הקהל בתעופה לחלל. צילום: גאיה סעדון

הערב התחיל לחלק קטן מאוד מהקהל שהגיע מוקדם להופעה של Alaska Snack Time. לצערי, לא יצא לי להיות חלק מאותו קהל מצומצם ואיכותי. מהקצת ששמעתי האלסקנים נשמעו מעניינים, במיוחד בסינגל הראשון שהוציאו ושהתפרסם גם כאן, אבל כנראה שלא מספיק כדי להביא אותי בשעה 17:00 לפסטיבל. סומנתי בכניסה כישראלי עם צמיד כתום ונכנסתי לאולם הצבעוני של האברהם הוסטל, שהתחיל להתמלא כש-Ouzzo Bazooka עלו לבמה. מדובר בפרויקט של אורי בראונר כנרות (יוצא בום פם), הכוח המניע של היצירה בפרויקט ואין ספק שגם הצד המעניין גם בהופעה. עזבו אתכם מדיבורים מיותרים - כנרות בא לנגן ועל הדרך להקפיץ את הקהל בצלילים מהמדבר החללי של מאדים. ברגליים יחפות ושמלה שחורה עם הדפס ורוד, נראה שכנרות והלהקה (דני עבר הדני - קלידים, אדם שפלן - בס ועירא רביב - תופים) הלכו עד הסוף עם המעבר לסיקסטיז באלבומם השני "Simoom". הם פתחו עם "Look Around", שיר מהאלבום החדש שלא הימם אותי אבל התחיל לצרוב באוזניים את השילוב בין פסיכדליה סיקסטיזית לצלילים לבנטיניים. הבזוקה נעה בין שירי רוק קלאסיים כמו "Black Witch" לשירים ים תיכוניים כמו "Ride With Me" עם קישוטים פסיכדליים ושאריות מהסרף רוק של בום פם. בלטו בחסרונם "I Got You" ו-"Desert Love", שני הסינגלים המצוינים מהאלבום הראשון, אבל בסך הכל הסט היה מגוון גם אם מעט חופר בג'אמים הארוכים, בעיקר לקראת הסוף.

אחרי הפסקה קצרה קותימאן והאורקסטרה נתנו מפגן יכולות וירטואוזי כהרגלם. הצד החלש בהופעה הזאת, בהשוואה למופע ההשקה של "6am", היה הסאונד - האקוסטיקה באולם לא התאימה לגודש הצלילים שמגיעים עם אורקסטרה של שמונה נגנים. קותימאן בחר אמנם להיצמד בעיקר לקטעים אינסטרומנטלים, אבל בשני השירים בהם אדם שפלן תפס את המיקרופון (שהחליף את השמלה השחורה מאוזו בזוקה לג'ינס וטי-שירט), לא היה שום סיכוי להבין את המילים. עומס הריברב בלע כל חלקה טובה בקול שלו והשאיר אותו שטוח. קותימאן עלה כשהקהל היה בשיאו, חם מהשפעת האוזו ומוכן לעוד. אבל נראה שאחרי סט שרובו הורכב מקטעים ארוכים של טיסה גבוהה, התעופה בחלל הספיקה לרוב הקהל, וכש-Tiny Fingers עלו חלק נכבד ממנו כבר היה בדרכו בחזרה לכדור הארץ - עניין מובן בהתחשב בכך שאף פעם לא התחברתי להרכב. הצלילים הגרנדיוזיים של הלהקה הזאת לא מובילים אותי לשום מקום. באף שיר אין הרמוניה או אפילו הוק קטן להיאחז בו כדי להימשך פנימה. באמת קינאתי בחלק מהקהל שהצליח להיכנס לעולם של טייני פינגרז כי נראה שהם היו אי שם עמוק בתוך ההזיה, בין אם הם זרקו את הראש קדימה או איבדו את הידיים והרגליים לכל כיוון - יכול להיות שבמקרים האחרונים לפחות היו מעורבים גם עזרים חיצוניים.

Tiny Fingers עמוק בהזיות. צילום: גאיה סעדון

אם המטרה של האברהם הוסטל הייתה לתת טעימה לתיירים מהתרבות המקומית, נראה שהניסיון הזה לא צלח כשרוב הקהל בפסטיבל הורכב ממקומיים עם צמידים כתומים. יותר מזה, כל הלהקות הבינו מי הקהל שלהם ופנו אליו אך ורק בעברית. בדרכי החוצה, כשרוב האנשים עוד השתהו בפנים, ראיתי חבורה לא קטנה של תיירים יושבים במעגל עם גיטרה אקוסטית בחצר הקטנה שבכניסה להוסטל. הם נראו מאוד שקועים בעצמם ובכלל לא מעוניינים בפסטיבל. התוצאה הזאת הגיונית: האברהם הוסטל הוא חלוץ בשטח בהתחשב בכמות המעטה של מטיילים צעירים והמגוון הקטן של מלונות והוסטלים שזמינים להם. אבל בהנחה שהאברהם כאן כדי להישאר, הוא עוד עלול להפוך למרכז מעניין לייצוא מוזיקה ישראלית לעולם.

הפוסט Outta Space Psychedelic Journey באברהם הוסטל: תעופה מספקת בחלל הופיע ראשון בהמאזין

היה קשה להתעלם מתחושת המחזור המסוימת. מבט חטוף על רשימת האמנים אתמול גילה שמרביתם אכן הופיע השנה בפסטיבל המדברי. אינדינגב, יחד עם היותו מפגן עוצמה של יצירה מקומית, סופג בשנים האחרונות ביקורת על היותו קליקה המדירה אמנים "זרים", והדמיון הרב של וינטאג' טורבו מעורר את השאלה: למה זה טוב? נכון, כל הלהקות מוכשרות, כולם מנגנים אש, ובכל זאת משהו הרגיש מיותר. ראינו את זה כבר באותה מתכונת כמעט אחד לאחד לא כל כך מזמן, רק שעכשיו התפאורה היא לא המדבר הקסום והמסתורי, אלא השנדליר המאביק של הבארבי. את התחושה שאני מתאר היה ניתן לראות בבירור במבט חטוף על הקהל, שלא מילא לגמרי את המועדון. בהערכה גסה היו 80 אחוז מוזיקאים בין הצופים, חלקם גם ניגן בהמשך הערב, כך שלמעשה הסצנה ניגנה והופיעה בפני עצמה.

חתכה את הדיסטורשן ברכות. נגה שלו

ואין ספק שזו סצנה, ומכאן גם יתרונותיה וחסרונותיה. גאוות היחידה הזו היא טובה, אך התחושה שעטפה אותי היא שמעבר לערב להקות בנאלי אין כאן שום בשורה. כבר שמענו את הלהקה ההיא וראינו את הלהקה הזו. אם תשאלו אותי אענה בלי היסוס: תמיכה בלהקות מקומיות היא הדבר החשוב ביותר בעיניי. אין צל של ספק שסיקור הזירה המקומית הוא ערך עליון, אך לא יכולתי שלא לחוש מעט מזויף בערב הזה. בעוד שאני מאמין שאינדינגב צריך להיות מטרה ללהקות צעירות ועליהן לעבוד קשה כדי להשיגה, קשה לי להבין מדוע לא היה מקום ליותר הרכבים חדשים באירוע בבארבי. את כל הפסטיבל אפפה תחושת נרקסיסטיות מסוימת, תחושה שהחלה ישר ממופע הפתיחה הארוך מדי של Acid Moon And The Pregnant Sun (בתמונה הראשית), סוג של סופר גרופ של הסצנה הנ"ל שהופיע באינדינגב וחבריו מגיעים ממגוון להקות אחרות שגם בילו לא מעט במצפה גבולות (למשל The Great Machine שלא מזמן חיממו בבארבי את All Them Witches). על חשבון קיצור זמן ההופעה הזו היה ניתן לאפשר ל-2 להקות צעירות יותר להופיע, כאלה שזקוקות לבמה כזו. האירוח בסוף הסט של תמר קוקי אריאל (שגם התארחה אחר כך פעם נוספת אצל קין והבל) היה מיותר לחלוטין וגרם לי לתהות האם כל מה שיש לתמר הכריזמטית להציע זה אירוח גימיקי בהופעות מזדמנות. המחשבה הזו הבליטה יותר מכל את התחושה שהגענו למסיבת כיתה גדולה ולא לאירוע אמנותי.

לאחר מכן החלה לפעול במה נוספת במרכז רחבת המועדון. ראיתי בעבר את הטריק הזה בבארבי וחשבתי שמדובר באקט מגניב, אך הוא נשחק מעט מאז. במופע החימום של All Them Witches האמריקנים, השימוש בבמה נוספת היה בכדי לייצר אינטראקציה בין הבמה הראשית לבמה המשנית. בוינטאג' טורבו השימוש היה בעיקר בכדי להקל על הצוותים הטכניים את כאב הראש של החלפת הלהקות, אך במקביל המחיש שגם בתוך הסצנה הקטנה הזו יש היררכיה. נכון שמקובל בפסטיבלים שלהקות ותיקות יותר מקבלות את הבמה המרכזית, אך בחייאת, זה כולה הבארבי, לא היה יותר הגיוני לפרגן לחבר'ה החדשים? להגיע לבמה בבארבי זה לא עניין פשוט וזו הייתה יופי של הזדמנות. היחידה שנעשה עמה צדק בהדרתה מהבמה המרכזית היא נגה שלו שהגיחה כמו מלאך מאחת מפינות המועדון וחלקה עם הקהל רגע אינטימי ומרגש כשביצעה שניים משיריה עם גיטרה חשמלית. זה היה אחד הרגעים מרחיבי הלב של הערב, ולצערי ולצער הקהל המועט שלא הלך לנשום אויר סיגריות צלול בחוץ, היה קצר מדי.

קין והבל סוף סוף מצאו מישהו שמדבר את השפה שלהם: שי ליטמן

כל האמנים שהופיעו היו מדויקים, אנרגטיים, וסיפקו שואו טוב. מדובר בלהקות שיודעות דבר או שניים על הופעה וממוצע הקילומטראג' מאחוריהם מגיע לשנים. בלטו לטובה The Turbans עם הסרף רוק פסיכדלי שלהם והחבר'ה החדשים בשכונה Elephant Hive. לטאות הענק מכוכב הניבירו הצדיקו את ההייפ סביבם ונתנו מופע מהחלל החיצון (אתם מוזמנים לתת להם תרומה בפרוייקט ההדסטארט שלהם). מי שמעט אכזב אותי היה דני דורצ'ין שמאחורי הגימיק בו הוא מנגן על גיטרה, תופים וכלים נוספים בו זמנית, לא מסתתר הרבה. המוזיקה היא בלוז רוק פשוט ואת הטריק הזה אפשר למצוא בכל רכבת תחתית באירופה.

אחת מהלהקות המובילות בשנים האחרונות בסצנה המקומית, Tiny Fingers, סיפקה את הסחורה כמו תמיד ונתנה מופע הדוק שהעיד על התפתחות מוזיקלית של הלהקה ממחוזות הדאבסטפ אל עבר אפיק יותר פרוגרסיבי קלאסי. את האירוע חתמו קין והבל 90210 שעשו קאמבק אחרי כמה חודשים ללא הופעות. קין והבל הם תופעת טבע. הם מגיחים לבמה כמו סופת טורנדו שכל פעם משתוללת ונושבת לכיון אחר. התחזית אולי תדווח שהיא מגיעה, אתם בטח תזהו את צורתה המסתחררת והמוכרת, אך לעולם לא תדעו בדיוק מה עומד לקרות. הפעם חבר אליהם ילד פלא בשם שי ליטמן, ילד בן 13 שנראה שתלשו אותו מאיזה סרט ג'ק בלקי, והוא הדבר הכי קרוב לרוק מזוכך שראיתי הרבה זמן. שאול לוריא סולן הלהקה והברנש הצעיר החליפו מהלומות בין שיר לשיר. לעיתים זה היה מצחיק, לעיתים מטריד ביותר, אבל הכי חשוב, זה היה מרתק. רמת האנרגיה במופע הציתה מעגלי פוגו בלתי פוסקים, אליהם נשאב גם כותב שורות אלה.

ביציאה מהמועדון לאחר המופע נתקלתי בפנים מוכרות. היה זה מישהו שפעם יצא לי לג'מג'ם איתו, גיטריסט בלהקת רוק. שאלתי לשלומו ומדוע הם (הלהקה) לא הופיעו באירוע הזה, חצי בקריצה חצי ברצינות. הוא ענה לי שפשוט "לא קיבלו אותנו" בחיוך חצי צוחק חצי רציני.

הפוסט וינטג' טורבו פסט 2: הסצנה שחוגגת את עצמה הופיע ראשון בהמאזין

The Listener 105: Best of Israel HATASHA Prequal by Idosius on Mixcloud

פריקוול? למה פריקוול!? כי אסכם את שנת ה'תשע"ה בחגיגיות ברדיו הבינתחומי יחד עם חברי למיקרופון יובל לוי מהתוכנית "הקוצב" ביום רביעי 16.9 בשעה 16:00. הבעיה היא שיצאה כל כך הרבה מוזיקה טובה בשנה העברית הזו שלא אספיק לשדר את כולה, אז החלטתי להקדיש לה עוד תוכנית אקסטרה, בכבוד. להאזנה בלחיצת פליי למעלה או קריאה ושמיעה סלקטיבית למטה. שנה טובה!

טונה - גם זה יעבור

מה פתאום מיינסטרים בבלוג אינדי? מילת המפתח היא "איכות". לעומת שירי המעליות שיצאו השנה טונה הביא ויז'ן של היפ הופ סינמטי, כמו שהוא קורא לזה, ולעומת ראפרים אחרים שמתחזקים פוזה שקשה לי להתחבר אליה טונה מרגיש מאוד מקומי מאוד אישי ומאוד רלוונטי - במיוחד בשביל בן 35 כמוני.

Whaling Snails - Songs for Yael

"שירים ליעל" נשמע כמו אי פי נשכח מהלייבל 4AD (פיקסיז, רד האוס פיינטרס, קוקטו טווינס) שרק עכשיו זכה לריליס. ההרכב יותר מבוגר מהרכב האינדי הממוצע, והבגרות עובדת לטובתם. הקולות המקוטעים של סולנית ההרכב מיכל גוטמן והגיטרות המצלצלות של ציקי קסטנבאום ריחפו השנה מתחת לראדר, אך הם דורשים האזנה.

Nico Teen - In The Houses

אלבום מטריד, רדוף, משונה. מעולה להליכה לילית ברחובות ללא מוצא או לשוטטות בירושלים.

ירונה כספי - בניין קלפים

די כבר עם נינט - ירונה כספי היא הרוקרית האמיתית של ישראל: מרגשת, נושכת, מלטפת, מבריקה.

מורה מחליפה - מורה מחליפה

מורה חיילת נעלמה ולא באה לכיתה אז קיבלנו את מורה מחליפה, והמורה הזו אשכרה באה ללמד אותנו משהו עם אינדי רוק עברי וטקסטים קודרים ומדוייקים מפרי עטה של דנה קסלר.

יונתן כדן - פח האשפה של ההיסטוריה

אלבום סולו לגיטריסט בית פתקית יוני כדן (ערופי שפתיים, מורה חיילת, ועוד). המוזיקה באותה הרוח כמו מורה חיילת: סוניק יות' פוגשים את נושאי המגבעת עם התמוטטות אישית וארצית כולל סימפולים מהרחוב החיפאי ואזעקה אחת מצמררת.

Pits - Premeditated Endings

למרות שאשמיע את Pits גם בסיכום "הרשמי", הייתי חייב להשמיע אותם שוב כי האלבום הזה אשכרה כזה פאקינג טוב - פוסט-רוק תל אביבי של התמוטטות עצבים בין המכוניות הצופרות בהפקת עמי שלו מהמונוטוניקס. הנה הנה מה שהם אמרו להגנתם.

Lietterschpich - For Fears

הקאמבק של הרכב הנויז המחתרתי ואחת מהלהקות עם השם הכי טוב אי פעם. אם רוב הישראלים מעדיפים לעלות על השולחן ולנענע את התחת למחיאת כפיים, האלבום הזה ישלח אותם להתחבא מתחת לשולחן ולכסות את הראש. אני דווקא נפנפתי אגרופים והוצאתי מהמערכת עוד קצת תסכול קיומי.

Mechonat Hereg - Chaka of Zulu

הארדקור טכנו קליט ומקורי לאוהבי Atari Teenage Riot ו/או Die Antwoord. הם אפילו התארחו אצלי באולפן.

Tiny Fingers - The Fall

פוסט-רוק טווין-פיקסי של להקת החפירות האהובה בארץ. הפעם האלבום הוא לא רק פרומו להופעה אלא יצירה בפני עצמה שמלאה בתשדורות של חבר מכוכב אחר.

I Was A Bastard - In Your Great Heart

זה עצוב, זה איטי, זה ארוך, וזה שמימי. הרביעיה המסתורית הזו מושפעת מלהקות כמו רדיוהד וגלקסי 500 ולא אכפת להם להראות את זה.

Sun Tailor - This Light

אני פחות בעניין של סינגרים/סונגרייטרים נוגים, ובכל זאת נדלקתי על היופי והעדינות וגם ההתפרצות הרגשית של סאן ושות'.

הפוסט המאזין ברדיו 105: פריקוול לסיכום אלבומי ה'תשע"ה הופיע ראשון בהמאזין

בנטור: "אנשים בתעשייה כל הזמן רוצים לשים עליך תווית, להבין עם מה אתה מזדהה? מי אתה? מה אתה? מה אתם עושים? מה זה המוזיקה הזאת? בעיניי, זה דבר הרבה יותר מופשט. זה גם כל הזמן משתנה. גם המוזיקה משתנה, אתה כל פעם קצת מזדהה עם כל מיני דברים. אתה שואב השראה מכל מיני כיוונים, וזה בסוף מתגבש להיות משהו ייחודי שהוא שלך. אני לא רק בועז שמתעניין בבודהיזם או בועז שעושה מוזיקה אלקטרונית".

לכתבה המלאה בעכבר העיר

הפוסט הריק שבפנים: המקומות הנמוכים של טייני פינגרז הופיע ראשון בהמאזין

The Listener 99: Sinking with Oren Ben David from Tiny Fingers by Idosius on Mixcloud

הגיטריסט האינטרגלקטי של Tiny Fingers אורן בן דוד הגיע למאזין לשדר ספיישל צלילות עם מוזיקה קלאסית, פסיכדליה, ואפילו ג'אז ופאנק.

טייני פינגרז ישיקו את אלבומם החדש "The Fall" ב-12.8 בבארבי

הפוסט המאזין ברדיו 99: צלילות עם אורן בן דוד מ-Tiny Fingers הופיע ראשון בהמאזין

הגיע הזמן לתת כבוד. ביום שישי הבא ה-26.11 יתקיים באוזןבר לכלוך באוזן מס' 20. למי שלא מכיר, זו סדרת ערבי הופעות מעולה בניצוחו של לאון פלדמן שמוקדשת כל פעם לנושא אחר. והפעם, חברי, הולכים לתת לנו בראש עם לכלוך באוזן של גיבורי גיטרה.

לכבוד המאורע המבורך, החלטתי לכתוב על גיבורי הגיטרה הישראלים. לא תראו פה חשודים מידיים כמו סינגולדות וסחרופים ורוקרים נשכחים מהסבנטיז. תראו פה גיטריסטים צעירים, בועטים, ומקוריים שבועטים בתחת כבר עכשיו וימשיכו לבעוט עוד יותר חזק. גילוי נאות - אני מכיר אישית חלק מהגיטריסטים ברשימה. הם אנשים טובים, אבל הסיבה היחידה שהם פה זה בגלל שהם יודעים לתת בראש/לקרוע את המיתרים/לנסר את הלילה.

גיבור רוקנרול - רם אוריון

נתחיל בזה שהוא ניגן בנושאי המגבעת, ויצר שם עם יחד תמיר אלברט התקפה על כל החזיתות של הוקים ומלודיות ונויז. בתור סוליסט הוא הראה לנו שהוא גם פרונטמן עוצמתי, והמשיך להרביץ בנו תורה עם הגיטרה. משהו בנגינה שלו נהייה פשוט יותר, מדויק יותר, וקורע יותר, שהוא לא סתם לוחץ על פדאל הדיסטורשן כדי להרעיש אלא משתמש בזה להביע מקסימום רגש וכאב. יש לו אפילו שיר מעולה שנקרא "גיבור גיטרה".

לא לפני יותר מדי זמן רם אוריון הראה לנו שהוא יודע את השורשים שלו, והטיף לנו רוקנרול מלוכלך ורוקבילי כמו שעשו פעם בהרכב The Come On Baby Don't Say Maybes. גם תמיד תראו את רם אוריון בהופעות של מוזיקאים אחרים ברחבי העיר בעוד יוצרים אחרים נשארים בבית. הוא נראה צנוע ושקט, בניגוד מוחלט לפרסונה החזקה שלו ברגע שהוא עולה על הבמה ופורט במיתרים. גיבור גיטרה אמיתי.

גיבור כבד - רון בונקר

רון בונקר הגיע משום מקום והעיף אותי לגמרי כשהוא הצטרף למידנייט פיקוקס. הוא יודע איך להרביץ ריפים כבדים ולהמיס את המוח עם סולואים מהשאול בסולמות מזרחיים ופדאל ווה-ווה. רון יודע לשלוט ביד רמה בסאונדים של הגיטרה שלו, ולקפץ בין סגנונות כמו כלום מה שהפך את התפקידים שלו במידנייט פיקוקס לשטניים במיוחד.

לצערי רון עזב את המידנייט פיקוקס, אבל תוכלו לראות אותו היום חושף את הצד הרגיש שלו באותה כמות של כישרון אצל אביב גאדג' וגם גבריאל בלחסן. לא אתפלא אם נראה אותו בעוד הרבה הפקות וגם בזליגה למיינסטרים, סינגולדה זה פסה.

גיבור חלל - אורן בן דוד/נועם הלפר

לאור תחרות מאוד צמודה וכשרונות מאוד גדולים, גיבור החלל הוא מפלצת חלל דו-ראשית של אורן בן דוד מ-Tiny Fingers ונועם הלפר מ-Kitzu. כל מי שראה את אורן בהופעה יודע שהוא חי, נושם, ובטח ישן עם הגיטרה שלו. הוא יודע בדיוק איך לעשות איתה אהבה ולהוציא החוצה צלילים גלקטיים, על הגבול הטעים בין הפשטות לסיבוך ועם ביצים ממימד אחר.

נועם הלפר מקיצו מוכשר לא פחות, רק שהוא הולך על מתקפה יותר ערמומית של מלודיה ורגש שמשתלטת על הגוף כמו פולשי הגופות מהחלל החיצון. נועם הוא נגן שיודע לבטא את עצמו דרך כלי הנגינה שלו, שלא מנסה להשמע כמו משהו בכוח אלא מתחבר לזרימה הטבעית שלו, נגן שיודע לנגן מוזיקה מאוד צבעונית. ריספקט.

גיבור הים התיכון - אורי כינרות

חמוש בשפם נצחי ופנדר ג'אזמאסטר, אין ספק שאורי כינרות מבום פם הוא גיבור הבלקן והסרף. יש משהו שובב בנגינה שלו שמלא בהומור, שלוקח למסיבת ניפוץ צלחות במסעדה מקומית ביוון, לריקוד עם הפאם פאטאל של הכפר, ואז לגלישה אינסופית במרחבי הים התיכון. הבחור הזה יודע לנגן ועוד בכזאת קוליות מעוררת קנאה. מה הפלא שלהקות כמו Firewater ו-Balkan Beat Box שוכרות את שירותיו? אם רק הפופ המזרחי היה לומד דבר או שניים מהמוזיקה שלו.

גיבור ג'וניור - עידן כץ

כמו רובין של באטמן, עידן כץ מ-Drunk Machine הוא גיטריסט חדש בשכונה שנמצא בדרך המהירה למעלה. כל פעם שאני רואה ושומע את Drunk Machine זה ברור, עידן יודע מה הוא עושה. הוא שמע יותר מדי גיבורי גיטרה מהניינטיז כמו תום מורלו מרייג' אגיינסט דה משין, קורט קוביין מנירוונה, ומת'יו בלאמי ממיוז, ערבב את הכל, הרים את הגיטרה, והתחיל לעשות רעש. שימו עליו אוזן.

הפוסט גיבורי גיטרה כחול לבן הופיע ראשון בהמאזין

אם אמרתי בפוסט הקודם שאחרי אינדינגב 2 כולם דיברו על קיצו, טייני פינגרז הוזכרו באותה הנשימה כהפתעת הפסטיבל שהגיעה משומקום וכבשה את כולם בסערת דיסטורשן. כל זאת תודות לשלושת החבר'ה בטייני פינגרז ששולטים בכלים שלהם ביד רמה, ובמיוחד הגיטריסט המוביל אורן בן-דויד שבדרכו להפוך לגיבור גיטרה אינטרגלקטי ומאוד מבוקש בגלל הסאונד המיוחד שלו והוירטואוזיות.

טייני פינגרז עושים רוק אינסטרומנטלי. אני קורא לזה פוסט-רוקנרול כי אמנם הם מתכתבים עם הז'אנרים הסמי-מוכרים כמו פוסט רוק ומת' רוק, רק מזווית יותר בועטת שמושפעת בדרך גם מ-Fאנק, ורוק פרוגרוסיבי (זה לא מילה גסה!). בכלל לא נשמע שהם חיים תחת הגדרות צרות של איזשהו ז'אנר מוכר. לכן הם מתחברים לי ללהקה כמו Mars Volta שעושה את המוזיקה שבא לה לעשות (וגם בגלל תספורות האפרו), רק שבעוד שמארס וולטה הלכו רחוק מדי עם השגעונות שלהם, טייני פינגרז עדיין במקום טוב.

מעבר לז'אנריפיקציות, המוזיקה של טייני פינגרז היא סאונדטרק סינמטי לסרטים שעדיין לא צולמו. אולי אין צורך לצלם אותם, כי כשתשמעו את טייני פינגרז תראו איך מוסרטות לכם סצינות שלמות בדמיון עם מרדפי חלליות בכוכב מרוחק, או אולי רובוטי ענק יפניים בקרב על גורל האנושות, או צוללנים שחוקרים שרידים של תרבות חיזרית עתיקה עמוק מתחת למים. אם אגב עולות לכם אסוציאציות אחרות מאשר המד"ב שלי, תשתפו אותנו בכיף בתגובות.

כרגיל, אני מזמין אתכם לבוא ולראות את טייני פינגרז בהופעה כדי להבין על מה כל ההייפ. אם פספסתם את קיצו אז בכלל, כי ביום שבת הזה ה-17.4 טייני פינגרז יופיעו יחד עם קיצו ב-22:00 באוזןבר, והמאזין מגריל 2 כרטיסים מבין המגיבים לפוסט! אפשר להכנס להגרלה עד יום שישי ה-16.4. בנוסף, מי שמעוניין בהנחה מוזמן לשלוח מייל לכתובת kitzuband@gmail.com, והירושלמים שביניכם מוזמנים לחוות את הנוק-אאוט הכפול בבאסס ב-21.4. נתראה בפוסט-רוקנרול.

הפוסט העתיד כבר כאן 3 - Tiny Fingers + הגרלת כרטיסים הופיע ראשון בהמאזין