פוסטים מאת עידו שחם

  • הייפסטרים

    השער של מוסף "גלריה" הוקדש בסופש ללהקת Laila, צמד בנות 18 מרעישות. הופתעתי. איך להקת שוליים שבחיים לא שמעתי עליה הגיעה לככב במוסף התרבות הכי נחשק בארץ?

    לא הופתעתי בגלל שלא הכרתי אותן - אי אפשר להכיר כל להקה בסצינה של 1,000. הופתעתי כי לא הבנתי - למה דווקא הן, למה דווקא עכשיו?

    אני לא זוכר שראיתי את התקשורת מרססת אי פעם את המילה "הייפ" באותיות ענק על הרכב מקומי חדש. אולי זה קרה בגל הרוק של תחילת הניינטיז. לעומת האיפוק הישראלי, באנגליה ה-NME מכתיר מלך רוקנרול חדש כל שבוע ומייחס לו כוחות משיחיים של גאולה ושלום גלקטי. גלשתי ליוטיוב לבדוק אם לילה בורכו בסגולות האלה.

    מה ששמעתי היה לא רע. שירה כואבת מהבטן התחתונה, צליל מחוספס ומרושל, ושתי ילדות שמעשנות רוקנרול. אבל לא מצאתי בהן משהו מיוחד. הן מיד הזכירו לי את הסאונד של להקות פית/קית - מורחת לאקות, משוקצות, ערופי שפתיים, אלי לס. לעומת לילה, לא נראה לי שהם יזכו אי פעם לשער באיזשהו עיתון, שלא לדבר על כתבת צד.

    פתחתי דיון בפייסבוק. חלק מהגולשים ממש התלהבו ותמכו בכתבה. "מה זה משנה אם אלה גרמי שמיים, קומבינות או איכות?", אמרה Maria Gold, "הן סבבה וקטנות ולא מוכרות, ועכשיו יותר אנשים יכירו ואולי משהו יצא מזה, ואולי לא, ואולי יכתבו על עוד להקות לא מוכרות". גולשים אחרים טענו שלילה קיבלו את השער כי הן באמת הדבר החם כרגע וגם בגלל גילן הצעיר. יובל אראל הרחיק ואמר "אם אתה שואל כנראה שהפכת למיינסטרים".

    אבל לא כולם אהבו את הסיפור. גולשת שביקשה להשאר אנונימית הגיבה כי "אולי יש להן ייחוס משפחתי כלשהו, זה באמת מפתיע שישר כתבת שער בגלריה, יש להקות טובות שבשטח המון זמן ולא קיבלו מעולם כתבות שער". הגולש מאשין מיוזיק התרגז "...בגלל שזו כתבת שער שכל תכליתה 'גם אני מכיר אותן' על להקה שלפי הכתבה פועלת פחות משנה". שירה ז. כרמל חשבה שהגיל והמין קדמו אותן לשער: "מקריאת המאמר עולה שהכותב מתאר את החוויה היחודית של ההופעה שלהן (מנק' מבטו) בגלל היותן נשים צעירות שעושות מוזיקה לא שגרתית".

    אין לי שום דבר נגד לילה. עוד אדגום אותן בהופעה, במיוחד עם הסקרנות שיש לי כרגע, וסחטיין על כתבת השער. מלא הרכבים היו שמחים להתחלף איתן. אבל אני מפחד שהכתבה הדליקה פנס כיס בתוך יער, שהקהל בהופעות של לילה יכפיל את עצמו ל-40 בעוד ששאר הלהקות ימשיכו להופיע מול הסאונדמן. הכתבה דווקא מזכירה קולגות כמו רם אוריון ורוצי בובה, אבל כלהקות שהניעו תגובת נגד מאשר אחיות לנשק.

    יש הרכבים יותר ותיקים, מוצלחים, ומצליחים, יחסית כמובן. לדעתי מגיעה להם חשיפה כזו הרבה יותר מאשר ללילה. לא נראה לי שהחשיפה של לילה תעזור להם בהתחשב בפוקוס של הכתבה וקוצר הסבלנות של הקוראים, אלא אם כן נראה מדי חודש להקות אינדי על שערי גלריה בסופש.

  • סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013: חלק ב

    חזרתי למועדון השבלול אחרי הפסקת הצהריים. על הפרק - פנל ציידי כשרונות למועדונים ופסטיבלים.

    Malcolm Haynes הנחה את הפנל. כדאי להכיר את מלקולם. לא רק בגלל החולצה הצבעונית והרוח הקלילה שלו, אלא בגלל שהוא עובד בפסטיבל העל גלסטנברי. הוא אחראי על מתחמי האלקטרוני וההיפ הופ וצריך למצוא כל שנה 220 אמנים שיופיעו אצלו.

    לטענתו הוא בוחר 60% מהאמנים דרך סוכנים. את ה-40% הנותרים הוא בוחר לפי טעמו האישי, בין היתר מפניות ישירות של להקות ומנהלים. הוא הבטיח שאם תשלחו לו מייל או קטע לשמיעה הוא יחזור אליכם מתישהו, כי זו העבודה שלו. אני מאמין לו.

    מלקולם ממליץ ללהקות ישראליות לקחת סוכן, וכמובן לשיר באנגלית. כפי שסיפר לנו שחר ברטשטיין, גם לפי מלקולם כדאי ללהקות לעבור ולגור במדינה בה הן רוצות לפרוץ. הוא סיפר שהוא היה בכנס גם שנה שעברה, ומתוך 50 אמנים שהוא ראה 4 בלבד קיבלו ממנו פלטפורמה. עוד נקודות לשחר על החשיבות של שואוקייסים בארץ.

    הסתקרנתי לשמוע גם את David Pichilingi, ליברפולי גאה עם מבטא ראוי, ממארגני פסטיבל Liverpool Sound City. הפסטיבל נותן במה למוזיקאים חדשים מכל העולם במשך 3 ימים. הקהל בא בציפייה לראות שם את הדבר הבא. ברי המזל ראו בפסטיבל את Coldplay ו-Florence & The Machine לפני כולם.

    דיוויד סיפר על תהליך הקבלה לפסטיבל. להקות יכולות להרשם בחינם דרך אתר האינטרנט, או דרך ועדות ברחבי העולם. בניגוד לפסטיבלים אחרים, האמנים לא צריכים לשלם על ההרשמה. הם לא מקבלים תשלום על ההופעה אבל מקבלים שירותים נלווים, למשל בקליין (ציוד ועזרה טכנית), ובעיקר חשיפה אדירה.

    בפסטיבל האחרון נרשמו 7,500 להקות, מתוכן התקבלו רק 350. לפי איזה קרטריון? לפי דיוויד הסלקטורים שאלו את עצמם איזה מהלהקות מוכנות להופיע לפני אנשי התעשייה. כששאלתי אותו לגבי קבלה של להקות ישראליות, הוא אמר שזה קשה. לדבריו אפילו להקות מליברפול מתלוננות שהן לא מצליחות להתקבל.

    הפנל הרביעי על מדיניות הייצוא של מוזיקה ישראלית היה מאכזב כצפוי. נציגי משרד החוץ ומשרד התרבות מלמלו בעיקר תשובות דיפלומטיות שלא הצלחתי להבין. עם זאת, יש כמה דברים שנאמרו שם בבירור.

    רפאל גמזו ממשרד התרבות ביקר את הממסד בכנות מפתיעה. הוא טען שבעוד שלבריטניה יש את ה-British Council ולצרפת את ה-Institut Francais, לנו אין מוסד לקידום התרבות והמוזיקה הישראלית בעולם. הוא הוסיף שהכל קורה אצלינו לאט. למשל, רק בשנה שעברה עשו בפעם הראשונה שואוקייס לרוק ואינדי, מה שהכניס את הממשל לשוק.

    הילה אנגלהארד, נציגת קשתו"ם, עדכנה שיהיה שואוקייס של 20 להקות בסוף נובמבר. ההרשמה בעיצומה דרך הצוללת הצהובה. היא הזמינה אמנים ליצור איתה קשר אם הם צריכים עזרה בתקשורת עם גורמים מקומיים בחו"ל, כמו מועדונים ופסטיבלים. תעדכנו אותנו אם זה עבד.

  • הגרלת כרטיסים ל-Ringo Deathstarr ו-Soft Moon

    אתם יודעים שאני מת על Ringo Deathstarr. אני מת שגם אתם תמותו עליהם ותבואו לראות אותם ולהפיץ את האהבה.

    כדי לדרבן אתכם אני מגריל כרטיס להופעה! רוצים לזכות? תעשו לייק לדף הפייסבוק של המאזין, חפשו את סטטוס ההגרלה, ותעקבו אחרי ההוראות.

    כאמור, Ringo Deathstarr יופיעו בבארבי עם Soft Moon ב-28.8. יש כרטיסים במחיר "שלם כפי יכולתך" עד ה-1.8.

    ההגרלה של הכרטיס תערך באקראי ביום רביעי, ה-31.7 בשעה 12:00. הזוכה ת/יקבל הודעה בפייסבוק.

  • חוג בית: Sun Tailor בהופעה

    הלכתי להופעה יוצאת דופן בשבוע שעבר. היא לא התקיימה בבארבי או בלבונטין. היא התקיימה בסלון דירה תל אביבית.

    הכל התחיל מפגישה מקרית בבר בין הסינגר/סונגרייטר ארנור נאור, הידוע בתור Sun Tailor, לבין שחר ברטשטיין. ארנון סיפר שהוא עושה הופעות סלון. שחר לא הבין למה לעשות הופעות קטנות אם הוא יכול למלא את תיאטרון תמונע. הם קבעו תאריך בכל מקרה. התאריך הגיע.

    הרגשתי מוזר כשנכנסתי לדירה המטופחת של שחר, תחושה שמלווה אותי לפעמים במסיבות בית. הוקפתי באנשים מחויכים שאין לי מה להגיד להם. נשנשתי גזרים גמדיים ושתיתי בירה, מנהל שיחות סלון פה ושם. ארנון נשען על דלפק המטבח של שחר ונראה מאוד נינוח. החלפנו כמה מילים והוא ביקש ממני להעביר את הפלאסק משולחן האלכוהול.

    שחר קרא לבוא לסלון והציג את האמן. סאן טיילור נכנס לקול מחיאות הכפיים, פעמוני רקידה הודיים קשורים לרגליו. הופתעתי שהוא לא התיישב כמו שהייתי מצפה מהופעת נירוונה אנפלאגד שכזו. הוא אותת לקהל לנקוש את האצבעות לפי הקצב. כולם השתתפו. הוא התחיל לשיר ולנגן והאוויר התמלא בחשמל.

    לא הכרתי את החומר. הוא ניגן בהופעה ערבוב בין שירים חדשים, ישנים, וקאברים. זכרתי במיוחד את "Don't Knock On My Door" הבלוזי ואת "Bells" המינימליסטי שנכתב בהשראת פעמוני הכנסייה של לונדון ביום ראשון בבוקר. הוא עשה גם צדק ל-"Scarborough Fair", הישג לא קל אם חושבים עד כמה השיר נהיה קלישאתי.

    היתה לסאן טיילור נוכחות מאוד חזקה ורגשית. למרות שהוא היה לבוש, היתה תחושה כאילו שהוא בא מולינו בעירום, מוכן להיות חשוף ופגיע דרך המוזיקה. היה שם הרבה יופי וחמימות והקהל הגיב אליהם מעבר למחיאות הכפיים. ראיתי איך בחור אחד עצם את עיניו בהנאה, חיוך נעים על פניו. בחורה אחרת נעה מצד לצד בחושניות לפי הקצב.

    לפעמים, בין השירים, התקיים דיאלוג משעשע בינו לבין הקהל. מישהי שאלה אותו למה הוא עושה הופעות כאלה. סאן טיילור הסביר שיש בהן משהו קדוש, משהו שאין בהופעות במועדונים. התחברתי לדבריו. יש הרבה ריחוק בינינו לבין האמן שעומד אי שם על הבמה ומגיע אלינו דרך מערכת הגברה. אבל כשסאן נמצא במרחק מטרים ספורים והתווך היחיד בין קולו והגיטרה הוא אוויר נוצר המון קסם ואינטימיות. נוצר אירוע חד פעמי שנחקק בראש ובלב.

  • סיכום כנס Tune In Tel Aviv 2013: חלק א

    עשיתי את דרכי לכנס Tune In Tel Aviv בנמל. זה היה יום ישראלי טיפוסי שהזכיר לי שוב ושוב איפה אני נמצא - בפינה הלחה שלנו תחת שמי ים התיכון. אי שם, מעבר לכחול העמוק שבצבץ בין בנייני הנמל, יש תעשיית מוזיקה ענקית. הלכתי לברר מה אפשר ללמוד ממנה.

    נכנסתי באמצע הפנל הראשון של David Grasham ו-Harvey Leeds (מידע מלא על כל הפנליסטים פה), שועלים ותיקים בביזנס. הם היו בעיצומה של שעת סיפור על חוויות מעשרות שנים בתעשייה.

    דיוויד סיפר איך איימו על חייו כשהשמיע את Diana Ross ברדיו בדרום אפריקה, תקופת האפרטהייד. הארווי סיפר איך רימו את להקת Good Charlotte שהוא החתים לסוני. תודות למודל פיננסי מיושן, סוני שמרה בצד 5-10% מהמכירות להחזרים על דיסקים שבורים ואלבומים שלא נמכרו. הלהקה עשתה בדיקה עצמאית איפה הכסף, וגילתה ש- $680,000 היו "תקועים בצנרת". משועשע ומזועזע יצאתי לפנל של מעגל הפרומוטרים במועדון השבלול.

    להפתעתי המקום נראה חשוך וריק. שאלתי באנגלית את קומץ האנשים שישבו על הבר אם הגעתי למקום הנכון. אחד מהיושבים ענה "אנחנו מקווים שכן". התברר שהוא Marek Szpendowski, המקבילה של שוקי וייס בפולין ומנחה הפנל. 10 דקות לאחר מכן הדליקו את האורות ומשתתפי הפנל העלו לבמה כיסאות ושולחנות. כמה דקות אחרי שהם התיישבו טכנאי המקום נזכר לסדר מיקרופונים. הרגשתי לא נעים.

    למרות האירגון הלקוי, הפנל היה מרתק ועסק בהפקת הופעות בארץ ובחו"ל. הסתבר שגם בגולה קשה. לפי Uli Hilger, מקים פסטיבל Waves Vienna, יש באוסטריה מונופול של מפיקי הופעות וחייבים למצוא נישה כדי להצליח.

    מרק נלקח למאסר בגלל הנסיונות שלו להביא להקות לפולין. אחרי נפילת השלטון הקומוניסטי לקחו לו 10 שנים לשים את פולין על מפת סיבובי ההופעות. עכשיו כשהצליח, האמנים דורשים את אותו התשלום כמו שהם דורשים ממפיקים בגרמניה, למרות שהכרטיסים יותר זולים בפולין. הוא נעזר בספונסרים כדי להשלים את הפער.

    מצב ייבוא ההופעות בארץ בעייתי, אבל לא בגלל מה שחשבנו. הילל ווקס מחברת ההפקה 2B Vibes טען שלרוב האמנים לא אכפת מפוליטיקה - הם רוצים לנגן ולפגוש את המעריצים. לדעתו ישראל לא נמצאת על הרדאר בגלל לוגיסטיקה. הרי הרבה יותר קל לארגן 25 הופעות בצפון אירופה מאשר לבוא לפה. ערן אריאלי מנרנג'ה טען שהספונסרים לא עוזרים למצב. הכסף שהם מציעים קטן מדי ולא שווה את מה שהם מבקשים עבורו.

    מפיק העל זאב אייזיק הוסיף שהבעייה היא ה-hate mail שאמנים מקבלים וטען שרובו מגיע מהארץ. אבל לדעתו על כל סרבן הופעות יש אמן שיסכים להתגייס. אולי הפתיע שגם באוסטריה היו בעיות פוליטיות. להקות היפ הופ גרמניות ביטלו הופעות בגלל עלייתו של הפוליטיקאי הימני, יורג היידר, לשלטון. הוא התעקש ושכנע אותם לבוא ולבטא את הדיעות שלהם בחופשיות על הבמה.

    יצאתי להפסקת צהריים עם חברי החדשים מהרדיו הבינתחומי. שוחחנו על סנדוויצ'ים של ארומה ובירה משוק האיכרים עד כמה זה קל או קשה להביא קהל להופעות בארץ. הייתי מאוד פסימי אחרי הפנל של הפרומוטרים, אבל אחרים לא הסכימו איתי. טוב שכך. אחרת מי היה לוקח צ'אנס להביא לפה הופעות?