אחרי ינואר חלש ללא תגליות מוזיקליות, בפברואר זרקתי לא מעט אלבומים מ-iTunes כדי לפנות מקום לחדשים. חדשים מבחינתי לפחות. כיף לגלות שאחרי שחשבתי ששמעת הכל ואי אפשר להפתיע או לרגש אותי יותר, פתאום מגיע עוד משהו שמצליח לעשות את זה. אולי אני לא פלוץ זקן אחרי הכל.

Alex Turner - Submarine

רציתי לשמוע את ה-EP הזה כבר מזמן, אבל לא יצא. צפייה בסרט Submarine נתנה לי להזדמנות לעשות את זה סוף כל סוף. הסרט נחמד, ה-EP מדהים. שירים ענוגים ורגישים עם ניחוחות וריוורב של הפיפטיז. רוב הזמן אלכס טרנר, סולן ה-Arctic Monkeys, חושף את הצד הפרוע והרועש שלו. כיף לראות שיש לו עוד צדדים וכישרון כתיבה הרבה מעבר למה שחשבתי.

The Pains Of Being Pure At Heart - Belong

הביטול כואב למי שטהור בלב, בכל זאת, החודש חזרתי לאלבום הראשון שלהם והתחברתי סוף כל סוף גם לאלבום השני. יותר בומבסטי עם יותר פילרים וחסר הקסם הנאיבי של האלבום הראשון, אבל עדיין כיפי ושוגייזי. לא התחשק לי לשמוע אותם מאז הביטול.

Air Formation - Nothing To Wish For Nothing To Lose

כבר חורף שלישי שאני חוזר לאלבום הגשום והקסום הזה. קפצתי לברר מה קורה עם הלהקה באתר הרשמי, והתאכזבתי לגלות שהם התפרקו. מקווה שלהקת ההמשך בעלת השם המיסתורי You Walk Through Walls תמשיך את הקו ותעוף עוד יותר גבוה.

Apparat - The Devil's Walk

דרמת הנעורים הבריטית הפרובוקטיבית Skins חזרה לעונה חדשה. אחרי כמה עונות מאכזבות ובהתחשב שכותב הסדרה עזב את תפקידו לא ציפיתי לכלום, כך שהופתעתי להנות מהפרקים החדשים. גם בעונות החלשות אחת הנקודות החזקות של הסדרה זו המוזיקה. הו, המוזיקה. לעורכים המוזיקליים שלהם יש טעם שמימי והם לא מפסיקים לפנק ולהעיז. כך גיליתי את Apparat ואת האלבום הקסום הזה. כבד לי להקשיב לו נון סטופ, אבל פאק איט, כמה שהוא טוב.

The Soft Moon - The Soft Moon

עוד תגלית בעקבות פרק של סקינס. הרכב פוסט פוסט Pאנק שפנה לזווית הקיצונית של הז'אנר, ששאב את הנסיוניות והאופל של Joy Division ו-Jesus & Mary Chain והשאיר את הפופיות בצד. מצמרר, קודר, רועש, ומשובח.

The Long Blondes - Someone To Drive You Home

כאנגלופיל וג'אנקי של מוזיקה אני מקבל אורגזמות מצפייה בתכנית הבידור Never Mind The Buzzcocks. באחד הפרקים התארחה הסולנית היפה של להקת ה-Long Blondes ונזכרתי שפעם שידרו אותן ב-MTV2 ושהן היו די חביבות. השגתי את האלבום והתחלתי לשמוע ולהינות. הן עושות פופ גיטרות פאר אקסלנס ששואב מהסמית'ס הפריטנדרז ומבלונדי + סולנית כריזמטית עם קול פעמוני וחוש אופנה מפותח.

Band Of Skulls - Sweet Sour

הכרתי אותם בעקבות שיר כיפי מהסאונדטרק של Twilight הראשון, Friends, אבל לא התעמקתי. החודש הם שחררו את האלבום השני ונתתי האזנה. לא העיף אותי לגלקסיה השכנה, אבל כן סיפק רגעים של רוק ניאו קלאסי עם ביצים. הסולנית/באסיסטית Emma Richardson נראית כמו האחות של תמר אפק מקרוסלה, והקול שלה הוא העונג העיקרי בשבילי באלבום הזה.

הפוסט האזנות החודש - פברואר 2012 הופיע ראשון בהמאזין

My name is Ido and I'm a music blogger from Tel Aviv. Your show here made me really excited. It has been a while since a band that I really liked came to town and blasted great music at us. I even urged my readers to come and check you out. Your cancellation made me really bummed and a little angry, so I decided to write you a letter.

I have to ask, what happened? Why did you cancel the show? Were you pressured by pro-Palestinian organizations not to perform in Israel? Did they tell you that your show would support the Israeli occupation of Palestine? Did you receive any threats? I hope it's not that bad. Otherwise I would say that you've been extorted, lied to, and even terrorized.

Having a show in Israel does not mean you support the Israeli government, the occupation of Palestine, or any of that bollocks. It only means you support your fans. No one else will remember that you played here in a few months after the bullshit storms are over. In fact, living in Israel does not mean one supports any of the above. Fortunately I live in a democracy and I can have a private opinion and express it.

As the new cliche says, bands play for people, not for governments. The kind of people who would've come to your gig would've mostly consisted of apolitical intellectuals and left wing liberals. Plenty of us are frustrated with corrupt authorities and the lack of progress with the peace process. By canceling your show in Israel you've missed the opportunity to interact with us and support some of the sane and progressive voices in Israel.

I'll never forget the show Rage Against The Machine had here in 1997. Zack De La Rocha yelled from the stage "This song is dedicated to Bibi Netanyahu!" and the band began playing "Tire Me". The government was crap back then as well (a little bit of history repeating?), and RATM, the most political band in the world, came here and told us what they think of it. They didn't come here because they supported Bibi or the right wing and no one thought that they ever did.

What about other bands who performed here? Your colleagues from New York, Interpol, are they an evil band who support misery and suffering? Did their performance here support in any way the occupation of Palestine? No. What about Blonde Redhead, Jane's Addiction, Twilight Singers, Suede, Mark Ronson? Are these right wing fascist musicians? Nope. Even if they are, they're entitled to their opinion, and their shows here had nothing to do with that. Their shows only had to do with music and probably some money as well.

It's a shame you chose the easy way out, to ditch us and leave us alone instead of coming here and seeing things for yourself. You might have found out the situation isn't as black and white as it may have been presented to you, that there are different voices here and there are assholes and good people on both sides of the border. Besides that, I love good shows and shoegaze, and I'm sad to miss the opportunity to see you live.

Sincerely,

Ido Schacham

הפוסט Open Letter To The Pains Of Being Pure At Heart הופיע ראשון בהמאזין

בשבילי ההופעה שלהם בארץ זו בשורה מאוד משמחת. הם מייצגים, בין היתר, ז'אנר מוזיקלי שהתאהבתי בו בשנים האחרונות ומאוד משפיע על הטעם וגם על הנגינה שלי. אני מדבר על שוגייז.

הזכרתי שוגייז כבר המון פעמים בבלוג. אני לא יודע אם הנהנתם בידיעה, או ששאלתם את עצמכם "שו!?" או שחשבתם שזו מוזיקת נעליים של גייז. אז לכבוד ההגעה של דה פיינז, קבלו סקירה מקוצרת של תולדות השוגייז.

למה שוגייז? בסוף שנות השמונים התהווה גל להקות בבריטניה שלא היו בקטע של רוקנרול. נכון, גם להם היתה תשתית של גיטרה-באס-תופים, אבל הצורה שהם השתמשו בה היתה אחרת לגמרי. הם הושפעו קשות מהרעש החורק של Jesus & Mary Chain, מהחולמניות של Cocteau Twins, ומהספייסיות של Spacemen 3.

הגיטרות הפיקו מפלי דיסטורשן עצומים עם שימוש נרחב בדרונים (השמעה של אותו הצליל או האקורד לכל אורך השיר) והמון אפקטים. חטיבת הקצב ניגנה בדרך כלל מקצבים רפיטטיביים מתפטלים, קונספט שאולי זלג מלהקות הקראוטרוק בגרמניה.

הקולות לא היו בפוקוס של היצירה, אלא קיבלו יחס של כלי נגינה שווה בין שווים. זה אומר שנתנו לקולות את אותו הווליום במיקס כמו שאר כלי הנגינה, אם לא פחות. לעומת הרוק הסטנדרטי שבו הזמר הוא המלך, בשוגייז הקולות נשמעים מעורפלים ומעושנים, ובקושי אפשר להבין את המילים. אבל זה לא העניין. השימוש בקולות לא נועד להעביר מילים ומשמעות, אלא צלילים, תחושות, ורגשות.

הלהקות הראשונות של השוגייז לא הרבו לזוז יותר מדי על הבמה. הם עמדו שם וניגנו על הכלים, מתעסקים בפדאלי האפקטים. הם נראו מאוד אינטרוספקטיביים, נטולי רצון לעשות שואו או להראות איזשהו יחס לקהל. וכך על שם התנהגות הלהקות על הבמה עיתונאים נתנו לסגנון את שמו, shoegaze, יענו בוהי נעליים.

אם יש נקודת זמן מסוימת שהשוגייז התחיל בה, אין ספק שזה קרה עם יציאת אלבום המופת "Loveless" של My Bloody Valentine מאירלנד. חגגנו לו יום הולדת 20 לא מזמן, מה שהחזיר את הסיפורים והמיתולוגיה על העשייה הארוכה שלו והעלויות הגדולות שהיו או לא היו מעורבות בדבר, 250,000 ליש"ט אם אתם מאמינים להייפ.

לאבלס יצר את תבנית השוגייז הקלאסית - שכבות על גבי שכבות של גיטרות צורמות כמו מנועי סילון, שירה מרוחקת באוניסון של גבר ואישה, שירים שמתעלמים ממבנה הבית-פזמון הקלאסי, ומקצבים מחזוריים שמתכתבים עם המוזיקה האלקטרונית או פשוט היו לופים של מכונות תופים.

לכאורה זה חיבור בלתי אפשרי בין מוזיקה מאוד רועשת ומאוד אלימה לעדינות ורגישות עצומה. למרות הסתירה לכאורה השילוב הזה עובד ממש טוב, והאלמנטים הסותרים רק מחזקים אחד את השני. יש גיטרה-באס-תופים, אבל המוזיקה מתכתבת הרבה יותר עם עולם האמביינט והפסיכדליה, עם אמורפיות וריחוף מאשר הישירות והחדות של הרוק הקלאסי.

הרבה אנשים מתארים את ההאזנה ללאבלס כעשיית סקס, או מוזיקה של חיזרים מהעתיד, או סאונדטרק לחלום. לא נשמע לפני כן שום דבר כזה, ולמרות שרבים ניסו לשחזר את הצליל המיוחד הזה, לא נשמע מאז שום דבר כזה.

לכל הרכב שוגייז היה טוויסט קטן על הנוסחה. Ride נשענו על יותר פסיכדליה והרמוניות ווקאליות שמימיות כמו שהכרנו מה-Byrds. להקת Chapterhouse חיברה את השוגייז למאדצ'סטר עם לופים של תופים גרוביים וווה ווה. Slowdive נשענו על המודל של מיי בלאדי וולנטיין, אבל לקחו אותו למקום עוד יותר אפל וחללי בעזרת מתקפת גיטרות משולשת.

השוגייז לא נחל יותר מדי הצלחה מסחרית. שנייה אחרי שהוא התהווה הגיע הגראנג' והבריטפופ וגרפו את הקופה משני צידי האוקיינוס. השוגייז נזנח בצד על ידי העיתונות והקהל.

לדעתי מלכתחילה הפוטנציאל המסחרי שלו היה מצומצם כי המוזיקה נשענת על הרבה יותר נסיוניות מאשר פופ. מצד שני, מי חשב אי פעם שלהקה מחורפנת כמו נירוונה תגרוף את כל הקופה? מצד שלישי, השוגייז השפיע מאוד על להקות שבאו בחזית הבריטפופ כמו blur, Oasis, ואפילו על Radiohead. יש שהאשימו את ה-Smashing Pumpkins באמריקניזציה וגניבה מוחלטת ממיי בלאדי וולנטיין.

שנים לאחר מכן השוגייז נהיה אבא גאה. בסוף שנות התשעים נולד לו הפוסט רוק עם להקות כמו Mogwai ו-Sigur Ros שהושפעו קשות מהאסתטיקה של השוגייז. בעשור הקודם הוא מוחזר לתודעת האינדי תחת השם nu-gaze דרך להקות כמו M83, Silversun Pickups, The Horrors, וכן, גם The Pains Of Being Pure At Heart.

מקווה שקיבלתם תיאבון לשוגייז, זה סגנון שלא קל לעיכול. אם אהבתם את האווירה ותתמידו בהאזנה, עוד תיבלעו בחור השחור שלו לעד. אתם מוזמנים להמשיך לחקור בויקי, לשמוע 10 אלבומי שוגייז מומלצים תודות לשרת העיוור ז"ל, או לדגום להקות להקות שוגייז חדשות ב-last.fm (תקלידו shoegaze בקופסת החיפוש בצד ימין למעלה). אני ממליץ גם לבוא להופעה של דה פיינז בעוד חודש בבארבי ולראות איך זה עובד על הבמה, אני אהיה שם.

הפוסט הכאב בלהיות טהור בלב הופיע ראשון בהמאזין

התנועה המוזיקלית המעולה הזו שילבה בין דיסטורשנים רצחניים ומדממי אזניים לבין רכות ורגישות קיצונית שנבעה בעיקר מהשירה, בין הנסיוני והאוונגארד לבין הפופי והקליט, בין החלום לערות. My Bloody Valentine מהחלל החיצון (אירלנד) טבעו את הצליל הטיפוסי של השוגייז באלבומם המיוחד והמדהים Loveless שחובה לשמוע לפחות 10 פעמים לפני ששופטים אותו (הם אמורים לעבוד על אלבום חדש בימים אלו).

אחרי ששכחו מהשוגייז בגלל הגראנג', הבריט פופ, ההיפ הופ, ושלל הסגנונות שהשתלטו על הניינטיז, כל מיני להקות בעשור הקודם חזרו אליו באופן מפורש, למשל The Pains Of Being Pure At Heart, ולא מעט להקות הושפעו ממנו, למשל Oceansize (הייתי חייב להזכיר אותם). ולאחרונה יש כמה אלבומים שאני טוחן או נמצא על סף טחינה שאיכשהו מתחברים למצב רוח המעופף משהו שיש לי לאחרונה. אולי גם אתם תאהבו.

Slowdive - Souvlaki

טוב, זה נחשב לאחת מהקלאסיקות המאוחרות של השוגייז מאחד ההרכבים המוכרים בסצנה. כשמו כן הוא, צלילה איטית אל תוך העלטה שבמצולות והתקלות ביצורים המוזרים והנינוחים ששוכנים שם. המאבק הזה בין פופ לנויז מאוד בולט אצל סלואודייב שמצד אחד פותחים עם סוכריית הפופ הסכרינית "Alison" ומצד שני מרביצים ג'אם חללי עם מיליוני שכבות אטמוספריות שנקרא בהתאם "Souvlaki Space Station". אבל מה שקונה אותי בסלואודייב זה השילוב הזה בין השירה המרחפת של ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול עם אינספור הרמוניות עצמיות לבין עשרות הגיטרות שמרפדות את החלל והזמן. אינטרגלקטי.

Air Formation - Nothing To Wish For (Nothing To Lose)

אחד מהשירים שלהם שנדב רביד שידר בקצה הריץ אותי להוריד את האלבום שבסופו של דבר נדבק לי באייפוד. אין ספק שהם מושפעים עמוקות מסלואודייב, Ride, ועוד שוגייזרים ידועים וטובים, אבל הם מביאים איזשהי זווית משלהם לסיפור. זווית שכוללת שטיחי סינטיסייזרים רחבי מימדים, באס עצבני ומלוכלך מה שמוזנח בד"כ בעולם השוגייז, רגש, ובעיקר הוקים. כן, הוקים. מוזר, הרי שוגייז היא לא בדיוק מוזיקה של הוקים, אבל יש משהו בכל אחד מהשירים של אייר פורמיישן שיגרום לכם לרצות לחזור אליהם שוב, ושוב, ושוב. ראו הוזהרתם.

Pia Fraus - After Summer

מסתבר שגם באסטוניה יש אינדי, ושגם שם אנשים בוהים בנעליהם. הגעתי אליהם דרך ה-related videos ביוטיוב וממש שמחתי. פיה פראוס יותר רכים בגישה המוזיקלית שלהם ומעדיפים את הצד של ה-"מיי" מאשר האלימות של ה-"בלאדי וולנטיין". עם שילוב הבחור-בחורה בשירה של הזמרת המתוקה שלהם והזמר (עוד אלמנט נפוץ בשוגייזינג) והרבה מלודיה מהקלידים, כנראה שאפשר למקם אותם יותר קרוב לקצה של הפופ בין שוכני הז'אנר. טוב שכך, האזניים צריכות לפעמים הפוגה מהדיסטורשנים, והנפש לנחות בשדות הפרחים עם כפריות אסטוניות חביבות בין לבין המסעות בחלל החיצון.

Alcest - Écailles de Lune

ועכשיו למשהו אחר לגמרי. Alcest הוא מולטיאינסטרומנטליסט צרפתי וסופר מוכשר שמושפע קשות מבלאק מטאל וסיפורים קסומים על מסעות לעולם אחר בוהה בנעליו. קשה לי בדרך כלל עם גראולינג, אותו סגנון שירה גרוני ששומעים בעיקר במטאל הקיצוני, אבל איכשהו אצלו זה משתלב מעולה. מה שגם כשהוא שר בצרפתית על המעשיות הנפלאות שלו, זה נשמע כל כך טבעי שפתאום לא ברור למה דווקא אנגלית היא השפה השולטת בז'אנר, כמובן עם נגיסה במונופול מצד האיסלנדים. כך או כך מאוד כדאי לשמוע את האלבום החדש והמיוחד הזה, במיוחד מי שלא חובב מטאל. השיר שסוגר את האלבום גרם לי לעזוב את הכל ופשוט להקשיב לו לכל אורך 8 הדקות שלו. מעניין אם הוא יעשה את זה גם לכם.

הפוסט בוהינעליים הופיע ראשון בהמאזין