למה עיר חד פעמית? כי מי שהיה פה יותר מפעם אחת יודע שלמרות שהבמות מוקמות באותן נקודות בדיוק, כל התפאורה וההוויה סביבן משתנה לגמרי. כל שנה שלטי ההכוונה מוכנים מאפס, מיצגי האומנות הפזורים נוצרים במיוחד באופן חד פעמי, וכך גם דוכני האוכל, הבגדים, הספרים והתקליטים שמתחלפים ונותנים אופי אחר לגמרי לכל פסטיבל. שלא לדבר על הקהל. אם באינדינגב 2015 הרגשתי שאני רוקד בבמות בעיקר בין נערים לפני צבא, הפעם הכל הלך: משפחות מרובות ילדים, גברים רווקים בני 60+, זוגות אוהבים בכל הגילאים, יוצאי הודו בשרוואלים, ג'אגלרים מעיפי חישוקים ומקלות באוויר, חבורות ענקיות של נערים שמשאירים אחריהם שובל אבק. אינדינגב כמו המדבר, מתעצב בכל רגע בעקבות נדידת החולות.

Trust a Lady ותומר ישעיהו. צילום: ניצן אגסי

סטנד המיקרופון של איה זהבי פייגלין הורם כמטר וחצי מעל ראשה. היא הרימה אותו לשם כדי לשמוע איך הקהל שר את הפזמון של "ספורט" ובהתה בו במבט אבסורדי, כאילו זה היה פסל אבסטרקטי, מתקשה להחזיר אותו למצב שמיש. קצת כמו הרגע הזה, ביתר ההופעה פייגלין שאגה המנוני רוק שבמרכזם היא האנטי גיבורה שהעולם צוחק עליה בגיחוך. היא פרטה על מיתרי הדיסטורשן בטירוף, עטתה פרצוף קשוח ועלתה קרוב מאוד לעמדת התופים. איך כל הפאנק-רוק הזה מסתדר עם השלווה והבלדיות של אלון עדר? ובכן זה לא, אבל זה לא הפריע לפייגלין לארח אותו. בכלל, היו המון התארחויות השנה. גל דה פז (Lucille Crew, The Paz Band) התארחה אצל רוקפור, תומר ישעיהו אצל Trust A Lady, שאנן סטריט אצל אקו, ג'ימבו ג'יי אצל ערוץ הכיבוד - נו, הבנתם את הקטע. הדברים התבהרו בשיחה עם ג'ימבו ג'יי. מסתבר שמפיקי הפסטיבל לא אוהבים להביא את אותן הלהקות שנה אחרי שנה, אז כדי לשמור על הייפ ולהיחשף לקהלים חדשים, מתארחים אצל אחרים בשנה שאחרי. הבעיה התחילה כשההתארחויות התבססו יותר על אופרטוניזם או קשרים אישיים ופחות על חיבור מוזיקלי. ג'ימבו ג'יי אמנם התאים כמו טבק בטעם אורז לנרגילה של ערוץ הכיבוד, אבל בין הפולק הלבנטיני של ישעיהו לרוקנרול של Trust A Lady יש מעט מאוד במשותף, וזה עוד מצב טוב לעומת רוקפור שפשוט לא זכרו איך לנגן את אחד מקטעי המעבר ב-"Got to Stay Alive" של דה פז.

יום שישי, 8:30 בבוקר, התעוררתי לקול מכה מחוץ לאוהל שלי. שתי מכוניות התנגשו, והנהגים החליפו פרטים. לכאורה זה אירוע יומיומי ומשעמם, בשגרה אפילו בעל פוטנציאל למיני תגרת אגו. אבל בעיר החופש של האינדינגב השניים המשיכו לדרכם אחרי כיף חברי וחיוך שליו. ישבנו מחוץ לאוהל, שתינו קפה של בוקר. היתה לידינו משפחה: זוג הורים בשנות ה-40 ונער. השכנים שלנו לא היו עוד משפחה מבין המאות שהגיעו השנה - הם מהחלוצים שמגיעים כמעט כל שנה מאז האינדינגב השני אי שם לפני עשור. הם סיפרו לנו שאז מתחם הקמפינג היה בכלל במיקום של במת האינדיטרוניקס, והתדיינו ביניהם איפה היתה הבמה הגדולה, אם במיקום של הקטנה או באותו מקום. הכל היה יותר קטן - גם הבן שלהם שהיה אז רק בן 5. באינדינגב הזה הוא הסתובב בין הבמות והמליץ לנו ולהם לאיזה הופעות ללכת.

הפעם לא התרוצצתי כאחוז טירוף בין הבמות - זה היה יותר עניין של זרימה ופחות של החלטה מודעת. היתה לי רשימה של אמנים שרציתי לראות, והכל עף ברוח החולית כשנחתתי בגן האינדי. האנשים, המייצגים, האוכל, ובעיקר הצלילים וקולות הקהל מהבמות משכו אותנו אליהם, והתוכניה נשכחה בכיס. כך היה למשל בשעה 15:00 ביום שישי. אחרי ארוחת צהריים, עזבנו את דוכני האוכל והתקרבנו אל הבמות. בבמת הקוף יוסי פיין ובן איילון התחילו לחמם מגברים, והאינדיטרוניקס כבר התפקעה במדקלמי ספוקן וורד סביב פדרו גראס. איבדנו שליטה על הרגליים והן הובילו אותנו לאחד מפתחי האוהל בבמה הקטנה. היה חשמל של קאלט באוויר. הקהל השלים את המשפטים של פדרו בטיימיניג מושלם. הראפ של פדרו מתוחכם, מלא התפתלויות קצביות, משחקי מילים והכל מומחז ומשוחק בזריזות שקצת מקשה לעקוב למי שפחות מכיר, אבל שמשאירה אותך מסוקרן.

רקדני המרחבים בעקבות ANNA RF. צילום: ניצן אגסי

דבר דומה קרה גם בבוקר יום שבת. הבוזוקי של תומר ישעיהו משך אותנו באף לבמת הפיל, והגיטרות המנסרות של זוהר גינזבורג מלהקת Trust A Lady השאירו אותנו קרובים לבמה במצב רטט. משם נמשכנו בעקבות מוזיקת העולם הגרובית של Anna RF, ההפתעה הגדולה של השנה. המוזיקה שלהם היתה כל כך חופשית והניעה אותנו לרקוד עד שמצאנו את עצמנו מחוץ לסככה, בשמש, בין מאות אנשים אחרים שצריכים יותר מרחב לתנועה. אבל ההייפ יכול גם להטעות. בערב שישי הסככה של במת הקוף, הבמה הגדולה ביותר באינדינגב, היתה עמוסה במה שנראה כמעט כמו כל באי הפסטיבל. אף אחד לא רקד, מחא כפיים או שר. רובם עמדו ודיברו, כאילו אין הופעה. ה-Angelcy היו על הבמה ורוב מי שנמצא בקהל נראה לא מאוד מעוניין. בהתחלה חשבתי שכולם הגיעו רק כדי לשמוע את הלהיט שלהם "The Dreamer", אבל גם כשההופעה נגמרה, קרה דבר מוזר והקהל נשאר לעמוד במקום. מבט חטוף בתוכניה גילה לי את התשובה - הבאים לעלות הם ערוץ הכיבוד. כל מי שנמצא פשוט הגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לקראת הקרקס של לידוי, אסטמה ושקד פררה. מהניסיון הזה למדנו לקח, ולמרות שההופעה של ספי ציזלינג וקותימאן לא התרוממה, נשארנו קרובים לבמה כדי לתפוס מקום להופעה של Lucille Crew, השיא של הפסטיבל. כשהם ניגנו את "Big City" העפתי מבט לאחור כדי לראות כמה אנשים צועקים ולא הצלחתי לראות את הסוף. כלי הנשיפה עלו בזריזות במעבר לקראת הפזמון וחשבתי לעצמי איך השיר הזה עדיין לא הפך לפתיח לסדרת HBO, ואיך זה ש-Lucille עדיין לא ההדליינרים של פסטיבלים כמו פרימברה.

בשבת בצהריים כולם כבר היו אמורים להיות שבורים. השמש זרחה באמצע השמיים, הזיעה נטפה, מאגרי הכוחות כבר היו אמורים להתחיל להידלל, אבל זה לא עניין את הקהל של כהן @ מושון - הם באו להרים את הידיים באוויר. כהן סימן לנו עד כמה הם ילדי בועה כשהוא סיפר שלקח להם שעתיים להגיע לכאן מתל אביב, שזה האינדינגב הראשון שלהם, ונתן ריספקט על כך ששרדנו שלושה ימים במדבר. הצמד פירגן לסוויסה, נתן לו לעלות לשלושה שירים ובשלב מסוים פינה לו את הבמה. "חי בדיליי", "קלסיקלטת" ו-"שחקן ספסל" בוצעו בדיוק ואנרגיה רעננה. הסוף של שלושת הימים כבר בצבץ מעבר לסיבוב כשאחד מהגברים בקהל עלה על כתפי חברו והמשפט "טרמפ לצפון" על גבו. הברים הפסיקו להגיש אלכוהול בהוראת המשטרה, החוגגים צבאו על עמדות התקליטים כדי לאסוף את השלל האחרון ומשם לצאת דרך השערים בחזרה למציאות.

כהן @ מושון, טרמפ לצפון. צילום: ניצן אגסי

ואז ממשיך בלילה. צילום: ניצן אגסי

תמוז דקל מ-TATARAN. צילום: ניצן אגסי

כמו חולות המדבר גם המיצגים משתנים. צילום: ניצן אגסי

ספי ציזלינג ואורות הלילה. צילום: ניצן אגסי

הפוסט אינדינגב 2017: עיר חד פעמית של חופש הופיע ראשון בהמאזין

TATRAN - במת הקוף, חמישי 0:45

יכול להיות שרק עכשיו סיימתם להתמקם, או שהספקתם לתפוס הופעה או שתיים, רק התחלתם להתחמם לקראת הלילה הצונן של המדבר והנה הם עולים. זה באמת לא משנה כמה פעמים כבר ראיתם אותם, כל הופעה של טאטרן היא אירוע חד פעמי בזמן, מפגש של שלושה נפשות שמוכנות לבחון את הגבולות אחד של השני וגבולות האפשרי מבחינה מוזיקלית, כל פעם מחדש. האלבום השלישי "No Sides" אולי היה חלש יחסית לרף הגבוה שהם הציבו לעצמם, אבל יש שירים חדשים שלא נכנסו אליו ונוגנו רק בהופעות ומרמזים על אלבום אולפן נוסף בקרוב. טאטרן משאירים את הקהל בדריכות מתמדת, ובשאלה איזה עוד שפנים אוונגרדיים הם יכולים לשלוף כמו מרי פופינס מתיק הטריקים חסר התחתית שלהם.

אור אדרי - במת הפיל, יום שישי 16:30

הלו"ז הצפוף והמתנגש של אינדינגב מחייב משמעת שימור אנרגיה. אם תרוצו מהתכתשות בפוגו אצל The Great Machine לתעופות החלליות של Ouzo Bazooka או Tatran לחפירות של Tiny Fingers לגרוב של ספי ציזלינג וקותימן, יש סיכוי סביר שתמצאו את עצמכם שוכבים מחוסרי הכרה בין שירותים כימיים לרמקול פועם בצהרי יום שישי. לכן, גם הופעות הפוגה חשובות בתמהיל. למזלנו, שעת בין ערביים במדבר היא התפאורה המושלמת לתת מנוחה לרגליים ולהתמוסס לתוך הפופ המהורהר והחולמני של אור אדרי. אלבום הבכורה שלה "כידוד" כמעט עבר לי מעל הראש. למזלי עידו שחם הביא איתו כאחד מאלבומי השנה שלו, וככה מאולפן רדיו בהרצליה התחלתי ללכת בעקבות שביל הבס של אדרי, כשסביבו מרחף ערפל סמיך, לעתים לבן ואופטימי לעתים בגוונים אפורים של עצבות, תרכובת של סינתים וקול מלטף. עם כל הרצון לשחרר תכנונים ולתת לדברים לזרום, שישי ב-16:30 היא השעה לתפוס כוס בירה, למצוא מקום ישיבה קרוב לבמת הפיל, לתת למציאות להתפורר סופית מחוץ לשערים ולהימזג לתוך ענני חלום.

Lucille Crew - במת הקוף, יום שישי 21:45

אם לא תתייצבו בבמת הקוף ביום שישי בשעה 21:15, הקולות שישאגו "Big City" בטח יימשכו אתכם קרוב לבמה. הקהל ההולך וגדל שעוקב אחרי לוסיל קרו בחמש השנים האחרונות מזמר ומדקלם את את המילים בעל פה יחד עם גל דה פז וג'ואל קובינגטון, זז לפי הביטים, ומאבד את עצמו לסחרחורת של פאנק, היפ הופ, סול, ובאי פי האחרון "Respect The Dawn" גם להשפעות בלקניות. דה פז היא תופעה שחייבים לחוות בהופעה, עם כריזמה בימתית נדירה וכישרון להקפצת גופים לעבר הסככות הצבעוניות של האינדינגב כאילו היו ירקות בווק.

Dunes - במת החיפושית, יום שבת 12:30

עם אלבום הבכורה "Psychedelic Hummus" שכאילו נהגה על ידי מפיקי האינדינגב, הדיונות מגיעות לעמקי המדבר, קרוב מאוד למקום משכנו של הגורו קותימאן מצאלים. ההרכב התגבש ממש לאחרונה, כחצי שנה לאחר יציאת האלבום, ומתחיל לחרוש את התלמים היבשים של הארץ ביסודיות, משאיר אחריו שובל של אבקת פסיכדליה ורסיסי מתכת של גאראז' עוקצני. יהיה מעניין לשמוע את הקול האימתני של עדי שיפר נישא ברוח, מעבר לאוהלים ודוכני האוכל, עד לבמות הגדולות של הפיל והקוף.

כהן @ מושון מארחים את מיכאל סוויסה - במת הקוף, יום שבת 15:00

אני אובססיבי לביטים של מיכאל כהן מאז יציאת אלבומו האחרון עם מושון "ימים ארוכים" וגם לאלטר-אגו שלו מנטוס (ערוץ הכיבוד). נשים שנייה בצד את ההצלחה של Cohenbeats, את ההפקות ושיתופי הפעולה עם שמות כמו נצ'י נצ', פלד וקרן דוניץ, ונתמקד רק ב-"ימים ארוכים". "חי בדיליי" היא אחת הרצועות החזקות ביותר באלבום עם מילים שמאירות בתאורה לא מחמיאה את חיי הלילה התל אביביים עם ביט שבור שמשנה את פניו כל כמה שניות ומכניס אותנו לדיסאורינטציה נעימה ביותר, במצב היכון תמידי לשינוי כיוון והוק שנדבק ללשון ולא עוזב. בהופעת צהריי יום שבת, כששני לילות תזזיתיים כבר מאחורינו, כהן את מושון הם אולי הדרך היחידה להרים חזרה את האנרגיות לטורים גבוהים לפני ההופעה המסכמת.

Yemen Blues - במת הקוף, יום שבת 17:00

הפספוס הגדול ביותר שלי בשנים האחרונות הוא ימן בלוז של רביד כחלני. הם מסתובבים לרוב ברחבי העולם ומעט מאוד באזורינו, מפיצים את שפת האהבה הבינלאומית דרך מילים בתימנית ועברית. את אנרגיות התשוקה הפועמת של כחלני יצא לי לראות עד היום רק ביוטיוב, ובקרוב אראה אותו על במת הקוף של האינדינגב, למופע שיחתום את הפסטיבל. המילה בלוז בשם נוטה לבלבל. אין בלוז תימני, לא היה ואולי גם לא יהיה - מה שאנחנו מקבלים זה קלחת של השפעות שבטיות מרחבי העולם, שפע של כלי הקשה וכלי מיתר בלתי מוכרים מפינות נידחות של מרחבי אפריקה וחצי האי ערב. עם מופע מסכם כזה, כדאי מאוד להקפיד על משמעת האנרגיות כדי להישאר על הרגליים עד השנייה האחרונה של הפסטיבל - ושלא תעזו לחשוב לצאת לפני הפקקים.

הפוסט 6 הופעות חובה באינדינגב 2017 הופיע ראשון בהמאזין

ארבעה סניירים. צילום: גאיה סעדון

טאטרן השיקו בפועל שני אלבומים. ההופעה התחילה עם שחזור די מדויק של "The Climb", הקטע שפותח את "No Sides", ולכמה רגעים חששתי שההימור השני הולך להתממש. "The Climb" הוא בפירוש לא שיר פתיחה קלאסי: הוא מתפתח לאט מאוד - מה שנקרא בלעז slow burner אחושרמוטה - חסר בו גרוב בחלקים משמעותיים והמלודיה שלו רפטטיבית. לשמחתי, אחרי הפתיחה המדשדשת, טאטרן עברו לשורה של קטעים חדשים, חסרי שם ככל הידוע לי וליתר הקהל הנפעם, ונטשו את האלבום החדש כמעט לגמרי. היו שם בלדות שקטות ונוגות, קטעי היפ הופ אינסטרומנטלי וגם לפרקים מה שנשמע כמו ניסיונות לתקשר עם חייזרים. כשהפרצופים שלנו לא היו מהופנטים מהפלא, טאטרן נעו עם הראש מעלה ומטה לפי קצב ארבעת הסניירים של דן מאיו. ככה זה המשיך עד שהגיע "Lemon", קטע חובה בהופעות של טטרן. בזמן שהקהל עף באוויר, אופיר בנימינוב (בס) נראה משועמם מאוד, וכשנגמר השיר הוא שלח לנו מבט מאוכזב של "באמת, לא נמאס לכם עדיין?". לעומת זאת, נראה שהלהקה נהנתה מאוד לנגן גרסה לא מסורתית ל-"Demian" הוותיק, לתת ביצוע מדויק ל-"Elephant" ולהסלים את כולנו לקצה עם "Eyes", הסינגל היחיד עד כה מ-"No Sides".

חמישה - זה מספר הקטעים הכולל ב-"No Sides". באופן די מפתיע, זה גם מספר הקטעים החדשים שנוגנו בהופעה ולא יצאו עד כה - לא כולל קאבר ל-"Tomorrow Never Knows" של הביטלס ו-"White Lies", שאמנם אמור להיות קטע הסגירה מהאלבום החדש, אבל (ואולי אני הזיתי) נשמע שונה לגמרי על הבמה. זה אומר המון. אם הם היו רוצים, טאטרן היו יכולים להוציא אלבום כפול, חציו מאולתר וחציו מחושב, מלודי ובנוי היטב. הם בחרו להוציא יצירה אחת שלמה, קוהרנטית. קשה שלא להעריך את זה, גם אם התוצאה לא לטעמי. אבל אחרי הופעת ההשקה, "No Sides" מרגיש כמו לא יותר ממתאבן לאלבום הבא.

טאטרן יופיעו בפסטיבל שיק שוק בעפולה 16.6

הקהל עף באוויר. צילום: גאיה סעדון

הפוסט טטרן בבארבי: נסיונות תקשור עם חייזרים הופיע ראשון בהמאזין

בתוך כל חוסר הוודאות הזה אפשר היה בכל זאת לאפיין את טאטרן בשתי איכויות בולטות שהפרידו אותם משאר להקות האינדי המקומיות (ותכלס הבינלאומיות): מלודיות חזקות, כמעט נרטיביות, שפורצות קדימה ומכניסות אותנו עמוק לעולמות שיוצרת השלישייה - דבר נדיר מאוד במוזיקה אינסטרומנטלית בימינו; והשני, יכולת אימפרוביזציה משותפת שגורמת לנו לחשוב שהשלושה מתקשרים ביניהם בטלפתיה. האיכות השנייה היא חגיגה, בעיקר לעיניים ופחות לאוזניים, בהופעות של הלהקה. מעורר השראה לראות את השלישייה יוצרת מוזיקה חדשה, לייב, בלי חוקים או מסגרות, לראות את בנימינוב ודקל רוקדים על פסיפס הפדלים ואת מאיו מתפרק על התופים, אבל מבחינה מוזיקלית אף פעם לא היה שם קטע או אפילו הוק קטן שלקחתי איתי הביתה. האלתורים תמיד נותרו בעולם המקביל של הופעה טאטרןית. וחשוב מכך, כשהאבק שוקע בשלב מסוים סביב ההתרשמות מהיכולות הטכניות, מצאתי את עצמי מחכה שטאטרן יחזרו חזרה לקטע מלודי-סיפורי ברור עם התחלה אמצע וסוף.

הבנה מסוימת של הטריו בכל זאת נרכשה עם הזמן, ואז הגיע "Eyes" - הסינגל ששחררה הלהקה לקידום האלבום החדש "No Sides" ועולם הטאטרן התהפך עלי שוב. קטעי הפוסט-רוק שהתקיימו בעבר רק כמובלעות בקטעים או כג'אמים מאולתרים, נצרבו על עותקים קשיחים וקבצים דיגיטליים למכירה. יותר מזה, "Eyes" עשה משהו שאף אחד מהקטעים הקודמים לא עשה בעבר. כן, הוא פוסט-רוקי מאוד, כלומר נעדר מלודיה ברורה ונשלט בעיקר על ידי צלילים ספורדיים וטקסטורות סאונד משוטטות באוויר, ויחד עם זאת הוא מצליח לייצר נרטיב ברור של הסלמה לקראת סכנה אימתנית. גם הקליפ שהתלווה אליו (שבעיני שואב השראה ברורה מהקליפ ל-"Blackstar" של בואי) מצליח לתרגם את אותו סיפור אינסטרומנטלי לחזיון שנפרט לדמויות הזייתיות בלוקיישן פנטסטי.

אפקט ההסלמה הוא מוטיב חוזר ב-"No Sides", אך טאטרן נוחלים כישלון ביצירת נרטיב ביתר הקטעים. האלבום נפתח עם "The Climb" ברשרושי פעמונים וצלילי בוקר צוננים על מצילות. הבס של בנימנוב מתחיל ליצור סביבנו שכבות של עטיפות צלופן אפל. מתוך בליל הצלילים מתחיל להתהוות תפקיד בס סביבו ייסוב כל הקטע. "The Climb" מרגיש יותר כמו דידוי במעגלים מאשר טיפוס במעלה הר. קטע הבס הרפטטיבי, והגיטרה של דקל שמגיעה לעזרתו בשלב מסוים, ממשיכים לחזור על עצמם כמעט לכל אורך הקטע, אך לא מצליחים ליצור מתח או עניין כלשהו וכשההסלמה כבר מגיעה בסופו, היא לא מביאה איתה התפתחות מוזיקלית משמעותית אלא רק חזרה על אותם מוטיבים בשכבות נבנות ואינטנסיביות מתגברת. אילולא הטירוף שמביא איתו מאיו לתופים, יש סיכוי שלא הייתי שורד את הטראק עד הסוף.

יתר הקטעים מתאפיינים גם הם באלמנט גרובי ואוסף גוונים אטמוספריים שנבנים סביבו רובד על רובד. "Heavy Moss" (טחב כבד) נפתח בריף פ'אנקי על הבס השמנוני של בנימינוב, עד שהגיטרה של דקל לוקחת אותנו שוב לאותן טריטוריות בלתי מפוענחות. רק אווירה, אין הרמוניה או מלודיה באופק. שוב, התפקיד היחיד שצובר תאוצה במהלך הקטע הוא של מאיו, שממשיך להפציץ אותנו בסראונד. דווקא ריף הפ'אנק שיכול היה ללכת רחוק נעלם לאט ואת מקומו תופס ריף חד גוני רפטטיבי שמכתיב את אותה תחושת אפלוליות מעורפלת לכל הקטע. כנ"ל בקטע הנושא, בו דן מאיו מתפרץ פנימה עם ביט היפ הופ קופצני. הגיטרות של דקל, עננים מרחפים של תווים אקראיים, מסמנות שהפוטנציאל הגרובי לא יתממש כאן, ובמקומו ימשך הדשדוש. הסיפור לא באמת מתגלה, לא מתפתח. שני הערוצים, זה של העננים האפורים וזה של הגרוב הקופצני רצים במקביל, כמו לא באמת מתקשרים ביניהם. הבס של בנימינוב מנסה לגשר ביניהם, בהצלחה שולית בלבד. "White Lies", הרצועה הסוגרת את האלבום, סובבת כולה סביב מהלך מלודי לא מוצלח במיוחד בדומה ל-"The Climb". ואז, כמעט קורה נס בדקה ה-3:24 - לרגע נראה שהשיר הולך להתפתח לכיוון מעניין. דקל פורץ את המלודיה הרפטטיבית לעלייה פתאומית בסולם והרעש סביבו מתגבר, מסמל התפתחות. 6 שניות, זה כל מה שזה היה. קרן אור בתוך חלום בלהות שנעלמה כלאחר שבאה. כאילו לא הייתה, ושוב חזרנו לאותו חזרתיות מלאה.

בסוף ההאזנה ל-"No Sides" נותרתי בעיקר עם תהיות. טאטרן לוקחים את הניסויים שלהם בתחומי הפוסט-רוק והאלתור שלב אחד קדימה, לאלבום מוקלט. אבל למה להוציא דווקא את הקטעים האלה? מה הופך אותם לכל כך מיוחדים בעיניהם (למעט "Eyes" המצוין) שטאטרן ראו צורך לתת להם שם, למסגר אותם ולהשיק אותם כיצירות נפרדות, בניגוד לניסיונות לייב אחרים שוודאי הוקלטו? הרי טאטרן כתבו במקביל להוצאת האלבום החי "Soul Ghosts" שהם נוהגים להקליט את רוב ההופעות שלהם. והשאלה היותר מהותית מבחינתי: האם האלבום הזה מסמן את המשך דרכה של טאטרן? האם מעתה ואילך אנחנו אמורים לצפות מהם רק ליצירות פוסט-רוק? ואולי כשמדובר בטאטרן, עדיף לא לצפות לכלום, פשוט לתת לאמבה לנוע בחופשיות.

טאטרן ישיקו את האלבום ב-6.6 בבארבי

הפוסט ביקורת אלבום: No Sides של טאטרן - לתת לאמבה לנוע הופיע ראשון בהמאזין

הבעיה עם הפסטיבל, שהתקיים בשישי האחרון באזור התעשיה של עמק חפר, היא בעיקר השם יוצר הציפיות שלו. "אינדיחפר" מתנגן באוזניים דומה מדי ל-"אינדינגב", ומכריח אותנו להשוות בין שני אירועים שהמשותף ביניהם קטן מאוד, ולמעשה מוגבל אך ורק לכמה להקות באינדי הישראלי. מי שיצא לו להגיע לאינדינגב, מכיר את השחרור מתחושת הארציות שמלווה את היום-יום שלנו, לתוך חלום מדברי של שלושה ימים בקהילת מוזיקה חד פעמית. הצלילים מגיחים שם מכל פינה, ולא רק מהבמות השונות, אלא גם מג'אמים מאולתרים בין זולות, אוהלים, ועצים. תחושת השחרור הזאת לא יכולה להתרומם מקרקע של אזור תעשייה. גם כשמצליחים לשקוע אל תוך המוזיקה בהאנגר, ברגע שיוצאים ממנו החוצה אל רחבת האוכל המאולתרת והמגודרת היטב, הדוכנים, הדשא הסינטטי, הצפיפות הבלתי נסבלת, ומפעלי התעשייה מסביב הנחיתו בחזרה לקרקע המציאות, וזה מה שקרה בכל הפוגה בין הופעה להופעה.

Lucile Crew: שיא הערב (צילום: גאיה סעדון)

חזרתי להאנגר עם אוזו-בזוקה וטטרן. הקהל פתאום הרגיש דל יותר, פחות מעוניין וקופצני מאשר עם דה פז. זה לא שאוזו-בזוקה נכשלו בסיפוק סחורת הפסיכדליה הים-תיכונית, או שטטרן היו פחות מדויקים ביצירת הקסם האינסטרומנטלי העמוס ברבדי צלילים שרק הם יודעים להפיק, אלא שמדובר בשתי להקות אצלן הקהל חווה את המוזיקה באופן קצת יותר פסיבי. מבחינתי, אלו היו אחד הסטים היותר המוצלחים שראיתי של שתיהן: אוזו-בזוקה נתנו למשל רפרור מקפיץ לפתיחה של "מה עשית?" של טיפקס, לפני הכניסה ל-"Homesick", שיר שנשמע כאילו בלק-סבת' כתבו על אסיד בזמן שהות במצרים. טטרן פתחו עם קטע פוסט-רוק חדש, בו אופיר בנימינוב (בס) ותמוז דקל (גיטרה) צירפו באיטיות שכבה אחר שכבה של סאונדים אווריריים וחלליים עליהם דן מאיו (תופים) בנה את הגרוב מנגיעות זריזות במצילות וצידי התופים עד כוח מתפרץ על הסנייר שהניע את כל הקטע קדימה בסחרור מתגבר. כמו כל טראק של טטרן, לוקח זמן עד שהתודעה צורבת לזיכרון את עומס הצלילים והרעיונות שנזרקים לאוויר בכל שנייה, וגרמו לי להמתין בציפייה לפעם הבאה שאשמע אותם שוב.

פול טראנק ולוסיל קרו, כל אחת בתורה, חזרו לשיתוף הפעולה עם הקהל. ניסמן ממקודם, הזמר והגיטריסט של פול טרנק, העביר הוראות איך להצטרף אליו בפזמון של שיר חדש בשם "Hey-Hey", והקהל עמד במשימה בדיוק מפתיע. זו אולי החזקה והחולשה המשמעותית של פול טראנק: הם יודעים לכתוב שירים קליטים שנותנים סיפוק מהרגע הראשון, אבל מצד שני לא נשארים איתך לאורך זמן. בדומה לרפרור של אוזו-בזוקה לטיפקס, פול טרנק פתחו את ההופעה עם "ב.מ.וו שחורה" של אתניקס. לוסיל קרו לא היו צריכים להסביר דבר לקהל, ובביצוע פאנקי לאחד הלהיטים שלהם, "Big City", כולם ידעו בדיוק מתי לענות לג'ואל קובינגטון, הראפר של ההרכב, שהם נמצאים בעיר הגדולה - האירוניה התפספסה בהאנגר. בעיני זה היה השיא של הערב: להקה שהצליחה ליצור איזון מושלם בין היפ הופ עם פלואו זריז ומשחקי, גרוב פאנקי, ויכולות וירטואוזיות בנגינה והקפצת גופים לתקרה.

Shtuby: דילג בין מגברים (צילום: גאיה סעדון)

מכאן היה רק לאן לעלות. Shtuby טיזז על הבמה במשך כמעט שעה עם סט מוקלט מראש של טכנו-טראנס אוונגרדי, ללא הלהקה שלו, ניצח על הקהל עם ידיו, בעזרת התרמין ובלעדיו, דילג בין מגברים עם הבוזוקי על הצוואר, ותיפף במהירות כמו הפלאש על פדים אלקטרוניים (רק אני רואה את הדמיון בינו לבין גיבור העל?). מפעם לפעם הוא גם נופף במהירות לקהל שנופף לו בחזרה, ונראה שפספס את אחיו התאום בלבוש כחול שהסתובב בין האנשים וחיקה את תנועות הגוף המוגזמות ומעט גמלוניות של השטובי המקורי. הבאסה היחידה בהופעה היתה שבזמן ששטובי עבד קשה, מאחוריו ומצדדיו אנשי סאונד סידרו את הכלים להופעה הבאה, והרסו מעט את אווירת החפירות. גם אווירת החופש הפסטיבלית מעט התפספסה. כן, מדובר בהפקה מבורכת, להביא רצף של להקות שוליים פחות או יותר מחוץ לתל אביב ומסגרות הפסטיבלים המוכרים. גם ברמת הארגון, ההופעות תקתקו אחת אחרי השנייה, ללא עיכובים, והסאונד בהאנגר שמר על איכות גבוהה לאורך כל הערב. אבל נראה שהחצר הקטנה מחוץ להאנגר, שלא הצליחה להכיל את כל באי הפסטיבל, יצרה את הצורך לברוח בהפוגות החוצה לחניונים מסביב.

נצ'י נצ' החזיר את הקהל מהחניונים בחזרה להאנגר להופעה אחת אחרונה בפסטיבל, ונתן כהרגלו את ההרגשה שכל אחד הוא חבר ותיק שלו מימי בית הספר העממי בפתח תקווה. עושה רושם שנצ'י בכלל לא צריך לעלות עם מיקרופון. הקהל שר ודקלם במקומו מחצית מההופעה, כשלאחר כל שורה שהוא נתן לנו להשלים, הוא אמר תודה בחיוך מסופק. למרות האיכויות הברורות של נצ'י והפופולריות שלו, נראה שחלק לא קטן מהקהל כבר החל להתעייף ולהתפזר לבתים. רצף של עשר הופעות מבוססות גרוב, ללא הפסקה ארוכה או מופע רגוע יותר, ובלי חלל מנוחה מרווח מספיק, יכולה להיות משימה לא קלה גם לצעירים והנמרצים שבינינו. רק מלך הראפ של המזרח התיכון פיזז את דרכו מחויך, מיוזע ועדיין מלא מרץ, אל אחורי הקלעים, בזמן שנתיניו כיתתו את רגליהם בתשישות שבעת רצון, בחזרה למכוניות.

הפוסט פסטיבל אינדיחפר 2017: גרוב צפוף הופיע ראשון בהמאזין

חיה מילר - 1+

ניצן: לא מעט אנשים מגדירים את חיה מילר בתור הקול של דור ה-Y הישראלי, כנראה כי קוסטה קפלן, סולן ההרכב, כותב מילים שמגיעות מחוויה אישית, אבל נוגעות בביקורתיות בנקודות רגישות לזמן והמקום שבו אנו חיים. "כסף מאמא", שדווקא נכתב על ידי דני הדר, סובב סביב הנושאים הללו. "+1" הוא אלבום רוק מהסוג שאנחנו כבר לא רגילים כל כך לראות: עוקצני ורגיש בו זמנית, ובועט במקומות מוצנעים.

ירדן: ללהקות באינדי הישראלי יש הרגל מגונה להתפרק נורא מהר ולשלוח את חבריהן לקריירות סולו. לעומתן, חיה מילר לא מרגישה כמו נקודת ההתחלה של חברי הלהקה בדרך לקריירת סולו מוצלחת, אלא בתור להקה שמתקיימת בזכות העבודה המשותפת של חבריה. אוהבים להבליט את קוסטה קפלן, בעיקר בגלל שהמוזיקה של הלהקה נצמדת מאוד לטקסטים שלו, אבל גם העבודה של סתו בן-שחר על התופים ושל אודי בונן על הבס חיונית לא פחות כחלק מהנוסחה המנצחת שהלהקה מיישמת ב-"+1", אולי האלבום החברתי (ולא בדיוק "אלבום מחאה" כמו שאוהבים לקרוא לו) הכי מדויק של תקופת פוסט-מחאת-האוהלים, תקופה שבה אנחנו מתרכזים בעיקר בבעיות שלנו, ולאו דווקא באיך לפתור איתן, אלא איך לחיות איתן.

עידו: האלבום היחיד ששלושתנו הסכמנו עליו, ובצדק.

שלום גד - הכל חדש

ירדן: שלום גד הוא הדמות האהובה עליי באינדי הישראלי. כבר עשרים שנה שהוא מוציא אלבומים שלא דומים לשום דבר אחר בארץ, והוא מנצל בהם בגאווה רבה את היכולת המדהימה שלו לכתוב שירי פופ מושלמים, וגם מציג נקודת מבט ייחודית וחשובה על החברה הישראלית מעיניהם של מעמד הפועלים והעולים החדשים (גד עלה לישראל מצרפת בגיל 10). נקודת המבט הזאת לא בדיוק משתנה מדי אלבום, אלא משתדרגת. באלבום החדש, למשל, גד נשמע אופטימי מתמיד - המילים הראשונות שפותחות את האלבום הן "מלחמה זה עובר, אהבה זה לנצח". האופטימיות הזאת היא תוצאה של "לידה מחדש" שגד מספר שעבר בשנים האחרונות. גד נשמע מפוכח יותר מתמיד, ומביא באלבום תובנות על התמודדות עם החיים והבנה שרק אתה אחראי לאושר שלך. האלבום הזה מרגיש אפילו יותר רחב יריעה וגדול מטרילוגיית אלבומי "המצב" שקדמה לו, ומוכיח שגד רק משתבח עם השנים.

חשש אמיתי - הודעה מוקלטת

עידו: אחת מהתגליות הכיפיות של השנה. מדובר בארבעה חברים מגבעתיים שמושפעים מבריטפופ וניו ווייב ישראלי, והאי פי הראשון שלהם משקף נוסטלגיה נעורית שכזו דרך אינדי פופ קליט.

רם אוריון - גרמנים באוגנדה

עידו: לדעתי, אלבום הסולו הכי טוב של רם אוריון. הוא כתב אותו במשך שהות באיסלנד ולקח צעד אחורה מבחינה הפקתית כדי לעשות אלבום לואו פיי יותר מהרגיל. בכלל, רם אוריון נהיה לעמוד התווך של האינדי הישראלי: החל מההשפעה שלו כחבר בנושאי המגבעת, דרך עבודת הפקה נרחבת (חיה מילר, הילה רוח, שילה פרבר, ועוד), ועד לניסור גיטרה בהרכבים שונים (ערן צור, אביב מארק, ועוד). רם אוריון גם הולך להרבה הופעות, משהו שלא הרבה אומנים עושים - אפילו בשוליים.

אלון עדר - קסיו זעם

ניצן: אלון עדר יוצר בד"כ בלדות אהבה באלבומי הלהקה שלו. ב-"קסיו זעם" הוא מוציא את כל הרעל והתסכול שיש לו על כל העולם, כולל על עצמו. האלבום הוקלט כולו על מקלדות וגיטרת קסיו, מה שהופך אותו למעין אלבום לואו-פיי. חלק מהשירים חושפניים מאוד, ברמת ה- TMI, בחלקם אלון עדר חוטא בניסיון לעשות ראפ ונכשל קשות, ובחלקם האחר הוא יוצר מהקסיו דברים שקשה להאמין שניתן להוציא מהכלים הנחותים האלה.

ענבל פרלמוטר ורם אוריון - Inbalance

ניצן: מדובר באלבום של ענבל פרלמוטר מהמכשפות שהוקלט לפני 20 שנה עם רם אוריון, היה אמור לצאת כקלטת לואו-פיי ויצא רק השנה. ענבל נהרגה בתאונת דרכים בשנת 97', ומאז הוצאת הקלטת הוקפאה. רם אוריון הוציא את האלבום בחודש מרץ להורדה בבנדקמפ. ההכנסות ממנו נתרמות כולן לאגודת צער בעלי חיים.

טל פוגל - אל החצר הגדולה

ירדן: האלבום החדש של טל פוגל הצליח לפגוע לי ברגש החשוף בזמן שאני חווה את התקופה שהכי נכונה לשמוע אותו: בין תחילת הצבא לסיום הלימודים, כשאני לא בטוח אם אני ילד מגודל או מבוגר טרי. פוגל מתעסקת באלבום בהתבגרות, והיא מתעסקת בה כאילו היא טראומה. היא מנסה להתכחש אליה, וכל הזמן חוזרת אל העבר הפשוט יותר, שלאורך כל האלבום הזה נשמע מרוחק, כמו תמונה ישנה. "אל החצר הגדולה" לא מרגיש כמו השיא של פוגל, אלא יותר מסמן את הפוטנציאל שטמון בה, ולכן אני לא יכול לחכות לדבר הבא שהיא הולכת לעשות.

REO - מכונת הזמן של הלב

עידו: דיסקו-פופ חלומי בעברית מהצמד זואי פולנסקי (בלה טאר, Ex Lion Tamer) ואור אדרי (Monti Fiori, אביב מארק, ועוד). בראיון שהן עשו פה במאזין, הן ציינו בתור רפרנסים להקות רוק ישראלי כמו מוניקה סקס והרכבי פופ כמו מנגו, והמוזיקה שלהן יושבת בדיוק בין המשבצות האלה, והכל בהפקה חלקה של שיק אירופאי.

ארמון - ארמון

ירדן: התאהבתי באלבום של ארמון לפני כמעט שנה, והתחלתי לחזור אליו רק בקיץ האחרון, כשהצלילים המתוקים שלו נשמעו לי נכונים. ארמון עושים את המוזיקה האלקטרונית הכי אהובה עלי: אלקטרוניקה "חמה", עם אסתטיקה ששוטפת אותך מכל הכיוונים, שהכי מרגשת דווקא ברגעים הכי סינתטיים שלה. דרך האלקטרוניקה הזאת ארמון עושים שירי פופ מושלמים, פסיכדליים לעתים, שמרכיבים אלבום גדוש ושלם של להקה שכל חבריה נמצאים בשיאם.

אדם כהן - קשת

ירדן: הייתי רוצה להגיד שהעובדה שאדם כהן נשאר אלמוני למרות האלבום המעולה שלו היא הפשע הכי גדול שנעשה במוזיקה הישראלית בשנת ה'תשע"ו, אבל חלק גדול מהפשע הזה נגזר מכך שכהן עצמו בוחר להסתיר את עצמו מאור הזרקורים: הוא בקושי מתראיין, אין עליו שום מידע בעמוד הבנדקמפ שלו, ואין לו דף אמן בפייסבוק. הכל נראה רבה יותר הגיוני ברגע ששומעים את המוזיקה שלו: מינימליסטית, ביישנית, עם הקול של כהן ברקע ולא בפרונט, כאילו הוא שר לעצמו במקרה. זה לא מונע מהאלבום החדש שלו, הרביעי בחמש השנים האחרונות, להיות האלבום הכי טוב ששמעתי בשנה האחרונה. כהן הוא הזמר/יוצר הכי עדכני שפועל כרגע בדרך שהוא משלב בין צורה לתוכן. בעוד זמרים/יוצרים אחרים משתמשים בכלים מסורתיים יותר כמו גיטרה, כהן משתמש בסינתיסייזרים, לופרים, וסמפלרים. הוא מדבר על החיים היומיומיים שלו וההתמודדות איתם מעל למצע הזה, ועל סוג של מציאת משמעות בחיים שכאלה. נכון, זה לא מהפכני - אביתר בנאי, לדוגמה, עשה את בדיוק אותו דבר ב-"שיר טיול" מ-1999, אבל הגיע הזמן שיותר אמנים ישאבו השראה מהאלבום ההוא של בנאי, וכהן עושה זאת בצורה מבריקה, ובעיקר מרגשת.

Totemo - Desire Path

ירדן: אם האי פי הקודם של טוטמו היה מינמילסטי וקודר יחסית, כי הוא עסק בהתמודדות של רותם אור עם מחלת הסרטן, האי פי החדש מציג את אור לאחר ההתגברות על המחלה. היא באה לכאן עם כוחות מחודשים וסאונד גדול יותר, כולל כלים יפניים שתורמים לאווירת ה-"זן" והאיזון של השירים. אישית, יותר התחברתי להוצאה הזאת, אבל אני בעיקר אוהב להאזין לצמד האי פיז ביחד, אחד אחרי השני, ולשמוע את הניגוד הגדול שקיים ביניהם, למרות שמדובר רק בשנתיים.

שי בן צור עם ג'וני גרינווד והרג'טסאן אקספרס - ג'ונון

ניצן: שי בן צור הוא מוזיקאי ישראלי שיוצר שילוב בין מוזיקה הודית מסורתית לטקסטים בעברית ובשפות הודיות. באלבום האחרון הוא חבר לג'וני גרינווד מרדיוהד, שהיה שותף לעיבוד והפקת האלבום. ראיתי אותו בהופעה השנה בשוני, ונראה שהקהל שלו היה מורכב בעיקר מבוגרי טיול בהודו. בעקבות ג'ונון והשת"פ עם גרינווד, הוא קיבל את כרטיס הכניסה הראשון לקהל האינדי הישראלי, ויופיע באינדינגב הקרוב.

דוד פרץ - ארץ שלא שם

ירדן: את דוד פרץ, ובעיקר את השירים מהאלבום שהוא הוציא השנה, אני מכיר כבר זמן מה. פרץ כתב והופיע איתם בשנים שעברו מאז אלבומו הקודם "הייקו בלוז". ועדיין, הופתעתי לגלות איך השירים האלה, שחלקם כבר מוכרים לי, הצליחו להתלכד ביחד ליצירה שלמה שנשמעת עדכנית ורעננה. פרץ מנסה פה לתפוס את ההוויה המוזיקלית של עיר מולדתו באר-שבע, והפולק המדברי שלו לגמרי עושה את העבודה יחד עם יכולות הכתיבה והעיבוד הנהדרות של פרץ.

TATRAN - Soul Ghosts

ניצן: TATRAN אמנם לא הוציאו אלבום אולפן השנה, אבל כמעט כל הופעה שלהם יכולה להיות מוקלטת לאלבום מכובד כפי שהיא. הם בחרו להוציא לאור הקלטה של הופעה בזאפה עם וויב מחשמל, ובמקרה יצא לי להיות בה. הקטע "Lemon" מתוכו הוא כנראה אחד מהקטעים הסוחפים והאנרגטיים ביותר שהם יצרו עד היום.

Alaska Snack Time

ניצן: להקה חדשה ומעניינת בגל האינסטרומנטלי הישראלי שהוציאה אלבום בכורה. AST יוצרים שילוב מפוזר בין מוזיקה אלקטרונית, ג'אז, ביטים, והיפ הופ. בשירים כמו "Gutza" הם משלבים בין האווירה המטרידה שאפשר למצוא אצל חלוצי הגל Tiny Fingers, והתחכום ההרמוני והוירטואיזיות של TATRAN.

Kutiman - 6AM

ניצן: זאת הייתה שנה מוצלחת מאוד לקותימאן. הפרויקט "thru you" קיבל תשומת לב נוספת בזכות הסרט הדוקומנטרי "Presenting Princess Shaw" שעוקב אחרי זמרת שקותי השתמש בקטעי היו-טיוב שלה ליצירת שירים בפרויקט. בנוסף, קותי הוציא לראשונה מזה כ-9 שנים אלבום אולפן מלא של יצירות שהן כולן שלו בשיתוף עם חברים מהאורקסטרה, איתה הוא מופיע.

כהן@מושון - ימים ארוכים

ירדן: יש אלבום אחד עיקרי שאני לוקח מהשנה המצוינת שהייתה להיפ הופ הישראלי, והוא של הצמד מיכאל כהן ומיכאל מושונוב. בחמש השנים מאז האלבום הקודם שלהם (שאני אישית פחות אהבתי) הצמד הספיק להקליט באמריקה, להשתתף בפרויקטי צד ולהפיק בשביל אמנים אחרים, וכל זה כדי להיות מנוסים יותר ועם רעב להגיע לשיאים חדשים. ובחיי, כמה שהם הצליחו. כל אחד מהשירים ב-"ימים ארוכים" יכול להתמודד בתור אחד השירים הטובים של הצמד, שהצליח למקסם את מה שהם עושים הכי טוב: היפ הופ כיפי שמסמפל באהבה מוזיקה ישראלית ישנה, עם ראפ עברי שנון וזורם, והפקה שעומדת בסטנדרטים של הז'אנר בשאר העולם.

Raaul - לשרוף לטרוף

עידו: צמד של נגני העל עידו אגמון וגיא שכטר שעובדים עם פורטיס ועוד אמנים רבים. הם הוציאו אלבום שני עם סוג של סטונר-רוק/אלטרנטיב עברי שלא קיבל מספיק תשומת לב. התופים הגדולים והצעקות בקטע הנושא "לשרוף לטרוף" מזכירים את ביסטי בויז בקטע ממש טוב..

I Was A Bastard - I Was A Bastard

עידו: עברית היתה השפה המועדפת לאינדי-רוק השנה, אבל להקת I Was A Bastard עשו את זה מעולה באנגלית. אחרי אי פי שקט ואיטי הם הלכו על סאונד גדול ורועש, וזה הצליח. האלבום כולל השפעות של להקות כמו Radiohead ו-Elbow רק מבלי שזה ישמע כמו חיקוי, והפקה מקומית שסוף כל סוף מכבדת את הגיטרות במיקס.

Dia Malo - Stillness

עידו: שוגייז תל אביבי באנגלית בהנהגתו של מקים הלהקות הסדרתי דיוויד בלאו (Bill & Murray, David Blau & Good Band, ועוד). אלבום הבכורה שלהם מאוד רועש, אך מתחת לחריקות הסוניק יות'-יות יש שירים מאוד קליטים ורגישים.

Double Jackal - Decay

עידו: להקה חיפאית צעירה שהוציאה השנה רק שני קטעים, אך עוררה את הסקרנות שלי בגלל סאונד לא שגרתי: שילוב בין זמר נשמה מדוכא לנגנים חובבי נויז. הגיטריסט שלהם סיפר במדור "אינטרו" פה במאזין שהוא רוצה "להיות הגיטריסט הראשון שמנגן סולואים ממיסיי פנים על שוגייז", ומרגישים שיש להם משהו וירטואוזי שמחכה להתפרץ החוצה, בתקווה בקרוב.

Deaf Chonky - Farsh

עידו: אלבום השנה שלי מגיע משתי בנות שנפגשו בסניף של מרכנתיל ברחובות והקימו להקה. "Farsh" מלא בגאראג'-רוקנרול Pאנקיסטי ויש אפילו מוזיקת עם על הדרך, הכל באנרגיות משתוללות ומלא כיף וגם ותחושה שיש פה מסר חשוב.

אלבומים שלא נכנסו לתוכנית:

דני דורצ'ין -So The Story Goes

ניצן: דני דורצ'ין התחיל כלהקת בלוז של איש אחד. באלבום השני שלו הוא חבר לאחים רמירז והתפתח גם לכיוונים של Fאנק, קאנטרי, ורוק. למרות שההפקה של ספי רמירז מוציאה את המירב מהשירים, תוכלו לקבל את החוויה המיסטית של דורצ'ין מנגן לבדו רק בהופעות ובאלבום הראשון.

רועי פרייליך - הריגוש שבנפילה

ניצן: פרייליך, הזכור מנערות ריינס, אמור להוציא בקרוב את אלבום הסולו השני שלו "הריגוש בנפילה". שני הסינגלים הראשונים שיצאו ממנו מסמנים שפרייליך ממשיך באלבום החדש בכיוון הדיסקו שהוא עשה באלבום "מעלה עשן", כשנראה שההשפעות של דוויד בואי מתקופת "Let's Dance" תופסות מקום נרחב יותר בעיבודים ובהפקה. לפרייליך יש יכולות כתיבת להיטים, סטייל, ופרמופנס נדירים באזורנו. זה יוצר רף ציפיות גבוה לאלבום הקרוב.

תומר ישעיהו - אופניים חשמליים

ניצן: תומר ישעיהו ממשיך ליצור פולק אמריקאי עם השפעות מהודו-פקיסטאן והמזרח התיכון כמו שהוא יצר בלהקת Isaiah, אחד השילובים המעניינים ששמעתי בשנים האחרונות. בניגוד לאייזאה, הפעם המילים הן בעברית, ונכתבו על ידו ובעזרת עמיר לב, סיפורים קטנים וויזואליים על החיים. רצועה מומלצת: "חורף של ים תיכון", שם ניתן להיזכר ביכולות הנגינה הווירטואוזיות של ישעיהו על גיטרה ובוזוקי.

Benjamin Esterlis - The Blue Bay

עידו: אם דיוויד לינץ' היה עושה רימייק לסדרת האייטיז ספינת האהבה, הייתי ממליץ להשתמש ב-"The Blue Bay" של בנימין אסתרליס (AKA מורפלקסיס) בתור הפסקול. המיני-אלבום הוקלט על טייפ ארבע ערוצים, אך הוא נשמע מאוד עשיר ומחוספס בו זמנית, מעין שילוב בין בלאדות תמימות של שנות החמישים לטריפ הופ פרנואידי של סוף שנות התשעים, קצת כמו הוייב מ-"Moon Safari" של להקת Air.

הפוסט המאזין ברדיו 157: סיכום שנת ה'תשע"ו באינדי הישראלי הופיע ראשון בהמאזין

בדרך כלל מרגישים פער רציני בין להקת החימום למופע המרכזי, אך כשטאטרן עלו על הבמה כבר היה מתח באוויר - אפילו BBNG סיפרו שאחרי שהם שמעו את טאטרן הם הרגישו שהם צריכים ללכת להתאמן. מבלי להגיד מילה, הטריו נתן את סט הספייס-ג'אז-פוסט-מת'-פרוג-רגאיי-רוק שלו וקיבל הרבה אהדה מקהל שרקד מצד לצד ופיזם לעצמו את המלודיות. התחברתי פחות לצד הפרוגי של הסט ויותר לצד הפוסט-רוקי שהגיע לשיא באמצע ההופעה, ככל הנראה באלתור, עם גיטרות ענקיות של תמוז דקל ורפטטיביות של חטיבת הקצב עד כדי פיצוץ. טאטרן יודעים איך להיות וירטואוזים מבלי לאונן - חוץ מסולו תופים שדן מאיו נתן תחת ספוטלייט, אקט מיותר לאור התיפוף ההדוק שלו בשארית המופע.

טאטרן: שלחו את BBNG לחדר החזרות. צילום - יובל אראל

בהתחשב בצליל המגוון של BBNG שמטמיע השפעות מהיפ הופ ומוזיקה אלקטרונית, לא היה ברור איך הם ישמעו בהופעה. אולי הקהל הטרנדי בא בגלל שיתופי הפעולה שלהם עם ראפרים כמו Ghostface Killah, אבל מה שהם קיבלו היה ממש ג'אזי. ההרכב עלה לבמה כרביעיה, כולל חבר הלהקה החדש Leland Whitty על הטנור סקסופון, והרביץ ג'אז בכל מיני צבעים: מהתפרצויות פרי-ג'אז רועשות ועד סמות'-ג'אז חלקלק. BBNG שילבו בין קטעים חדשים מאלבומם הקרוב "IV" לקטעים קודמים כמו "CS60" ו-"Kaleidescope" וגם קאברים שובבים, למשל "Don't Know Why" של נורה ג'ונס או "Hello" של אדל. לעומת גרסת האולפן, גרסת הלייב של BBNG היתה מלאה באנרגיה ואלתורים וחסרה בנוכחות היפ הופית. דווקא כשהם הורידו את הטמפו וליכדו את כל הטירוף שלהם למוזיקה יותר מובנית בגרוב איטי יותר, הם ממש זרחו.

כמו בטאטרן, גם אצל BBNG התופים מלכדים את ההרכב. בשונה מטאטרן, למתופף Alexander Sowinski היה הרבה מה להגיד, רק שלא הרבה מעבר לקלישאות "ערב טוב תל אביב!" והפעלות קהל - שטיק ה-"1, 2, 3, תצעקו!" היה נחמד בפעם הראשונה ומעייף בפעם השלישית, ובמקרה שהרגשתם מיוחדים, הסתבר שהוא עושה את זה בכל ההופעות. מזל שכמו שהוא אוהב לדבר הוא אוהב להכות בתוף, ונהניתי להתבונן איך הוא והקלידן Matthew A. Tavares מאבדים את זה: נראה שלידיים של סובינסקי היתה תודעה משלהם כשהם זזו עצמאית מתוף אל תוף, כתפיו מורמים למעלה כאילו הם יתנתקו מגופו עוד רגע; טבראס לעומתו דפק אינספור פרצופי גמירה בזמן שהראש המחומצן שלו הסתובב סחור סחור במערבולות. דווקא הסקסופון של וויטי בלט מעליהם. הנגינה שלו קרקעה את המוזיקה והוסיפה הרבה מלודיה ורגש לעומת הקלידים האבסטרקטיים של טבראס - כן, הסקסופון קיבל את הקוּל שלו בחזרה. שעה אל תוך ההופעה, זה נשמע כאילו שסובינסקי אמר שיש להם עוד קטע אחד. זה היה יכול להיות תזמון מושלם לפינאלה, אך ההרכב התעקש להמשיך עוד חצי שעה, וזה העמיס לי על האוזניים. כשאני יוצא מהופעות בדרך כלל נשאר לי איזשהו קטע בראש, רק שבמקרה של BBNG היה לי בראש קקופוניה, כאילו שכל הכלים ניגנו את כל הצלילים ברגע צורם אחד.

BBNG: ג'אז בכל מיני צבעים. צילום - יובל אראל

סך הכל BBNG היו לגמרי ההפך משמם, טובים טובים לא רעים, אך אני לא בטוח שזו הופעה לאנשי אינדי בבארבי כמו שזו הופעה לבוגרי תלמה ילין בשבלול. יכול להיות שאני טועה, כי הקהל צרח ושרק ושיתף פעולה במחיאות כפיים תזזיתיות לפי קצב היסטרי, במיוחד ב-"Putty Boy Strut", הקאבר של ההרכב לקטע של Flying Lotus. ההופעה הסתיימה בבקשה של סובינסקי לעשות תמונה כשכולם מרימים סימני "וי" לאוויר, בשם השלום והאהבה. הקהל נדחס לתוך הפריים ושיתף פעולה בשמחה. אולי זו היתה הפעם הראשונה שהם שמעו ג'אז חי, ואולי נפתח להם עולם חדש והם ילכו הביתה לבדוק מי זה קולטריין.

קרדיט צילום - יובל אראל

הפוסט BADBADNOTGOOD בבארבי: טוב טוב לא רע הופיע ראשון בהמאזין

אולם נגה היה מלא כמעט עד אפס מקום (852 מושבים) לקראת השעה 9:30 והייתה תחושה מיוחדת באוויר. לאולמות תיאטרון יש קסם. ההתכנסות ברחבה, הציפייה ששערי האולם יפתחו, הריח האומנותי באוויר, ההתיישבות במושב המרופד, והחלל הגדול, כולם ממקדים אותך ומכינים אותך לקראת מסע רגשי. בתיאטרון, בשונה ממופעי עמידה, המושב מעניק לצופה מעין חלל אישי ומוגן שמאפשר לכל אחד חוויה פרטית. אין צורך להיאבק על מקום ואין מצב שמישהו יסתיר לך. מצד שני גם אין אפשרות לרקוד. זו חוויה עצורה מבחינה פיזית אך יכולה להיות עוצמתית כפליים ברמה המנטלית.

פסיכדליה טאטרנית. צילום: Gaya's Photos

ואז זה החל. האור באולם כבה ולאחר שמחיאות הכפיים נרגעו הגיח לו מהאפלה תמוז דקל בגפו והתיישב על הכיסא השמאלי. על הבמה הועמדו שלושה פרוג'קטורים ומאחוריהם נפרסו שלושה מסכי בד לבנים, מה שהעצים את הציפייה למופע ויז'ואלי שילווה את הנגינה.

העובדה שדקל עלה ראשון אל הבמה והחל לנגן לבדו היתה מפתיעה, שכן בכל הפעמים שראיתי את טאטרן הם עלו לבמה כיחידה אחת. תמוז צמרר את הקהל ביצירה שנשמעה כאילו שהיא נלקחה מסרט של סטיבן ספילברג. באמצעות הכפלות חוזרות ונשנות של הגיטרה שלו רקח יצירה עם כינורות וכלי נשיפה. מיד לאחר הקטע הזה, הצטרפו אליו דן מאיו ואופיר בינימינוב והלהקה צללה אל עבר השירים מ-"Soul Ghosts".

היכולת למצוא את קו התפר שבין החוויה האינטימית של להאזין למוזיקה באוזניות ובין מופע חי ואנרגטי, היא מה שהופך מופע תיאטרון למיוחד. אפשר ללמוד הרבה על קהל ממופע שכזה. חלק מהצופים שייכים לסוג המתנועע, זה שלא יכול שלא לזוז במקומו ומניע את הראש בצורה רפטטיבית. חלק אחר שייך לסוג המכושף, הבוהה (אנוכי ביניהם). מהצד הם נראים כמו אחוזי כישוף, עיניהם דבוקות למתרחש והפה תמיד מעט פתוח בתדהמה. בין השאר יש גם את הסוג המנגן, זה שמלווה כל סנר של המתופף דן מאיו וכל ריף של הגיטריסט תמוז דקל.

צילום: Gaya's Photos

אני בטוח שמי שזו הייתה הפעם הראשונה שלו בהופעה של טאטרן היה צריך לנגב את הלסת מהרצפה, כי מעבר להופעה הבלעדית שלהם, האווירה באולם הייתה מכושפת. על הבדים מאחורי חברי הלהקה הוקרנו אורות שיצרו צלליות בשלל צורות פסיכדליות. באחד משיאי הערב הופיעה צללית של רקדן שהשתולל לצלילי "Ta Pa Da", תוספת מינימליסטית אך בהחלט ראויה, וכמו תמיד, הג'אמים היו מרתקים. לעומת זאת, בעיניו של מי שכבר ראה את טאטרן בעבר, תוכן ההופעה לא היה שונה בהרבה מהופעות אחרות. כשהמופע נפתח עם הסולו של תמוז, חשבתי שאולי טאטרן יחרגו מהשגרה ויספקו מופע שונה מהרגיל, שיאפשר אולי מבט לתהליך היצירה המרתק של הלהקה. בקטע של תמוז היה ממש ניתן לראות איך הראש המבריק שלו חושב בין התווים וההכפלות וקיוויתי שאולי כך יראה כל המופע, בשילוב עם הקטעים המוכרים.

גם אם הציפיות שלי התבדו, אי אפשר שלא להתפעל ממה שהלהקה הזאת עושה עם הכלים שלה, אומנות צרופה. טאטרן גם פינקו את הקהל עם קטע חדש ומרקיד שמתחיל בג'אם מצרי והופך לקטע אסיד דיסקו מחשמל. גם קטע הסיום היה מרענן והרגיש כמו רימיקס למספר רעיונות מוזיקליים משיריה הקודמים, כולל פראפרזות מהקטע המהפנט "A Cut In The Crust".

אחד מהרגעים החזקים במופע היה לפני הקטע "Ta Pa Da" בזמן שמאיו הרביץ סולו תופים עם גרובים שלא מהעולם הזה. המבטים של דקל ושל בנימינוב לעברו היו פרייסלס. אחרי שנים של היכרות, חברי הלהקה עדיין מפתיעים אחד את השני ביכולות המוזיקליות שלהם. אני מקווה שהתשוקה הזו תביא את הלהקה להמשיך ולחקור את עצמה ואת הכיוונים המוזיקליים שלה.

הפוסט טאטרן בתיאטרון גשר: לנגב את הלסת מהרצפה הופיע ראשון בהמאזין

חמש דקות לשעה עשר בלילה, הבארבי היה צר מלהכיל - נדמה שהמועדון ברחוב קיבוץ גלויות הפך הערב לקיבוץ גלויות של ממש. אין הרבה אומנים בישראל שהקהל שלהם כה מגוון, אך Tatran תמיד היו שונים בנוף המוזיקלי. מי לא היו שם: היפסטרים, סאחים, חיילים, בני נוער, מבוגרים שוחרי מוזיקה, ערסים ותיירים. אין ספק, טאטרן נותנים את ההופעה הכי נכונה בעיר.

זיווג שמיימי הפגיש את שלושת החברים האלה - אופיר בנימינוב על הבס, תמוז דקל על החשמלית ודן מאיו המכשף על התופים - ורקח מהם את אחד מההרכבים הטובים שצמחו במחוזותינו. היצירתיות, הדיוק, העוצמות, ובעיקר העובדה שעל אף הטכניקה העילאית של נגני ההרכב, הרגש חזק ואמיתי. רבים הם המוזיקאים שטכניקה ורגש אצלהם מתקיימים אחד על חשבון השני, אך לא אצל טאטרן.

טאטרן שונים. בניגוד להרכבים אחרים. המון ג'אז זורם להם בדם, ואת האיחור האופנתי של הרוקנ'רול הם משאירים בצד ומתחילים בזמן - מיותר לציין שבהופעות שלהם אין הדרן. הם משתלטים על הבמה מיד. ה-"וותיקים" שבקהל מלמדים את החדשים שבהופעות של טאטרן אסור לדבר, וצעקות "שקט שקט" טסות בחלל האוויר. אורות, מצלמה, אקשן.

צילום : אביחי לוי - https://www.facebook.com/avihai.levy

טאטרן לוקחים אותנו למסע דרך אלבום הלייב החדש "Soul Ghosts" שזו ההשקה שלו. הם משלבים חמישה קטעים חדשים לצד שירים מוכרים מאלבום הבכורה "Shvat", והמון ג'אמים חלליים. המופע נפתח עם שיר הנושא המהפנט "Soul Ghost", ומיד אחריו מגיח "Filtered Thoughts" המקפיץ, שני קטעים חדשים שנוגנו מספר פעמים בהופעות האחרונות של הלהקה. לאחר מכן, ההרכב חשמל את האווירה עם "Space Out" ו-"Shore" מאלבום הבכורה. הרגשתי שתחילת המופע היתה מעט חסרת אנרגיה במונחים "טאטרניים", בטח בהשוואה למופע המדהים שסיפקה הלהקה באינדינגב האחרון. אבל אז האיש ומפתח התופים, דן מאיו, הטיס את הבארבי לשמיים ברגע של שחרור מטריף באמצע השיר "WW III", ומשם הלהקה רק המריאה.

הסרט נמשך כאשר הלהקה מג'מג'מת וחוקרת טריטוריות מוזיקליות אוונגרדיות בין שיר לשיר. זוג צעיר צפה בהמון הזורם לרחבת הבארבי והעלה את השאלה האם טאטרן הם כבר מיינסטרים. ובכן, נראה שהלהקה עונה על השאלה הזאת דרך קטעי המעבר שלהם. מיינסטרים זה לא. תמוז דקל מפליא ברכות על הגיטרה, שמיד מתחלפת לדיסטורשנים מפלצתיים, ככה, בהרף עין. על דן מאיו כבר נגמרו הסופרלטיבים, המתופף הטוב ביותר בישראל. הברנש המעניין ביותר בחבורה הזאת הוא אופיר בנימינוב הבסיסט, המוח מאחורי הלהקה. אופיר מקבל קרדיט על רוב כתיבת השירים והוא הברומטר הלהקתי. חברי הלהקה נשארים בקשר עין קבוע ברוב ההופעה, ואילו עיניו של אופיר קובעות מתי מגיע ברייק, מתי נגמר הג'אם, ומתי מתחיל הקטע הבא. אין ספק שמדובר בגאון מוזיקלי.

הערב מגיע לשיאו כאשר הלהקה מבצעת את "Demian" המעולה , ואת "Lemon", השיר הקבוע שסוגר את ההופעה של הלהקה בשנה האחרונה, קטע מטריף. טאטרן להקה ייחודית. על אף הריפים המשוגעים והבומבסטיות הוירטואוזית, הם מצליחים להישאר צנועים, אפילו מעט נבוכים, ובקושי מדברים על הבמה.

האור בתוך המועדון נדלק והלהקה מודה לקהל, שמתחיל את דרכו לכיוון היציאה. צעדתי מחוץ לבארבי ברגשות מעורבים. מצד אחד, בדיוק חזיתי פעם נוספת באחת מלהקות הלייב הטובות ביותר שיש לפלנטה שלנו להציע. מצד שני, זאת הייתה הפעם הראשונה ששיכרון החושים לא הקהה את המחשבה של "לאן הולכים מכאן?". טאטרן, שבתחילת דרכה הופיעה בחינם ברחבי העיר, מצאה את עצמה מול קהל מפולג אתמול בבארבי. זאת חוויה לא נעימה כל כך למאזין. הפופולאריות המתפרצת של הלהקה משכה באופן מבורך דם חדש, ונראה שזה לא התאים לחלק מהציניקנים התל אביביים. בתוך ההמון, כל מיני "יודעי דבר", שעדיין סבורים שטאטרן הם איזה להקת שוליים מסקרנת, כנראה זלזלו בקהל החדש שאולי לא עונה לתפיסה המעוותת שלהם של איך נראה קהל "טאטרני". "אחי אני כבר ראיתי אותם לפני 4 שנים באזור, תראה איך הטמבלים האלה רוקדים" זה משפט ששמעתי לא מעט אמש. כדרך קבע בהופעות הלהקה, אנשים הולכים לאיבוד, בקטע הכי טוב שיש. צעקות שחרור רנדומאליות ותנועות גוף ספונטניות הן דבר שבשגרה. נדמה שהיה קשה להתנתק אתמול ולהיות בתוך החוויה הזו במאת האחוזים.

זיווג שמיימי. בנימינוב, מאיו , דקל

כנראה שהבארבי כבר קטן על טאטרן, ולכן הלהקה צריכה לעשות חושבים ולהחליט לאן היא רוצה להגיע. בעיניי זה פשע שהלהקה לא מספיק ידועה מחוץ למחוזותינו. נכון, הם מבלים זמן לא מועט בהופעות ברחבי העולם, אך זה לא מספיק. הם צריכים להשתקע במקום רגוע יותר, פחות בועתי כמו תל אביב, ולגדול שם. לדוגמה, בטורונטו צמח הרכב לפני כמה שנים שהוא בעל דמיון רב לטאטרן וקוראים להם Badbadnotgood. גם הם טריו אינסטרומנטלי שיש ב-DNA שלו המון ג'אז, רק ש-BBNG גדלו במקום שבו להתפתחות המוזיקלית שלהם אין גבול. הסגנון שלהם, שמשלב היפ הופ וג'אז, לא חמק מאוזניי הראפרים הגדולים בארה"ב שהטובים מהם עבדו עם ההרכב. אם טאטרן לא יעשו צעד משמעותי אל עבר הבינלאומיות, הקלחת התל אביבית תשרוף אותם.

הפוסט Tatran בהופעה: מרחפים הכי גבוה במזרח התיכון הופיע ראשון בהמאזין

"Shvat" יצא לפני שנה בערך. מה שונה ב-TATRAN מודל 2015 לעומת מודל 2014?

היתה לנו שנה מאוד אינטנסיבית וגדושה. כלהקה, וגם מבחינה אישית. כל אחד מאיתנו עבר הרבה דברים. התבגרות אולי, ופתיחת הראש והלב. זה כמובן מתקשר ישירות עם מה שיש לנו להגיד כמוזיקאים ונגנים. מרגיש שכל אחד נהיה יותר עצמו. לאט לאט אנחנו משילים דברים שהם לא אנחנו ומבינים מה אנחנו באמת. לשמחתנו ניגנו המון יחד בשנה הזאת והעמקנו את החברות ואת ההבנות על הסאונד שלנו, ועל החופש, הביטוי והתקשורת שאנחנו מחפשים להשיג דרך המוזיקה.

יש לקטעים שלכם שמות מאוד מסקרנים. איך אתם בוחרים אותם?

לפעמים זה מגיע באופן אינטואיטיבי לגמרי, ביחד עם היצירה של הקטע. ולפעמים זה מגיע מתוך סיעור מוחין: מדברים על השיר, מה הסיפור שלו, מה הוא מעלה בנו, מה הוא גורם לנו להרגיש, לדמיין, מה האסוציאציות ואיך הסאונד של השם כשאומרים אותו, מתקשר עם המוזיקה.

בד"כ הרכבים מוציאים אלבום לייב אחרי שיש להם כמה אלבומים ברזומה, אך הוצאתם בינתיים רק אלבום אחד. מדוע החלטתם אם כך לשחרר אלבום לייב?

הרגיש לנו שיש איזה משהו שקורה בהופעה, שהוא ייחודי להופעה ואי אפשר באמת לשחזר אותו לבד באולפן, שהוא אלמנט מאוד חשוב בלהקה והיה לנו חשוב לתת לו ביטוי ותיעוד. הרבה מההתפתחות המוזיקלית שלנו קרתה וממשיכה לקרות לייב על הבמה. כל הופעה מרגישה לנו כמו משהו אחר לגמרי ויש הופעות שאנחנו יוצאים מהם בתחושה של "וואו, עברנו עכשיו משהו. אנחנו כבר לא בדיוק אותם אנשים". ההופעה הספציפית הזאת תפסה אותנו במקום שהרגשנו שנגענו באיזשהו מיקסום ומיצוי של אנרגיה מסויימת, והתחלנו לראות ניצנים של הדבר הבא. לכן זה מרגיש לנו כמו צעד מאוד טבעי ונכון להנציח את הרגע הזה.

יש ב-"Soul Ghosts" גם כמה קטעים חדשים. מה אתם יכולים לספר עליהם?

כן, יש באלבום הזה חמישה קטעים חדשים. חלקם מלווים אותנו תקופה ארוכה וחלקם עדיין טריים, במיוחד היו טריים בהופעה עצמה. השירים החדשים ברובם באו יותר מנגינה משותפת ביחד. כל מיני רעיונות שבאו תוך כדי אילתור, שלקחנו ופיתחנו ביחד. אפשר להגיד שאל השירים מהאלבום "שבט" באנו אז עם הגישה והכלים שהיו לנו עוד לפני הלהקה ואל השירים החדשים הגענו עם הגישה והכלים שרכשנו בתוך הלהקה, מתוך חיפוש משותף והפריה הדדית.

מה התוכניות הבאות של ההרכב? יש דיבור על הופעות בחו"ל?

הרבה הופעות, בארץ ובחו״ל לאט לאט. בדצמבר נגיע להולנד לפסטיבל מאוד מגניב בשם State-X New Forms, ובהמשך השנה נרקמים להם כמה טורים באירופה ואמריקה בשיתוף עם AMI. ובעיקר אנחנו מתכננים לעשות הרבה מוזיקה ולנסות גישות חדשות ביצירה.

מה עוד תרצו להוסיף?

אנחנו רוצים להודות לקהל הבאמת באמת מדהים שמתעניין ועוקב ובא להופעות ומקשיב, ותומך בנו בצורה כזו אמיתית ואוהבת. זה די מטורף ואחד הדברים החשובים שמאפשרים לנו להמשיך לתת את כל כולינו. תודה, אוהבים.

רוצים לזכות בכרטיס זוגי להשקה של טאטרן? כנסו לפייסבוק של המאזין וחפשו את סטטוס ההגרלה

קרדיט צילום: זוהר ראלט

הפוסט TATRAN בראיון על האלבום "Soul Ghosts": פתיחת הראש והלב + הגרלת כרטיסים הופיע ראשון בהמאזין