יום חמישי

21:00 - במת החיפושית - Deaf Chonky

עידו שחם: הרציניים שיגיעו לאינדינגב ביום חמישי בערב יוכלו לפתוח את הפסטיבל בבום עם אחת הלהקות הרותחות בסצנה: Deaf Chonky. צמד הבנות עושות גאראג'-Pאנק אינטיליגנטי עם הרבה הומור, וההופעה שלהן בטח תהיה מלאה באנרגיות ג'ינג'יות ומוי כיף. הן הוציאו לא מזמן את אלבום הבכורה "Farsh", הבחירה שלי לאלבום השנה העברית שעברה, אז כדאי לשמוע אותו וללמוד את המילים ולקפוץ פוגו בבית. אם אתם ממש רציניים אז תישארו בבמת החיפושית לאחר מכן להופעה של צמד הרוקרים מהחלל החיצון Elephant Hive.

יום שישי

15:00 - במת הקוף - שלום גד והיהלומים

ירדן אבני: הופעה של שלום גד באינדינגב היא אירוע אדיר בעיקר מכיוון שהיא מתרחשת באזור שבו כנראה רוב השירים שלו נולדו - מהגיאוגרפי ("בסוף המדבר") ועד לאירוע עצמו ("אינדינגב") - אין מקום יותר טוב לשמוע את גד. עדיין לא הייתי בהופעה שלו, אבל אני מנחש שהיא תהיה כמו טקס דתי: הקהל יהיה מורכב ממעריצים אדוקים שישירו ביחד עם הזמר את כל השירים שלו, מילה אחרי מילה, כאילו זה הטקסט הכי קדוש בעולם. ככה זה עם השירים של גד, הם מורכבים ממשפטים שנשארים איתך לאורך כל החיים, והמעט שנשאר לנו לעשות זה לשיר ביחד איתו כהוקרת תודה.

22:00 - במת הקוף - נצ'י נצ'

ירדן: כבר הייתי בכמה הופעות של נצ'י נצ', ובכל אחת מהן הייתי בשמים, אבל האווירה המדברית של האינדינגב מרגישה לי הרבה יותר טבעית למוזיקה של נצ'י נצ' - משהו בתערובת הארצישראלית של ההיפ הופ שלו, ביחד עם ההשפעות הבולטות שהוא שואב מרגאיי פשוט גורמות לי לזמזם את השירים שלו בצורה טבעית בכל פעם שאני מטייל בנגב. תוסיפו לזה את האנרגיות התמיד-מטורפות שלו ושל הקהל האדוק, ותקבלו את אחת ההופעות המדוברות של האינדינגב הקרוב.

23:15 - במת הקוף - APE RECORDS

ירדן: תמיר מוסקט הוא אחד מהמפיקים העסוקים והפוריים במוזיקה הישראלית, וההופעה שלו באינדינגב היא מעין השקה של הלייבל החדש שהקים ביחד עם אייל גרונברג: APE RECORDS. הם כבר הוציאו שיר למרינה מקסימיליאן בלומין ואני לא יכול לחכות לראות איך הוא מבוצע בהופעה חיה. מוסקט יארח בהופעה את בלומין יחד עם תומר יוסף (שותפו ללהקת בלקן ביט בוקס), גלעד כהנא, ו-A-WA. כל השמות כאן הם פרפורמרים מעולים שיודעים לשרוף במות, וההתאחדות שלהם ביחד על במה אחת לא משאירה הרבה סיכוי לבמת הקוף של האינדינגב.

23:30 - במת הפיל - Häxxan (אם בא לכם יותר רוקנרול)

ניצן אגסי: הלהקה היחידה שאני מרשה לעצמי להמליץ עליה לפני שראיתי אותה בהופעה. רק מתוכנית הלייב שחסן הקליטו לרדיו הקצה הבנתי שזאת הולכת להיות אחת מההופעות אחוזות הטירוף באינדינגב הקרוב: להקת גאראז'-Pאנק שזורקת על המאזינים ריפים תזזיתיים עמוסים בפאז, הרמוניות ווקאליות קליטות, ומקצבים בטמפו בלתי אפשרי. "Fight for Your Right to Smoke Cannabis" הוא כנראה שיר הפאנק הטוב ביותר ששמעתי בשנה האחרונה. השורה "open up your mind what you're gonna find" לא יצאה לי מהראש במשך שבוע בפעם הראשונה ששמעתי אותו, ובכל פעם שאני שומע את השיר היא חוזרת לשם בחזרה ומסרבת לצאת. כמו בכל להקת פאנק טובה, המרכיב החשוב ביותר הוא המתופף אורי רנרט, שמזכיר את סגנון התיפוף המדויק אך דפוק של רע מוכיח באלבום הראשון של זקני צפת. אם אתם מרגישים צורך לפרוק אגרסיות בריקוד חסר חוקים זו ההופעה ללכת אליה.

0:30 - במת הפיל - Midnight Peacocks מארחים את יהלי סובול

עידו: אחרי היעדרות של 7 שנים, המידנייט פיקוקס מחזירים למדבר את הסירקוס-קור, ז'אנר מומצא שמשלב בין מטאל למוזיקה ערבית וקברט. במרכז ההרכב נמצא מוח העל הסוטה איתן רדושינסקי, ואפשר לסמוך עליו בשביל שיקבץ סביבו חבורה חדשה של נגנים מוכשרים וינהיג טקס רוקנרול פגני שבו הכל יכול לקרות. בפעם האחרונה התרחשה היסטוריה אינדינגבית כאשר בחור צעיר, שהתברר כלוקה במחלת נפש, לקח את הבס של רדושינסקי וניפץ אותה לגזרים. הייתי שם כזה קרה, ואני ממליץ לכם להיות שם כשמי יודע מה יקרה, וגם לרכוש את האלבום החדש שלהם "Katastroffa" שיהיה זמין בינתיים רק בדוכני הדיסקים של הפסטיבל. אגב, למי שנבהל מפוטנציאל הסחיות של יהלי סובול, אפשר להירגע - הוא ניגן בהרכב של אביב מארק והפילהרמונית וכיסח שם את הגיטרה, מה שגם הפיקוקס אירחו באינדינגב את ערן צור כשקרתה התקרית הנ"ל ועזרו לו להתחבר לצד האפל של הכוח.

1:45 - במת הקוף - Shtuby Band Experience

עידו: בתקופה האחרונה מתהלך בארץ חיזר ורוד ושמו שטובי. שטובי הגיע מגלקסיה רחוקה ומתקדמת שנמצאת בעידן של שלום בין-כוכבי, כך שכל מה שנשאר לתושביה לעשות זה לחגוג. בגלל טעות בניווט, שטובי עבר ליד כדור הארץ. הוא ירד לכוכב שלנו כדי לקדם את השלום ולהרים את המסיבות-הופעות של החיים עם הרכב נגנים שעושה סוג של אלקטרוניקה עם הפרעת קשב. אני יודע שעמדתם כל היום והשעה כבר מאוחרת, אז תצרכו את החומרים הרלוונטיים ותתכוננו לזוז.

יום שבת

15:00 - במת הקוף - האחים רמירז ודני דורצ'ין

ניצן: החיבור בין האחים רמירז לדורצ'ין הוא לא רק מתבקש, אלא בשנה האחרונה הפך להיות עניין שבשגרה. האחים רמירז פועלים ביחד ולחוד במספר לא קטן של הרכבים באינדי המקומי בעשור האחרון, והם חברו לדורצ'ין בתחילת השנה להקליט את אלבומו השני "So The Story Goes". התוצר הוא שילוב טבעי בין הבלוז המחוספס שדורצ'ין מספק ל-Fאנק, גרוב, והרוקבילי של האחים רמירז. החיבור הזה יצר כמה שירים שהוציאו מדורצ'ין את המיטב, וכמה שירים אחרים שמרגישים כאילו הם היו יכולים להיכנס בקלות לאלבום הרביעי של האחים. גם בהופעה חיה, דורצ'ין מרגיש כמו האח מאמא אחרת של הרמירזים. האווירה המשוחררת והג'אמים החופשיים והארוכים אליהם נכנסת החבורה המוכשרת הזאת נותנים לפעמים את התחושה שנכנסנו לחזרה פרטית ומהוקצעת במיוחד. את ההשפעה של הרמירזים על המוזיקה של דורצ'ין אפשר כאמור לשמוע בקלות באלבום המשותף, אבל יהיה זה מעניין יותר לשמוע את דורצ'ין משלב את נגינת המפוחית והגיטרת סלייד שלו לתוך שירים של הרמירזים כמו "Sweet Lady" הבלוזי, "Pirlo" הפאנקי, או "Baby Chicken Walk" הרוקנרולי.

16:00 - במת הקוף - חיה מילר

עידו, ניצן, וירדן: לכל אחד מאיתנו יש טעם מוזיקלי קצת שונה, אבל אם יש להקה אחת שכולנו מסכימים עליה זו חיה מילר. הטריו הזה מנגן רוק עברי כבר זמן מה, אך בשנה האחרונה הם הוציאו את "+1" שסחף אותנו עם ליריקה עכשווית וגיטרה-באס-תופים בלוזיים. המילרים אפילו יותר חייתיים בהופעות, אז זו תהיה כנראה ההזדמנות האחרונה שלכם בפסטיבל להוציא את האייר גיטאר מהקייס הבלתי נראה שלה ולתת איזה סולו ממיס פנים.

17:00 - במת הקוף - שי בן צור

ניצן: אם אני צריך להמר על ההופעה שתהיה ההפתעה של אינדינגב 2016, זאת תהיה ההופעה של שי בן צור. כדי להבין למה, צריך להכיר ארבע עובדות:

1. שי בן צור הוציא בסוף שנה שעברה את אלבומו השלישי בשם "ג'ונון", בהפקה משותפת עם ג'וני גרינווד מרדיוהד ולהקת הרג'אסטן אקספרס, המכילה לא פחות מ-19 נגנים הודים.
2. בן צור והלהקה נמצאים בעיצומו של מסע הופעות לקידום האלבום, אשר החל בהודו ועובר בתחילת נובמבר לאירופה, שם יחברו לגרינווד.
3. באתר הפסטיבל לא פורט מה יהיה הפורמט בו בן צור ינגן. בסיבוביו הקודמים בישראל הופיע בן צור עם הרכבים שונים, ביניהם שילוב של מוזיקאים ישראלים כשהבולט בהם היה יוסי פיין, וחלק מהמוזיקאים הרג'אסטנים, כאשר לאחת ההופעות הצטרף גם גרינווד.
4. מפיקי האינדינגב נוטים לספק במהלך הפסטיבלים הפתעות שלא ניתן למצוא בליינאפ המפורסם. בשנה שעברה למשל, ההפתעה הגיעה בצורת הופעה של פורטיס שפרץ לבמת הקוף ללא התרעה. השנה ההפתעה עלולה לבוא בצורת להקה של 19 נגנים מופלאים או אפילו בהגחה של גרינווד לבמה. אף העובדה שבן צור יהיה זה שלמעשה ינעל את הפסטיבל במיקום לא סקסי במיוחד בליינאפ, לא מורידה בעיני מהאפשרות שגרינווד יקח חלק בהופעה - למרות שהוא רגיל לעלות עם רדיוהד כהדליינר, גרינווד מתורגל להופיע בפסטיבלים קטנים בשעות צהריים גם עם פרויקט אחר שלו, ה-London Contemporary Orchestra.

אבל גם אם נשים בצד את ההימור הפרוע שלי, ובן צור יעלה לבמה עם הרכב אקוסטי מצומצם, ההופעה שלו היא עדיין ההמלצה הראשית שלי לאינדינגב הקרוב. בן צור מצליח ליצור בהופעותיו אווירה אינטימית עם הקהל גם באמפי רחב ידיים. כל תו מנוגן וכל מילה נהגית בתשומת לב מופתית. בן צור מנצח על הלהקה בסימני ידיים ומבטים, תוך כדי שירה ונגינה על גיטרה וחליל. וחשוב מכל, המלודיות המתפתלות והמילים הפיוטיות שלו לוקחות גם את המאזינים שלא חזרו לאחרונה מהודו למסע רוחני.

הפוסט 10 הופעות שאסור לפספס באינדינגב 2016 הופיע ראשון בהמאזין

טרנד הצמדים ששטף את עולם המוזיקה בשנים האחרונות (Royal Blood, No Age, The Black keys וכו') הגיע באופן רשמי לישראל ביום רביעי האחרון עם מופע ההשקה של Raaul באוזן בר.

למרות שראאול הסבו את עצמם לצמד באופן רשמי רק לאחרונה, אי אפשר להגיד שהם להקה שפועלת על פי צו האופנה. במופע ההשקה החגיגי הזה, שכלל הופעת פתיחה משובחת במיוחד של צמד אחר בשם Elephant Hive (אליו עוד נגיע בהמשך), הם השיקו מוצר שנדמה שכמעט ונכחד: אלבום רוק בעברית. לנוכח מצב המוזיקה בארץ להקות רבות מהסצנה המקומית מוותרות מראש על ניסיון כיבוש הביצה ופונות לאפיקים בינלאומיים. באינדינגב האחרון היה ניתן לראות בבירור שמרבית המופעים היו בשפה האנגלית או אינסטרומנטלים. שלא תטעו: אני בעד אנגלית. אני חושב שלשאוף גבוה זה מבורך, וכמה מהלהקות הטובות ביותר בעולם כיום, כמו Iceage הדנים ו-Ghost השוודים, הן כאלה שאנגלית היא לא שפת האם שלהן, אך יש בכך מעין הודאה מדכאת בדבר הגסיסה של המוזיקה הישראלית.

כשגיא שכטר (שירה ותופים) ועידו אגמון (שירה וגיטרות) עשו את הצעד ההפוך ועברו מאנגלית לעברית, האמירה שלהם ריגשה אותי. אם לא היה די בכך, הם גם אירחו את מי שמזוהה יותר מכל עם סצנת הרוק הישראלית: רמי פורטיס. להביא למופע שלך את פורטיס, שבשנים האחרונות הפך ליקיר המיינסטרים, זה מעין חותמת שמשמעותה "חבר'ה, אנחנו כאן ואנחנו מכאן". זה הכי ישראלי, הכי קלישאתי, אבל לגמרי משרת את המטרה.

הגעתי אל המופע מלא בציפייה כשאני מזמזם בלי הפסקה את שיר הנושא המצוין של האלבום "לשרוף לטרוף", אבל לא הכל היה מושלם באוזן בר. שכטר ואגמון הם מוזיקאים מצוינים וותיקים. ביום יום הם מלווים את פורטיס בהופעותיו ומאחוריהם קרוב ל-20 בתעשייה. עובדה זו באה לביטוי היטב מן הרגע הראשון, כשהם עלו לבמה חבושים בכובעים תואמים והתחילו לנגן. הנגינה שלהם היתה מדויקת ומהוקצעת, אך משהו בהופעתם הרגיש מחושב מדי, מעט קר. מה שהופך צמדים לכלי מוזיקלי כל כך מעניין הוא החופש שהדינמיקה הזאת מאפשרת להם. הגיטרה יכולה לעשות מה שבא לה ולא צריכה לדאוג לעבודה משותפת עם כלים אחרים, והתופים יכולים להיות בוטים, משוחררים וחסרי מקצב אחיד. נדמה שראאול עדיין לא אימצו לחלוטין את הרעיון של להופיע כצמד. הם שמרו על איפוק שהפך את הנגינה שלהם למאוד סטרייטית: אין סטיות ימינה או שמאלה, הכל מאד מהודק ואחיד. הרוח הסטונר-רוקרית האדג'ית של האלבום שלהם לא ממש עברה במופע.

Raaul: מדויקים

מצחיק שדווקא חוסר מקצועיות מהווה יתרון עבור צמדים. Patrick Carney, המתופף של הבלאק קיז, הוא דוגמה מצוינת למוזיקאי שהפך את חוסר המקצועיות שלו לסמל מסחרי. הצליל העקום של התופים שלו הוא מה שגרם לבלאק קיז לבלוט בתוך ים הלהקות שצצו בתחילת שנות האלפיים במהפכת הגאראג'-רוק. שכטר הוא ללא ספק מתופף מצוין, אבל ההקפדה שלו על הפרטים הקטנים מיותרת במסגרת ההרכב הזה. הוא חיפש במהלך ההופעה את מבטו של אגמון לעיתים תכופות כדי לוודא ששום דבר חלילה לא יתפספס ביניהם. כך ראוי לעשות בהרכבי רוק בעלי רית'ם סקשן הדוק, אך לטעמי הוא צריך לשחרר את הדאגה, לסמוך על עצמו ועל חברו, ופשוט לתת בראש. האלבום החדש מלא בשירי רוק קליטים וכיפיים, כאלה שכל כך חסר לנו בנוף המקומי.

באמצע המופע אגמון הכריז על "אורח מיוחד מאוד" ופורטיס עלה לבמה. למרות שפורטיס התארח כבר אלפי פעמים בהופעות מן הסוג הזה, נראה שהוא באמת שמח לקחת חלק בפרויקט של חבריו ללהקה. בפעם האחרונה שקיבלתי הופעה בהפתעה של פורטיס זה היה באינדינגב. אז הוא עלה בלי הודעה מוקדמת לפני הסט של קין והבל ועייף את הקהל עם אלבומו החדש והלא מוכר - הופעה מתוכננת בקפידה שמטרתה היתה לחשוף את האלבום החדש לקהל רוכשים פוטנציאלי. הטעם לא היה משהו, ולא כי האלבום לא טוב, אלא בגלל שלדחוף בכוח משהו לא מוכר פשוט לא עובד באמצע פסטיבל. קיוויתי לחוויה מתקנת עם האמן המשוגע. באופן אירוני, הפעם היה זה פורטיס שלא הכיר את השירים, וזה היה הדבר הכי טוב שראאול יכלו לקבל. פורטיס ידוע בהופעה הבימתית חסרת הרסן שלו, הוא בנה מזה קריירה. כשעלה לבמה הוא הוציא את שכטר ואגמון מאותו איזון מחושב, והופעתם השתחררה. פורטיס רוב הזמן עשה רק רעשים עם הגיטרה, אבל זה כל מה שהיה דרוש כדי להכניס את ההופעה לסחרור. ראאול ביצעו עם פורטיס גם שני שירים שלו, אחד של מינימל קומפקט, ולאחר מכן המשיכו בסט שלהם. לטעמי הבחירה לשיר עם פורטיס את שיר הנושא של האלבום "לשרוף ולטרוף" הייתה שגויה, שכן הוא היה יכול להיות שיר סוגר נהדר להופעה ללא הדחיפה של פורטיס.

פורטיס משוגע: הוציא את ההופעה מאיזון

ברגעים רבים חשתי שלראאול חסר בסיסט. על אף שנהניתי מן השירים שלהם, הרגשתי שהעובדה שהם צמד לא שירתה את המוזיקה. יכול להיות שצלע שלישית הייתה מועילה להם, כי העובדה שהם שניים מהווה כרגע מעין גימיק ולא יותר. השירים המנוניים ומאד פופיים ועומק של בס יעשיר אותם בצבעים חיוניים. התחושה הזו בלטה לנוכח מופע הפתיחה המצוין של Elephant Hive, צמד גאראג' רוק אינסטרומנטלי. הם הדגימו איך מנצלים את היתרונות בצמד, ועשו מוזיקה מלאת "פגמים" בצורה מושלמת. אלפנט הייב הם צמד דינמי ופרוע, והופעתם על הרחבה שלפני הבמה רק חיזקה את הסטייל המשוחרר והזרוק שלהם. ניכר שהנגינה שלהם באה ממקום צנוע וכנה, והם גרמו לאוזן בר להרגיש לרבע שעה כמו מוסך גדול.

אלפנט הייב: הביאו את המוסך של אבא לאוזן בר

אני מאושר שהרכב כמו ראאול הוציא אלבום בעברית, אין לי ספק שהדיסק שלהם יישאר תקוע אצלי באוטו עוד תקופה ארוכה. אשמח לראות אותם בהופעה בחלל אחר מהאוזן בר כי הסאונד באותו ערב היה מאכזב. מסקרן אותי מאוד לראות איך הם יגדלו, כי הפוטנציאל שלהם נהדר. הם יטוסו בקרוב לארצות הברית להקליט את אלבומם השלישי, ובכדי שהרעיון הזה יהפוך להצלחה, עליהם להחליט איזה להקה הם רוצים להיות.

הפוסט סיקור הופעה: Raaul מארחים את פורטיס באוזן בר הופיע ראשון בהמאזין

לצערי, יש מיתוס מאוד גדול שמכסה את סצינת השוליים כמו סערת אבק, שכדי להכיר מוזיקה שלא משודרת בגלגלצ ונעשתה אחרי 1999, צריך "להיות בסצינה". אז בואו אגלה לכם סוד: לא צריך להיות בסצינה כדי להיות בסצינה. כל מה שצריך לעשות זה ללכת. לאן ללכת? לכל מקום שיש בו הופעה.

אבל אפילו החברים שלי חושבים שאני איזה גורו שמכיר בעל פה את לוח ההופעות של האפרכסת. וואלה, אין לי מושג אפילו מה קורה השבוע - כל מה שאני יודע לעשות זה לגגל שמות בפייסבוק ויוטיוב. לא צריך להיות גאון בשביל זה, ובכל זאת, אנשים עצלנים, הם רוצים לקבל את הכל מוכן ומומלץ מבלי שיצטרכו להקיש על המקלדת. אז בואו אחנוך אתכם ואכניס אתכם "לסצינה", למעשה לשלוש סצינות רוק ישראלי שמתפוצצות בזה הרגע. תגידו שהמאזין שלח אתכם.

1. סצינת ה-Pאנק בקורו

הפאנק לא מת - הוא פשוט שם עליכם זין. בשקט רועש, ברחוב יצחק שדה 32, מתקיים מקום שהתגלגל בין כמה דורות של יוצרים עצמאיים. הוא התחיל לפני כ-16 שנה בתור הפטיפון, הפך לבר טבעוני-פציפיסטי ושונא צבא בשם הרוגטקה, והיום הוא נקרא הקורו ומאכלס את סצינת הפאנק התל אביבית. המקום בגודל של חדר אמבטיה, כך שבערב צפוף תמצאו שם 30 איש. אבל זו בערך כמות האנשים שחזו בסקס פיסטולז ב-Lesser Free Trade Hall במנצ'סטר - מופע היסטורי ששינה את העולם. חוץ מלהקות של צעירים מיואשים שלא מפחדים לצרוח את זה - למשל Zaga Zaga, Sweatshop Boys ו-The Orions - הקורו מקיים גם הקרנות סרטים וקוריוקי. אגב, המקום חוגג בקרוב קורולדת.

2. אינדי קונספטואלי בצימר

עם כל הכבוד ללבונטין ולאוזן בר - ויש כבוד - השוליים הכי שוליים קורים צעד אחד מעבר לאזור הנוחות של דרום-מרכז תל אביב בצימר, רחוב הגדוד העברי 5. תתעלמו מהזונות והמחטים המשומשים, ותחפשו כניסה לחצר לא מסומנת אלא בצעירים מנוכרים שעומדים בחוץ ומתאמנים בלהיות משועממים. תשלשלו 10 ש"ח למי שנמצא (לפעמים) בכניסה, ותגלו חלל מתפרק בקטע הכי טוב שיש, איפה שלהקות אגדתיות מוקמות וזוגות מרושלים-יפים מתעלמים אחד מהשניה מרוב אהבה. ההופעות מאוד מגוונות מקלאסי-מודרני ועד רוקנרול ושוגייז, אבל בדרך כלל יש להן איזשהו גוון אמנותי יותר עם גיגים קבועים של אסף עדן AKA רייסקינדר באיזשהו פורמט וגלריה צמודה שמציגה אמנות ביזארית.

3. רוק סטלנים ברחבי העיר

מאז שהריאלטי ריהאב סנטר נסגר, יש חבורה של רוקרים סטלנים חסרי בית שנעים ממועדון למועדון. הסצינה הזו ממוקדת מסביב לאחים אבירן ועומר חביב מלהקת Great Machine וגם כפיר רימוך, מנהיג להקת הספייס-רוק לטאות הענק מכוכב הניבירו. החבורה הפסיכדלית הזו יוזמת המון ערבי להקות דוגמת ה-"Rock'n'roll Space Boat" או "זונת חלל" שקיבל תשומת לב לאחרונה בזכות ציור פורנוגרפי של מישהי שנראית כמו איילת שקד. כך או כך, החבר'ה האלה עובדים רק עם מגברים בעלי ווליום 11.

מכירים עוד סצינות? מה לעשות שאני גר בתל אביב ומוגבל בזמן ותודעה - תעזרו לי להשכיל ותשאירו תגובה.

קרדיט תמונה: עידן עזרא

הפוסט קאט! 3 סצינות רוק ישראלי שמתפוצצות בזה הרגע מול הפרצוף שלכם הופיע ראשון בהמאזין

חרשתי על ראיונות של קוזלק כדי לנסות ולהבין מה לא, חס ושלום, ישעמם או יעצבן אותו. המסקנה - אין לי סיכוי. פשוט נמאס לו מ-20 שנה של ראיונות. הוא הגיב באריכות רק לבמאי Cameron Crowe (קוזלק השתתף בסרטו "Almost Famous") וסולן Death Cab For Cutie מר Ben Gibbard, אבל בלוגים ומגזיני מוזיקה זכו לתשובות קצרות וענייניות, ולפעמים לא זכו לתשובות בכלל. ואתם יודעים מה? אני יכול להבין אותו.

אז בררתי את השאלות הכי קצרות ומעניינות שהיו לי ושיגרתי.

אחרי שראיתי את הרוקומנטרי שלך, Mark Kozelek: On Tour, נראה שממש מבאס לצאת לטור, ובכל זאת אתה שוב יוצא לדרכים. מה גורם לך להמשיך?

"זה לא 'מבאס'. זו פשוט לא מסיבה, ללכת לשדות תעופה כל יום. ראיתי הרבה דוקומנטריים על סיבובי הופעות ואתה לא רואה את האמנים משחקים גולף. לא בכדי זה נקרא מיוזיק ביזנס. מוזיקה מתרחשת שעתיים בכל לילה, השאר זה פשוט ביזנס".

איך זה להופיע עם Sun Kil Moon לעומת הופעות סולו?

"אני אוהב גם וגם - סך הכל יותר נוח לי בתור אמן סולו, וזה מערב פחות לוגיסטיקה, כשאתה נוסע לבד. אבל לנגן עם להקה זה גם נחמד. זה מביא אנרגיה אחרת לבמה".

איזה שורות היית מוסיף לשיר "Baby In Death Can I Rest Next to Your Grave" אחרי הביקור האחרון שלך בארץ?

"הו, אני לא יודע. אני לא חושב על השיר הזה כרגע".

האלבום "Benji" עוסק המון במשפחה וחברים וזיכרונות מעיר ההולדת שלך. מה החזיר אותך לשם?

"בת הדודה השניה שלי שמתה בפתאומיות באביב הקודם".

איך אביך הגיב לשיר "I Love My Dad"?

"הוא סיפר לי, במכתב, שהוא אהב את השיר".

ואמך לשיר "I Can't Live Without My Mother's Love"?

"היא אהבה את זה מאוד. כתבתי מאמר על השיר ליום האם, עבור ה-NY Times, והיא אמרה שזו מתנת יום האם הכי טובה שהיא קיבלה אי פעם".

בהקשר לשיר "Pray for Newtown", עוד יריות קרו בלוס אנג'לס. מדוע אתה חושב שהדברים האלה ממשיכים לקרות, במיוחד בארה"ב?

"בגלל שיש יותר מדי גישה לנשק, והרוצחים הפכו לרוקסטארים בזכות התקשורת. בנוסף, האינטרנט הפכה את אמריקה למקום עוד יותר מלא בשנאה. השנאה משתוללת ואנשים מבלים יותר זמן לבד, בבידוד מאחרים, בהזמנת נשק באינטרנט ובתכנון השנאה שלהם".

הפוסט ראיון עם Mark Kozelek מ-Sun Kil Moon: הרוצחים הפכו לרוקסטארים הופיע ראשון בהמאזין

מארינה מקסימיליאן פתחה את הערב, אך עם שואו מאולץ משהו. החלק הכי מהנה של ההופעה היה כשכמה בחורות בקהל חיקו בצחוק את סגנון הריקוד שלה. כמובן שתשומת הלב שהיא קיבלה מהעיתונאים והצלמים אחרי המופע היתה חסרת פרופורציה.

לעומתה, Isaiah הביאו לבמה הרבה צבעים ומוי כיף. הסולן שלהם, תומר ישעיהו (בתמונת הפוסט הבינונית שצילמתי), בטוח הרשים את הנציגים עם לוק בין ג'ים מוריסון לרינגו סטאר ופרצופי גמירה על סולו בוזוקי.

גם ועדת חריגים שפשפו, רק עם קורט אופל. הם נראו כמו הרכב ששוגר לפה מסיאטל בתחילת הניינטיז. כמעט שכחתי שהם שרים בכלל בעברית.

סיסטם עאלי סגרו את הערב עם נוכחות חזקה. לצערי, העובדה שהרכב שדוגל באחדות בין המינים והגזעים פועל בסצינת השוליים אומרת הכל על המצב המדיני.

בין לבין, התמנגלתי עם הנציגים שבאו מרחבי העולם כדי לשמוע קצת מוזיקה ישראלית: הודיתי לצ'ארלס צ'ו שהשתתף באייטם שכתבתי; קיבלתי המלצות לרוק נסיוני סיני מלי צ'י, מנהל מועדון אלטרנטיבי פופולארי בבייג'ינג בשם Mao House; ודיברתי עם מאטיאש - הבעלים של מועדון ההופעות Kino Šiška בלובליאנה - על Swans, האלבום החדש של Einstürzende Neubauten, והקשיים להביא הופעות לסלובניה.

הפוסט המלצות לרוק ניסיוני מסין וסולו בוזוקי: פתיחת השואוקייס בירושלים הופיע ראשון בהמאזין

הבארבי היה מפוצץ כאילו שלהקת K's Choice חזרה לעוד סיבוב בעיר. אבל זאת לא היתה K's Choice. זאת אפילו לא היתה להקה מפורסמת. הלהקה שמכרה אמש את כל הכרטיסים להופעת ההשקה שלה בבארבי, לכבוד אלבום הבכורה "Shvat", היא להקת TATRAN.

לכתבה המלאה בעכבר העיר

הפוסט טאטרן בהופעה: בית ספר לרוק הופיע ראשון בהמאזין

הוייבס של ווייבס

אולי בגלל העדר הדליינרים, ווייבס לא פסטיבל מאוד גדול או ידוע, ולכן הוא מושלם בשביל פיינשמקר כמוני. הקהל היה סטודנטיאלי חוץ מכמה שועלים ותיקים מהתעשייה.

כיאה לאוסטרים, כל הלוגיסטיקה היתה מתוקתקת: צמיד הפסטיבל, במחיר של 49 יורו, הקנה כניסה מידית להופעות במועדוני העיר. הן התקיימו בזמן ולרוב היה סאונד מעולה. פסטיבל Waves Bratislava התקיים במקביל במרחק נסיעת אוטובוס קצרה לסלובקיה, רק שהייתי כל כך עסוק בוינה שלא הספקתי לקפוץ.

איך רואים 120 הופעות שמתקיימות במקביל? כמו בכל פסטיבל: שומעים מראש את המוזיקה, מסמנים את מה שחובה לראות, מתפשרים עם החברה, ופשוט זורמים. ראיתי 3-4 הופעות מדי לילה - הספק מעולה שהשאיר את האוזניים שלי חדות ונתן לי להנות מהליכה לאורך נהר הדנובה וברחובות ההיסטוריים של וינה. אפילו אירגנו לכבוד הפסטיבל Raver Tram: רכבת עילית של מסיבת האוס מתמדת ממועדון למועדון. לצערי לא תפסתי את הקרחנה אקספרס, אבל התקרחנתי בהופעות.

Girl Band: האיט גירל

אם יש שם אחד חדש שלקחתי מווייבס, שם שסימנתי במארקר צהוב בוהק כי הוא הולך להיות ענק, זה Girl Band (בתמונה למעלה): רביעיית אירית שהזכירה לי את הכוח של הרוקנרול. רשמתי לעצמי רק משפט אחד בזמן ההופעה שלהם במועדון ה-Flex: "ה-Fall זיינו את LCD Soundsystem בתחת והלכו לרייב". לא היה לי זמן לחשוב או להוציא את האייפון כדי לכתוב: קלטתי תשדורות של הסולן - ילדון בלונדיני בג'ינס וטי-שירט - שעמד בלי לזוז וצווח אל תוך המיקרופון בקתרזיס. הרגליים שלי רקדו למקצבי הפאנקיסט-במועדון-טכנו שהם תופפו כשהראש שלי נע אחורה-קדימה בלי הפסקה לגלי הרעש של הבאס-גיטרה.

זו היתה הופעה של פליאה מתמדת, פליאה איך הם עושים את כל הצלילים האלה ומה הולך לקרות עכשיו. אף שיר לא היה כמו הקודם, עד כדי כך שקשה להגדיר מה הז'אנר של הלהקה. לא תתרשמו אם תפתחו את הבנדקאמפ והיוטיוב שלהם: ההקלטות הראשוניות האלה לא מצליחות לתפוס את האנרגיה החייתית שהם משדרים בלייב. תצטרכו לחכות. הסולן שלהם עוד הולך לקולג' והם לוקחים את הזמן כדי להקליט את אלבום הבכורה שיצא, אולי, בסוף 2015. וכשהוא יצא - הוא יזעזע את העולם.

Repetitor: רוקנרול בסרבית

מדי פעם אני תוהה האם להקה ששרה בשפת הקודש יכולה לייצא את הסחורה שלה לחו"ל. ועדת חריגים הראו שכן (תפסתי אותם במקרה בהופעה בוינה), אך המבחן האמיתי הוא לראות איזה מוזיקה עובדת בשפות אחרות.

אז מסתבר שרוקנרול עובד מעולה בסרבית, או לפחות בגרסה של הפאוור טריו מבלגראד Repetitor. אין לי מושג על מה Boris Vlastelica, הסולן/גיטריסט שלהם שר, או אפילו איך אומרים את שם המשפחה שלו, אבל קלטתי אותו. קלטתי את התדר האנרגטי שהוא צועק למיקרופון. למעשה, זה לא בדיוק קלטתי אותו כמו שהוא הצליח לעורר אצלי המון רגשות מבלי שאבין אפילו מילה אחת.

רפיטיטור היו הרבה מעבר למילים. הם הופיעו על במה קטנה בתוך ה-Flex Cafe (מבנה אחד ליד ה-Flex) ואכלו אותו כמו שטרודל תפוחים מהביל. עושים רוקנרול? תלמדו מרפטיטור: תנו הכל, בלי מעצורים, ותקרעו את עור התוף כאילו שגורל העולם תלוי בהופעה האחת הזו; אחרת אל תעזו בכלל לעלות על הבמה. ועוד שני שליש מההרכב הן נשים - הבאסיסטית והמתופפת הכי אכזריות ברוקנרול:Ana-Marija Cupin שנגנה על הבאס תוך כדי ריקוד מושחת ו-Milena Milutinović שדפקה על התופים עם פרצופים נבזיים בסגנון Lars Ulrich ממטאליקה. זה פאקינג פמיניזם. הקהל דרש הדרן, ובצדק. אלוהים נצור את הרוקנרול הסרבי.

Repetitor (קרדיט: Armin Rudelstorfer)

Koreless: לרקוד אמביינט

האם ראיתם אי פעם מישהו רוקד לצלילי אמביינט? למוזיקה אלקטרונית אבסטרקטית שאין לה ביט? אני ראיתי.

זה קרה במועדון ה-Porgy & Bess בהופעה של Koreless: חנון ג'ינג'י לבנבן מוויילס שלקח אותנו למסע מופלא. האלקטרוניקה שלו לא נשמעת כמו שום דבר אחר שנעשה כרגע ונטולה מכל המניירות המעייפות של האומצה-אומצה וווקודרים למיניהם. זה כאילו שהוא לקח כמה צעדים לאחור, הסתכל על כל הציוד, ושאל את עצמו מה אפשר לעשות עם זה. התוצאה היא אלקטרוניקה חלומית ששואבת מ-Brian Eno כמו שהיא שואבת מ-Mogwai, קרובת משפחה של Fuck Buttons מינוס ההארדקור ו-M83 מינוס הוואקלז.

מעט הוידאו-ארט ששודר ברקע היה מיותר. מערכת הסאונד המשובחת של הפורגי ובס שידרה את התדרים של קורלס בעוצמה צלולה, ובעוד שקורלס סיבב כל מיני כפתורים, התכנסתי לתוך עצמי ונשאבתי לשער הבין מימדי של הדמיון והצבעים שרצים בראש של הג'ינג'י הצנוע הזה. וכן, מישהו אפילו רקד.

Koreless

עוד גלים

"לפני 10 שנים איסלנד היתה מאוד פופולרית עם Sigur Ros, Múm, וכל המוזיקה הנורדית המוזרה הזו; ועכשיו אינדי מדנמרק עם צליל חורפי-מלנכולי [מאוד פופולרי -ע.ש.]" סיפרה לי Kristine Permild, סולנית/קלידנית Alcoholic Faith Mission, בראיון לפני ההופעה (בקרוב ביוטיוב!). ואם יש סאונד דני, זה הסאונד של AFM: אותו חורף מלנכולי של מלודיות שברירות ופרקשן שובב, אבל עם לב פועם שנותן לך חיבוק חם במקהלה. הלהקה ניגנה במועדון ה-Brut חומר מבטיח מהאלבום הבא עם סאונד מהוקצע, הרבה כלים, והמון תשוקה. דנמרק היא לגמרי האיסלנד החדשה.

Alcoholic Faith Mission (קרדיט: Marie-Therese Hildenbrandt)

איך אומרים בשוודית "Lykke Li, זוזי הצידה"? Jennie Abrahamson עושה אינדי/פופ איכותי תוצרת ארץ האיקאה, רק בלי ההייפי של ליקי. היא הרשימה אותי על הבמה עם יכולות ווקאליות קייט בושיות ונגינה על קסילופון בצבע צהוב זוהר בגיבוי של הרכב סופר משופשף (הסקנדינבים האלה אלופים בסאונד). לרגעים שוגרתי ליערות לפלנד המושלגים.

Jennie Abrahamson (קרדיט: Martin Seiwald)

יש סצנה באוסטריה: a basement in bloom נתנו הופעה צנועה ב-Xpedit Lager שהתאימה למוזיקה האלקטרו-אקוסטית האינטימית שלהם. נשמע שהם קיבלו השראה מפורמט הסינגר/סונגרייטר העכשווי של James Blake, רק שלזמר שלהם יש קול בריטון והם מנגנים גם על גיטרה וצ'לו.

a basement in bloom (קרדיט: Patrick Münnich)

Garden City Movement הישראלים גרמו ל-200 ישבנים אוסטריים לזוז. ההופעה שלהם בברוט עשתה כבוד לסצנה המקומית עם סאונד חלק וגרוב עדכני. קצת היה לי חסר סולן, כלומר, שמישהו מההרכב יקח על עצמו את התפקיד לתקשר עם הקהל באופן רציף - המתופף מוקם במרכז הבמה בעוד שזמרי ההרכב התחבאו בצידיה מאחורי המכשירים. הם שרים סבבה, אבל אם הם יצרפו אי פעם זמר נשמה כריזמטי הם יוכלו להתפוצץ בלב המיינסטרים.

Garden City Movement

הפוסט הגל הוינאי: סיקור פסטיבל Waves Vienna 2014 הופיע ראשון בהמאזין

~~~~~~~~~~

Kate Bush - Before the Dawn, ערב ראש השנה, 24/9/2014, האמרסמית' אפולו, לונדון.

הקהל מתיישב באולם אפולו היפה והגדול. המולת האנשים המתמקמים, ההתרגשות שלפני.
ופתאום חושך. קול של קשישה מדברת, מקריאה משהו, לא הצלחתי להבין מה. חושך, ואני מופתעת (כמו כולם) ומנסה להקשיב, להבין מה היא אומרת.

* בדיעבד - תפילת מנטרת גאיטרי בפתיחה של "Lily", מתוך “Director’s cut”, ובמקור מתוך “The Red shoes”:

“​Oh thou, who givest sustenance to the universe
From whom all things proceed
To whom all things return
Unveil to us the face of the true spiritual sun
Hidden by a disc of golden light
That we may know the truth
And do our whole duty
As we journey to thy sacred feet​”

(William Quan Judge, 1893)

ולפתע “בום” אדיר. אני קופצת בכיסא, הבמה נדלקת באורות, ומוזיקה מתחילה, גרוב.
כעשרה נגנים על הבמה, על פודמיומים אישיים, בשורה ארוכה.
קייט נכנסת לבמה מצד ימין, לבושה בשמלה שחורה, יחפה, מחייכת ומרקדת, ומאחוריה בטור חמשת זמרי הליווי, כולם מחייכים ומתנועעים קדימה בצעדי ריקוד. כניסה פשוטה ומקסימה לבמה, והקהל מתפלץ.
(כבר אז התחלתי לבכות?)

שיר ראשון: “Lily”. שיר שני: “Hounds of love”.
אני מתרגשת עדיין, אבל מרגישה קצת מחוץ למה שקורה. בשיר השלישי (שאני לא מזהה ממש, מהאלבומים שאני פחות מכירה, ובדיעבד - גם מתוך “The Red shoes”), אני מתחילה להרגיש שיש משהו סטטי בהופעה - קייט עומדת ושרה עם יד אחת מונפת הצידה, וכנגד רצוני אני מתחילה לדמיין שככה נראית הופעה של טום ג’ונס המבוגר (כתבתי לעצמי תוך כדי ההופעה: “שיר שאני לא מכירה, ואני בלחץ קל”). גם כשזה מגיע ל-”Running up that Hill”, יחד עם צמרמורת ההתרגשות יש איזשהו ריחוק.

הביצועים מהודקים מאד, העיבודים עגולים ולוקחים אותי בתחושה לאייטיז-ניינטיז. אני שם ואני כולי כמיהה ואני מרגישה דוק קל של אכזבה. השיר הבא מתחיל לאט, הקהל מזהה מיד ומריע – “King of the mountain”. ביצוע יפהפה, ארוך, שמתחיל עדין ועולה ומתגבר וסוחף ולוקח למקומות אחרים מהשיר המוכר. ויחד עם העובדה שהעיבוד המוזיקלי מעט קיטשי לטעמי, זה עדיין מושך וסוחף ולוקח אותי פנימה. ביצוע אדיר וסוחף ששואב אותי עמוק, ופתאום “בום!”.

המתופף ארוך השיער עומד במרכז הבמה, כשהאור עליו, והוא מנופף סביבו בחפץ קשור בחבל.
“בום”.

חושך, נשמעות צפירות של אונייה (מאיזה שיר זה? מוכר לי כל כך). מסך יורד מהתקרה, ועליו מוקרן וידאו ענק של איש בכובע צמר עומד ליד טלסקופ ומדבר בקשר עם משמר החופים – מסביר להם שעלה על תדר לא ברור של אנייה שטובעת. והדו-שיח מעניין וגם מצחיק, וגם מעיק, כי הוא מתקשה לשכנע אותם לצאת לחפש את האונייה ואת הניצולים שאולי מנסים לשרוד בים.

רעשים וקולות לא ברורים.
“בום!”
ואז קייט מופיעה על המסך. באותה חגורת הצלה כתומה שבפוסטרים שפרסמו את המופע. צפה במים שחורים ושרה (בוידאו) את “And Dream of Sheep” – השיר שפותח את צד ב’ של האלבום “Hounds of Love” – אותו צד שקיבל שם משלו ונקרא “The Ninth Wave”. זו היצירה שלה ששמעתי יותר מכל דבר אחר שיצרה, שכל שיר ושיר בתקליט לקחו אותי למחוזות דמיון, לסיפורים מופלאים, אפלים, מטורפים. זו היצירה שזורמת בדמי, שכל תו ותו בה טבוע בי.
ואני בוכה, כן.
וככה זה מתחיל, כש-”The Ninth Wave” הופך למופע רוק כמו שלא ראיתי מעולם, ושלא ידעתי שאפשרי בכלל. התאורה, והתפאורה, והשילובים של וידאו ולייב וזמרים ושחקנים, הבמה שהופכת לים שקט או סוער, למצולות או להצלה.

“Wave after wave, each mightier than the last,
Till last, a ninth one, gathering half the deep
And full of voices, slowly rose and plunged
Roaring, and all the wave was in a flame.”

(“Idylls of the King”, “The Coming of Arthur” - Lord Tennyson)

והאלבום האהוב הופך לנארטיב אחד שלם וברור. כל הסיפורים השונים שהמצאתי במשך השנים מתבהרים והופכים למסע שלם של הישרדות – של אישה שטבעה ומנסה לשרוד. של הפחדים והשדים והמחשבות והייאוש והתקווה. כל הקולות המכושפים מקבלים פנים וצורה ומשמעות. והבמה היא דבר חי ונושם וקייט בוש עליה, טובעת, צפה שוב, נאבקת על חייה, נאבקת עם שדיה הפנימיים, ביצורים שהיא מדמיינת, באפלה שמתחת לים, בכמיהה למשפחתה וביצר החיים, בין ייאוש לתקווה.

עוד שיר. “Under Ice”:

“There’s something moving under the ice
moving Under ice through water
Trying to get out of the cold water”
“!IT’S ME”

צעקה של קייט, זמרי הליווי בחגורות הצלה מנסרים את הקרח (הרצפה של הבמה) בניסיון להציל אותה. ודממה.

“Waking the witch”. שכל כולו הזיות של אישה טובעת, לכודה מתחת לקרח. חלומות ובליל של קולות, הברות, “Red red roses“, בית משפט של מטה, עם אנשי הדג בדמות כמורה קתולית, שופטים ללא רחמים. “Get out of the waves! Get out of the water!”. סאונד של הליקופטר.
קול נשמע בקשר, גבר מעדכן על החיפושים בים, ושכנראה אין ניצולים, לא מוצאים את האישה הנעדרת. צריך ליצור קשר עם המשפחה שלה. שומעים הליקופטר, וגוף תאורה ענק, עם זרקור חזק, מתחיל לנוע על תקרת האולם, יורד ועולה וזז ומאיר על הקהל, שהופך לים בו מחפשים.

שקט. ופתאום יש חדר, בתוך בית, שצף אל הבמה, מתנדנד על הגלים. בבית שני גברים, שמדברים. דו שיח יומיומי בין אבא לבן, ואנחנו מבינים שאלו בעלה ובנה של קייט הנעדרת בים, ושהם כלל לא מודעים לעובדה שהיא נלחמת על חייה עכשיו ממש. באיזשהו שלב הדלת לחדר נסגרת ואנחנו מגלים את קייט עומדת שם, מופיעה יש מאין. אבל הם לא רואים אותה, בעלה ובנה.

התפאורה היתה מדהימה בשלב הזה, אבל לא אהבתי במיוחד את הדו-שיח עצמו. מה שכן, השיר “Watching you without me” קיבל משמעות חדשה וברורה ועצובה יותר. וקייט הנאבקת על חייה מתעוררת מהתרדמה של הים המקפיא וצועקת “Let me live”. זמרי הליווי שרים בעדינות “It’s allright”, עם מנגינת פסנתר שלקוחה משם, אבל איננה שם, באלבום. וזה מנחם ומפחיד.
ומתוך השקט של הפייד-אאוט מתפרץ “Jig of life” – תנו לי לחיות. שיר מלא חיוּת, שמוציא מהמועקה ומאפשר הקלה לקהל, שמריע ומוחא כפיים עם הקצב.

והיו שם דגים בדמות אדם (או אנשים בדמות דגים), ומצולות ים, וכוחות של אופל וכוח של חיים, ומגדלור, וים סוער מבדים עצומים בגודלם, ואימה ופחד, ותקווה, ורצון.

“Hello Earth” תמיד לקח אותי לסיפור מדע בדיוני שאהבתי בנעורי. הייתי שוכבת על הגב על השטיח בחדר שלי, מאזינה לאלבום בווליום גבוה (או באוזניות, שבאיזשהו שלב ההורים הבינו שעדיף שאשתמש בהם), עוצמת עיניים ומדמיינת. והנה עכשיו הוא הפך לחלק מהסיפור השלם, ולמאבק הסופי של האישה הטובעת. “go to sleep, little earth….”.

ומתוך סיום השיר ומחיאות הכפיים, מתחיל הביט של השיא האחרון, “The morning Fog”, בקצב שמזמין את הקהל להצטרף במחיאות כפיים. והאור הופך להיות צהבהב וחמים ונעים, והמוזיקאים יורדים מהבמות שלהם וניגשים לקדמת הבמה עם כלי הנגינה בידם, וכל זמרי הליווי והשחקנים, וקייט בוש עצמה, וכולם שרים את שיר הסיום יחד, מחוייכים ונעימים ומזמינים ומלאי אהבה, ומעיפים את נשמתי ומציפים לי את הלב, ואני בוכה שוב רק מלחשוב על זה. והסוף הטוב, היד שאוחזת ביד ומושכת אותה מהמים.
ובמחי יד היא הופכת את הסוף הלא ברור של הסיפור הזה לסוף טוב ומנחם.

“Do you know why I love you Bertie” קייט משנה את מילות השיר ומקדישה אותו לברטי בנה, שיש לו חלק ניכר בחזרה שלה לבמה ובהופעה עצמה (כאחד מזמרי הליווי ושחקן).
והקהל מריע, ושוב דומם, ומקשיב עד סוף השיר, ואז שוב פורצים במחיאות כפיים, והגל התשיעי מסתיים, וקייט בוש מודה במתיקות שלה לכל מי שאיתה על הבמה, לכל מי שלקח חלק באירוע הזה, ולקהל הנפלא, ואומרת שהם יחזרו אחרי ההפסקה.

~~~~~~~~~~

מכריזים על עשרים דקות הפסקה. שעה וחצי מתחילת המופע, וכחמישים דקות של “The Ninth Wave”. הקהל יוצא בהמוניו, ואני לא רוצה (או יכולה) לזוז.
פתאום אני נזכרת בתותחים שירו קונפטי בתחילת “הגל התשיעי”. אני כבר יודעת שאלו פיסות נייר עם הציטוט של טניסון, ואני רצה למטה, כדי למצוא אותם. יש שם המון פיסות על הרצפה, ועוד כמה אנשים שכמוני הלכו ללקט אותם. אני לוקחת אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. ואז אוספת עוד ועוד.

~~~~~~~~~~

* עשיתי מעשה אסור לכל מי שלא היה בהופעה - כי אין טעם רק להאזין בלי לראות את המופע - והורדתי בּוּטְלג לא חוקי מאחת ההופעות.
אני מאזינה ומשחזרת (ושוב דומעת) ובחלק השני, שהוא כולו “Aerial – A sky of honey”, כולו רכות ונעימות והרמוניה, אני רוקדת בבית כמו שלא יכולתי לעשות בהופעה.

~~~~~~~~~~

האמת שבחלק השני של הייתי במקום שונה מאד מאשר הראשון. גם כי אני פחות מחוברת לאלבום, גם כי השירים כולם על אותו ביט רגוע, וגם כי הוצפתי בכל כך הרבה רגש בחלק הראשון, שפשוט הרגשתי עייפה.

ועדיין – החלק השני היה יפהפה וקסום ושונה מאד מהראשון.
הבמה הפכה ליער כהה, והכוכב היה ילד בדמות בובת עץ, שנע על הבמה עם בובנאי שהפעיל אותו, והסתובב בין הנגנים, שהיו מסודרים אחרת על הבמה כעת. ציפורים עפו בהילוך איטי לכל אורך החלק הזה. התאורה השתנתה גם היא, ווידאו של ציפורים היה המוטיב העיקרי. וגם ברטי, הבן של קייט, קיבל תפקיד ראשי ואפילו שיר שלם.
(חייבת להודות שהוא לא הילך עלי קסמים, ברטי הצעיר/זקן. לא אהבתי אותו על הבמה, לא את הנוכחות שלו, את הקול שלו, או את יכולות המשחק שלו.)

“A sky of honey” הוא באמת יצירה יפה, אין מה לומר. כשהאלבום יצא לא התחברתי אליו, אבל במשך השנים, ובעיקר דרך אנשים שאהבו אותו מאד, האזנתי שוב וגיליתי בו יופי עצום. בהופעה עצמה זה היה לי כמעט כמו מדיטציה.

ובהאזנה לבוטלג - שילוב אדיר של קטע מה”Ninth wave” בתוך “Nocturn”, בתוך תנועה מוזיקלית שעכשיו אני לא מצליחה להפסיק לרקוד, ושבהופעה פשוט הפנטה אותי. (ועכשיו, כשאני מקשיבה שוב, אני יודעת שגם שם בכיתי). ביצוע לא פחות ממופלא. המופע מתרומם שם לשיא ולעוצמה, והמוזיקה חמה ועוטפת.

~~~~~~~~~~

אני חושבת על זה שבכיתי מההתרגשות שהנה אני בהופעה של קייט בוש, שהייתה לי משמעותית כל כך בשנים משמעותיות כל כך, שכל האלבומים הראשונים שלה חרוטים לי בנשמה.
ובכיתי מהסיפור שהתרקם לנגד עיני.
ובכיתי מהתחושה שהנה אני בתוך הראש שלה, של האישה המוכשרת והמופרעת והמתוקה והמנומסת והחידתית הזו.
ובכיתי מעצם העובדה שהיא הגשימה את הפנטזיות שלה על הבמה הזאת, מעצם הגודל של האירוע.
ובכיתי כי זה היה ערב ראש השנה, וכי כל המופע הזה סגר לי כל כך הרבה מעגלים אישיים בחיים, כי קייט בוש והמסע ללונדון מסמלים לי את השנה שמתחילה.

~~~~~~~~~~

הדרן:

קייט לבד על הפסנתר, שרה מלודיה איטית “Among Angels” מתוך “50 word for snow”, שיצא ב-2011.
ואז "בום בום בום". כל הלהקה מצטרפת, בתופי מלחמה, ו-”Cloudbusting”, בום בום בום קצבי, והקהל מריע, וכל הזמרים והמשתתפים על הבמה רוקדים, ואנשים בקהל מתחילים לקום ולרקוד, וגם אנחנו (שכמה שירים קודם לכן הצלחתי למצוא לנו מקום קדמי יותר, במושבים של שתי בנות שעזבו את האולם). ואנחנו רוקדות, וכולם רוקדים, ושרים, וכבר לא בוכים (רק עכשיו, כשאני נזכרת בזה).
וככה זה נגמר - קייט בוש ו-4,500 איש שרים את אחד השירים הכי מוכרים שלה. והיא שרה אלינו ואנחנו איתה: “yay yay yay yooooooooo“, ועוד ועוד ועוד ואני יכולה להמשיך ככה עוד הרבה הרבה זמן, אבל אז היא שרה “the sun’s coming out”, ואני יודעת שנגמר.

“תודה רבה, אתם קהל נפלא, תודה רבה.
אני יודעת שחלקכם באתם מרחוק, ו-I wish you a safe journey home tonight”

מתוקה.

אליענה בן דוד היא "אחת ששומעת". עורכת ושדרנית של תוכנית מוזיקה שבועית ברדיו מהות החיים, בה היא מדלגת בין מדינות, יבשות, שפות, זמנים ותקופות, ז’אנרים ומקצבים.

הפוסט פוסט אורח: מסע של 3 שעות לתוך הראש של Kate Bush הופיע ראשון בהמאזין

לכאורה ליין חדש של הופעות בתל אביב לא מרגש כל כך. יש בעיר חופן של מועדונים שמקיימים עשרות הופעות מדי יום. מה יוכל "רוק בצהריים" לעשות שלא עשו לפני כן? "אמנם אני עובד בבארבי והכל", מודה לב, "אבל אין לי ספק בתור אחד שראה המון הופעות בארץ ובחו"ל, שהבמה בבארבי היא הבמה הראויה ביותר לאמני רוק. אם באמת רוצים לחוות את חוויית הרוק בארץ עד הסוף, אני חושב שהבארבי זה המקום האולטימטיבי לעשות את זה". לב חי בעבר בבלגיה, שם יצא לו לראות הרבה הופעות ופסטיבלים. הוא הביא מבלגיה את התשוקה לעשייה מוזיקלית, ולמרות שהוא יודע שכאן זה לא אירופה, הוא שאל את עצמו איך לא קורים דברים כאלה בארץ. "במיוחד עכשיו האמנים המבוגרים נמצאים בנסיגה מבחינת מכירת כרטיסים והופעות, וייווצר בקרוב וואקום", טוען לב."חשבתי לעצמי - או שאפשר לעמוד בצד ולתת לזה לקרות, או שאפשר לעזור לזה לקרות".

לכתבה המלאה בעכבר העיר

הפוסט רוק בצהריים: יופי של הרגל הופיע ראשון בהמאזין

לפני שהתחילה הופעת העשור לאלבום הבכורה של רונה קינן, "לנשום בספירה לאחור", תדרך שאול מזרחי, הבעלים של מועדון הבארבי, כיצד לנהוג במקרה של אזעקה. הקהל, שהורכב ברובו מנשים, לא התרגש. הבחורות הרונה-קינניות האלה - קצת אלגנטיות, קצת קשוחות, ואולי קצת קוויריות - היו בעניין של מבול ולא של טילי פאג'ר. נכון, אלו "ימים קשים, עצובים, מפחידים, ומדכאים", כפי שאמרה קינן בתחילת המופע, ואכן, יש שפע של אסוציאציות לימים כאלה במוזיקה שלה. השיר "קסיוס" למשל, שכתב ערן צור, נפתח במילים "העורבים קוראים לך, לעזוב את הארץ ולהבנות", והשיר "המראות ונחיתות" מדבר על "הפרעות ושיבושים, קולות רעים קולות טובים".

לכתבה המלאה בעכבר העיר

הפוסט סיקור הופעה של רונה קינן הופיע ראשון בהמאזין