כבר בקטע הפותח "Jaffa Beach", קותימאן זורק אותנו לסבנטיז עם ריף גיטרה פסיכדלי ממריץ, אם כי מעט שחוק, והתופים מתגלגלים לתוך ג'אם ארוך. הקטע ממשיך לרכוב על אותו ביט רוק פשוט, עליו קותימאן בונה שכבות של קלידים וגיטרות שנעים בחופשיות במרחב בין fאנק, רוק וג'אז. עומס הצלילים שנזרק לתוך האוזניים מזכיר שוב את הייעוד של קותימאן: לסנתז ולערבב כמות ומגוון של צלילים אשר בידיים של מפיקים אחרים היו נשמעים כמו ברדק מבולבל.

המיקסים הלא שגרתיים של קותימאן לא תמיד עובדים באופן מושלם. האקורדים העצלנים והרועדים בפתיחה של "She's a Revolution" לא מתכתבים בכלל עם מעבר התופים המהיר שבא אחריהם וגם לא ממש עם אווירת הדאב-רגאיי של השיר. קותימאן משלב שוב את אותם האקורדים בסיום השיר, ואין לכך הצדקה - זו בחירה אסתטית שמזכירה את סוג העבודה שלו ב-"Thru You". בזמנו סלחתי לו על החיבורים הלא מושלמים בשל הפלא שהוא בכלל הצליח לחבר קטעי יוטיוב ממוזיקאים שלא נפגשו לעולם. כאן החסד הזה לא עומד לזכותו, אך כשהשיר ממשיך, הקצב המהיר והממכר והלחן הקליט גרמו לי לשכוח את כל התלונות. מדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. אדם שפלן פותח את הגרון בעוצמות שרק קרולינה יכולה לגבור עליהם. גם כאן מדובר בבחירה לא רגילה, עם קטע מעבר שבו קרולינה שרה בגבוהים-גבוהים שלה בסולם ערבי מעל אותו ביט גרובי שממשיך מהבית לקטע המעבר. מכיוון שעד אותו הרגע שבו קרולינה שואגת לא ניתן לשמוע אפילו רמז לפלרטוט עם אלמנטים ערביים, קטע המעבר מפתיע עם הכיוון החדש שהשיר קיבל, ותוך מספר שניות הוא מרגיש שוב טבעי לחלוטין.

אם יש בעיה משמעותית אחת באלבום, היא ששמו לא מתאים לאופי המפוזר שלו. השעה שש בבוקר גורמת לחשוב על תקליט עם מוזיקה רגועה לתחילת היום או סיום הלילה. בפועל, כל שיר באלבום זורק אותי לזמן אחר ביממה ומקום אחר בעולם. שיר הנושא, קטע ג'ז שנפתח בצלילי פסנתר גבוהים וחצוצרה מאנפפת זרק אותי דווקא לפאב אפלולי בניו יורק הגשומה בשתיים בלילה, ולולא הצלילים החלליים שקותי מלביש באמצע השיר על האווירה הרגועה, אולי גם לשנות ה-20 של המאה הקודמת. "Stranger on the Follow", בעל המילים והלחן הנאיביים והאופטימיים, הזכיר ברובו להיט שהביטלס שכחו לשחרר לאוויר העולם, ולקח אותי לשנות ה-60 החופשיות. "Dangerous" נשמע כמו שיר פתיחה לסרט ג'יימס בונד, וקטעי הסקסופון שבו נשמעים כאילו יצאו ישירות מהחלקים האפלים ביותר של "Blackstar" של בואי.

ההפקה השאפתנית הזו מצליחה להפתיע, וההפתעות ממשיכות להתגלות ככל שמקשיבים לאלבום. קותימאן, בדומה לאמנים אחרים כמו Alt J או רדיוהד, לא מצליח להסתפק במועט ומעמיס עלינו את כל הטוב שהוא יכול למצוא בארגז הכלים הכבד שלו, ככה שלעיתים השירים מרגישים מעט עמוסים בכל הטוב הזה, אך בשמיעות חוזרות מתגלות פנינים שקשה להאמין שפספסתי. דוגמה נהדרת לכך היא קטע הצ'יל החללי "Ze'elim". הקטע נבנה בהדרגה על שני אקורדים של גיטרה חשמלית רגועה שמתווספים אליה כלי קשת, ליין בס רפטטיבי, תופים, כלי הקשה, ציוצי ציפורים, ושכבות של סינתיסייזר עם חתימת ההיכר הפסיכדלית של קותי. עדיין, כשמעט מתאמצים, ניתן לשמוע באמצע הדקה השנייה צלילי ראצ'ט מתגרדים בעונג סביב הקצב. רגעים כאלה גורמים לאלבום להיות מהנה גם בהאזנות חוזרות וקפדניות.

האקס פקטור של היצירה של קותי היא היכולת לשבור חומות ולהביא כמות עצומה של מרכיבים לא קשורים לכאורה לאותה תערובת עשירה. "Thru You" משחק על הקונספט הזה לא מעט, אבל מבחינתי הוא נותר תמיד בגדר גימיק, כיף קליל ולא מחייב. החכמה של קותימאן ב-"6AM" היא דווקא ביכולת לבצע את המיקסים האלה לא כשילוב בין עשרות קטעי מוזיקה אקראיים ולא קשורים או על גבי מצע של fאנק, כמו שהוא עשה באלבומים הקודמים, אלא על בסיס מספר ז'אנרים שהוא נגע בהם עד היום בטעימה. מהבחינה הזאת, ומבחינת שלל הצלילים והאלמנטים החדשים שקותימאן מיישם לאותה גישה, מדובר בהפקה שמאתגרת, גם אם לא ברמת המהפך, את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על קותי ועל מוזיקה. גם אם לא מדובר באלבום הטוב ביותר שלו עד היום, ואכן אף אחד מהשירים לא מצליח להידבק לאוזן ולהזיז אותנו כמו "Music is Ruling My World" מאלבום הבכורה, קותימאן מצליח להשאיר אותנו מסוקרנים ולהחזיק בסימן שאלה גדול: איך הוא יפתיע אותנו בפעם הבאה?

הפוסט ביקורת אלבום: Kutiman - 6AM הופיע ראשון בהמאזין

על אף התחושה המוכרת, העולם שהמוזיקה בונה באלבום הוא פרי דמיונו של בראונר כנרות. המוזיקה הזו נולדה בארצות הברית של שנות ה-60 המאוחרות, בימים בהם נלחמו למען אהבה חופשית. בזמן שבאמריקה היפים שעירים שהתנגדו לזוועות מלחמת וייטנאם יצרו מוזיקה חסרת גבולות שהמסר שלה היה "חופש ואהבה", גיבורי התרבות שלנו היו בעצמם חיילים בלהקות צבאיות. לכן יש משהו מנחם באלבום הזה, הוא ממלא איזה חסך שורשי בנוף המקומי.

אלבום מרשים. Ouzo Bazooka

אל תטעו, האלבום הזה אינו מרשים רק במבט על הביצה הישראלית הקטנה, אלא מהווה תחרות נהדרת בשוק הבינלאומי השופע. הסיבה פשוטה: הסאונד באלבום משובח. ההפקה מאד מוקפדת, אך באותו הזמן מרגישה חיה ובועטת. בעוד שהאלבום הקודם של ההרכב נטה יותר לכיוון רוק גאראג'י ובלוזי, "Simoom" הוא אלבום ניאו-פסיכדליה שבטי ומתקתק.

הכל מתחיל ביסודות. הבס-תופים נשמעים מאד פריכים ונושכים אותך בקרביים. דני עבר-הדני מרחפת מעליהם עם ליינים ממכרים בקלידים שקווין פארקר מ-Tame Impala היה מתגאה בהם. בראונר כנרות מפליא בנגינתו בגיטרה אשר לעתים מרגישה כמו ממרח מעל המוזיקה ולעתים מהווה את הכוח המתפרץ של השירים. אין הרבה גיבורי גיטרה ישראליים, ובראונר כנרות הוא אחד הבודדים. ניתן לשמוע את החתימה הייחודית שלו שמתאפיינת בסאונד עמוק ומחוספס, סאונד שנובע מהשימוש שלו בגיטרות בעלות נפח במרבית הפרויקטים שלו (בום פם, בלקן ביט בוקס וכו). חברי הלהקה עושים לו את החיים קלים ומאפשרים לו לפרוח בחלל שהם מייצרים. בראונר כנרות אף פעם לא התיימר להמציא את הגלגל, וגם באלבום הזה הקו המוזיקלי מאופק ותבניתי. אין כאן חדשנות, אך דווקא הבחירה להתמקד בצבע מוזיקלי ספציפי משתלמת לו ולחבריו.

הטקסטים אמנם באנגלית, אך האלבום היה עובד מצוין גם בעברית ואפילו בג'יבריש. השירה במיקס מקבלת משקל מופחת לעומת האלבום הקודם של אוזו בזוקה, החלטה שמשרתת את האופי הפסיכדלי של האלבום. זהו לא אלבום של מילים, אלא אלבום של תחושות, ולכן לשפוט אותו בצורה מופרדת, שיר שיר, היא דרך שגויה בעיניי. זוהי יצירה מלוכדת. לא סתם האלבום נפתח בשני הסינגלים שלו, "Look Around" הרוחני ו-"Dog FIght" הרוקיסטי. שני השירים הללו הם הקליטים ביותר באלבום ונותנים קבלת פנים לצלול לתוך היקום המקביל של אוזו בזוקה.

הפוסט ביקורת אלבום: "Simoom" של Ouzo Bazooka הופיע ראשון בהמאזין

הם יצאו למתקפה כבר מתחילת המופע עם "You Think I Ain't Worth a Dollar, but I Feel Like a Millionaire" והלהיט "No One Knows" שהקהל שר כמו אוהדי כדורגל שרופים. ג'וש הומי, מנהיג הלהקה הג'ינג'י, הכריז שזו הפעם הראשונה שלהם ברומא. מפתיע בהתחשב שהמוזיקה שלהם נשמעת כמו הפסקול המושלם לקרב גלדיאטורים בקוליסאום.

לכתבה המלאה בעכבר העיר

הפוסט סיקור הופעת Queens of the Stone Age ברומא הופיע ראשון בהמאזין

טום מורלו הוא ממשיך הדרך של ג'ימי הנדריקס. הוא לקח את הבלוז-רוק, תיבל אותו בהארדקור Pאנק, והגביר את נסיונות הסאונד של ג'ימי ל-12. אלבום הבכורה של רייג' מ-1992 נשא בגאווה את ההערה "לא השתמשו בסימפולים, קלידים או סינתיסייזרים בעשיית האלבום הזה" כי צלילי הסקראצ'ינג והרעשים הצבעוניים שממלאים אותו לא הגיעו משום פטיפון או סמפלר. הם הגיעו מהגיטרה של טום מורלו. לא שמעתי אף גיטריסט שנשמע כמוהו לפני כן, ולמרות שהרבה גיטריסטים ניסו לחקות אותו, לא שמעתי אף גיטריסט שנשמע כמוהו אחרי כן.

הזיהוי המידי של טום מורלו התחיל להניע לי את הגלגלים. איזה גיטריסטים מתחילת המאה הייתי מזהה לו היו מתארחים אצל אמן אחר? איזה גיבורי גיטרה נולדו מאז שנת 2000 ומה הם תרמו להתפתחות הגיטרה?

החזרה לרוקנרול של תחילת הנוטיז הוציאה את הגיטרה מהקבר, אך הולידה מעט מאוד גיטריסטים עם פריטה שאפשר לזהות באוזניים עצומות, חוץ, אולי, מג'ק ווייט. אי אפשר להתחמק מהריפים העצומים ("Seven Nation Army") והסולואים החצופים ("Ball and Biscuit") שהוא משגר מגיטרת הפייברגלאס האדומה שלו. יש לג'ק חתימת סאונד ברורה שנסמכת על רטרו אמריקאי והפרסונה הססגונית שלו. אבל הוא לא חידש כלום, אלא אם כן לא שמעתם על הדבר הזה שנקרא "הבלוז" או על ג'ימי פייג' מלהקת אינדי אנונימית בשם לד זפלין.

מגמת הגיטרה של 14 השנים האחרונות סלדה מאתוס הרוק, אימצה את אתוס הפוסט Pאנק, וקראה לגיטריסטים להיות אנטי-גיבורים ולא להתבלט בשום אופן. אם בשנות ה-90 הגיטרה היתה במרכז הבמה של נירוונה, מטאליקה, ורובים ושושנים, בשנות האלפיים החזירו את הגיטריסט ללוות את הסולן בצד הבמה, ואם הוא ילד טוב אז להפציר עם איזה ריף חביב ספוג ריוורב. הסולו לא באופנה. ג'וש הומי, גיטריסט Queens of the Stone Age, הוא מהבודדים שמעיזים ללכת נגד הזרם וייצר כמה מהסולואים הכי קליטים מאז תחילת המילניום ("No One Knows"). רוב הגיטריסטים התנתקו מחבל התבור של רוק הסבנטיז והתחברו לאייטיז של ג'וני מארר מה-Smiths, זן מאסטר שבולט מבלי להתבלט ועושה בדיוק את העבודה שצריך ללא עשייה.

צליל הגיטרות עבר מביצים שעירות של אדם אחד לגנג בנג של להקה. אינטרפול הם דוגמה מעולה. שתי הגיטרות של Paul Banks ו-Daniel Kessler מתפתלות כל כך צמוד שאי אפשר להפריד ביניהן. כל ניסיון יהרוס את הסאונד של הלהקה. גם אצל להקות רוק אחרות שפרצו לתודעה כמו Foals, Arctic Monkeys, ו-Kings of Leon מוטבים השניים מן האחד. אפילו ה-Strokes שנהנים לצאת לסולואים אירוניים נשענים על 2 גיטריסטים במשקל שווה שמשלימים אחד את השני. אצל Arcade Fire, אחת מלהקות האינדי האהובות בזמנינו, זה אפילו עוד יותר קיצוני - מה שנחשב זה המאמץ הקבוצתי של מיליון האיש בלהקה והגיטרה נדחקת לשולי המיקס. לפחות ללהקות האלה יש איזשהי חתימת סאונד. לרוב הלהקות יש סאונד גיטרה גנרי שבקרוב יצא מאפליקציה במגע כפתור. לא משנה אם זה אינדי פופ, שוגייז, או גאראג' רוקנרול, הגיטריסטים בימינו מקנפרמים את עצמם כמה שיותר לחוקי הז'אנר ועושים הכל כדי לא להתבלט.

גיבורי גיטרה הם בכל מקרה נדירים ונשמע שהרוק שבע ממהפכות ונותר עם קול מחאה חלוש בכיכר במוצש. איך עוד אפשר לנגן על הכלי הזה שקרעו לו את המיתרים מכל כיוון אפשרי במשך יותר מ-65 שנה? מה שבטוח אצל הסבא השובב הזה זה כשחשבנו ששמענו את כל הסיפורים שלו פתאום מתגלה עוד פרט מרעיש.

הפוסט אין עוד גיבורי גיטרה יותר הופיע ראשון בהמאזין

הקיץ התמזל מזלי לראות אותו באוזןבר חמוש בהרכב חדש וחומר בעברית. שרתי בקולי קולות את "Lonely Boy" ו-"Girlfriend" כאילו שאני שוב בן 20 במועדון הג'ה פן, ונזכרתי כמה כיף להיות בהופעות של שי נובלמן, כוכב הפופ המחתרתי. החומר בעברית הפתיע אותי לטובה עם שיר קצבי על יפו ולהיט אירוויזיון בפוטנציה בשם "נטלי". אחרי הופעה אדירה באינדינגב האחרון שהרקידה את כל הקהל, ועוד הופעה שראיתי בלבונטין זה ברור, שי ממשיך במלוא המרץ.

במדינה מתוקנת שי היה סופרסטאר וגלגלצ היו טוחנים את השירים שלו ללא הפסקה. הוא בורך בכריזמה בימתית ויכולת כתיבת שירים נדירה. אני לא מסוגל לחשוב על עוד זמר שיודע לעשות כזה שואו מהנה ויכול לכתוב כאלה שירים חמוצים מתוקים, שירים עם פזמונים קליטים והוקים והרבה הומור, אבל עם אדג' מחוספס ומי תהום רגשיים.

אני שמח לחלק 2 כרטיסים להופעה של שי נובלמן ביום שישי ה-16.3 בלבונטין 7 בשעה 21:30! כידוע, לא מעט נגנים משובחים ניגנו בלהקתו של שי לאורך השנים, נגנים כמו רוקפור, אלון גבע, ויותם בן חורין. לכן אם ברצונכם להשתתף בהגרלה, אנא תשאירו תגובה וספרו איזה גיטריסט צריך להצטרף ללהקתו של שי. זה יכול להיות כל אחד, אני בעד פיט טאונסנד.

הכרטיסים יוגרלו אקראית בין המגיבים. הזוכים המאושרים יקבלו הודעה למייל ביום חמישי ה-15.3 בשעות הערב. אזרחי הצפון - שי יופיע גם ביום שבת ה-17.3 בשעה 22:00 בפטריה בקיבוץ דן.

הפוסט שי איז באק - הגרלת כרטיסים להופעה של שי נובלמן הופיע ראשון בהמאזין

קיצו עושים את הצעד המבורך, ההכרחי, והנכון, ויוצאים בפברואר לטור באירופה. פונטציאל הקהלים מחוץ לארצינו שיוכל להתחבר לרדיוהד מעיר הקודש הוא עצום. זה לא יהיה פשוט וקיצו יצטרכו לעבוד קשה כדי להתחבר אליהם, פלוס טיפת מזל, אבל זה בהחלט אפשרי. גם לורנה בי הבינו את זה ועברו ללונדון.

החדשות היותר רלוונטיות בשבילינו הצברים, זה שקיצו סימו לעבוד על אי פי חדש בעל השם האינטרגלקטי A Swarm of Details into your Umbilical Cord! הוא יצא באביב על תקליט(!) שקיצו יאספו מצ'כיה בדרך בחזרה לארץ.

שמעתי את החומר החדש בהופעה, ופשוט ליקקתי את האצבעות. זה נשמע יותר אנרגטי, יותר ממוקד, ויותר עמוק בתוך הגבול האדיר שבין פופ לבין מוזיקה נסיונית. זה נשמע מעולה בהופעה ואני סקרן לשמוע את ההקלטות האולפניות.

בינתיים קיצו מופיעים עם Flora בלבונטין 7 ביום שישי הזה, ה-6.1 בשעה 21:00, ומחלקים לקוראי המאזין 2 כרטיסים! כדי להשתתף בהגרלה, תשאירו תגובה ותספרו איזה אמן ישראלי צריך לדעתכם לארוז את המזוודות ולצאת לטור בחו"ל פרונטו. ההגרלה תערך ביום חמישי בערב, הזוכים המאושרים יקבלו הודעות במייל.

הפוסט הגרלת 2 כרטיסים להופעה של קיצו + Flora הופיע ראשון בהמאזין

אבל כמו כל מוזיקה שלא נמצאת כרגע בספוטלייט של הבלוגוספירה והפיינשמקרים, היא מבעבעת לה אי שם מתחת לפני השטח כמו לבה לוהטת, איפה שהדברים הבאמת חמים קורים. אחד מהרי הגעש הטריים שמתפרץ בארץ בכל הופעה הוא ההרכב Drunk Machine.

שמעתי אותם בפעם הראשונה ממש במקרה, כמו שזה קורה לי בד"כ. נשארתי באוזןבר אחרי איזשהי הופעה, ובעוד שאני לוגם לי איזה בירה בצד, תפסה את אוזני המוזיקה המעולה שהלהקה ניגנה בהופעת חצות. היה ברור שהם מושפעים מחומר מובחר כמו Nirvana, Muse, ו-Sonic Youth.

הגיטריסט שלהם (עידן כץ) נשמע כמו גיבור גיטרה חדש בשכונה. המתופף (רן כהן) הדוק כמו "מכנסי ויניל על דיויד לי רות'" (-קוואמי). והסולן (ליאור אבל), הו הסולן. לא רק שהוא באסיסט אימתני, אלא הוא נשמע כמו הדבר האמיתי, כמו אמריקאי מתוסכל מאיזה פרבר נשכח שבורך בדיסטורשן בילט-אין בקולו ורצון עז למרוד בשיעמום.

דראנק משין מנגנים טוב, מנגנים חזק, יש להם את ההתלהבות הראשונית הזו שרוקרים מזדקנים מתפללים לאדון האופל כדי לקבל אותה בחזרה, והם רק הולכים ומשתפרים. לעזאזל עם האופנות - יש פה להקה שווה עם פוטנציאל יצוא לחו"ל ואפשרות אמיתית להחזיר (שוב) את כבודו האבוד של הרוק.

הלהקה כבר הוציאה EP ראשון על שמה, ואוטוטו יוצא האי פי השני Hot Flushes בהופעת השקה ביום שבת ה-2.4 באוזןבר ב-22:30. לכבוד המאורע החגיגי, דראנק משין מחלקים לכם 2 חבילות שיכורות שכוללות כרטיס להופעה + עותק של האי פי!

איך זוכים? משאירים תגובה לפוסט ומספרים מי להקת הרוק הכי עצבנית ביקום. הזוכים יקבלו הודעה במייל יום לפני ההופעה, בינתיים אתם מוזמנים להתאמן בפוגו לצלילי המוזיקה הבאה.

הפוסט הגרלת כרטיסים + דיסקים ל-Drunk Machine הופיע ראשון בהמאזין

The Vaccines, אחת מלהקות ההייפ הראשונות של השנה הזו, נמצאת בדיוק במצב הזה. הם נבחרו כאחד מאמני ה-Sound of 2011 של ה-BBC לצד הייפסטרים אחרים כמו James Blake ו-Jessie J (שזכתה), התארחו בתכנית הנפלאה של Jools Holland אחרי האי פי הראשון שלהם בלבד, ונראה שה-NME התאהב בהם קשות. עכשיו גם אני נפלתי שבי בקסמם.

כבר שבוע שלם שאני שומע את אלבום הבכורה הטרי והמודע עצמית שלהם, What Did You Expect From The Vaccines. זה לא שהם מחדשים משהו מבחינת סגנון, סאונד, תוכן, או פרזנטציה. מדובר סך הכל בהרכב גיטרה-באס-תופים מן המנין שנשען על הסאונד המטרונומי של הסטורקס, בתוספת של מלודיות מהפיפטיז וקצת לכלוך אה-לה Jesus And The Mary Chain. אין חדש תחת השמש.

אז מה כן יש? יש פופ גיטרות מהוקצע, פשוט, קליט ומרגש. כמעט כל שיר באלבום הוא סינגל פוטנציאלי תודות לעבודת הגיטרות המעולה של פרדי קאוון והקולות של ג'סטין יאנג. קאוון שוזר לכל אורך האלבום הוקים, לכלוך, וסולואים מפעם לפעם (זוכרים שיש דבר כזה?), בעוד שיאנג מרחף מעל עם קולו העמוק והחשוף וליריקה פשוטה וישירה שנקלטת מיד בבוקסה. אגב, משהו בהגשה שלו מזכיר לי לפעמים את הגוונים של תום סמית' הנפלא מהאדיטורז.

מה שמפתיע במיוחד בוואקסינז זה שהכל נשמע כל כך אמריקאי, אבל ברגע שהם פותחים את הפה באיזשהו ראיון בוקע מהם לפתע מבטא לונדוני. ההיסטוריה המוזיקלית מוכיחה שדברים טובים קורים במלחמה המוזיקלית בין אמריקה לאנגליה, ואולי הוואקסינז הם לא המהפכניים שבהם, אבל לפחות הטובים ממה שיצא השנה. אם The Drums האמריקאיים לקחו את הסמית'ס והסאונד של Factory Records ויצא להם משהו טוב, קיבלנו תזכורת שזה עובד גם בכיוון השני.

אז אם אתם מתגעגעים למוזיקת גיטרות פשוטה וטובה, משהו שלא דורש מחשבה אבל בכל זאת יש לו אדג' וביטוי עצמי, אל תאמינו להייפ, תשמעו בעצמכם את הוואקסינז.

הפוסט למה ציפיתם מהחיסונים הופיע ראשון בהמאזין

למי שלא מכיר, אבישי אפרת הוא סינגר/סונגרייטר ששר באנגלית. עד עכשיו הוא עשה בעיקר הופעות סולו אקסוטיות עם פרקשינסט ואפילו הגיע בזמנו לאולפן השקוף עוד כשזה היה רלוונטי. הכרנו דרך חברתינו המשותפת והמופלאה שני קדר, ראיתי אותו בהופעה כמה פעמים, ומאוד התרשמתי.

עבר לא מעט זמן ודיבורים על לעשות משהו ביחד, אבל רק לפני כמה חודשים התחלנו לנגן סוף כל סוף ולחשמל את החומר של אבישי. צירפנו לאחר כמה שבועות את שחר ליבנה, קיבוצניק טרי בעיר ומתופף מעולה, והתחלנו לעשות רעש בחדר החזרות.

איך זה נשמע? קשה להגדיר, מעבר לכך שזה רוק רועש/שקט עם השפעות מהסיקסטיז ועד הפיקסיז. אין עדיין חומר עדכני במייספייס של אבישי, אז אם אתם רוצים לשמוע במה מדובר בואו לאוזןבר ביום רביעי לבירה האחרונה של הערב ומנה של גיטרה-באס-תופים.

הפוסט המאזין על הבאס הופיע ראשון בהמאזין

אולי לא אכפת לכם, אולי אתם לא יודעים על מה אני מדבר בכלל. אבל בשבילי, קומץ מעריצים דתיים בארץ, ורבבות מעריצים שרופים ברחבי העולם, זה יום ממש עצוב. כתבתי על אושנסייז פה ובבלוג הקודם, והמלצתי עליהם בעל פה בכל הזדמנות שרק יכלתי, ולא בכדי. הלהקה הזאת שינתה לי את החיים.

בדיוק כשחשבתי ששמעתי הכל, שאי אפשר להפתיע אותי, לאתגר אותי, לחדש לי, או לרגש אותי, פתאום גיליתי את אושנסייז. לקח זמן מה עד שהם שקעו לי בתודעה, אבל כשזה קרה הם שיגרו אותי למימד אחר שאין ממנו דרך חזרה. אושנסייז דיברו אלי בכמה רמות מוזיקליות במקביל ויצרו התמכרות התמסרות והתאהבות מוחלטת.

הרבה להקות תוקעות את עצמן במסגרת מוזיקלית, תכנית, או רגשית. כשסטיבן ווילסון, מנהיג פורקיופיין טרי, קיים מפגש מעריצים בארץ, ב-2003 כמדומני, הוא התלונן שרוב הלהקות בעצם מקליטות את אותו השיר שוב ושוב ושאין להן באמת גיוון מוזיקלי או משהו להגיד מעבר למסר או רגש אחד שהן ממחזרות ללא הכרה. אושנסייז היו ההיפך המוחלט מזה.

בעוד שרוב להקות הרוק בתחילת שנות האלפיים בחרו בנתיב הנסיעה של הרטרו, אושנסייז בחרו בנתיב הנסיעה של העתיד - לקחת את מה שיש, ולהביא את זה לשלב הבא. וכך האלבום הראשון שלהם היה תמהיל בין הפוסט רוק של מוגווי, למטאל של טול, לאלטרנטיב של הסמשינג פמפקינז. הם לא התביישו לעשות קטעים ארוכים, עם מעברים אינסטרומנטליים, משקלים אסימטריים, רעש, שקט, מקצבי תופים שלעולם לא חוזרים על עצמם מקטע לקטע, והתקפה אימתנית וחיונית של 3 גיטרות חשמליות.

אושנסייז הלכו והשתנו מאלבום לאלבום, ויצרו את הייחוד המורכב והלא מוגדר שלהם ככל שעבר הזמן. מה הם, להקת מטאל? פוסט רוק? פרוג? אולי ההגדרה שלהם של דת' אינדי פרוג שהיתה להם פעם במייספייס הכי מתאימה. הם השפיעו עלי מאוד בתור מוזיקאי, עזרו לי להרחיב ולפתל את השבלנות המשמימות של הרוק, לחשוב על ריפים ב-7/8, ואיך לעשות צלילים יותר חלליים עם הגיטרה.

אבל אושנסייז לא היתה רק תרגיל טכנוקרטי של מאונני בית ספר למוזיקה. אושנסייז היתה טעונה בהמון רגש וסוג של גרוב שחיבר את כל הדיבורים הגבוהים האלה לקרקע, ללב ולבטן. חלק נכבד מזה תודות לזמר/גיטריסט האדיר מייק ונארט שכתב ליריקה מעולה והלך והשתפר מבחינה ווקאלית לכדי כלי נוסף בפלטת הכלים של הלהקה. חלק נוסף תודות למוזיקה שלהם שסירבה להגיע למחוזות הפלצנות ותמיד החזיקה במלודיה והוקים אפילו בקטעים הכי פרועים. הפלטה הרגשית של אושנסייז היתה מאוד רחבה ועמוקה. השירים שלהם יכלו לקחת אותך לחלל הפנימי הכי עמוק כמו שהיא יכלה לקחת אותך לחלל החיצון הכי רחוק, משהו שמעט מאוד להקות מסוגלות לעורר.

לא ידוע עדיין מה קרה בדיוק בלהקה שגרם לפירוק, אם נגלה אי פעם. הם נראו במשך כל הזמן הזה כמו יחידה אחת מאוד מגובשת עם רעל בעיניים, אבל אי אפשר מה הלך מאחורי הקלעים. כנראה הסיפור הישן של הבדלים אמנותיים/מאבקי אגו שגרמו ללא מעט פירוקים של להקות גדולות. נשארנו עם ירושה של 4 אלבומים מעולים, וכמה אי פים שחלקם קשים מאוד להשגה. אבל בעיקר נשארנו עם התקווה שלהקות רוק לא אמרו עוד את המילה האחרונה, שאפשר לקחת את המוזיקה הלאה בלי לוותר על כיף והמון חום ואנושיות.

כנראה שאוכל להמשיך ולהשתפך פה בהספד לאושנסייז ז"ל עוד הרבה. הם הולכים איתי משהו כמו שש שנים כך שהתקופה הזו מאוד נקשרה לי ריגשית למוזיקה שלהם, ולא נראה לי שאפסיק להאזין להם בזמן הקרוב. אני מצטער שהם לא קיבלו יותר אהבה, כבוד, והערצה בעודם להקה. הם נולדו בתור אנדרדוג ומתו בתור אנדרדוג, ואולי קצת הכרה והצלחה מעבר לחוג המעריצים השרופים היתה משנה את התמונה.

אני מקווה שלפחות עכשיו הפירוק שלהם יעשה קצת הדים, שהם יהפכו לאגדה ושאם לא יצא לכם עדיין לבדוק את המוזיקה שלהם, עכשיו כשהיא כבר לא מושגת זה בדיוק מה שתעשו. ובכל זאת יש קצת אופטימיות. חברי הלהקה התפצלו לכמה להקות חדשות לפי ההודעה באתר שלהם, כנראה שלהקה אחת פשוט לא יכלה להכיל כל כך הרבה כישרון ויצרתיות. מקווה שנשמע מהן בקרוב. יחי אושנסייז.

הפוסט יחי אושנסייז הופיע ראשון בהמאזין