הם מכים בתופים: האיחוד של ה-Stone Roses במנצ'סטר
אני לא מאמין שזה קרה. 1.7.2012. Heaton Park מנצ׳סטר. הסטון רוזס על הבמה. אני בקהל.
סופש ההופעות של הרוזס במגרש הביתי הוכרז כחג לאומי. לא נשארה מיטה אחת פנויה במלונות העיר. המונים הסתובבו ברחובות במגוון חולצות סטון רוזס עם עטיפות או תאריכי הופעות או סלוגנים בסגנון "I am the resurrection" או "She bangs the drums". מכל בר ומועדון נשמעו צלילי הסטון רוזס, כל פוסטר ומגזין צעק סטון רוזס.
יש הרבה משקל לאיחוד הזה. אלבום הבכורה של הלהקה הוא אחד מהאהובים אי פעם בממלכה הבריטית. הם מיצגים את החלום הרוקנרולי, התקווה שארבעה חבר׳ה מהשורה יוכלו להשיג תהילת עולם אם רק תהיה להם מספיק נחישות ואבק קסמים. אחד ליאם גלאגר מאואזיס ודאי מודה להם על כך. לזמן מה זה עבד והסטון רוזס נחשבה ללהקה הכי גדולה בבריטניה.
הממלכה הקיצה מהטריפ של הסטון רוזס באמצע שנות התשעים, תקופה של אלבום שני כושל ומאבקי אגו בין חברי הלהקה. אבק הקסמים נגמר והחבילה התפרקה. מאז ועד לסוף 2011 סולן הלהקה, Ian Brown, חטף את אותה השאלה כמו תקליט שבור - מתי יהיה איחוד של הסטון רוזס - ונאלץ לדחות את הרעיון שקיימת בכלל אפשרות שכזו. דווקא מות אימו של באסיסט הלהקה Mani הוביל לקירוב לבבות בין חברי הלהקה, במיוחד איאן והגיטריסט/אמן John Squire. פתאום יש שולם. פתאום יש מסיבת עיתונאים. פתאום יש הכרזה על איחוד, חומר חדש, סיבוב הופעות עולמי, וסופש של חגיגת ניצחון במנצ׳סטר.
הציניקנים חשבו שהכל בשביל הלירות שטרלינג. אין ספק שמדובר בהרבה כסף, אבל כל אחד מחברי הלהקה הסתדר יפה בלעדיה. באמת יש פה הצתה מחודשת של חברות ישנה, של רצון גדול לחזור לעשות מוזיקה ביחד ולזרות על העולם עוד מאבק הקסמים הזה שנוצר כאשר ארבעת האנשים האלה מנגנים ביחד. זה אשכרה הסוף ההוליוודי המתקתק, האהבה מנצחת.
הרכבת בדרך לפארק היטון התמלאה עד אפס מקום באנשים מכל הגילאים. כמה שיכורים בקרון שרו בקולי קולות ועשו צחוקים. כולם לבשו חיוכים ענקיים על פניהם וחיכו בחוסר סבלנות לתחנת הפארק. משם נעשתה הגירה המונית אל עבר הכניסה עם נוכחות מכובדת אך נינוחה של כוחות משטרה מכל עבר. אנשים לבשו כובעי טמבל בשלל צבעים, הסמל המסחרי של המתופף Rani, ומגפיים דרוכים לקראת כמויות של בוץ חלקלק. עשיתי את דרכי לחלק הקדמי של המתחם וקיבלתי צמיד שהקנה לי גישה חוזרת לשם מבלי להדחף (אחלה שיטה!).
אדלג ברשותכם על מופעי החימום של Plan B, The Wailers, The Justice Tonight Band ו-Dirty North. הם לא היו קשורים מדי למוזיקה של הרוזס והקהל ברובו השתעמם מהם וחיכה למי השושנים. בינתיים כולם עסקו בשתייה של בירה, ייצור ויטמין D מהשמש שהפציעה מפעם לפעם בין העננים, וזריקה של כוסות בירה וכוסות שתן מעל לקהל. הבריטים אמנם מאוד מנומסים, אבל אלה שהתעצלו ללכת לשירותים השתינו בכוס הבירה שלהם וזרקו אותה על אל. מסתבר שלפעמים הישראלים יותר מתורבתים.
השעה נפלה עלינו סוף כל סוף וארבעת המנצ׳סטרים עלו על הבמה לתרועות הקהל. הצלילים החלו לזרום וכולם התאחדו לשיר מכל הלב: "I don't need to sell my soul, he's already in me, I want to be adored".
למרות הפירגון הגדול ההתחלה הרגישה לי קצת רעועה, כאילו שהמנוע עוד לא התחמם, אך ככל שהערב המשיך השמן זרם והמנוע תפס וואחד מומנטום. רני עשה חיים מאחורי התופים וחייך לכל עבר בעוד שהוא נותן את הגרוב של חייו. מאני הוסיף באסים שמנים מעל. בניגוד מוחלט לפניו החתומות, ג׳ון סקווייר ריחף יותר ויותר גבוה עם נגינת הגיטרה הצבעונית שלו, אבל מי צריך הבעות פנים כשאתה מתקשר עם צלילים שכאלה. ואיאן בראון, איאן גלש לו בקוליות אופינית על הנחשול שחבריו ייצרו לו, הסתובב בנינוחות על הבמה עם פה פתוח קלות והכה בתופי המרים לקצב המוזיקה.
הקהל היה באקסטזה. שירי האלבום השני התקבלו בברכה, וכשהגיעו שירי האלבום הראשון הניצוצות מ-70,000 עיניים הבעירו מדורת ענק. Made Of Stone, Waterfall, She Bangs The Drums, Fool's Gold, אפילו Song For Elizabeth ו-Don't Stop, האלבום הראשון האגדי נוגן בשלמותו, לפעמים בתוספת ג׳אם Fאנק פסיכדלי בסוף השיר. הסטון רוזס הם המכשפים הגדולים ואנחנו נפלנו בכישופיהם.
I am the resurrection סגר את ההופעה הגרנדיוזית, שיר נבואי שכאילו נכתב למען האירוע. חברי הלהקה הודו לקהל שהריע בתרועות ענק ונאספו לחיבוק קבוצתי חם על הבמה. ואם זה לא היה מספיק פנטסטי, זיקוקים החלו להתפוצץ אי שם מעל הראשים.
התחלתי לעשות את דרכי החוצה ולעכל את מה שעברתי, הופעה שהיא הרבה יותר מבידור, הרבה יותר מסתם עוד איחוד של דינוזאורים. המופע של הסטון רוזס נותן תקווה ומרומם את הנפש. אולי אשכרה הכל יכול להיות בסדר.
