הסתיו הביא רוח של שינוי בסצינת המוזיקה בארץ. ביעסו אותנו כבר עם סגירת הקצה בגלגלצ. עכשיו מסתבר שגם השרת העיוור מת. ביליתי בשרת המון שעות במשך כמה שנים טובות. ערכתי ביקורות, עיצבתי גרפיקה, ואפילו ניהלתי אותו לתקופה קצרה. קראתי את הפוסט של גיאחה והתחשק לי לכתוב כמה מילים.
השרת היה אתר חלוצי, פרוטו רשת חברתית הרבה לפני שאיזה ג'ינג'י אחד השתלט על העסק. בשבילי השרת היה תגלית מטורפת. כשחזרתי לארץ משליחות בחו"ל גיליתי להפתעתי העמוקה שהעיסוק הציבורי פה במוזיקה ובכלל בתרבות מאוד מוגבל. לא הבנתי איך זה יכול להיות, למשל, שלהקה כל כך גדולה כמו רייג' אגיינסט דה משין נחשבת פה לאלטרנטיבה.
הייתי בשוק. נכנסתי לסוג של התבודדות. נזהרתי לא להזכיר שמות של להקות "איזוטריות" מול כל אדם, שכן זה גרר הרמות גבה ותהיות לגבי מהותי. אך כשגיליתי את השרת הבנתי שאני לא לבד. יש עוד מכורי מוזיקה פה בארץ. יש אנשים שיודעים טריווית פופ, שזוכרים בעל פה את שמות הנגנים בכל הלהקות, אנשים שקוראים את התודות בעטיפות של דיסקים. פריקים כמוני!
במשך כמה שנים השרת היה עמוד הבית בדפדפן שלי. כשהיה לי זמן פנוי נברתי בביקורות ללא הפסקה, השארתי תגובות, והשתתפתי בכל דיון עסיסי בפורום. העליתי תמונה רוקנרולית מגיל 16 והתחלתי לכתוב ביקורות, ביקורות אחרי ביקורת עד שהגעתי לאייקון הסופרמן המיוחל שמקבל כל מי שכתב עשיריה. קיבלתי שם הזדמנות ראשונה לכתוב על מוזיקה ולקבל על זה פידבק. זכור לי במיוחד הדיון הלהוט אודות Pאנק סביב הביקורת על NOFX. משום מה נראה שכל התגובות מהביקורות הוסרו. חבל.
השרת היה סמכות מוזיקלית. במשך תקופה ארוכה חיפושים בגוגל של איזה להקה או אלבום, במיוחד בעברית, הובילה לשרת. היום כל פורטל מתגאה בכותב או שניים שעוסקים באינדי, אבל פעם זה לא היה המצב. אם רצית לגלות מוזיקה מהשוליים ולקרוא על זה בעברית, השרת היה המקום. אפילו הטראפיק שלו היה מכובד. לתקופה הוא היה אחד מהאתרים החשובים ברשת האינטרנט הישראלית.
היו לשרת המון צדדים חיוביים, אבל היו לו גם הרבה בעיות. מצד אחד היו בשרת אנשים נפלאים. אנשים שחיים על אנרגיה מוזיקלית טהורה עם לב מאוד רחב ורגיש. אנשים שיודעים איך להתדיין ולהתנהל בתוך קהילת אינטרנט, שכתבו ביקורות וערכו אותם והשקיעו מזמנם באהבה ללא שום תמורה.
מצד שני היו בשרת אנשים פדנטיים חסרי סבלנות שלא דפקו חשבון ונכנסו בכל מי שלא התאים לגישה שלהם. מפעם לפעם המתח הזה היה מצטבר לכדי פיצוץ בשרת, עשרות הודעות שרשרת בפורום הראשי עם קטילות אישיות והרגשה כאילו שהעסק הולך להתפרק. השרת אולי שרד את הפיצוצים האלה, אבל הרבה אנשים טובים עזבו בדרך בגלל האווירה העכורה.
השרת מיושן מבחינה טכנולוגית, סוג של מונומנטה לאינטרנט של פעם. מני, המייסד והמפתח של השרת העיוור עשה בזמנו עבודה מדהימה. לא רק שהוא בנה את כל המערכת, אלא הוא היה הרוח החיה של האתר, מי שהמשיך הלאה גם כשהמצב נראה על הפנים, איש נעים הליכות עם סבלנות מדהימה. אבל מני יש רק אחד, ולמני יש חיים. גם הוא עבד באתר בהתנדבות, כך שבמשך שנים לא נעשה באתר שום שינוי טכנולוגי. באינטרנט אתרים שלא עוברים אבולוציה ננטשים. כך היה עם השרת. האצן המוביל במירוץ הזדקן ונשאר מאחור.
לנהל את השרת היה קשה בטירוף. כשגיאחה עזב והציע לי לקחת את המושכות הוירטואליים, התלבטתי. חששתי מעוינות מהקהילה ומכך שלא היה לי מושג קלוש בניהול. בסוף החלטתי לקחת את זה, ללכת על ההרפתקאה. הגישה שלי היתה לעזור לאתר להמשיך לרוץ בצורה הכי חלקה שאפשר ולהיות אוזן קשבת לגולשי האתר. זה לא היה מספיק.
למרות שכולם עבדו בשרת בהתנדבות, בגלל שהשרת נראה כל כך טוב מבחוץ כולם ציפו שהוא יתקתק כמו שעון. אממה, מעט אנשים רצו לעזור להריץ את השעון הזה, וגם למעט שכן עזרו בקושי היה זמן להשקיע באתר. היה מאוד קשה למצוא מתנדבים חדשים להחליף את אלה שפרשו. אפילו לחלק פרומואים, דיסקים לכתיבה ביקורות, היתה משימה קשה. גם הכותבים הלכו ופחתו.
מכירים את הבדיחה שאם שתשימו שני יהודים באותו החדר תקבלו 3 דעות? אז מה קורה עם קהילה של עשרות יהודים? נכון מאוד, המון דיעות והמון ויכוחים. כל אחד רצה שהאתר ירוץ בדרך שלו, מבלי שהוא ירים אצבע כדי לעזור. ישראליזם קלאסי. לא משנה מה עשיתי, תמיד היה מישהו מאוכזב ומישהו שלא הסכים איתי. זה בסדר על פניו. הבעיה היתה חוסר מוחלט של ספייס ואפס כבוד וסבלנות. הטחות, האשמות, קטילות אישיות, ואף איומים בפורומים ובמייל היו בשפע.
בסופו של דבר הגורמים העוינים באתר הכניעו אותי. ברור שלא הייתי המנהל המושלם, בטח אחרי הנעליים העצומות של גיאחה, ועשיתי שפע של טעויות. בכל זאת, התחלתי לשאול את עצמי לשם מה אני משקיע את זמני באתר רק כדי לקבל קריאות בוז ויריקות בתמורה, ופרשתי. דווקא אז נשמעו לפתע קולות תומכים, אך בשבילי זה היה מאוחר מדי, לא יכלתי לשאת יותר את העוינות.
השנה היתה 2007 ובלוגים החלו לתפוס תנופה מטורפת. גיאחה פתח את העונג שבת, ואני פתחתי את הבלוג הראשון שלי, תרבות ניכור שיעמום ויאוש שהתגלגל בסופו של דבר לפתיחת המאזין. היה ברור שהדברים הולכים לשם. כל אחד יכל לפתוח בלוג ולכתוב מה שהוא רוצה על במה משלו. השרת לא נהיה מיושן רק מבחינה טכנולוגית, אלא גם מבחינת הפורמט של ביקורות ועורכים. צצו מקורות חדשים לקרוא ולכתוב בהם על מוזיקה, והשרת החל לאבד מהחשיבות שלו.
בשנים האחרונות השרת רץ על אש קטנה. נכנסתי אליו לעיתים רחוקות, מציץ לראות איזה ביקורות יש בעמוד הראשי ועל מה כותבים בפורום. נראה שלא השתנה הרבה, שהבעיות של האתר עומדות בעינן. זה היה עניין של זמן עד שהוא יסגר ויהפוך לארכיון.
בזכות השרת שמעתי המון מוזיקה חדשה, הכרתי אנשים נפלאים, וקיבלתי הזדמנות מיוחדת לכתוב בבמה פומבית ולנהל אותה. אך כמו שהוא היה אתר נפלא כך הוא היה לעיתים בלתי נסבל בגלל חלק מחברי הקהילה והפער שהחל לגדול לשלילה בינו לבין התחרות החדשה. שרת עיוור יקר, אזכור אותך על כל צדדיך. נוח על משכבך בשלום.
