TATRAN - במת הקוף, חמישי 0:45

יכול להיות שרק עכשיו סיימתם להתמקם, או שהספקתם לתפוס הופעה או שתיים, רק התחלתם להתחמם לקראת הלילה הצונן של המדבר והנה הם עולים. זה באמת לא משנה כמה פעמים כבר ראיתם אותם, כל הופעה של טאטרן היא אירוע חד פעמי בזמן, מפגש של שלושה נפשות שמוכנות לבחון את הגבולות אחד של השני וגבולות האפשרי מבחינה מוזיקלית, כל פעם מחדש. האלבום השלישי "No Sides" אולי היה חלש יחסית לרף הגבוה שהם הציבו לעצמם, אבל יש שירים חדשים שלא נכנסו אליו ונוגנו רק בהופעות ומרמזים על אלבום אולפן נוסף בקרוב. טאטרן משאירים את הקהל בדריכות מתמדת, ובשאלה איזה עוד שפנים אוונגרדיים הם יכולים לשלוף כמו מרי פופינס מתיק הטריקים חסר התחתית שלהם.

אור אדרי - במת הפיל, יום שישי 16:30

הלו"ז הצפוף והמתנגש של אינדינגב מחייב משמעת שימור אנרגיה. אם תרוצו מהתכתשות בפוגו אצל The Great Machine לתעופות החלליות של Ouzo Bazooka או Tatran לחפירות של Tiny Fingers לגרוב של ספי ציזלינג וקותימן, יש סיכוי סביר שתמצאו את עצמכם שוכבים מחוסרי הכרה בין שירותים כימיים לרמקול פועם בצהרי יום שישי. לכן, גם הופעות הפוגה חשובות בתמהיל. למזלנו, שעת בין ערביים במדבר היא התפאורה המושלמת לתת מנוחה לרגליים ולהתמוסס לתוך הפופ המהורהר והחולמני של אור אדרי. אלבום הבכורה שלה "כידוד" כמעט עבר לי מעל הראש. למזלי עידו שחם הביא איתו כאחד מאלבומי השנה שלו, וככה מאולפן רדיו בהרצליה התחלתי ללכת בעקבות שביל הבס של אדרי, כשסביבו מרחף ערפל סמיך, לעתים לבן ואופטימי לעתים בגוונים אפורים של עצבות, תרכובת של סינתים וקול מלטף. עם כל הרצון לשחרר תכנונים ולתת לדברים לזרום, שישי ב-16:30 היא השעה לתפוס כוס בירה, למצוא מקום ישיבה קרוב לבמת הפיל, לתת למציאות להתפורר סופית מחוץ לשערים ולהימזג לתוך ענני חלום.

Lucille Crew - במת הקוף, יום שישי 21:45

אם לא תתייצבו בבמת הקוף ביום שישי בשעה 21:15, הקולות שישאגו "Big City" בטח יימשכו אתכם קרוב לבמה. הקהל ההולך וגדל שעוקב אחרי לוסיל קרו בחמש השנים האחרונות מזמר ומדקלם את את המילים בעל פה יחד עם גל דה פז וג'ואל קובינגטון, זז לפי הביטים, ומאבד את עצמו לסחרחורת של פאנק, היפ הופ, סול, ובאי פי האחרון "Respect The Dawn" גם להשפעות בלקניות. דה פז היא תופעה שחייבים לחוות בהופעה, עם כריזמה בימתית נדירה וכישרון להקפצת גופים לעבר הסככות הצבעוניות של האינדינגב כאילו היו ירקות בווק.

Dunes - במת החיפושית, יום שבת 12:30

עם אלבום הבכורה "Psychedelic Hummus" שכאילו נהגה על ידי מפיקי האינדינגב, הדיונות מגיעות לעמקי המדבר, קרוב מאוד למקום משכנו של הגורו קותימאן מצאלים. ההרכב התגבש ממש לאחרונה, כחצי שנה לאחר יציאת האלבום, ומתחיל לחרוש את התלמים היבשים של הארץ ביסודיות, משאיר אחריו שובל של אבקת פסיכדליה ורסיסי מתכת של גאראז' עוקצני. יהיה מעניין לשמוע את הקול האימתני של עדי שיפר נישא ברוח, מעבר לאוהלים ודוכני האוכל, עד לבמות הגדולות של הפיל והקוף.

כהן @ מושון מארחים את מיכאל סוויסה - במת הקוף, יום שבת 15:00

אני אובססיבי לביטים של מיכאל כהן מאז יציאת אלבומו האחרון עם מושון "ימים ארוכים" וגם לאלטר-אגו שלו מנטוס (ערוץ הכיבוד). נשים שנייה בצד את ההצלחה של Cohenbeats, את ההפקות ושיתופי הפעולה עם שמות כמו נצ'י נצ', פלד וקרן דוניץ, ונתמקד רק ב-"ימים ארוכים". "חי בדיליי" היא אחת הרצועות החזקות ביותר באלבום עם מילים שמאירות בתאורה לא מחמיאה את חיי הלילה התל אביביים עם ביט שבור שמשנה את פניו כל כמה שניות ומכניס אותנו לדיסאורינטציה נעימה ביותר, במצב היכון תמידי לשינוי כיוון והוק שנדבק ללשון ולא עוזב. בהופעת צהריי יום שבת, כששני לילות תזזיתיים כבר מאחורינו, כהן את מושון הם אולי הדרך היחידה להרים חזרה את האנרגיות לטורים גבוהים לפני ההופעה המסכמת.

Yemen Blues - במת הקוף, יום שבת 17:00

הפספוס הגדול ביותר שלי בשנים האחרונות הוא ימן בלוז של רביד כחלני. הם מסתובבים לרוב ברחבי העולם ומעט מאוד באזורינו, מפיצים את שפת האהבה הבינלאומית דרך מילים בתימנית ועברית. את אנרגיות התשוקה הפועמת של כחלני יצא לי לראות עד היום רק ביוטיוב, ובקרוב אראה אותו על במת הקוף של האינדינגב, למופע שיחתום את הפסטיבל. המילה בלוז בשם נוטה לבלבל. אין בלוז תימני, לא היה ואולי גם לא יהיה - מה שאנחנו מקבלים זה קלחת של השפעות שבטיות מרחבי העולם, שפע של כלי הקשה וכלי מיתר בלתי מוכרים מפינות נידחות של מרחבי אפריקה וחצי האי ערב. עם מופע מסכם כזה, כדאי מאוד להקפיד על משמעת האנרגיות כדי להישאר על הרגליים עד השנייה האחרונה של הפסטיבל - ושלא תעזו לחשוב לצאת לפני הפקקים.

הפוסט 6 הופעות חובה באינדינגב 2017 הופיע ראשון בהמאזין