהופך אותו לאמין הרבה יותר מסיפור האהבה החיוור של בן אל וסטטיק. כהן מתאר את הבחורה בשיר כ-"פגי באנדי ב'נשואים פלוס' שלי", וזאת מטאפורה הרבה יותר מצחיקה ומדויקת מ-"ברבי".

8. גלעד כהנא - אפריקה שלי
במקום: אליעד - מיאמי

עידו שחם: אליעד הצליח להכניס שני שירי אהבה בכייניים לעשירייה הפותחת, רחוק מעבר לגבול הטעם הטוב. למעשה, העיר המפורסמת מפלורידה היא פרט שולי בשיר ששמו הוא "מיאמי" שמדבר בכלל על רומן עם בחורה מסתורית: "שיכורים מאהבה, שם על החוף / אני חלמתי על מיאמי, מיאמי". לא ברור אם הם אשכרה היו במיאמי או שמדובר באסקפיזם של אליעד שבורח למקום אחר דווקא כשהוא נמצא בים עם בחירת ליבו. שאר השיר מלא ברצף של שורות מסתוריות סטייל שלמה ארצי שכאילו אומרות הרבה אבל בעצם לא אומרות כלום, למשל: "את נמצאת שם תמיד ושותקת / את הסודות שלחשתי בשקט / מילים שאמרנו, הולכות איתי עד היום".

בזמן שאליעד חולם על מיאמי, לגלעד כהנא יש את "אפריקה שלי", איפה שהוא "חושב על פוליטיקה / במקום על רומנטיקה". נכון, גם לכהנא יש טקסטים לא ברורים ולא מובן כל כך מה אפריקה מייצגת בשיר הזה, אבל כהנא מציג מסתורין ועומק אמיתיים במילים שלו לעומת הפסאדה של אליעד. כהנא מהרהר בשיר על בעיות אקזיסטנציליסטיות ("אין לי כלל זמן / לחשב את קצי המובן / בא לי בכלל / להרגיש שאני נמצא כאן"), ובזמן שאליעד מחפש ישועה במערכות יחסים ופנטזיות על עיר מרוחקת, כהנא מתגבר על עצמו ופשוט ממשיך הלאה: "אני כבר לא חושב / אודות זאב זאב / פשוט לוקח צעד / יד אחת פשוטה / יד אחת קפוצה / שוכח את הפחד".

7. איה זהבי פייגלין - חדרה
במקום: עידן עמדי - חלק מהזמן

ירדן: את המשבר הקיומי שחווה עידן עמדי ב-"חלק מהזמן" אפשר להבין בשתי השורות הראשונות: "חלק מהזמן היו לי חששות / על מה שרציתי להגיד / ולא אמרתי ואולי כבר לא אומר". עמדי חווה הרהורים על מה שהוא פספס בחייו ויש פה משהו שבאמת רבים חווים בחיים וקל להזדהות איתו. הבעיה היחידה שאחרי שתי השורות האלו לא קורה כלום. עמדי ממשיך להגיד בווריאציות שונות של משפטים גנריים את אותו הדבר, ומשאיר את מה שהיה יכול להיות שיר עמוק על משבר רציני של שלב מכונן בחיים כסתם הרהור רדוד, שמשמש כרקע למוזיקה היפה שמתנגת ברקע. כל זה לא באמת משנה, כי עמדי הוא לא אמן של מילים. הוא רוצה שתחשבו ככה, אבל המילים שלו הן לא יותר מגיבוב של קלישאות שהודבקו בצורה גסה ביחד ולא באמת אומרות שום דבר. אני לא מאמין לעמדי בשירים שלו, וזה אולי הדבר הכי הכרחי לדמות הזמר-יוצר המוכשר שהוא מתיימר להיות.

עמדי יכול ללמוד קצת מאיה זהבי פייגלין (לשעבר סולנית כל החתיכים אצלי) שהוציאה בתחילת השנה את "שבעה שירים", אלבום בכורה בהפקת הילה רוח. הדבר שהכי קסם לי בשירים הקטנים והיפים של פייגלין, הוא שדרך המילים שלה הרגשתי שאני פוגש ולומד להכיר חברה חדשה. גם היא, בדומה לעמדי, חווה משברים קיומיים - בעיקר שהיא באמת חלק אינטגרלי מעולם המבוגרים שהיה כל כך זר לה עד עכשיו - אבל היא עושה את זה עם הרבה יותר עומק ונפח דרך הטקסטים שלה, שמלאים בתובנות סתמיות לכאורה שבעצם מרחיבות עוד קצת את השקפת החיים המעניינת של הזמרת. הפייבוריט האישי שלי מהאלבום הוא "חדרה". פייגלין מתחילה בשיר הזה בתור נערה חולמנית שחושבת שאם רק היא תעצום עיניים כל מה שהיא תרצה יקרה, אבל בפזמון היא כבר מבינה ש-"אי אפשר לעצום עיניים / באמצע הכביש" וזאת הצהרה שהיא גם מצחיקה וטיפשית כמו שהיא מפוכחת ומלמדת המון על תהליך ההתבגרות שפייגלין עוברת בשירים שלה.

6. REO - אולי
במקום: אליעד - אור

עידו: מדוע אין נשים בעשירייה הפותחת של מצעד השנה של גלגלצ? האם קהל המצביעים מיזוגני? קחו למשל את "אור" של אליעד. מדובר בשיר אהבה שמציג רק את נקודת המבט הגברית, של בחור אבוד שמנסה לחזר אחרי יקירת ליבו עם כל מיני מחמאות ציוריות ("כדור הארץ הוא שלך / כוכבים יאירו לי אותך"). בטוויסט מפתיע בפזמון, מסתבר שלבחורה שמאירה את חייו קוראים, איך לא, אור ("צריך אותך כדי לזכור, להדליק את ה… / אור, אולי תתני לי אור?"). זה גרם לי לתהות: מי זו אור? ומה עם נקודת המבט שלה על החיזור הנואש של אליעד?

אחרי ריסרץ' מעמיק בדיפ ווב וניתוח של נתונים בטבלאות אקסל, מצאתי את התשובה. אותה אור היא אור אדרי מהצמד REO (שחברה בו גם זואי פולנסקי), ונקודת המבט שלה מוצגת בשיר שכבר הכותרת שלו אומרת הכל: "אולי". השיר נפתח בשורות "לא יודעת מה יכול להיות / אני עומדת על ענן רחוק", ומראה שאור קצת מנותקת כרגע רגשית, הרחק מתחנוניו של אליעד שעסוק בלכבוש אותה. הבית השני מבשר בשורות עוד יותר גרועות בשביל אליעד. אם עד כה אור היתה במצב לא ברור, עכשיו אנחנו בספק אם היא תדליק את האור: "השעה היא לכיבוי אורות / הפעם בוא ניתן לזה לקרות". אבל בפזמון, השיר מציג לפתע אופציה אחרת ולא מחייבת: "אולי אבוא מחר / אני לא פוסלת שום דבר / החשק המוכר / אומר עכשיו הכל מותר". אליעד, כנראה שאור לא מוכנה להתחייב אליך כרגע, וכדאי שתתחיל להקשיב לה במקום להתבכיין.

5. רם אוריון - 13 בלילה
במקום: עומר אדם - אחרי כל השנים

עידו: "אחרי כל השנים איתך / רציתי להגיד לך / אוהב אותך הרבה יותר / מכל מה שנדמה לך" - אלה המילים הנוגות שזיכו את עומר אדם במקום החמישי במצעד, מילים ששמענו מזמרים רומנטיים בפופ הישראלי כבר טריליון פעם. לא אמשיך לצטט עוד מהשיר שממשיך ללעוס את אותו הנושא ללא התפתחות. מוזיקלית, הקטע מנסה דווקא להפתיע עם דרמה: הוא נפתח עם גיטרה אקוסטית נוגה, באמצע נכנסים פתאום כינורות, אחריהן חצוצרות מסונתזות, ובסוף פורצת להקה מלאה שאמורה להביא אתכם לים של דמעות בשתי עיניכם.

"לא ידעתי מה לעשות / נגמר לי כל האוויר בריאות / הם אמרו זה ישאיר צלקות", מספר רם אוריון בקטע "13 בלילה". רם אוריון לא מייבב, אלא מספר את הדברים כפי שהם, ואם כבר הוא מלא בכעס. אין לו קלישאות לספר לאהובתו - אם כבר, יש לו רצון שהיא תרגיש את הכאב שלו ותגיב בהזדהות בפזמון "ואמן את בוכה ליד הטלפון". אוריון אף עושה בית ספר לעומר אדם כשהוא לוקח את הקלישאה "אין דבר העומד בפני הרצון" והופך אותה על ראשה בבית השני: "לא ידעתי איפה לקבור / זכרונות שנמאס לי לשמור / זו שעה משונה תסתכלי בשעון / אין דבר העומד בפני הרצון". העיבוד ל-"13 בלילה" מלא באקורדים Pאנקיסטיים על גיטרה חשמלית, ריפים שמנים על הבאס, וקלידים מינימליסטיים שלא מנסים לחקות כלים אחרים אלא נשמעים כמו שהם. הרפטטיביות של הקטע, לעומת האובר-דרמטיות בעיבוד של עומר אדם, מכניסה אותנו למצוקה של אוריון באותה שעה מוזרה בצורה הרבה יותר מדויקת ומשכנעת.

4. שלום גד - מלחמה ואהבה
במקום: סטטיק ובן אל תבורי - סלסולים

ירדן: סטטיק ובן אל תבורי, תופתעו או לא, הם צמד לגיטימי במיינסטרים הישראלי. הפופ המסחרי שלהם עושה בדיוק מה שפופ מסחרי בישראל צריך לעשות: להביא טרנדים עדכניים והשפעות מז'אנרים אחרים (במקרה שלהם R&B והיפ הופ שמעורבבים עם רגאטון ומוזיקה מזרח-תיכונית), לעשות מוזיקה שתענה על הצרכים של קהל היעד המרכזי שלהם, בני הנוער, ולספק אסקפיזם. הסעיף האחרון הוא הדבר שגלגצ היו זקוקים לו נואשות בשנה האחרונה. בשנה כל כך טעונה פוליטית ורגשית, התחנה שמייצגת את המיינסטרים הייתה אמורה לספק את מה שהמיינסטרים תמיד אמור לספק: בריחה מהמציאות. מה שסטטיק ובן אל מבקשים מאיתנו זה לעבור ברחבי הארץ, להנות ולשכוח מהכל. ב-"כביש החוף" הם חושבים מחשבות חיוביות בזמן נסיעה על כביש החוף, וב-"סלסולים" הם שמים את כל הבעיות בצד, בזמן שהם נהנים מהבריזה של אילת ומה-"בלאגן" שיש בתל אביב, בזמן שהם רוקדים איזה ריקוד מוזר.

כל זה מבורך לדעתי, בעיקר בגלל שעד לפני שנתיים גלגלצ הייתה תקועה על "סוף שבוע רגוע" לאורך כל השבוע עם להיטים שקטים ומדכאים, ואמנם צריכה להיות פה יותר מחאה, אבל גם אסקפיזם הוא מצרך חשוב בתרבות הישראלית. ובכל זאת, תבורי וסטטיק צריכים לדעת שאפשר להיות אופטימיים גם בלי לשים את כל הבעיות בצד. שלום גד תמיד מומחה בכתיבת שירי פופ מושלמים, והוא עושה בדיוק את זה באלבום החדש שלו, "הכל חדש". בשנים האחרונות גד התחיל לגעת יותר ויותר בפוליטיקה ואקטואליה (מומלצת במיוחד טרילוגיית אלבומי "המצב" שלו מ-2011-2012) ואת האלבום החדש הוא פותח עם ההצהרה "מלחמה זה עובר / אהבה זה לנצח" - לכאורה משפט קיטשי וסתמי, אך יש כל כך הרבה תקווה בעיבוד של השיר ובדרך שבה גד ונגה שלו שרים את אותה מנטרה חוזרת שלא נותרת ברירה אחרת חוץ מלהאמין שהפתרון היחיד הוא פשוט לאהוב. זה אולי הקסם הכי גדול ב-"הכל חדש". האופטימיות המתחדשת של גד הולכת יד ביד עם המבט המפוכח שלו על המצב המסובך שהחברה הישראלית נמצאת בו, ואלו בדיוק השירים שגלגלצ צריכה עכשיו.

3. Inbalance - Different Girl
במקום: משה פרץ ועומר אדם - היא רק רוצה לרקוד

ניצן אגסי: "היא רק רוצה לרקוד", וזהו. אנחנו לא יודעים כלום על הבחורה במרכז השיר, רק דבר אחד, היא רוצה לרקוד. יש באמת בחורה כזו בעולם? כזו שאפשר לרדד לתכונת אופי (בקושי) אחת? אפילו להגדיר את הדמות הזאת כחד ממדית תהיה מחמאה אדירה לכותב השיר.

רם אוריון לעומת זאת, שר באלבום האחרון של ענבל פרלמוטר "Inbalalnce" על בחורה אחרת, שונה. כזו שטובעת לפעמים ביגון, שחשמל גורם למחשבות שלה להתרוצצות פרועה. זאת שלפעמים לא מרוצה מעצמה ורוצה להיות מישהי אחרת. אחת שאי אפשר לתפוס אותה בקולר, או בזנב. אחת שכשמסיימים לקרוא עליה שיר, נותרת כחידה לא פתורה. האם הבחורה הזאת היא ענבל? יכול להיות, כנראה שלא באמת נדע. איזה בחורה אתם הייתם מעדיפים?

2. ערוץ הכיבוד - ככה זה אצלנו
במקום: דדי דדון - מתוקה מהחיים

ניצן: "מתוקה מהחיים" היא פארודיה רכה יותר מפירה צבאי. איך אנחנו יודעים את זה? כי היא השתלבה בפלייליסט הגלגלצי יחד עם השירים האחרים במקומות הראשונים כל כך בקלות, בלי שאף אחד שם לב שמדובר בפארודיה. כי ילדים על אופניים חשמליים מנגנים אותו ברצף עם "טרמינל 3" ו-"שישי בצהריים". כי סאחיירים בכל הגילאים מזמזמים אותו בלי שמץ של אירוניה או תשומת לב למילים. בסוף, הוא יהפוך להיות כמו "ילדה סוכר" של מוקי, שיר שאף אחד לא ידע שנועד להיות במקור פארודיה.

מהצד השני שלי הפלייליסט, לידוי, אסטמה ושקד פררה בעטו כל כך חזק במילים המגוחכות של זמרים כמו איב אנד ליר וסטטיק ובן אל תבורי, שגם הגלגלצניקים הרדודים ביותר לא יוכלו שלא לצחוק ממילים כמו "יש לי סוללות A4 ואחי צלם מגנטים / טבק טעם אורז ונרגילה עם פייטים". אין פרט מיותר בשיר ובקליפ: משמות אנשי המסיבה כמו" דר קשני", דרך המגן דוד המוטבע על צד השיער של לידוי, ועד אבא של שקד (במלעיל) זיקו פררה. כנראה שלא תרקדו לצלילי הרימיקס של השיר הזה בחתונה של בת הדודה שלכם, וזה בסדר גמור.

1. חיה מילר - כסף מאמא | אלון עדר - קפ"ק | חנן בן ארי - יאללה
במקום: חנן בן ארי - החיים שלנו תותים

עידו: מסתבר שביבי שולט לא רק על "ישראל היום", אלא גם על מצעד השנה של גלגלצ. איך אחרת תסבירו את ההגעה של "החיים שלנו תותים" למקום הראשון? שורה אחרי שורה, חנן בן ארי מודה בשיר המקפיץ הזה על כל הבעיות שיש לנו בארץ, ועוד בחרוזים: פקקים, שחיתויות, ואפילו ליקויי בנייה - והמקהלה מודה ועונה לו בתשובה "קשה". אבל בפזמון בן ארי מבטל את כל הבעיות וטוען כי "אין לנו זכות בכלל להתלונן / הכל טפו חמסה וברוך ה' כי: / החיים שלנו תותים!". בבית השלישי הוא אף לוקח את כל התלונות בחזרה. הוא אומר ש-"פתחנו פה ג'ורה", מודה על דברים שיש לו כמו הרוח, השבת, והילדות, ומסיים ברפרנס ל-"תודה" של עוזי חיטמן, שיר הלל לאותו ה'. להראות עד כמה מדינת ישראל חזקה ומשגשגת בעזרת ה' ולבטל בהינף יד את הסירחון שעולה מבפנים נשמע לי כמו ביביזם במיטבו.

בגלל שרוק קופח לגמרי מהמצעד, אני מציע להחליף את המקום הראשון בשיר "כסף מאמא" של חיה מילר. כמו "החיים שלנו תותים", השיר עוסק בבעיות חברתיות, רק על גבי מצע בס-תופים-גיטרות בלוזי. במקום ססמאות הסטיקר של בן ארי, כותב השיר דני הדר מודה בבעיות של החיים בארץ בגוף ראשון ("שוב זורקים אותי, שוב אני בלי עבודה / יש לי פגישה בחמש עם הבוס ובשבע התקף חרדה"), ובמקום הכחשה עצמית, חיה מילר זורקים לנו את האמת בפרצוף ומספרים בפזמון איך בכל זאת הם מתמודדים עם בעיות האבטלה ויוקר המחיה: "כסף מאמא, כסף מאמא / תמיד אפשר לבקש קצת כסף מאמא". השיר אף נכלל באוסף "אוהלים אדירים" שיצא בעקבות המחאה של 2011, והוא ימשיך להיות רלוונטי עד שכבר לא יהיה יותר כסף לאמא.

ניצן: ב-"החיים שלנו תותים" חנן בן ארי זורק אין ספור ססמאות על כמה שקשה לנו כאיזה גוש קולקטיבי לא ברור, ובסוף פותר את הכל באמירה הנבובה ש-"אין לנו על מה להתלונן" כי החיים שלנו תותים.

ב-"קפ"ק", אלון עדר מודה שהוא "רק מתלונן שהחיים הקשים", אבל חושף צרות אישיות בכנות בוטה כמו "אני שונא את העולם והוא מחזיר לי חרא / זה עצוב לי שנולדתי בשנות הבררה", שמחברות את המאזין הקשוב כיחיד שהוא עולם שלם ולא כפיסה קטנה בפאזל לאומי.

ירדן: האמת היא ששמחתי ש-"החיים שלנו תותים" זכה בשיר השנה - בין היתר בגלל שהוא יותר טוב משאר השירים שהגיעו לעשירייה, ולדעתי יש בו אמירה צינית ומחאתית שקהל שלם של מאזינים פספס בגדול. אני בעיקר שמח שחנן בן ארי קיבל את מלוא תשומת הלב וזכה להצלחה גדולה עם "איזון", אלבום הבכורה שהוא הוציא השנה, שיש בו הרבה יותר מהדאחקה של "תותים". בן ארי מערבב באלבום הזה בין רוק, Fאנק, סול, R&B, היפ הופ וגוספל ומשלב בו רעיונות של אמונה על הצד היפה ביותר שלה. זה נשמע לרגעים כמו חזון אחרית הימים של המצב הנוכחי של המדינה: רעיונות חילוניים ודתיים, מודרניים ועתיקים, שנמצאים זה לצד זה ושואבים השפעות אחד מהשני - כמו הרמוניה שאנחנו צריכים לשאוף אליה.

תמצית האלבום של בן ארי לא עוברת דרך הסינגלים שלו, ולכן את "החיים שלנו תותים" הייתי מחליף בשיר שבאמת מייצג את חנן בן ארי של "איזון": השיר "יאללה". הוא גם שיר מחאה הרבה יותר בוטה מ-"תותים", שקורא לכולם לצאת לרחובות ו-"להתעורר", והוא גם מייצג את התערובת המוזיקלית הנהדרת שחנן בן ארי יוצר בשירים שלו. הבעיה העיקרית שלי עם המצעד של גלגלצ היא שלמרות שתחנת הרדיו התחילה השנה לדחוף יותר מוזיקה שהסאונד שלה רלוונטי ועדכני לא רק מטעמי רייטינג, אף לא אחד משירי המצעד העיד על השינוי הזה. ובכל זאת, התקווה היחידה שיש בו היא העובדה שבמקום הראשון נמצא בן ארי, אולי האמן היחיד במצעד שמראה לאן המוזיקה הישראלית באמת הולכת בשנת 2016.

הפוסט 10 אלטרנטיבות לשירי השנה של גלגלצ הופיע ראשון בהמאזין

חיה מילר - 1+

ניצן: לא מעט אנשים מגדירים את חיה מילר בתור הקול של דור ה-Y הישראלי, כנראה כי קוסטה קפלן, סולן ההרכב, כותב מילים שמגיעות מחוויה אישית, אבל נוגעות בביקורתיות בנקודות רגישות לזמן והמקום שבו אנו חיים. "כסף מאמא", שדווקא נכתב על ידי דני הדר, סובב סביב הנושאים הללו. "+1" הוא אלבום רוק מהסוג שאנחנו כבר לא רגילים כל כך לראות: עוקצני ורגיש בו זמנית, ובועט במקומות מוצנעים.

ירדן: ללהקות באינדי הישראלי יש הרגל מגונה להתפרק נורא מהר ולשלוח את חבריהן לקריירות סולו. לעומתן, חיה מילר לא מרגישה כמו נקודת ההתחלה של חברי הלהקה בדרך לקריירת סולו מוצלחת, אלא בתור להקה שמתקיימת בזכות העבודה המשותפת של חבריה. אוהבים להבליט את קוסטה קפלן, בעיקר בגלל שהמוזיקה של הלהקה נצמדת מאוד לטקסטים שלו, אבל גם העבודה של סתו בן-שחר על התופים ושל אודי בונן על הבס חיונית לא פחות כחלק מהנוסחה המנצחת שהלהקה מיישמת ב-"+1", אולי האלבום החברתי (ולא בדיוק "אלבום מחאה" כמו שאוהבים לקרוא לו) הכי מדויק של תקופת פוסט-מחאת-האוהלים, תקופה שבה אנחנו מתרכזים בעיקר בבעיות שלנו, ולאו דווקא באיך לפתור איתן, אלא איך לחיות איתן.

עידו: האלבום היחיד ששלושתנו הסכמנו עליו, ובצדק.

שלום גד - הכל חדש

ירדן: שלום גד הוא הדמות האהובה עליי באינדי הישראלי. כבר עשרים שנה שהוא מוציא אלבומים שלא דומים לשום דבר אחר בארץ, והוא מנצל בהם בגאווה רבה את היכולת המדהימה שלו לכתוב שירי פופ מושלמים, וגם מציג נקודת מבט ייחודית וחשובה על החברה הישראלית מעיניהם של מעמד הפועלים והעולים החדשים (גד עלה לישראל מצרפת בגיל 10). נקודת המבט הזאת לא בדיוק משתנה מדי אלבום, אלא משתדרגת. באלבום החדש, למשל, גד נשמע אופטימי מתמיד - המילים הראשונות שפותחות את האלבום הן "מלחמה זה עובר, אהבה זה לנצח". האופטימיות הזאת היא תוצאה של "לידה מחדש" שגד מספר שעבר בשנים האחרונות. גד נשמע מפוכח יותר מתמיד, ומביא באלבום תובנות על התמודדות עם החיים והבנה שרק אתה אחראי לאושר שלך. האלבום הזה מרגיש אפילו יותר רחב יריעה וגדול מטרילוגיית אלבומי "המצב" שקדמה לו, ומוכיח שגד רק משתבח עם השנים.

חשש אמיתי - הודעה מוקלטת

עידו: אחת מהתגליות הכיפיות של השנה. מדובר בארבעה חברים מגבעתיים שמושפעים מבריטפופ וניו ווייב ישראלי, והאי פי הראשון שלהם משקף נוסטלגיה נעורית שכזו דרך אינדי פופ קליט.

רם אוריון - גרמנים באוגנדה

עידו: לדעתי, אלבום הסולו הכי טוב של רם אוריון. הוא כתב אותו במשך שהות באיסלנד ולקח צעד אחורה מבחינה הפקתית כדי לעשות אלבום לואו פיי יותר מהרגיל. בכלל, רם אוריון נהיה לעמוד התווך של האינדי הישראלי: החל מההשפעה שלו כחבר בנושאי המגבעת, דרך עבודת הפקה נרחבת (חיה מילר, הילה רוח, שילה פרבר, ועוד), ועד לניסור גיטרה בהרכבים שונים (ערן צור, אביב מארק, ועוד). רם אוריון גם הולך להרבה הופעות, משהו שלא הרבה אומנים עושים - אפילו בשוליים.

אלון עדר - קסיו זעם

ניצן: אלון עדר יוצר בד"כ בלדות אהבה באלבומי הלהקה שלו. ב-"קסיו זעם" הוא מוציא את כל הרעל והתסכול שיש לו על כל העולם, כולל על עצמו. האלבום הוקלט כולו על מקלדות וגיטרת קסיו, מה שהופך אותו למעין אלבום לואו-פיי. חלק מהשירים חושפניים מאוד, ברמת ה- TMI, בחלקם אלון עדר חוטא בניסיון לעשות ראפ ונכשל קשות, ובחלקם האחר הוא יוצר מהקסיו דברים שקשה להאמין שניתן להוציא מהכלים הנחותים האלה.

ענבל פרלמוטר ורם אוריון - Inbalance

ניצן: מדובר באלבום של ענבל פרלמוטר מהמכשפות שהוקלט לפני 20 שנה עם רם אוריון, היה אמור לצאת כקלטת לואו-פיי ויצא רק השנה. ענבל נהרגה בתאונת דרכים בשנת 97', ומאז הוצאת הקלטת הוקפאה. רם אוריון הוציא את האלבום בחודש מרץ להורדה בבנדקמפ. ההכנסות ממנו נתרמות כולן לאגודת צער בעלי חיים.

טל פוגל - אל החצר הגדולה

ירדן: האלבום החדש של טל פוגל הצליח לפגוע לי ברגש החשוף בזמן שאני חווה את התקופה שהכי נכונה לשמוע אותו: בין תחילת הצבא לסיום הלימודים, כשאני לא בטוח אם אני ילד מגודל או מבוגר טרי. פוגל מתעסקת באלבום בהתבגרות, והיא מתעסקת בה כאילו היא טראומה. היא מנסה להתכחש אליה, וכל הזמן חוזרת אל העבר הפשוט יותר, שלאורך כל האלבום הזה נשמע מרוחק, כמו תמונה ישנה. "אל החצר הגדולה" לא מרגיש כמו השיא של פוגל, אלא יותר מסמן את הפוטנציאל שטמון בה, ולכן אני לא יכול לחכות לדבר הבא שהיא הולכת לעשות.

REO - מכונת הזמן של הלב

עידו: דיסקו-פופ חלומי בעברית מהצמד זואי פולנסקי (בלה טאר, Ex Lion Tamer) ואור אדרי (Monti Fiori, אביב מארק, ועוד). בראיון שהן עשו פה במאזין, הן ציינו בתור רפרנסים להקות רוק ישראלי כמו מוניקה סקס והרכבי פופ כמו מנגו, והמוזיקה שלהן יושבת בדיוק בין המשבצות האלה, והכל בהפקה חלקה של שיק אירופאי.

ארמון - ארמון

ירדן: התאהבתי באלבום של ארמון לפני כמעט שנה, והתחלתי לחזור אליו רק בקיץ האחרון, כשהצלילים המתוקים שלו נשמעו לי נכונים. ארמון עושים את המוזיקה האלקטרונית הכי אהובה עלי: אלקטרוניקה "חמה", עם אסתטיקה ששוטפת אותך מכל הכיוונים, שהכי מרגשת דווקא ברגעים הכי סינתטיים שלה. דרך האלקטרוניקה הזאת ארמון עושים שירי פופ מושלמים, פסיכדליים לעתים, שמרכיבים אלבום גדוש ושלם של להקה שכל חבריה נמצאים בשיאם.

אדם כהן - קשת

ירדן: הייתי רוצה להגיד שהעובדה שאדם כהן נשאר אלמוני למרות האלבום המעולה שלו היא הפשע הכי גדול שנעשה במוזיקה הישראלית בשנת ה'תשע"ו, אבל חלק גדול מהפשע הזה נגזר מכך שכהן עצמו בוחר להסתיר את עצמו מאור הזרקורים: הוא בקושי מתראיין, אין עליו שום מידע בעמוד הבנדקמפ שלו, ואין לו דף אמן בפייסבוק. הכל נראה רבה יותר הגיוני ברגע ששומעים את המוזיקה שלו: מינימליסטית, ביישנית, עם הקול של כהן ברקע ולא בפרונט, כאילו הוא שר לעצמו במקרה. זה לא מונע מהאלבום החדש שלו, הרביעי בחמש השנים האחרונות, להיות האלבום הכי טוב ששמעתי בשנה האחרונה. כהן הוא הזמר/יוצר הכי עדכני שפועל כרגע בדרך שהוא משלב בין צורה לתוכן. בעוד זמרים/יוצרים אחרים משתמשים בכלים מסורתיים יותר כמו גיטרה, כהן משתמש בסינתיסייזרים, לופרים, וסמפלרים. הוא מדבר על החיים היומיומיים שלו וההתמודדות איתם מעל למצע הזה, ועל סוג של מציאת משמעות בחיים שכאלה. נכון, זה לא מהפכני - אביתר בנאי, לדוגמה, עשה את בדיוק אותו דבר ב-"שיר טיול" מ-1999, אבל הגיע הזמן שיותר אמנים ישאבו השראה מהאלבום ההוא של בנאי, וכהן עושה זאת בצורה מבריקה, ובעיקר מרגשת.

Totemo - Desire Path

ירדן: אם האי פי הקודם של טוטמו היה מינמילסטי וקודר יחסית, כי הוא עסק בהתמודדות של רותם אור עם מחלת הסרטן, האי פי החדש מציג את אור לאחר ההתגברות על המחלה. היא באה לכאן עם כוחות מחודשים וסאונד גדול יותר, כולל כלים יפניים שתורמים לאווירת ה-"זן" והאיזון של השירים. אישית, יותר התחברתי להוצאה הזאת, אבל אני בעיקר אוהב להאזין לצמד האי פיז ביחד, אחד אחרי השני, ולשמוע את הניגוד הגדול שקיים ביניהם, למרות שמדובר רק בשנתיים.

שי בן צור עם ג'וני גרינווד והרג'טסאן אקספרס - ג'ונון

ניצן: שי בן צור הוא מוזיקאי ישראלי שיוצר שילוב בין מוזיקה הודית מסורתית לטקסטים בעברית ובשפות הודיות. באלבום האחרון הוא חבר לג'וני גרינווד מרדיוהד, שהיה שותף לעיבוד והפקת האלבום. ראיתי אותו בהופעה השנה בשוני, ונראה שהקהל שלו היה מורכב בעיקר מבוגרי טיול בהודו. בעקבות ג'ונון והשת"פ עם גרינווד, הוא קיבל את כרטיס הכניסה הראשון לקהל האינדי הישראלי, ויופיע באינדינגב הקרוב.

דוד פרץ - ארץ שלא שם

ירדן: את דוד פרץ, ובעיקר את השירים מהאלבום שהוא הוציא השנה, אני מכיר כבר זמן מה. פרץ כתב והופיע איתם בשנים שעברו מאז אלבומו הקודם "הייקו בלוז". ועדיין, הופתעתי לגלות איך השירים האלה, שחלקם כבר מוכרים לי, הצליחו להתלכד ביחד ליצירה שלמה שנשמעת עדכנית ורעננה. פרץ מנסה פה לתפוס את ההוויה המוזיקלית של עיר מולדתו באר-שבע, והפולק המדברי שלו לגמרי עושה את העבודה יחד עם יכולות הכתיבה והעיבוד הנהדרות של פרץ.

TATRAN - Soul Ghosts

ניצן: TATRAN אמנם לא הוציאו אלבום אולפן השנה, אבל כמעט כל הופעה שלהם יכולה להיות מוקלטת לאלבום מכובד כפי שהיא. הם בחרו להוציא לאור הקלטה של הופעה בזאפה עם וויב מחשמל, ובמקרה יצא לי להיות בה. הקטע "Lemon" מתוכו הוא כנראה אחד מהקטעים הסוחפים והאנרגטיים ביותר שהם יצרו עד היום.

Alaska Snack Time

ניצן: להקה חדשה ומעניינת בגל האינסטרומנטלי הישראלי שהוציאה אלבום בכורה. AST יוצרים שילוב מפוזר בין מוזיקה אלקטרונית, ג'אז, ביטים, והיפ הופ. בשירים כמו "Gutza" הם משלבים בין האווירה המטרידה שאפשר למצוא אצל חלוצי הגל Tiny Fingers, והתחכום ההרמוני והוירטואיזיות של TATRAN.

Kutiman - 6AM

ניצן: זאת הייתה שנה מוצלחת מאוד לקותימאן. הפרויקט "thru you" קיבל תשומת לב נוספת בזכות הסרט הדוקומנטרי "Presenting Princess Shaw" שעוקב אחרי זמרת שקותי השתמש בקטעי היו-טיוב שלה ליצירת שירים בפרויקט. בנוסף, קותי הוציא לראשונה מזה כ-9 שנים אלבום אולפן מלא של יצירות שהן כולן שלו בשיתוף עם חברים מהאורקסטרה, איתה הוא מופיע.

כהן@מושון - ימים ארוכים

ירדן: יש אלבום אחד עיקרי שאני לוקח מהשנה המצוינת שהייתה להיפ הופ הישראלי, והוא של הצמד מיכאל כהן ומיכאל מושונוב. בחמש השנים מאז האלבום הקודם שלהם (שאני אישית פחות אהבתי) הצמד הספיק להקליט באמריקה, להשתתף בפרויקטי צד ולהפיק בשביל אמנים אחרים, וכל זה כדי להיות מנוסים יותר ועם רעב להגיע לשיאים חדשים. ובחיי, כמה שהם הצליחו. כל אחד מהשירים ב-"ימים ארוכים" יכול להתמודד בתור אחד השירים הטובים של הצמד, שהצליח למקסם את מה שהם עושים הכי טוב: היפ הופ כיפי שמסמפל באהבה מוזיקה ישראלית ישנה, עם ראפ עברי שנון וזורם, והפקה שעומדת בסטנדרטים של הז'אנר בשאר העולם.

Raaul - לשרוף לטרוף

עידו: צמד של נגני העל עידו אגמון וגיא שכטר שעובדים עם פורטיס ועוד אמנים רבים. הם הוציאו אלבום שני עם סוג של סטונר-רוק/אלטרנטיב עברי שלא קיבל מספיק תשומת לב. התופים הגדולים והצעקות בקטע הנושא "לשרוף לטרוף" מזכירים את ביסטי בויז בקטע ממש טוב..

I Was A Bastard - I Was A Bastard

עידו: עברית היתה השפה המועדפת לאינדי-רוק השנה, אבל להקת I Was A Bastard עשו את זה מעולה באנגלית. אחרי אי פי שקט ואיטי הם הלכו על סאונד גדול ורועש, וזה הצליח. האלבום כולל השפעות של להקות כמו Radiohead ו-Elbow רק מבלי שזה ישמע כמו חיקוי, והפקה מקומית שסוף כל סוף מכבדת את הגיטרות במיקס.

Dia Malo - Stillness

עידו: שוגייז תל אביבי באנגלית בהנהגתו של מקים הלהקות הסדרתי דיוויד בלאו (Bill & Murray, David Blau & Good Band, ועוד). אלבום הבכורה שלהם מאוד רועש, אך מתחת לחריקות הסוניק יות'-יות יש שירים מאוד קליטים ורגישים.

Double Jackal - Decay

עידו: להקה חיפאית צעירה שהוציאה השנה רק שני קטעים, אך עוררה את הסקרנות שלי בגלל סאונד לא שגרתי: שילוב בין זמר נשמה מדוכא לנגנים חובבי נויז. הגיטריסט שלהם סיפר במדור "אינטרו" פה במאזין שהוא רוצה "להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז", ומרגישים שיש להם משהו וירטואוזי שמחכה להתפרץ החוצה, בתקווה בקרוב.

Deaf Chonky - Farsh

עידו: אלבום השנה שלי מגיע משתי בנות שנפגשו בסניף של מרכנתיל ברחובות והקימו להקה. "Farsh" מלא בגאראג'-רוקנרול Pאנקיסטי ויש אפילו מוזיקת עם על הדרך, הכל באנרגיות משתוללות ומלא כיף וגם ותחושה שיש פה מסר חשוב.

אלבומים שלא נכנסו לתוכנית:

דני דורצ'ין -So The Story Goes

ניצן: דני דורצ'ין התחיל כלהקת בלוז של איש אחד. באלבום השני שלו הוא חבר לאחים רמירז והתפתח גם לכיוונים של Fאנק, קאנטרי, ורוק. למרות שההפקה של ספי רמירז מוציאה את המירב מהשירים, תוכלו לקבל את החוויה המיסטית של דורצ'ין מנגן לבדו רק בהופעות ובאלבום הראשון.

רועי פרייליך - הריגוש שבנפילה

ניצן: פרייליך, הזכור מנערות ריינס, אמור להוציא בקרוב את אלבום הסולו השני שלו "הריגוש בנפילה". שני הסינגלים הראשונים שיצאו ממנו מסמנים שפרייליך ממשיך באלבום החדש בכיוון הדיסקו שהוא עשה באלבום "מעלה עשן", כשנראה שההשפעות של דוויד בואי מתקופת "Let's Dance" תופסות מקום נרחב יותר בעיבודים ובהפקה. לפרייליך יש יכולות כתיבת להיטים, סטייל, ופרמופנס נדירים באזורנו. זה יוצר רף ציפיות גבוה לאלבום הקרוב.

תומר ישעיהו - אופניים חשמליים

ניצן: תומר ישעיהו ממשיך ליצור פולק אמריקאי עם השפעות מהודו-פקיסטאן והמזרח התיכון כמו שהוא יצר בלהקת Isaiah, אחד השילובים המעניינים ששמעתי בשנים האחרונות. בניגוד לאייזאה, הפעם המילים הן בעברית, ונכתבו על ידו ובעזרת עמיר לב, סיפורים קטנים וויזואליים על החיים. רצועה מומלצת: "חורף של ים תיכון", שם ניתן להיזכר ביכולות הנגינה הווירטואוזיות של ישעיהו על גיטרה ובוזוקי.

Benjamin Esterlis - The Blue Bay

עידו: אם דיוויד לינץ' היה עושה רימייק לסדרת האייטיז ספינת האהבה, הייתי ממליץ להשתמש ב-"The Blue Bay" של בנימין אסתרליס (AKA מורפלקסיס) בתור הפסקול. המיני-אלבום הוקלט על טייפ ארבע ערוצים, אך הוא נשמע מאוד עשיר ומחוספס בו זמנית, מעין שילוב בין בלאדות תמימות של שנות החמישים לטריפ הופ פרנואידי של סוף שנות התשעים, קצת כמו הוייב מ-"Moon Safari" של להקת Air.

הפוסט המאזין ברדיו 157: סיכום שנת ה'תשע"ו באינדי הישראלי הופיע ראשון בהמאזין

אלבום השנה של להקת המים ריו הוא "Engame" של Highway Superstar. מדובר באלבום סקסי נוטף סטייל ונוסטלגיה מבלבלת, כי הראש יודע שהאלבום יצא ב2015, אבל את הלב והגוף הוא מחזיר ל1986, עם הסאונדים הנכונים והליינים העתידניים שבו זמנית לוקחים את עצמם מאוד ברצינות ובמקביל קורצים לך בהומור של בן אדם מאוד מוכשר ומדויק ומאוד חריף ומצחיק. אפילו בסרט הפארודיה האמריקאי "Kung Fury", שזכה להצלחה מסחררת בעולם, בחרו להשתמש בקטע של אותו אמן באחת מסצינות הפתיחה של הסרט.

האלבום המדובר הוא חולייה בשרשרת מפוארת של ריליסים של אותו הייוואיי סופרסטאר, שכבר צבר מעריצים רבים מרחבי העולם. למעשה אותו הייוואי סופרסטאר נחשב לשם דבר בסצינת הסינת'וויב העולמית.

מי שגילה לנו את הקיום של אותו האמן היה ברונו גרייף, המוח השוצף מאחוריי להקת טרי פויזן המופלאה, ששמע את תחילת ההפקה של האלבום שלנו ואמר לנו שיש משהו שקורה עכשיו שיכול לספק לנו השראה רבה מאוד. מאוד התרגשנו לגלות שבעצם מאחורי כל הסאונד החו"לי הזה מסתתר אלכס קרלינסקי מרחובות, ועוד יותר התרגשנו מהאפשרות להשמיע לנפש המוזיקאלית התאומה שלנו דברים שלנו ולקבל עליהם את אהדתו.

הסוף המשמח של הסיפור הזה מבחינתנו, שהוא גם התחלה נהדרת, היא שהיום אותו הייוואי הוא חלק בלתי נפרד מלהקת המים והוא איתנו על הבמה עם טובי הסינתים האנאלוגים שלו.

הוא הוציא את האלבום החדש שלו בנובמבר האחרון בסמוך לריליס שלנו, אבל מתוקף הפרוטקציה הקטעים האלה הולכים איתנו לתקלוטים כבר כמה חודשים לפני שהאלבום יצא, עטויים במעטה מסתורין כבד. לא הייתה פעם אחת שהשמענו את אחד מהקטעים האלה בתקלוט בבר או במועדון ולא נהרו אל העמדה אנשים נלהבים וקצת מאוכזבים כשעל מסך הטלפון שלהם שזאם מיותם ונבוך שלא זיהה עבורם מה זה הדבר המדהים הזה שהם שמעו הרגע. החדשות הטובות הן שהיום זה כבר בחוץ וזמין לכולם.

הפוסט סיכום 2015: אלבום השנה של REO הופיע ראשון בהמאזין

​איפה הייתן בדיוק לפני שפתחתן את המייל ומה עשיתן?

באולפני א.אדרי, ריכזנו יחד סקיצות לאלבום הבא.

מה משמעות השם "ריו" בעברית או "REO" באנגלית?

ריו זה הרבה דברים: גלידה נוסטלגית, עיר שאנחנו רוצות לנסוע אליה, משאית שאין בה רדיו וחייבים לשיר בה, ושיר טוב של דוראן דוראן.

אין כמעט פופ חלומי בעברית, ובכל זאת האלבום נשמע מאוד ישראלי, אולי אפילו תל אביבי. מה היו הרפרנסים הישראלים למוזיקה שלכן?

אסף אמדורסקי, מוניקה סקס, יוסי אלפנט, כרמלה גרוס וגנר, איפה הילד, הקליק, שרון ליפשיץ, מנגו.

זואי: עד כה, ולמיטב ידיעתי, שרת וכתבת באנגלית, אולי חוץ מהשיר "מי לא זוכר" מהאלבום האחרון של בלה טאר. איך זה הרגיש לכתוב הפעם ליריקה בעברית? היית צריכה לנסות לכתוב או לשיר אחרת?

זה לא מרגיש כל כך שונה. בתור ילדה צרכתי מאה אחוז של מוזיקה לועזית והכתיבה באנגלית נראתה לי כמו הדבר הטבעי לעשות. בהמשך גליתי שגם עברית זאת אופציה. אני לא יודעת מה גורם לי לכתוב מילים בעברית או מה באנגלית, אבל נדמה לי שזה מן קרע שהרבה יוצרים בדור שלנו חווים כי התרבות שנכנסה לנו למערכת הייתה לעיתים נדירות בעברית. אם זה בטלויזיה, בסרטים ובמוזיקה. לעומת זאת השפה שאנחנו משתמשים בה היא עברית. לכן קיימת איזו אינטואיציה כפולה. לפעמים אני חושבת באנגלית ולפעמים בעברית. וככה גם בשירים. ובשביל הרקורד בשני האלבומים שלי יש ארבעה שירים בעברית ולא רק אחד.

תופרות את הבגדים לבד בחוט ומחט. צילום: זהר שטרית

זואי: המוזיקה של ריו היא גם הרבה יותר קלילה ואוורירית לעומת מה שעשית בעבר שהוא הרבה יותר אפל. איך נכנסת למצב רוח יצירתי שכזה? האם ריו אפשר לך לחשוף צד אחר במוזיקה שלך?

לחלוטין. העבודה עם אור איפשרה לי גם לחשוף צד אחר במוזיקה שלי וגם להתערבב עם המוזיקה שלה. אבל הכתיבה, שהיא הליבה, היא אותה הכתיבה. אני לא חושבת שמה שעשיתי בבלה טאר כל כך אפל, לא הייתה שם כוונה כזאת בכל אופן. מנגד, אני יודעת שריו זה לא שיא הקלילות. תמיד הייתה לי נטייה להרגיש שיפור במצב הרוח כשהקשבתי למוזיקה שרוב האנשים חושבים שהיא מדכאת. יש מצב שהאסוציאציות שלי למה קליל ומה אפל הן קצת משובשות.

אור: נשמע שזואי שרה את כל השירים באלבום ואת עושה קולות רקע. החלוקה הזו היתה ברורה מראש? ניסית או שתרצי להיות בפרונט מתישהו?

צר לי לאכזב אותך אבל שמעת לא נכון. ב-80% מהשירים אנחנו שרות יוניסון (אותו דבר, מה שאולי גורם למאזין להתבלבל ולחשוב שאולי מדובר בקול אחד) והווליום ביניו זהה. השיר היחידי שלגביו הקביעה שלך נכונה הוא "מכירת חיסול", בו באמת השירה הראשית היא של זואי לעומתו יש את "זיכרון קצר" בו הקול שלי דומיננטי יותר. לקול שלי צורות רבות, ובקולות הרקע בהן נדחפתי קצת יותר הוא בהחלט נשמע כשל זמרת אחרת ולכן זה קצת מבלבל. בנוגע לפרונט - בחודשים הקרובים אוציא אלבום סולו שהוא כבר מוכן ומזומן.

הסטיילינג והצילומים שלכן מאוד מוקפדים ויש תחושה של אחידות, של איזושהי תמה. בכלל, נראה כאילו שהרכבי האינדי בארץ מבינים שגם הצד הויזואלי חשוב ולא רק המוזיקה. האם נכנסתן מראש ללהקה עם ההבנה הזו? מאיפה שאבתן השראה ללוק שלכן?

כבר בתחילת העבודה הייתה תחושה שאנחנו מעוניינות ליצור עולם, חוויה שהיא כמובן בעיקר מוזיקלית אבל גם נתמכת על ידי ויזואליה מסויימת שהייתה לנו בראש. רצינו שהיצירה שלנו תשאב ותעטוף והיינו מוכנות להשתמש בכל כלי אפשרי בשביל לעשות את זה. בתחילת דרכנו עבדנו עם המעצב אייל מייסטל, שעיצב לנו את תלבושת המעודדות שחרשנו עליה ותלבושות הופעה שונות. אחרי שהוא עזב את הארץ, לבנו נשבר ולא עבדנו עם אף אחד אחר, פשוט ישבנו בחדר ותפרנו לבד את כל הבגדים לצילומים וההופעות בחוט ומחט ללא שום ניסיון ואיכשהו זה יצא כמו שרצינו.

בקליפ לשיר "אולי" יצרתן מאין פתיח לסדרת תיכון מהניינטיז ואתן משחקות את הנערות הקוליות שמעשנות בחצר האחורית. הסתקרנתי, איך הייתן בתקופת התיכון ועם איזה קליקה הסתובבתן?

אור: אני הייתי נערה כעוסה, לבושת שחורים, מאופרת בטימטום גדול ולא מאוד פופולארית שקיבצה סביבה הרבה בנים מוזרים מאותו הז׳אנר.

זואי: אותו הדבר רק בלי האיפור והבנים.

בהתחלה אסף אמדורסקי היה מתופף ההרכב. איך זה הרגיש להושיב אותו, מוזיקאי מכובד ויחסית ותיק, פתאום בחזרה בעמדת התופים? מדוע הוא עזב את ההרכב?

אסף מנגן מדהים על כל כלי שהוא אוחז ביד, לא היה צריך להגיד לו מה לנגן, הוא הכי מבין ומבצע הכל כאילו זה נכתב משמיים. הוא עזב את ההרכב לטובת קאריירת סולו מצליחה והיום אנשים מכירים אותו.

אירחתן את רוני סופרסטאר באחת מההופעות שלכן. איך החיבור הזה קרה?

אור: אני מנגנת עם רוני הרבה שנים והיא חברה טובה ומקור השראה בלתי נלאה.

עכשיו כשהאלבום יצא והושק, מה התוכניות הבאות של ריו?

עוד הופעות ויאללה אלבום שני!

הפוסט REO בראיון: לא שיא הקלילות הופיע ראשון בהמאזין

כדי להכין אתכם לשיגור, שאלתי את ההרכבים כמה שאלות בעניין הנשף והחלל (לצערי להקת לילה לא יכלה להשתתף עקב גיחה לחו"ל לאלפה סנטורי). המועצת הגלקטית של הנשף החליטה לפנק אתכם, בני כדור הארץ, ולהגריל 2 כרטיסים זוגיים, כן, לכם ולדייט הלוהט מונוס או המאדים או פלוטו. פרטי השתתפות בסוף הפוסט.

מי גיבורי החלל שלכם?

ועדת חריגים: "ברטלן פרקאש, האסטרונאוט ההונגרי הראשון בחלל. יש לי תקליט 7" שלו מכריז על כוונת האנושות לשלום עולמי על רקע מוסיקת chillwave עתידנית. מדהים".

REO: "גיבורת החלל שלנו היא לייקה הכלבה האסטרונאוטית שקיפחה את חייה בנסיון לא ברור לתפוס את הזנב שלה סביב כדור הארץ".

איך המוזיקה שאתם עושים מתחברת לנשף החלל?

ועדת חריגים: "חלל מתחרז עם יובל".

REO: "המוזיקה של ריאו מתחברת לנשף חלל כי אור הגיעה מערד וזואי הגיעה מהחלל החיצון".

איזה להקה נוספת הייתם מביאים לנשף ולמה?

ועדת חריגים: "את Real Estate. אני שומע אותם הרבה עכשיו כשאני עובד כדי להירגע. אוהב אותם".

REO: "להקה נוספת שהיינו מביאים לנשף חלל היא Spaceman 3 כי יש מצב שזה יתאים".

ב-1977 NASA שיגרה לחלל את הלוויין Voyager. הוא נושא עליו תקליט זהב עם ברכות בשפות שונות, קטעים מוזיקליים מכל מיני תקופות ומקומות, ותמונות מכדור הארץ. בספטמבר האחרון הוא יצא ממערכת השמש. מה הייתם שמים על תקליט הזהב הזה?

ועדת חריגים: "אני חולה על התקליט הזה. קראתי עליו כל כך הרבה והקשבתי לו המון פעמים. ואז התחלתי לצפות גם ב-related videos ביוטיוב, והגעתי להקלטות של התנודות של הגלים שנפלטים מכוכבים מסויימים. זה מדהים! יש הקלטה של איך צדק או נפטון "נשמעים". בכל מקרה, היה לי רעיון לעשות תקליט דומה עם צלילים של תל אביב ולשלוח אותו איכשהו לחלל".

REO: "היינו שמים על תקליט הזהב שנמצא בדכו אל החלל החיצון את אודיסאה של וועדת חריגים והיי למה לא אולי גם שיר של ריאו עם הסבר שזה עוד לא עבר מאסטר".

מה מצפה לקהל שיראה אתכם בנשף?

ועדת חריגים: "לכל מי שבא לנשף מצפה לילה בלתי נשכח. אנחנו הולכים על מוטיב ארט-דקו עתידני, מטרופוליס סטייל. אי אפשר לטעות".

REO: "לקהל שיראה אותנו בנשף מצפות גיטרות סינתים תחתונים נצנצים והמתופף הכי חתיך בשביל החלב".

--

ובכן אסטרונאוטים אמיצים, כדי להשתתף בהגרלה נכנסים לדף המאזין בפייסבוק ומגיבים לסטטוס של הפוסט את מי הייתם רוצים להזמין לסלואו בנשף החלל. כל תשובה הולכת - סלבס, דמויות פיקטיביות, אולי מישהו שמכירים ומתביישים להזמין. 2 הזוכים בכרטיס הזוגי יבחרו אקראית בין המגיבים ביום שישי 15.11.13 בשעה 12:00 ויקבלו הודעות בפייסבוק. בהצלחה, גראונד קונטרול.

קרדיט תמונה של ועדת חריגים - גוני ריסקין

הפוסט נשף חלל 3: ראיון + הגרלת כרטיסים הופיע ראשון בהמאזין